ציור ביום – מאי 2020

ראשון, 31.5.20

ולפעמים צריך לדעת מתי לסיים ולא לגרור את הסוף עד אין קץ.

המדור "ציור ביום" התחיל ב-9 בפברואר ומסתיים היום, בסוף מאי.
כמעט ארבעה חודשים בהם העלתי (כמעט) מדי יום תמונה אחת של ציור שדליתי מארכיון צילומי הציורים שלי לצד טקסט שנכתב בהשפעת מצב רוח באותו היום.
כדי שהפוסטים היומיים הללו יזכו לחשיפה גדולה יותר העתקתי מהבלוג לדף האישי בפייסבוק בתוספת התיוג "#אתגר_הצבע_של_אילנה".
הפורמט הקבוע של טקסט וציור איפשר לי לבטא מרחשי לבי, במיוחד בימים הידועים לשמצה כ-"ימי משבר קורונה". תיעוד אותנטי של מזג הרוח בשילוב צבע וצורה מזמנים שונים. מעין תערוכה רטרוספקטיבית שאיווררה מעט מצילומי הציורים שציירתי לאורך השנים.
החזרה היומיומית על אותו פורמט יצרה המשכיות, כש(כמעט) מדי יום מקפידה לעדכן את המדור. רק בחודש האחרון, כשאפשר היה לצאת לחופשי ויצאתי לטייל, הריחוק מהמחשב הביתי שיבש במעט את העדכון היומי. לא משנה מה מידת הפופלריות של הפוסט, בין אם זכה לתגובות רבות או להתעלמות, המשכתי בשלי. מה-9 בפברואר ועד סוף מאי 2020.
וכאן מגיע לסופו "#אתגר_הצבע_של_אילנה" או המדור בבלוג בשם "ציור ביום".

תודה רבה לכל קוראי, לעוקבים, למגיבים. זה אף פעם אינו מובן עבורי שקוראים אותי. תודה לכם.
מוזמנים להמשיך לעקוב אחרי המדור הבא שיתחיל בחודש הבא. 

"כאן | שם", אקריליק על שקף

שבת, 30.5.20, חג שבועות

אין כמו לפתוח יום חדש, יום של חג עם ציטוט מרחיב לב של הדלאי לאמה:

"בכל יום כאשר אתה מתעורר חשוב:
היום אני בר מזל להיות בחיים,
יש לי חיי אדם יקרים ואני לא הולך לבזבז אותם.
אני הולך להשתמש באנרגיות שלי בכדי לפתח את עצמי, להרחיב את ליבי לאחרים, להשיג הארה לטובת כל היצורים הקיימים.
אני הולך לחשוב מחשבות טובות על אחרים,
אני לא הולך להתרגז ולחשוב רעות על אחרים.
אני הולך להועיל לאחרים עד כמה שאוכל".

ביני לביני תוהה כיצד אשתמש באנרגיה שלי היום, עד הרגע שהעיניים יעצמו כשאשן במיטה שלי בבית.
אנרגיה של טיול היא אחד הדברים המהנים והממלאים שאני מכירה.

אקריליק על קנבס

שישי, 29.5.20, חג שבועות

חג השבועות. כלומר תמו שבעה שבועות מסוף הפסח עד המועד הזה, אחד משלושת הרגלים. חג הביכורים בו הצטוו בני ישראל להביא את ראשית הצמיחה לבית המקדש, לשמוח בטוב שניתן להם.
כשדפדפתי קודם בפייסבוק קפצו לי השורות הבאות במילותיה של ימימה:
"לוקטת הבנותיה, מחזירה אותן למקומן, מדייקת כי תשמח."
זה היה פוסט שכתבה סיגל גריבי, מורה לימימה וחשיבה הכרתית שכתבה את ביכורי הָהָבנות שלה, שבע הבנות לכבוד שבעת השבועות. והיא שואלת:
"ואת? מהם ביכורי ההבנות שלך?"
אני יושבת על ספסל אבן בחורשה ליד הגבול בבוקר חג שבועות וחושבת, מה הבנתי, מה דייקתי, מה למדתי, מה תיקנתי.

גירי פסל על בריסטול

חמישי, 28.5.20, ערב חג שבועות

השבוע לפני 109 שנים נולדה המשוררת לאה גולדברג.
מכל הרפרטואר הנפלא שלה יש שיר אחד שאני אוהבת במיוחד, שלמדנו אותו בשיעור ספרות בתיכון.
"שִׁירֵי סוֹף הַדֶּרֶךְ", שלושה שירים קטנים שיוצרים שלם, שלם שמחבר בין מעגלי החיים מנעורים לזיקנה, שלם שמגשר על הפער בין ההרגל הקבוע לחדש והבלתי חוזר, שמעודד לשנות נקודת מבא, להיות ביתר תשומת לב.

א
הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד – אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד – אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד – אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך.

צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,
הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,
צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:
– הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך?

ב
אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה – לַיְלָה.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים – בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.
וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,
וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,
וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,
וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

ג
לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

(כתבי לאה גולדברג, שירים, כרך שני, ספרית פועלים)

צבעי פנדה על רבע גיליון

רביעי, 27.5.20

זהו, חוזרים לשגרה. כמה משמח!
וגם אני שמחה מאוד לחזור לפעילות שאני אוהבת בתחום ההתפתחות האישית
למי שעדיין לא מכירה אותי או לא יודעת מה אני עושה אספר בקצרה שאני מציעה שני שירותים:
~ תהליכי ליווי פרטניים לנשים שנמצאות במסע של התפתחות ולמידה
~ סדנאות עם נגיעה יצירתית לצד חווייה שמובילה את המשתתפות להתקרב לעצמן

אני מאוד מתרגשת לשוב ולפגוש פנים אל פנים נשים שמזהות פער בין המקום בו הן נמצאות לבין המקום שהיו רוצות להיות. בשיחות נוכל לעצור, להתבונן ולזהות את העוצמות, הערכים, היכולות שלך. וגם לתכנן אסטרטגייה להגשמת חלומות, אחרי בירור מעמיק והגדרת הרצון האמיתי.
הכלים איתם אני עובדת: יצירה, יציאה לטבע, התמקדות, אבחון בצבעים, טיפול אנרגטי וכמובן שיח פתוח שמשלב כילים מעולם האימון

מוזמנת ליצור קשר ולתאום פגישת היכרות בעלות סמלית בכדי לבחון האם השירות שאני מציעה מתאים עבורך.

בנוסף אני נרגשת מאוד לפתוח את סדנאות הקייץ במחיר השקה מיוחד – עלות של 150 ש"ח למפגש חד פעמי
~ סדנת שיטוט-הירהור, מפגשי הליכה וכתיבה בטבע ובעיר
~ סדנת לוח חזון, מפגש מרתק להכנת לוח חזון אישי באמצעות דימיים ויזואלים
~ סדנת קלפי התבוננות להשראה, מפגש להכנת שני קלפי השראה אישיים באמצעות קולאג'

לצד טקסט שלקוח מתוך פוסט שהעלתי הבוקר בדף הפייסבוק העסקי שלי מצרפת מנדלה "טרייה" שסיימתי לצבוע בהנאה רבה מאתמול
צבעי עיפרון וטושים אקרילים על בריסטול שחור

שלישי, 26.5.20

אחרי ימים רבים בהם לא רציתי להיות מי שאני, שרק רציתי להיפטר ממצבים לא רצויים, שנאבקתי במה שקורה כאן ועכשיו, מגיע הרגע ש… "הנחתי לנפשי". הקלה.
מגיעה הבנה קטנה ש"תמיד בעדי". מה שקורה בתוכי תמיד חכם. תמיד בעדי. תמיד תומך בי. זה לא נכון שיש בי משהו לא בסדר שאני צריכה לתקן.
הכל פה בעדי. משהו מתרכך בחוויה שלי כלפי עצמי. אני מתבוננת בי בעיניים חומלות, אוהבות, מבינות. זה יוצר ריפוי.
כשמגיעה החמלה, הלב יכול לנוח ולהתרחב. אני יכולה לחבק את עצמי כואבת ושמחה כמו שאני. אני יכולה לנוח, להניח, לשחרר. פשוט להיות.

