תמונה ביום – אפריל 2018

ראשון, 1.4.18
ראשון בבוקר, אחרי שסיימתי את המסלול הקצר על תלם עשת שסמוך למושב פארן וחזרתי אל המכונית החונה הוצאתי מתא המטען את ערכת הקפה, פרשתי מפת סימון שבילים על שולחן הפיקניק ופיזרתי את צבעי העפרונות שהבאתי איתי בקלמר. קודם שתית קפה עם עוגייה של פסח ואח"כ התחלתי לצבוע. עבר זמן מה מא ששרטטתי מנדלות עם מחוגה וצבעתי אותן, כמה כייף לחזור לפעולה הפשוטה הזו שמסבה לי כ"כ הרבה עונג.
מנדלת זרע החיים, המנדלה הבסיסית ביותר, בתמונה בתהליך צביעה, ליד עירבוביית הצבעים שעושה לי טוב בלב, תפוח, מפה, מחברת. השילוב המנצח בין מסעות שבחוץ למסעות שבפנים.

שני, 2.4.18
תמונה נוספת שצולמה באותו בוקר ראשון שהוקדש ליצירה, אותה מנדלת זרע החיים כשסיימתי לצבוע אותה והצבעים עוטפים אותה מכל הכיוונים, צפון-דרום-מזרח-מערב. ככה גם אני מבקשת להיות עטופה ומוגנת, להרגיש בטוחה במשעיי, בבחירותיי. לגלות את האומץ שבי.

שלישי, 3.4.18
בבקתת השביליסטים בצוקים מצאתי בפח האשפה זרוקה חוברת "משחק ניווטים" שקראה לי לקחת אותה ולעשות איתה משהו. להתכתב עם החידות בצבע, להוסיף משלי לכתוב. להמציא ולשחק דרך צביעה וכתיבה. בדף הפותח שמסביר את כללי המשחק כתבתי 4 שאלות לעבודה עצמית. אני כותבת: "עני על כל השאלות הללו בכנות ובפתיחות וקבלי את הצופן הנכון לתיבת האוצרות של נשמתך, של חייך". הלוואי.
אם יש כמה מילות מפתח, מילות קוד עבורי הרי הן כבר בתמונה הזו: מדבר, מפות, צבעים, למידה, הנאה, כייף, חווייה, לנוע מנ.צ. לנ.צ., בית קטן

רביעי, 4.4.18
תמונת היום שלי, ביום הרביעי למועדים לשמחה של חג הפסח, כלומר מודעים לשמחה, היא ציור שציירתי לפני כמה חודשים, בסגול וורוד. מעגלים-מעגלים. התנועה המעגלית הזו מיטיבה איתי, ממרכזת אותי, ממקדת אותי במה שחשוב באמת.

ומידי יום ביומו העולם גורר אותך ביד וצועק: "זה חשוב! וזה חשוב! זה צריך להדאיג אותך! וזה! וגם זה!"
מידי יום ביומו אתה זה שצריך לחלץ את היד, להניח אותה על הלב ולהגיד: "לא, זה מה שחשוב." 

איאן תומס

אני חוזרת ומזכירה לעצמי, זכרי! הניחי יד על הלב ותאמרי לעצמך: "זה מה שחשוב", כמו הרגעים האלו שאני יוצאת אל הטבע, יוצאת אל מקטע נוסף של השביל, נרגעת, מתרעננת, סופגת אנרגייה של חַיוּת וחִיוּנִיוּת.

חמישי, 5.4.18
תמונה זו צולמה ביום הראשון בטיול על שביל ישראל, תחנת אוטובוס סמוך לקיבוץ להב. קצת התבלבלתי בשביל, ובמקום ללכת סמוך לגדר הקיבוץ המשכתי לכיוון הצומת. לא הצטערתי כי תחנת האוטובוס הריקה סיפקה לי מקום מוצל לנוח בו לכמה רגעים. לשבת, לשתות מים, לקלף קלמנטינה שתרווה אותי קצת. היה יום חם וכל פיסת צל התקבלה בברכה, יחד עם ההזדמנות לקרוא "גרפיטי של מתנחלים".
זו אולי אינה התמונה היפה ביותר מאותו יום טיול, זו יותר "תמונה מנטלית" עבורי, תמונה שמזכירה לי שגם כשהדרך מתמשכת, כשחם וקשה, אני יכולה לעצור להפסקה, לנוח, לאגור כוחות ולהמשיך הלאה. לא עוצרת ולא מוותרת. לא בוחרת בדרך הקלה, כי יכולתי להמתין לאוטובוס שייקח אותי לדרך הראשית או לעצור טרמפ, אבל לא עברה בי שום מחשבה על יציאה מהמסלול.