לשאול את השאלות הבאות:
מה עושה לי טוב?
מה זה "להיות מי שאני"?
מה אני צריכה?
מה יעשה לי טוב?
איך לתת לעצמי אישור למי שאני?
איך אוהב עוד חלקים ממני?
איך אני כבר אוהבת את עצמי?
מה גורם לי לצמוח ולפרוח?

להבין מה הכי חשוב:
שאני לא מתקנת או מעצבת את עצמי לפי איזה מודל שראוי להיות
שיש בי איזה משהו מקולקל שצריך לתקן ואז אהיה ראוייה לאהבה
שאין מה להיאבק כדי להפוך למישהי אחרת
שזה חסר טעם להגיד לעצמי שאסור לי לכעוס או להיות עצובה
כשאתייחס לעצמי באהבה הזרע של הנשמה יתחיל לפרוח ואותו טוב שבי יוצא החוצה

אקריליק על נייר

שני, 25.5.20

טקסט שנכתב לפני שנה מינוס יומיים (27.5.19), כלומר לחישובים המספריים יש להחסיר/להוסיף 363 יום:

מעניין לחזור לדפדף במכשיר הזה (האייפד הישן שלי) ולמצוא פתקים שנרשמו לפני זמן רב. עדויות לרגעים שחלפו ותורגמו למילים.
כמה שאני אוהבת את התהליך בו חוויה פנימית מוצאת את המילים הנכונות. ההרגשה כמו כשפותחים פאזל וחלק מצטרף לחלק, עד שבהדרגה התמונה הכללית מתבהרת. תוהה אם ביום האחרון לחיי אביט אחורה על החיים שהיו לי ואראה בחדות יוצאת דופן את המסע שעברתי.
מיום הלידה עד יום הפטירה.
אתמול ברגע של שיעמום, בעקבות מייל שהגיע לתיבת הדואר עסקתי בחישובים. אם אני בת 52 פלוס חודש ועשרים יום, הרי שחייתי 19038 ימים. ואם
אורך החיים הממוצע של אדם הינו 27375 ימים, הרי שנותרו לי ב״בנק הזמן״ יתרה של 8337 ימים. ייתכן שאסתלק עוד קודם, וייתכן שאאריך ימים. אין לדעת. מה שנתון לשליטי, עד גבול מסויים, זו הבחירה לחיות כל יום ויום במלואו.
להקפיד מדי יום לעשות לפחות דבר אחד שאוהבת, דבר אחד שמיטיב עמי, שמרבה טוב בעולם.
יש באותו המייל עם חישובי המספרים מסר שמדרבן לחשוב ולהתכוונן לקראת הגשמת הייעוד, השליחות. זו שכל כך הרבה מדובר בה. היא חשובה, היא נחוצה, היא משמעותית לקיום של חיים בעלי עושר פנימי. חיים של הגשמה, של סיפוק ודיוק. כדי שבאותו רגע בו יחלפו חיי אדע שעשיתי הכי טוב שיכולתי לממש כישרונות, לנצל מתנות, הזדמנויות, להשפיע מטובי.
כמו למשל אתמול בערב, כשסיפרתי לבנות על החוויות שלי כאישה מטיילת לבד, שניסיתי להעביר להן מסר בדבר נחיצותו של כזה טיול, על היתרונות שבו, על המשמעות שהוא טומן בחובו. מה שעבורי בא בקלות, ללא מאמץ, עבור נשים אחרות הוא בלתי אפשרי, כמו אותה אישה שסיפרה בגילוי לב שקשה לה להישאר לבד בבית, על אחת כמה וכמה לנסוע לבד לטיול.
על נושא כזה שווה לכתוב פוסט שלם. למה טיול סולו הוא דבר שרצוי ומומלץ מאוד להכניס לרשימת המשאלות של כל אישה. כשם שמתחזקים רשימת יעדים נחשקים, חשוב להכניס לאותה רשימה גם טיול סולו, כשהיעד פחות חשוב.
במקרה שלי, שרגילה בכזה סגנון טיול, בוחרת כל פעם ביעד אחר, כשכל יעד יוצק תוכן אחר למסע. בקרוב מאוד אטוס לתת היבשת, וממנה ליפן. עירבוב שקצת לא מתחבר, בגלל השונות שבין שתי המדינות, צירוף שנעשה כיוון ששתיהן ברשימת היעדים של ״אני רוצה״, באחת ביקרתי לאחרונה לפני עשור ובשנייה לא ביקרתי מעולם.
מתוך יתרת ה-8000 פלוס ימים שלרשותי, לוקחת 100 יום ונוסעת מזרחה. עולם אחר שיספק לי שלל גירויים.

אקריליק על נייר, מתוך יומן אמנות

ראשון, 24.5.20

רשימת משאלות ששירבטתי פעם (באוקטובר 2018), חלקן בנאליות להחריד, חלקן ייקח לי נצח להגשים. אז מה.

~ להיות בהרמוניה עם מה שיש
~ להכיל כמות גדולה יותר של אנרגיה, להזין את עצמי מבפנים
~ לראות את היש, היפה והטוב בכל מצב
~ להרחיב את הלב עוד קצת ועוד קצת, לנשום עמוק גם במצבים של דחק
~ להיות בדרך, לנוע קדימה, צעד אחר צעד, לזוז ממקום למקום
~ להשלים את תיקון המידות שלי, אם אפשר בגלגול הזה
~ לעלוץ מהתרגשות במיוחד מול הרפתקאות חדשות שיסחפו אותי בקרוב
~ להמשיך לגדול מבפנים, להרחיב את ההבנה והיישום שלה ביומיום
~ לנקות את חיי מן המיותר, כל מה שלא נחוץ לי
~ לשמר על ההרגשה הטובה שלי לאורך זמן
~ להיות רגועה יותר גם אל מול חוסר וודאות
~ להיות יצירתית, חדשנית, נועזת, אמיצה, מדוייקת
~ להרגיש צעירה ברוחי, לדעת שלניסיון שלי יש משמעות
~ לאפשר לעצמי לעשות כל מה שאני רוצה, כל מה שיאפשר לי לפרוח
~ להשתמש באינטואיציה, בפרספקטיבה שכבר יש לי
~ להבין מה מניע אותי, לאן אני שואפת להגיע
~ לדעת לענות על השאלות מאין אני באה ולאן מועדות פני
~ להיכנס פנימה לתוך עצמי, לפגוש באמת העמוקה שלי
~ להתמסר לתחושה של נוכחות וככה להתנהל בחיים
~ למקד את ההסתכלות שלי על העולם

עפרונות צבעוניים, מתוך ספר שירה (מהגרועים שאי פעם קראתי) שהפך ליומן אמנות

שבת, 23.5.20

אני( מצלמת פלג מים): זה נראה כמו חוץ לארץ, מי שיראה את התמונה יחשוב שאני בחוץ לארץ ( מיליון סימני קריאה)
מזג האוויר עושה איתנו חסד, מחסיר כמות משמעותית של מעלות, מוסיף כמה עננים אפורים לכסות את השמש שכל השבוע יקדה ובערה.
מזג אוויר קלאסי לטיול שבת בלוקיישן קלאסי בצפון הארץ.
נחל כזיב היפהפה אינו מאכזב. מקדם את פנינו בחורש ים תיכוני ירוק, עצי קטלב עם גזעים מסולסלים, ירידה נוחה לנחל, זרימה יפה של מים בתוואי הנחל.
מטיילים ישראלים שהורגלו בנחלי אכזב, שכשמם כך הם, מאכזבים בהיעדר מים זורמים, מתמוגגים מנחל כזיב השופע במים נקיים וטובים לרחצה.
התאספנו חבורה קטנה של חמישה מטיילים ובבוקר, תוך כדי ירידה לערוץ הנחל הירוק מתעניינים "איך עברה עליך הקורונה", שאלה בלתי נמנעת שהתשובות נעות על הסקאלה בין הרע לטוב.
יש מי שהיה לו "חרא בלבן" ויש מי שזורקת נשיקה לאוויר הנחל ואומרת שהיה נפלא, סופסוף זמן להיות בבית, בלי עבודה, בלי נכדים, זמן לסדר בארונות, לזרוק ג'אנק שהצטבר בבית בשלושים השנים האחרונות.
כזה טיול מים כייפי ששוטף את המועקה שהצטברה בסגר הממושך. למי שאינו מכיר יש ביוטיוב ערוץ של מוזיקת טבע, מדי פעם אני בוחרת פס קול של צלילי גשם או מים זורמים. לא אותו הדבר כמו לשכב על סלע, סנטימטרים בודדים ממים אמיתיים שזורמים וזורמים. צליל שאינו פוסק לרגע, מונוטוניות מרגיעה, מחזיר אותי לכאן ועכשיו, כל פעם שהמחשבות נודדות למה שהיה ולמה שאולי יהיה.
כך או כך, כמות השמש שספגתי בסופשבוע שנגמר כעת מעייפת ומשמחת בו זמנית ומעידה שסוף סוף זכיתי במנה הגונה של "בחוץ".

אקריליק על נייר, ספר רישומים קטן

שישי, 22.5.20

"ישראלים, איזה עם נורא", היא אומרת לחברה שלה והן ממשיכות לכיוון הים.
שישי בבוקר, חוף בית ינאי, מהחופים היפים ברצועת החוף. בסככה המוצלת עם השולחנות המונגשים לנכים אני מבחינה בהתקהלות של עשרות אם לא מאה אנשים. אולי כנס גולשים. צפיפות ישראלית שאופיינית לטרום ימי הקורונה. מרחוק אני מבחינה בבקבוקי שתייה וקפה על השולחנות, האם בשביל השתייה כדאי לקחת סיכון ולהצטופף מרחק של פחות משני מטר, ודאי וודאי ללא מסיכה? אני מעלה השערה שאולי זו חבורה מגובשת, שלא נפגשו הרבה זמן וכעת לאחר פתיחת עונת הרחצה קבעו להיפגש בים.
אם אנשים מרשים לעצמם להתקרב זה לזה, על שום מה ולמה ההגבלות הרישמיות שמסרבלות דברים שפעם היו פשוטים?
כמו קבוצות של טיולים מאורגנים. אם פעם היו ממלאים אוטובוס שלם, היום אפשר לכל היותר למלא אותו ב-24 נוסעים, כשכל מטייל יושב במושב של שניים. מידע שקלטתי מפודקסט שעסק בטרקים בזמנים שאחרי הקורונה. הבקתות האלפיניות מתחילות להיפתח, אבל הן נדרשות לעמוד בתנאי היגיינה מחמירים ומצמצמות משמעותית את מספר המטיילים שיכולים ללון. אם בשנים קודמות המונים פקדו את מסלולי הטרק המדהים בסובב מונבלאן או האלטא-וויה בדולומיטים, השנה זה הולך להיראות אחרת. באיטליה עדיין אין אפשרות לטייל, ובחלק הצרפתי של רכס המונבלאן הבקתות הגבילו משמעותית את נפח המטיילים. מצד אחד מטיילים שיגיעו לאיזור יהנו משבילים ריקים יחסית ומבקתות דלילות במטיילים. בהיעדר מקומות לינה זמינים אני מנחשת שרבים שיוותרו הקייץ על הטרק, כי לא כל אחד מסוגל לטייל באופן עצמאי ולסחוב את כל הציוד הנדרש על הגב.
לאור ההתקהלות הבוקר בים אני מקווה מאוד שלא תתרחש הידבקות מאסיבית נוספת שתחייב סגר מס. 2.
אחרי שזכיתי לטעום את טעמו הענוג של הים התיכון, אני לא יכולה לעלות על הדעת קייץ שלם של סגר בבתים. יש לי הרגשה שהים הולך להיות מקום המפלט והבילוי של רבים מאיתנו שהקייץ לא יטוסו לחו"ל.
אנא שימרו על הבריאות שלכם. מזמן הבנתי שהביטוי "העיקר הבריאות" הוא עקר מתוכן עבורי, כי בסדרי עדיפויות שלי החופש לנשמה קודם למצב התקין של הגוף הפיסי. אבל לאור מה שקרה עד ממש לאחרונה, כשיש איום על ה-Well being של הגוף, מקריבים את ה-Well being של הנשמה וכולאים אותה בבית.
אז תהיו בריאים. ושבת שלום.

רישומים בפנדה מתוך ספר סקיצות

חמישי, 21.5.20

את הציטוט המפורסם של וולט דיסני – "אם אתה יכול לחלום על זה, אתה יכול לעשות את זה"  – שלחתי לעצמי במייל בתחילת מאי 2019. מאז חלפה שנה. לוקחת דף גדול ועונה על 3 שאלות פשוטות:
~ האם בשנה שחלפה הגשמתי חלומות?
~ האם האמירה הנדושה עד זרא "לפעמים חלומות מתגשמים" תקפה לגבי?
~ מה חלמתי ועדיין לא התגשם לי?

כשאתם בצומת דרכים ורוצים לבדוק את עצמכם, קחו דף גדול, וענו על 3 שאלות פשוטות:
~ לאן אני רוצה להגיע?
~ מה אני צריכה לעשות?
~ איפה אני עכשיו?

לפוסט היומי של יום חמישי, כשסוף-סוף נשבר החום הגדול ואפשר לנשום, מצרפת שני ציטוטים:

האחד של דונה לוין: "טמונה בקרבך כל היכולת להיות כפי שברצונך להיות, כל העוצמה לעשות כפי שברצונך לעשות, תאר לך את עצמך כפי שהיית רוצה להיות, עושה את מה שברצונך לעשות, ובכל יום, צעד אחד לקראת מטרתך, ואף אם לעיתים יהיה לך קשה עד מאוד להמשיך, היאחז בחלומך, כי בוקר אחד תתעורר והנה קמת והיית לאדם אשר חלמת להיות, עושה את מה שרצית לעשות, רק מתוך האומץ שהיה לך להאמין ביכולתך ולא לוותר על חלומך"

והשני של שלמה גרוניך: "ים כחול, סירה ונשר / שמש זהב אדום / עינים קטנות מסתכלות וחוקרות / מציירות לי את כל העולם / בית עם גן ושובך יונים
וילדה בשמלה של פרחים / אבא ואמא, אני שם באמצע / מטיילים לנו עם כוכבים / עפיפון וציפור, אוירון בשמים  / ולוין, אלוהים זה רחוק / זה רחוק / ופתאום אני הילד / שחי מחדש בעולם של צבעים / מצייר לי את כל העולם"

פרט מתוך ציור בצבעי אקריליק על קנבס

רביעי, 20.5.20

אם הבנתי נכון אנחנו כבר בסופו של מה שזכה לכינוי "אירוע קורונה".
בגלל עומס החום הציבור קיבל "פטור" ממסיכה על הפנים. גם ככה רוב המסיכות מונחות על הסנטר, מסיכות חד פעמיות בשימוש רב פעמי.
אותה "קורונה" ששימשה קולב נוח לתלות עליו את כל המחדלים, את כל מה שלא – איננה כבר ומן הראוי שתפסיק לשמש כנושא העיקרי לכתיבה.