שישי, 6.4.18
צילום עצמי בתום הטיפוס על הר חירן. עד יום זה לא ידעתי שיש הר בשם הזה והיכן הוא נמצא, וכעת אחרי כל צעד שצעדתי בחום הגדול של שעות הצהריים בטיפוס אל רום ההר החשוף, אני יודעת היטב. "הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך?" וכעת אני זוכרת היטב. גם את הקושי וגם את היופי.
השביל מערבב את כל המרכיבים הללו לתערובת כל כך מיוחדת. כל כך שמחה על ההזדמנות שניתנה לי לצאת בפסח הזה לארבעה ימים בשביל, ארבעים קילומטר כפול פעמיים. מרחקים שאני גומעת, מה הפלא שאני כ"כ מותשת.

שבת 7.4.18
שבת מנוחה, שבת של בית ועיסוקים קטנים ומהנים. כתיבה, ציור ומעט צילום. ולקינוח סיבוב קצר בשעת השקיעה ביישוב, לצלם את ערוגת הפרחים הוורודים בכיכר הגדולה ולתפוס זווית טובה להביט בשמש השוקעת. זמן לעצמי, להרהורים, עשייה שקטה ומנוחה.

ראשון, 8.4.18
שיר ותמונה ליום ההולדת שחל היום. תמונה שצולמה אתמול, ככה נראית דלת המקרר שלי, עם הצבעים והפרפרים והפסגות הגבוהות של נפאל והשיר הנפלא שגלי עטרי שרה לי הבוקר ונותנת לי כוח "לבטא את השמחה שבך שנדחקה", להיות מי שאני, לעשות כל מה שאני רוצה ולגלות איך להביא את זה עכשיו אל חיי.

"לא תפסיקי לקוות ~ איך תצליחי לשנות את עצמך~ לכסות בקולות אחרים ~ כאילו אין איזה דבר שאת רוצה ~ את יודעת זה מזמן ~ כשהיית ילדה שיחקת אחת שלא צריכה ~ ולא אכפת לה מאף אחד ~ את רוצה לשיר את השיר שיביא לך אהבה ~ להילחם במה שמפחיד אותך ~ תהיי חזקה לבטא את השמחה שבך שנדחקה ~ זה מאז וזה עכשיו ~ את יודעת מה חסר ~ ותגלי איך להביא את זה עכשיו ~ בשבילך ~ את רוצה לשיר את השיר שיביא לך אהבה ~ להילחם במה שמפחיד אותך ~ תהיי חזקה לבטא את השמחה שבך שנדחקה ~ כאילו אין איזה דבר שאת רוצה" 
(מילים: לאה שבת)

שני, 9.4.18
מתוך פוסט שפרסמתי בדף הפייסבוק שלי לפני שנתיים בדיוק, כשמלאו לי 49 וכטיול יומהולדת יצאתי לבד לשביל סובב מכתש רמון. עשיתי המרה לשרשור שכתבתי בזמנו בפורום של אג'נדה בעקבות אותו טיול לפוסט בבלוג המסעות שלי. פוסט מספר 100! אני לא מאמינה! גם זה סוג של פסגה לטפס עליה!

"אדם צריך שיהיו לו יעדים בחיים. כמו למשל לטפס אל נ.ג. 866 הידועה בשם "זקיף הרמון". בדרך לזקיף עוד היו לי מרץ והתלהבות אבל ככל שהתקדמתי בדרך, ככל שטיפסתי עוד ועוד קווי גובה, מפלס האנרגיה הלך וירד. זה קורה לי כל פעם מחדש, אני משתוממת על עצמי איך עדיין אחרי כ"כ הרבה טיפוסים עוד לא השכלתי לתרגם קווי גובה צפופים במפה למאמץ פיסי, כלומר סבל. עכשיו אני יכולה לספר ששרדתי את הטיפוס הקשה ביותר שטיפסתי אי פעם. עכשיו זאת באמת לא חוכמה. הייתם צריכים לראות אותי אתמול, בין אחת לשתיים בצהריים נאבקת עם המצלעה האימתנית הזו. נאבקת בעצמי. ברצון לוותר, להסתובב ולרדת. בקושי. בשיפוע הכמעט אנכי של העלייה הלא נגמרת. בחום. בדופק המהיר שהכריח אותי לעצור ולנשום עמוק. השתחררו ממני צעקות של זעם ותסכול. על המרחבים הפתוחים ועל הזקיף זה לא עשה רושם. הם שם ואני, פסיק קטן במרחב העצום הזה, נאבקת, מתמודדת, מרימה את הרגל לצעד ועוד צעד. והמאבק הזה נמשך ונמשך והעלייה נמשכת ונמשכת. כאילו לא תיגמר לעולם. ואז אני רואה ההתפצלות מהסימון הסגול לסימון של "שקוף", כלומר יש כאן נקודת עיניין. עאלק. אחרי שהזקיף הזה זיין לי את הצורה, אני מקבלת "נקודת עיניין" בתור פרס.
עוד כמה צעדים אחרונים והרוג'ום שמסמן את סוף הסיוט נגלה לי. להוריד את התיק מהגב. לשבת. לסדר את הנשימה. לשתות. לקלל את העלייה הנוראית הזאת בפעם האלף. להוציא סנדוויץ מהתיק. לאכול. לנוח. לצלם. לצלם את התפוח. לנשום. להתבונן במרחבים. לנשום. להתכונן לירידה. ולהיפרד. כי לכאן אני לא חוזרת.
זקיף רמון התעלל בי קשות אבל לא נכנעתי לו."