לפעמים כשלא מגיעות מחשבות רעננות לראשי אני מדפדפת במיילים ישנים שתייקתי, בעיקר אלו שששלחתי לעצמי שסוג של תזכרות, כדי לא לשכוח.
להלן מייל ישן מסוף אוקטובר 2011 בנושא "כנגד השפעת – כיצד לחזק את מערכת החיסון"

מהי בעצם שפעת?
מחלה הנגרמת ע"י נגיף, זהה בכל האנשים בפרק זמן נתון, המוגדר כמגיפה קטנה או גדולה יותר.
ואם הנגיף זהה לחלוטין עד כי בא לבכות, מדוע ורד מתה ובעלה שהיה איתה בחייה, עדיין בחיים?
אם הנגיף זהה וה- outcome (התוצאה הסופית) שונה לחלוטין (ההוא מת וההוא חי), ברור שמשהו חייב להיות שונה.
השוני הוא במצב החיסוני בקולט הנגיף.
ולכן, בטרם נחשוב על החיסון או השד יודע מה שמציעים בעלי ההון בעלי מפעלים לייצור של חומרים עוברים לסוחרים ברפואה (הנקראות "תרופות"/ "חיסונים"), כדאי לשאול מה עושים כדי לחזק את המערכת החשובה כל כך להגנה מפני כל אויב וצר.
בכמה מילים על המחלה עצמה.
הנגיף נקלט.
הנגיף מתמקם.
הנגיף משתולל.
החיסון קולט אויב.
החיסון תוקף.
המחלה מתבטאת בתחילה במשהו קטן, אי נוחות, Dis-ease. אחר כך היא מתפרצת.
אז מה יש לנו בסל התלונות:
– חום וגם תתכן תחושת קור עד צמרמורת. החום הוא באמת חום, ותשישות
– כאבי ראש, וכאבי שריר/ פרק/ עצמות ובייחוד כאב גרון
– נזלת או דמעת
– שיעול
– או בקיצור- חום, שיעול, נזלת, אם מתעלמים מהתשישות ומהכאב.

משפעת מת רק מי שמצבו החיסוני על הפנים.
ימותו יותר בסתיו ובחורף, כיוון שיש פחות שמש ורמת ויטמין D יורדת, ועם הירידה, יורדת החיסוניות.
אז מה עושים, אם מצליחים להתעלם מהתקשורת, שאינה תומכת בריאות אלא רווחים לתעשיית ה"תרופות"?

מחבר המייל הישן מציע 10 הנחיות שנועדו לחיזוק מערכת החיסון כדי לקלקל לנגיף השפעת את התוכניות, אם היו לו. השמטתי בכוונה כי לא רוצה לקחת אחריות על עיצות רפאויות שמישהו אחר שולח במייל לפני 9 שנים. מה שכן, אפשר ללמוד ששפעת שהורגת היתה קיימת מאז ומתמיד. הקורונה לא חידשה דבר למעט ההיסטרייה שטיפסה לשיאים מרשימים.

קישקוש ישן מפעם, פנדה מסיסים בשמן

שלישי, 19.5.20

לא הבנתי לרגע, זה נגמר? זה התחיל?
אלו ימים עם גבולות מאוד מטושטשים. בין ההחמרה, הנוקשות, הסגירות שהיתה עד כה לעומת מה שכעת.
המשותף לשניהם: מתחילים בק'. קורונה. קייץ. ושניהם באים במידה מוזגמת.
היום מתחיל בנסיקה של הטמפרטורות מעל 35 מעלות. וגם בלילה הן לא יורדות משמעותית. כאילו גם אותן הוציאו לחופשי והן מרשות לעצמן להשתולל, לטפס, להלהיט את האוויר עד כדי רתיחה.
יום לים אני קובעת חד משמעית ומעבירה את שעות הבוקר עד צהרי היום קרובה מאוד לקו המים ובתוכם.
יש משהו מרגיע בקו האופק הפרוש מקצה לקצה.
נכנסתי פנימה אל תוך המים הצלולים, הטורקיזים, הקרירים, המחבקים.
עוד ועוד אנשים מגיעים לחוף הים, אפילו שעונת הרחצה עדיין לא נפתחה באופן רשמי.
חלקם פורשים מגבת או מחצלת בצל, חלקם מתמסרים לקרני השמש הלוהטת. לוקח זמן להתרגל להתערטלות שאופיינית לחופים באשר הם, גוף חשוף שליד הים מכוסה במינימום ביגוד, כסות מזערית שחושפת יותר ממה שמסתירה.
אני נהנית לשבת תחת הסככה המוצלת ולהניח למבט לשוטט, מקו האופק, לגלים, למזח הישן, לחוף, לאנשים.
הנאה שהקורונה מנעה מאיתנו והגיע הקייץ ומחזיר לנו אותה בגדול.
הינה קייץ, הינה עונת רחצה שתיפתח רשמית בקרוב, הינה ימים בהירים, חמים, ארוכים.
הינה לב ועיניים פתוחים-עצומים לרווחה.

רישום, עפרונות על נייר

שני, 18.5.20

דילגתי על כמה ימים בעדכון המדור היומי, תוהה למה אני צריכה את זה, בשביל מה זה טוב, מי כבר קורא, למה המילים/ציורים שלי מעניינים אחרים מלבדי. קולות שקוראים לי להפסיק להערים מילים ופיקסלים. שדי. שחם. שכבר אין כוח לערימות המלל הלא נגמר.
שדי.
ואז, מילה אחת קטנה שקראתי באחד הפוסטים, בתוך ים המלל הגדול של הפייסבוק שלחה אותי אחורה בזמן. לאמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת. 7 ספרי סקיצות שחורים מהימים שהייתי סטודנטית לאמנות בבצלאל. חיפשתי עמוד אחד מסויים שזכרתי שכתבתי בו טקסט מאוד מסויים בעקבות אירוע משמעותי שחוויתי ולא מצאתי. העקשנות שלי תשאיר אותי ערה עד אמצע הלילה, מדפדפת בספרי סקיצות ישנים, טובעת בזכרונות, מילים, צורות, דימויים.

רישום מימי בצלאל שמאוד אהבתי והיה תלוי בחדרים בהם גרתי אז

שישי, 15.5.20

"זה בסדר אם אשב כאן?" שואלת את האיש שיושב ליד שולחן עץ בסככה המוצלת
"כן, תפאדלי, חודשיים היה סגור, עכשיו פתחו", הוא עונה.
כן, סופסוף, בשעה טובה, פתחו את הים.
המצילים משפצים את הבוטקה שלהם, עדיין לא עובדים, כלומר משגיחים על ציבור הרוחצים שנכנסים למים על אף האזהרות.
לפני שנכנסת למים (תוך התעלמות מהאזהרות, אלא מה) מתבוננת בירוק-כחול שפרוש מולי מקצה לקצה, מתמוגגת מהרוח הנעימה, רוח של קייץ.
בוקר שישי, והימים ימי "פוסט קורונה", ימים של היערכות מחדש, של חזרה לתלם.
ואולי זו ההזדמנות לבחון לאיזה "תלם" אני חוזרת, אולי הגיע הזמן לעבד אדמה חדשה.
אני מציעה מספר שאלות קצרות, כשכל שאלה מקפלת בתוכה עולם ומלואו:

זה בסדר אם אחזור שוב אל אותם הדברים שמילאו את שגרת יומי בימים שלפני הקורונה?
זה בסדר אם אחזור לעשות אותם עוד פעם ועוד פעם, בחזרה אינסופית, עד מתי?
זה בסדר אם אמפה את הדברים בחיי שאני רוצה לשמור ולשמר, לעומת הדברים שכבר אין לי בהם יותר צורך?
זה בסדר אם אסכים להניח בצד את מה שהיה עד כה וכבר לא רלוונטי לכאן ועכשיו של חיי?
זה בסדר אם אפרד מדברים או דפוסי התנהגות שפעם שמרו עלי, הגנו עלי, קידמו אותי, שימשו אותי, ועכשיו כבר לא?

כשאני שואלת אם "זה בסדר?" ועונה, "כן, זה בסדר" אני מרגיעה את עצמי.
כמו ילדה קצת מבוהלת ששואלת בטון חסר ביטחון את המבוגרת האחראית, "זה בסדר?" והבוגרת המנוסה, זו שיודעת, שמאמינה, עונה לה בטון מרגיע, "כן, זה בסדר".

זה בסדר לצאת מהבית, לנסוע לים הגדול, לטבול למים הטורקיזים הקרירים, הנעימים.
זה בסדר לשבת בצל, לאכול תפוח, לחשוב מחשבות על החיים או על "כלום", שזה די אותו הדבר
זה בסדר להניח בצד את ימי הבידוד והסגירות.
זה בסדר לשחרר לאוויר הקייצי את התחושות הלא טובות שליוו אותי בימי הבידוד הארוכים.
זה בסדר לשכוח את הימים בהם הרגשתי איך אני הולכת ודועכת, הולכת ונכבית.
וכעת, באור הגדול של הקייץ, להרגיש איך אני מתמלאת שמחה, חיות, חיוניות.

לסיום, כמה מילים על הגוונים השונים של צבע המים בים ומה הם אומרים לנו.
דובי הדר יוצא לחתירה עם הקאיאק בים הפתוח ומספר בלשון קולחת על חוויותיו:

"אני שם לב לשינויי הצבע של המים.
כאשר הצבע כהה מאוד, זה קרקעית סלעים.
כאשר צבע המים כחול עמוק, זה קרקעית חולית עמוקה.
כאשר הגוון ירקרק המים יותר רדודים."

סלעים בקרקעית נתפסים אצלי כסכנה, משהו להימנע ממנו, לא לגעת, לא לדרוך, אם אניח את הרגליים אדקר, אפצע, יכאב לי. להמשיך לצוף, לא מקום טוב למנוחה.
קרקעית חולית עמוקה לא מאיימת עלי, אני יכולה לעמוד במים, רק הראש מבצבץ, אפשר גם לקחת נשימה עמוקה ולהכניס את הראש לתוך המים, לרדת מטה, מטה. אולי אגע בקרקעית, אולי לא. הצבע של המעמקים מושך ומסקרן אותי. אני נמשכת אליו, צוללת בעיניים פקוחות.
במים הרדודים, הירקרקים אני יכולה לעמוד, לנוח, להרפות, לא להתאמץ. כפות הרגליים מונחות על החול, המים מגיעים עד לגובה המותניים או הכתפיים, אני יכולה לצוף במחשבות, לשכוח מהגוף, המים ישמרו עליו יציב, מוגן.

פנדה על נייר, הגוונים של הים היום

חמישי, 14.5.20

האבק מ"הטיול שאחרי הקורונה" אליו יצאתי בדיוק לפני שבוע כבר שקע, בגדי הטיול כובסו, הציוד מונח כעת במקומו ממתין להזדמנות הבאה לצאת אל השטח.
נראה שברגעים אלו ממש הקיץ מסלק סופית את הימים הנעימים של סוף-סוף האביב ומפגין את עוצם כוחו בטמפרטורות שמטפסות לשלושים ומעלה. אם היתה מחשבה לנסוע למדבר יהודה, היא נגנזה. לא שפוי וגם מסוכן לטייל במדבר כזו עוצמת חום.

אם כך, נשארת בבית ולקראת ערב מבטיחה שאקח אותי לטיול קצר על חוף הים. להוציא לפעול אחד מהדברים שרציתי כ"כ לעושת בימי הקורונה והיה אסור. ללכת יחפה על קו המים. בינתיים אני שולפת טקסט ישן שכתבתי ופרסמתי לפני זמן מה בעמוד הפייסבוק העסקי שלי ומניחה שוב את השאלות. עבורי ועבור קוראי.

קחי כמה רגעים לעצמך ושאלי את השאלות הבאות:

~ מהו האוטומט שלך?
~ מה את הולכת לעשות היום אחרת?
~ חשבי על דבר שונה ממה שעשית עד כה, משהו שיזיז אותך בסנטימטר לקראת שינוי. עשי אותו
~ האם את מוכנה להתחייב להגשמת היעוד שלך? במקום "יעוד" אפשר להגיד "תפקיד" או "מטרה"
~ מה את מוכנה לעשות כדי לשפר את איכות חייך? כדי לתחזק את ההרגשה הטובה שלך?

קולאג' של ציורים על דפי A4, צבעי פנדה

רביעי, 13.5.20

טקסט שהגיע אל תיבת הדואר שלי, ללא ציון שם הכותב. מחליפה גוף ראשון זכר בגוף ראשון נקבה ומניחה את המילים החשובות הללו כאן. לטובת מי שקורא, מי שתופס את הרעשים סביבו כמטרד, הפרעה, משהו "לא-טוב", והינה בא הטקסט הקצר והחכם הזה להראות איך דווקא הרעש עצמו הוא השיעור, הוא התרגול.

"הרעשים של עולם
אינם מסוכנים
או:פוגעים בתרגול שלי
הם-הם התרגול שלי.
אלו אותם מקומות בהם אני מוצאת את עצמי
חסרת שקט, חסרת חמלה או כועסת,
אלו אותם מקומות בהם
איני רואה את האחר
או שוכחת את עצמי.
אלו אותם מקומות בהם
אני רואה רק את קוצי הוורד
ושוכחת את עליו היפים.
אלו הם מקומות בהם
אני שומעת רק את צופרי המכוניות
ולרגע לא שמה לב לציפורים,
אשר מתמסרות לשירתן.
דבר אינו מסכן את התרגול שלי,
מלבד השכחה.
לזכור שבכל התנועות
אשר נעות בעולם,
האהבה, תמיד נוכחת."

"בית", טכניקה מעורבת, מתוך יומן אמנות, 2016

שלישי, 12.5.20, ל"ג בעומר

אם עוד פעם אחת ישאלו "איך עברה עלייך הקורונה?" או אשמע שוב את הסלוגן "ביחד ננצח את נגיף הקורונה" בטון מתקתק פשוט אשאג…
די. מספיק לחפור במה שהיה בשבעת השבועות שעברו. "מה שחשוב זה רק מה שכאן ועכשיו", זוכרת? "תחיי את הרגע", זוכרת? אלו היו המנטרות של הקורונה, לחיות באי וודאות, לעשות מה שניתן, בצעדים קטנים, בקטן-קטן. מאה מטר מהבית.
והינה נגמר ואני תופסת שלא הכנתי "מתווה יציאה מהקורונה" עבור עצמי. תעזבי את המדינה והכלכלה בצד, תחשבי עלייך.
עכשיו אפשר בינוני וגם גדול.
ביום חמישי הלכתי על גדול והרחקתי עד לארץ המכתשים. המדבר כיקום מקביל. חוזרת הביתה ולמחרת חווה נפילה חדה במצב הרוח. כועסת על עצמי שלא הצלחתי לשמר את ההרגשה הטובה מעבר ליום אחד. שאני נכשלת בשימוש במדבר כמשאב.
אני כנראה לא מבינה עד הסוף שאפשר לנסוע גם למרחקים בינוניים, לערים כמו תל אביב או ירושלים. להסתובב ברחובות, עם מסיכה, לקנות קפה בכוס קרטון לקחת, לשבת על ספסל כלשהו ולבהות באנשים.
אתמול בבוקר קפץ זיכרון באדיבות האלגוריתם של הפייסבוק עם רשמים שכתבתי בשיטוט של חצי יום ביפו. מאי 2019. קוראת ומבינה שמזמן לא הייתי בעיר גדולה. טוקיו עברה למדור מרוחק כ"כ בזיכרון, כאילו ביקרתי שם לפני מיליון שנה ולא בסוף אוקטובר.
חצי שנה חלפה מאז שבתי הביתה מיפן. חצי שנה שמרגישה כמו חצי יובל. סה"כ נסעתי למסע דרכים שארך 103 ימין בעולם רחוק, שונה, חווייתי מאוד. מתי תהיה הפעם הבאה שאטוס? שאסע לחו"ל? גיחה קצרה או מסע ארוך? האם זה בכלל יקרה?
לא יודעת. כרגע קשה לי אפילו לחשוב על טיול אורבני בת"א או ירושלים.
תעזבי את חוצה לארץ. תחשבי בינוני. מרחק של לכל היות שעה נסיעה לכל כיוון.
תתחילי לרשום משימות שלא יכלו להתבצע במהלך הסגר בגלל אילוצים חיצוניים.
כמו ביקור הורים במוסדות לגיל השלישי
כמו להיכנס לגן שעשועים, להתנדנד בנדנדה
כמו לפגוש ארבע חברות לקפה בגינה, לשבת במרחק מה זו מזו, להימנע מחיבוקים
כמו לישון מחוץ לבית, באוהל במדבר
כמו להתארח אצל חברה ללילה או שניים
כמו ליצור יחד, על אותו השולחן, פנים אל פנים
כמו לחשב מסלול מחדש לגבי כמה החלטות שמאוד התמהמהתי, וכעת התשובה ברורה
כמו ללכת לים, להיכנס למים בפעם הראשונה, לשבת על מגבת בחוף, ללכת יחפה לאורך קו המים בלי להרגיש פושעת
כמו לקבוע תור במכבידנט לביקור אצל רופא שיניים להמשך טיפול
כמו לקחת את המכונית לטיפול שנתי במוסך ואח"כ לעבור טסט

תקופת הקורונה כולה, כולל הלפני, התוך כדי והאחרי, כטסט אחד גדול. טסט לסבלנות, לאורח רוח, ליכולת שלי להתמודד עם משברים.
זו רשימה שכדאי להמשיך עוד ועוד. לסמן את דברים הטובים יותר ופחות שאפשריים לי עכשיו. להמשיך לסוג רשימה אחרת, לעדכן חלומות, לעדכן לוח חזון, לעדכן רצונות. להיות בתנועה.

בתקופת הקורונה, החל מהזמן שהנגיף COVID19 היה נחלתם של הסינים עד שהגיע לישראל והחלו למנות את מספר הנפטרים, ועד שהגיעו ההקלות והעומסים בכביש 4 – בכל הימים הללו לזכור ש… מה? שאלה החיים? שצריך לעבור אותם? ש"יחד נעבור את זה" כדברי הסלוגן שציירנו ותלינו על שער הכניסה עם ציור של קשת בענן?
זוכרים את הפוסטרים שכמעט כל בית הכין עם הילדים ותלה בחוץ, כרזות אופטימיות לעידוד מצב הרוח, זוכרים את ריקודי המרפסות? זוכרים את העצבים יום למחרת הסדר, כשמתפרסם בחדשות שבנו של… ושל… התארחו בליל הסדר אצל הוריהם המקורבים לשלטון ושכל העם יחגוג לבד ויסתפק בזום? זוכרים את הפילאטיס/מדיטציה/תפילה להעלאת התדר של כדור הארץ בזום? זוכרים את הזום הכי הזוי שנקלעתם אליו, כי נותנים בחינם, כי כ"כ משעמם ואין במה למלא את הזמן? זוכרים גם דברים יפים מ-COVID19?

בינתיים אני ממשיכה עם המדור של "ציור ביום".
מאז שחזרתי מהמדבר לא התחשק לכתוב במילים משלי, כפתרון ציטטתי מילים של שירים של אחרים. הציורים שלי, תמיד היו ותמיד יהיו. היום חזרו אלי המילים.

עפרונות צבעוניים על נייר (בתוך ספר שירים)

שני, 11.5.20, ערב ל"ג בעומר

פחות מתחשק לכתוב מילים משלי, לכן מצטטת שירים אהובים. והפעם של אביב בכר:

"בימים שיעברו עלינו נדע לשאת יותר ~ עצבות רכה ~ והשמיים יחכו לנו עד שנבין
ובלילות נרוץ מתוך עצמנו ~ אל שדות ילדות, בארץ לא שבויה ~ אתה המים המבקשים משיבולים לגדול
אלוהים ודאי מקשיב תמיד ללב ~ כשהכאב כמו אבן שם ~ אני כמעט כבר מת מאהבה
השנים יכשילו את רגלינו ~ אך לא ניפול, כמו אבן נעמוד ~ מול כל סופות החול, השלג והאש ~ תמיד נדע לזכור שיעבור"

והערב, ערב ל"ג בעומר, "חג המדורות" השנוא ע"י רבים ובצדק, אעמוד קרוב מאוד לאש. מדורה גדולה שאני תמיד מתנדבת להיות זו שמציתה אותה.
לעמוד מול סופת האש, לזכור שיעבור.

פרט בהגדלה מתוך ציור ישן, אקריליק על נייר בריסטול

ראשון, 10.5.20

"זה קורה ~ שהדרך מתמשכת ~ זה קורה ~ יש ללכת, ללכת
שום דבר לא ידוע ~ לא שנה, לא שבוע ~ יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול ~ לחזור על הכל ~ אבל בן אדם
זה קורה
זה קרה ~ שהדרך התמשכה לי ~ זה קרה ~ לא ידעתי איך זה בא לי

שום דבר לא ידוע ~ לא שנה, לא שבוע ~ יש לנוע לנוע
ולחשוב שהייתי יכול ~ לחזור על הכל ~ אבל בן אדם
זה קרה
זה יקרה ~ ואולי בסוף הדרך ~ שנראה ~ כי הדרך מתמשכת

שום דבר לא ידוע ~ לא שנה, לא שבוע ~ יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול ~ לחזור על הכל ~ אבל בן אדם
זה יקרה"

(מילים: שמוליק קראוס)

עבר, הווה, עתיד בפתחו של שבוע חדש.

פנדה על בריסטול שחור, גודל A4

חמישי, 7.5.20

סוףסוף זה קורה. בשעה טובה ההגבלות הוסרו.
אני יכולה להתרחק מהבית מעל 100 או 500 מטרים.
אני יכולה לנסוע דרומה בלי לחשוש שאני מפרה את ההוראות, שאני "פושעת", ששוטר עלול לתפוס אותי על חם רחוקה מהרדיוס, של הבית ולקנוס אותי.
סוסוף אני יכולה להתרחק, להרחיק מרחקים של מעל 200 ק"מ מהבית, אל עומק המדבר, אל ארץ המכתשים. מקומות אהובים ומוכרים ששימשו לי תמיד כעוגן, משאב חיצוני שמחזק את ההרגשה הטובה שלי.
והינה הגיעה הקורונה והרחיקה אותי מהמשאב הזה. עד שעזבה, לבנתיים, ואני יכולה להתקרב אל המשאב הטבעי, החופשי, הפתוח, המחזק הזה. לטייל בו ולישון בו שלושה ימים ושני לילות.
הלילה יהיה ליל ירח מלא של חודש אייר. הלילה אשן תחת שמי כוכבים, היום אטייל כשמעלי שמי מדבר פרושים מאופק עד אופק.

אני קצרה בזמן הבוקר, מחכה לחברה שתגיע וניסע יחד דרומה.
הבוקר אני שמחה ואופטימית.
מאחלת חזרה מוצלחת לשגרה לכולנו.

פנדה על נייר, קייץ 2016

רביעי, 6.5.20

– "הקורונה נגמרה"
– "אפשר לחזור לשגרה"
פספסתי משהו?
לא בטוחה שהבנתי את ההנחיות החדשות עד הסוף, מה מותר ומה עדיין אסור, וגם אם היגענו בשעה טובה לימים של "פוסט-קורונה" האם אני יוצאת אל העולם כמו שהייתי לפני שישה או שבעה שבועות, כשכל הברדאק התחיל, או שאני היום אחרת.
הקורונה הרי לא ממש נעלמה, עדיין לא גילו חיסון ואם אנשים יזלזלו בכללים ושוב תחול הדבקה המונית, מה אז? שוב סגר? שוב עוצר? שוב נזקים לכלכלה? שוב שוטרים שמאיימים בקנסות?
עכשיו כשאפשר לפגוש אנשים פנים אל פנים, מתעניינים, "מה עשית בקורונה?"
אחת השאלות הנפוצות ובעיני, המרתקות.
מסקרן לשמוע איך אנשים שונים התמודדו עם הדבר הזה.
מי ראה בתקופה הזו הזדמנות להתכנסות משפחתית נעימה ומגבשת, מי היה בחרדה לילדיו שחלילה לא יחשפו לנגיף, שיהיו בריאים, מי כמעט נטרפה דעתו מהמתחים בבית, מהעצבים, מי חווה תיכול גדול מהמגבלה שאסרה לצאת לטייל, או סתם לנשום אוויר לאורך חוף הים, מי בדק בייאוש את חשבון הבנק כשההוצאות הלכו ותפחו ולא ידע מהיכן יישלם כשהמשכורות של מרס ואפריל לא נכנסות לחשבון, מי סבל בשקט ממכאובים שונים כי התאפק לא גשת לקופת חולים, מי חטף מכות, מי שקע לדיכאון עמוק, מי ספר ימים עד שהסיוט הזה ייגמר.
אנשים שונים מגיבים אחרת לאותה סיטואציה שבאה וטרפה את הקלפים.
אני למשל, נכנסתי חזק לעינייני הקלפים. אילולא הקורונה הייתי אמורה בימים אלו של תחילת מאי להשתתף בקורס להכשרת מדריכים בשיטת "קלפי הנשמה". כשהתחילה הקורונה ביטלתי את ההרשמה לקורס ובזמני החופשי למדתי בעצמי את עיקרי השיטה והתאמתי אותה לדרך שלי. עד כה הכנתי 56 קלפים ולאחרונה סט נוסף של 38 קלפים בשם "היכן אני בעולם" וכעת עבדת על סדרה חדשה של מילים. שיכללתי והעמקתי את היכולת שלי "לקרוא" את הסיפור או המסר שיש בקלף ויזואלי. מתחילה כל בוקר בבחירה אקראית של קלף מתוך החבילה, לקבל מסר להמשך היום. האם זה היה קורה אילולא נכפה עלי להישאר כ"כ הרבה ימים סגורה בביתי?
שאלה תיאורטית מעצבנת. אף אחד לא יכול לדעת מה היה קורה אילו.
על מה הייתי כותבת יום-יום בשישה-שבעה השבועות האחרונים אילולא היתה כאן הקורונה? אההה, זו שאלה קלה. לו היו נותנים לי לבחור בין המגיפה לפרץ היצירתיות שחוויתי, הייתי בוחרת בדממה משעממת…
ולפני שמסיימת את פוסט הציור היומי, מי כאן קורא עיתונים? מי יכול לגזור ולשמור עבורי כמה תמונות של הקורונה, אני רוצה להדביק אותה בקלפים חדשים. עכשיו כשאפשר להיפגש, אבוא לקחת את הדפים מהעיתון.

כציור היום משתפת בקלף האחרון שיצרתי בסדרת "קלפי המצפן הפנימי", בו הדמות עצמה מציירת עץ, קולאג' של גבי קרטון ביצוע.
וגם בסרטון בו הסרטתי את עצמי בשלבי הכנה שונים של הקלף

שלישי, 5.5.20

בשיחה אתמול עם חברה היא אומרת לי, את יודעת, הקורונה ממחישה לי בדרך הכי בולטת את הביטוי "מה שזרעתְ, תקצרי"
וזה נכון. אם זרעתי זרעים של אחריות אישית, גם בימים כאלה שקל מאוד להאשים את ה"מצב", אדע לעשות הפרדה בין עיניינים שהם לגמרי בשליטתי ותחת האחריות שלי (למשל להקפיד על סדר יום קבוע, מאורגן, מאוזן) לבין דברים שאין לי שליטה עליהם (למשל בידוד/סגר/עוצר).
נושא האחריות האישית קרוב מאוד ללבי ואני מתרגלת אותו שנים רבות. פה ושם אני מועדת ואז מפילה את כל האשמה על העולם כולו, מלבדי.
אני? אני בסדר גמור, זה הם שלא בסדר. "הם", כלומר הממשלה, השרים, מי שעומד בראשם, המדינה, הדמוקרטיה דמיקולו שלנו, הקורונה, הטמטום הקולקטיבי – כולם אשמים, חוץ ממני. וככה אני מתבוססת בתודעת הקורבן, כולי רחמים עצמיים, כמה לא טוב לי בגללם, בגלל המצב המחורבן, בגלל חוסר הצדק, בגלל הפיגור שכלי של מקבלי ההחלטות שבחרו להתייחס למדינת ישראל כאל מקשה אחת ולהכיל על כל האיזורים את אותם כללים מגבילים – הם! זה הם שלא בסדר.
כמו שאמרה לי החברה, "מה שזרעתְ, תקצרי", כלומר אם אני רגילה לחיות כקורבן של נסיבות חיי, אז הינה הקורונה שמה אותי במקום הכי מסכן שאפשר.
אם אני רגילה לקחת אחריות, להבין שגם במסגרת האילוצים עדיין יש לי חופש תמרון וחופש בחירה. גם כשהביוב שמאיים להציף את המדינה מכיוון כנסת ישראל, אני יכולה להפנות את הגב לירושלים הבירה ולצאת אל מעט הטבע שהתירו לנו לבקר בו, וממנו לשאוב נחמה, עידוד ואנרגיה שמחה.
אם זרעתי זרעים של אמונה בטוב, של יצירתיות, של עזרה לזולת – גם בימי הקורונה אמשיך לראות טוב בדברים הקטנים, אפילו הקטנטנים שנמצאים ממש מתחת לאף, אמשיך לעסוק ביצירה בכל מיני פורמטים, כתיבה, צביעת מנדלות, רישומים, קלפי השראה, צילום ועוד, אמשיך להושיט יד טובה לאנשים שזקוקים לעזרה.
הביטוי "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו" מתגשם לי הלכה למעשה בימי הקורונה, כשחבר מייעץ לי, את מה שעשית במגרש הביתי (טיולי בדד אל הלא נודע) תעתיקי גם למגרש העסקי – אני מבינה שהתובנות שהרווחתי בזיעה ובמאמץ פיסי כשטיילתי לבד יכולות לשמש אותי גם עכשיו – אותה פרקטיקה של צעד בעקבות צעד, צעדים קטנים, נחישות, רצון, אמונה במסוגלות שלי – אם כל אלו עזרו לי להתקדם בדרכי המדבר בטיולי הבדד שלי, הם יכולים לעזור לי לצלוח גם את ימי הקורונה, ימי חוסר הוודאות, ימי ה-"אני לא יודעת מה יהיה", ימי ה-"נמאס לי מהחרא הזה".
ואולי-אולי מעט הגשם שהתחיל לרדת היום ישטוף קצת את הזוהמה שדבקה במצב, בפוליטיקה, באווירת החשדנות שכל אחד נושא בגופו את הנגיף.

ציור היום צוייר בתוך יומן ויזואלי שהפך ליומן מנדלות שלקחתי איתי בזמנו לטיול בדד למדבר לאורך כביש הגבול, כביש 10. סוכות 2016

שני, 4.5.20

אם היו מבקשים מכם לבחור רק דבר אחד שהכי חסר לכם ב"קורונה טיים", בימים הארוכים של הבידוד, במה הייתם בוחרים?
הייתי בוחרת בשיחה פנים אל פנים עם חברה. לא בוואטסאפ, לא בטלפון, לא בזום.
פנים מול פנים, גם אם שומרות מרחק, גם אם לא מתחבקות.
היתה לי שיחה כזו בשבת, הבוקר ומקווה שגם ברביעי.

"ארעה שגיאה קריטית באתר שלך" הודעה שאני מקבלת לתדהמתי ממערכת וורדפרס.
לכן בינתיים מעדכנת כאן את הציור ביום. בדר"כ הסדר הוא הפוך, קודם כותבת בבלוג, ואז מעתיקה לפייסבוק.
הודעה כזו על דף לבן, ריק, נטול כפתורי עריכה והבור שזה פוער לי בבטן – ממחיש עד כמה התמכרתי לטכנולוגיה, לרשתות החברתיות – כתחליף למגע ישיר עם בני אדם.
"ארעה שגיאה קריטית באתר שלך" שאני לא מבינה ובינתיים גם לא מצליחה לפתור, שגיאה שעושה לי מצברוח רע.
מישהו יכול לעזור, בבקשה? הבלוג הוא כמו החמצן שלי. אני צריכה אותו תקין, עם כפתורים שעובדים ודפים וירטואלים שאני עורכת, מוסיפה מלל ותמונות. אחרת מה….

עידכון: ביקשתי עזרה והיא הגיעה בעיצה טובה לאתחל את התוספים. זה מה שעשיתי, כיבוי ואח"כ הפעלה.
מי ייתן והתכסיס הזה יעבוד גם עבור מצבים בחיים כשמרגישים שהיגענו למבוי סתום. לזהות את ה-"תוספים"/"רכיבים" – לעבור אחד אחד, לכבות, לחכות דקה ואח"כ לבדוק אם הוא עדיין נחוץ – אם כן להפעיל מחדש, אם לא להסיר. זו פעולת ריענון טובה גם לבלוג ומקווה שגם לחיים עצמם.

צילום של רישום, עיפרון על נייר A3

ראשון, 3.5.20

בדיוק היום לפני שנה אני כותבת בדף שלי בפייסבוק ומזמינה לערב באברהם הוסטל שהוקדש לתרמילאים, ערב במסגרתו העברתי מצגת קצרה בשם "תרמילאות כסטייט-אוף-מיינד":

"ההגדרה מה זה בדיוק "תרמילאות" ואיזה טיול עונה להגדרה הזו השתנתה במהלך השנים ובימינו היא מכילה בתוכה סוגים שונים של טיולים.
גם "החופשה היוונית שלי" ממנה שבתי השבוע נכללת בקטגוריה הרחבה של "טיול תרמילאי".
רק בגלל שנסעתי עם מעט חפצים ארוזים בתרמיל קטן? לאו דווקא.
בעיקר בגלל הלך הרוח שאיפיין את התנועה שלי כשנחתתי באתונה ולא כ"כ ידעתי אנא פני. מי שהובילה אותי למקומות נפלאים ולהרבה רפתקאות היתה רוח הסקרנות, הרצון לחקור את העולם שנגלה בפני, שהיא בעיני המהות של כל טיול תרמילאי באשר הוא."

קשה לי להאמין שחלפה שנה מאז. כשליש מאותה שנה חייתי כתרמילאית. 103 ימים בהם טיילתי בהודו ויפן עם תרמיל קטן על הגב.
לפעמים טוב שמשהו מבחוץ מזכיר לי, נותן  פרופורציות, מאזן את התלונות.
קורונה טיים זה זמן של תלונות ביג טיים. הן מגיעות בהמוניהן, כמו הזבובים ביום קייץ חם ולח, נדבקות, עוקצות, מטרידות. ואז מגיע משב רוח רענן ומזכיר לי, היי, זוכרת את מסע הדרכים ההוא שיצאת אליו שנה שעברה? 103 ימים בדרכים, הודו? יפן? טוקיו? שינקנסיין? טיסות? המראות? נחיתות? זוכרת???
שלושה חודשים וקצת. איך הספקת לשכוח. איך את מעיזה להתלונן שלא טיילת מספיק השנה.
ובקרוב… יתכן שעוד השבוע אצא שוב לדרכים. ללכת בשבילים.

מנדלה דיגיטלית, קישקוש לא מאורגן שצוייר באייפד בעט דיגיטלי

שבת, 2.5.20

הכי קרוב ל-"טיסה/המראה" שיכולה לחוות כעת זה להאיץ ממהירות 0 ל-120 קמ"ש.
כמה שהתגעגעתי ל"טיסת שיוט" בכבישי הארץ, הרגל על דוושת הגז, מוזיקה קצבית מתנגנת בחלל הממוזג, נופים שחולפים דרך חלונות המכונית.
כייף גדול. מי שאוהב לנהוג יכול להזדהות עם חדוות הנהיגה אחרי תקופה ארוכה שהמכונית עמדה בחנייה והעלתה אבק. ואז מגיע הרגע שמתניעה, משתלבת בכביש המהיר ו…דוהרת. כן. היה לי חסר. מאוד. בגלל הקורונה.
תדלקתי היום מיכל מלא, שילמתי 4.79 ש"ח לליטר. בזכות הקורונה.
מזכירה לעצמי שבכל טוב יש קמצוץ רע ובכל רע יש קמצוץ טוב. בסינית מציירים את זה "יין ויאנג"

טכניקה מעורבת על נייר, 1995

שישי, 1.5.20

"חוזרים לשגרה". משפט שאני שומעת יותר ויותר.
האמנם?
בחודשים האחרונים אני נוהגת להקדיש כמה רגעים בתחילת החודש להביט אחור על מה שהיה, מעין סיכום חודשי, כמו אותן ישיבות "רטקרוספקטיבה" בעולם ההייטק. לפני שעוברת הלאה, לימים של חודש מאי, מקדישה זמן לשאול את עצמי מה היה באפריל 2020 – חודש היומהולדת, חודש האביב, הפסח, ימי הזיכרון והעצמאות.
חודש הקורונה, הסגר, הבידוד החברתי. חודש ההיסטרייה, החרדה, ההפחדה.
לא טיילתי, לא עבדתי, לא פגשתי חברים, לא ביקרתי את ההורים, לא נסעתי במכונית למעט קניות בסופר, לא העזתי להתרחק מהבית, להתקרב לאנשים שלא מכירה.
ומה כן היה בחודש שחלף?
צמצמתי משמעותי את הצריכה, הייתי בעיקר בבית, טיילתי ברדיוס הקרוב לבית, היכרתי שדות ושבילים חדשים ביישוב, טיולים צנועים, השתתפתי בשיעורים מקוונים במגוון נושאים, יצרתי הרבה, ציירתי, רשמתי נוירוגרפיקה, מחזרתי ספרים ישנים, כתבתי 10 פוסטים חדשים בבלוג, כתבתי מדי יום במדור "ציור ביום" (הדף ש חודש אפרי מונה 9250 מילים). התמדתי באתגר נוסף על בסיס יומי וסיימתי אתגר אחר, "דרך האומן" שבהזדמנות אספר עליו. כשלמעשה האתגר העיקרי היה לשמור על מצברוח סביר, להשגיח על הנדנדה הרגשית שלא תצנח מדי לקרקעית, שתישאר מאוזנת.
סה"כ הייתי בריאה, למעט כאב שיניים, כאב ראש, כאב ברכיים, כאב בטן, כאב לב, וכמה כאבי התפקחות.
השתדלתי לטפל בעצמי, להקפיד על שעות שינה, מזון מזין, פעילות גופנית, ושעות רבות של יצירה כשסתום לשחרור לחצים.
זה היה חודש מוזר, שונה מאוד מאפרילים קודמים בהם נסעתי. בכל אפריל בעשר בשנים האחרונות נעלתי את דלת הבית ונסעתי ליום, יומיים או שבועיים. שנה שעברה זו היתה יוון. בשנת הקורונה רותקתי בלית ברירה לבית.
חאלאס, קורונה, נמאסת לגמרי, לכי מפה. קישטא! תני לשגרה לחזור, כולנו מתגעגעים אליה, מתגעגעים לפגישות, לחיבוק, למגע, לקירבה. לא עוד חיבוקים וירטואלים כמו שהיו בחודשיים האחרונים.
לכי מפה, קורונה, לא רוצים אותך יותר.
בואי שגרה, כמה התגעגעתי.
מבטיחה לעצמי שגם אם הקורונה תלך, ממשיכה במדור "ציור ביום", כי העיקר הוא להמשיך בתנופה היצירתית שאני בתוכה.
שמחה שאתם כאן, קוראים, עוקבים, מגיבים. אפשר בדף הפייסבוק ואפשר בבלוג. ואם אחד הציורים שלי מצא חן בעיניכם, מזכירה שהכל למכירה (למעט ציורים שקיימים רק בתמונה, וגם אז אפשר לקנות את התמונה).

פרט מתוך ציור על בד, משיכות דשנות של אקריליק שמעוררות געגוע לצבע

החודש הקודם