יום שלישי, 10.4.18
"מה תרצי בתור מתנה ליום הולדת? תרצי שנצא לאיזה מקום? שנחגוג לך באיזה בית קפה בסביבה? אולי מסעדה?"
שואל אותי ידיד טוב, מנסה לקבוע לאן ומתי, ואני מתמהמהת עם התשובה, עד שבסוף היא מגיעה: אני רוצה מדורה, אצלך בחצר.
"מדורה?" נשמע קצת מוזר, אבל הבחור מרים מדי ל"ג בעומר את המדורה הכי שווה שיש, יודע איך להתעסק עם אש ואני זקוקה להדרכת אש ורוצה מאוד לכבוד היומהולדת להדליק מדורה במו ידי.
אולי לא הייתי ברורה מספיק, כי כשהיגעתי אתמול בערב הוא כבר הכין מגדל קטן של עצים בצורת קונוס, כשבפנים ניירות עיתון וכו'. קונסטוקציה שבערה מייד כשהצתתי פיסת נייר עם מצית. רציתי להכין לבד, אבל גם ככה היה כייף גדול לשבת ליד המדורה, רק שנינו, להביט בלהבות, לכרסם בייגלה, לדבר קצת, לשתוק קצת. להסתכל על עננים בשמיים ולחפש בהם צורות. פשוט להיות.
המתנה הכי כייפית שיכולתי לבקש לי.

יום רביעי, 11.4.18
זו העונה הזו בשנה שבגינות הציבוריות שותלים את הפרחים הורודים הללו, לא יודעת את שמם, אבל בעיני הם כל כך יפים. פורחים בגוונים שבין וורוד בהיר לסגול, צפופים, זורקים כתם של צבע מרגיע, נעים לעין בכיכר התנועה ובערוגה בשולי הדרך. יש להם חלון זמן קצר כל כך להיות בשיא יופיים, לפני שיהיה חם מדי, לפני שהפיח מהמכוניות החולפות יקמטו את עלי הכותרת ויהפכו אותם לנבולים ומרוטים. מבט חטוף בכתם הצבע הוורוד הזה כשאני סובבת במכונית שלי את כיכר התנועה, בבוקר – בדרך אל… ובערב – חזרה מ…, מזכיר לי שהיופי נמצא בכל מקום. ומזכיר לי לשמור על רעננות, לא לנבול. להרפות. לחייך.
לא הכל גרוע עד כדי כך, אם יש כזה יופי בפינת רחוב.

יום חמישי, 12.4.18
פארק תמנע. נוף בראשית.
פריים שצילמתי לפני שלוש שנים, ביום בו מלאו לי ארבעים ושמונה שנים. שנים שנאתי את יום ההולדת שלי, נמנעתי מלציין את היום הזה, הימים שלפני ואחרי השמיני באפריל היו ימי דיכאון. לשמחתי בשנים האחרונות אני מרגישה אחרת לגמרי. יום ההולדת זהו היום בו הגחתי לאוויר העולם. ויש משמעות לקיום שלי כאן. יש לי תפקיד. יש לי משמעות. אני חשובה. אני נחוצה. אני מחובקת.
אני לוקחת את הקנון ומכוונת דרך העינית, קליק לטבע וקליק על אותו חיוך שאולי אפשר להרגיש גם בין הפיקסלים.

יום שישי, 13.4.18
לפני כמה שנים צפיתי בסרט "הדברים שאני רוצה" ע"פ ספרו המצויין של גרגואר דלקור. אני לא אספר על תוכן הספר או הסרט שמשניהם נהניתי מאוד, רק אתייחס בקצרה למושג "שמחות קטנות" שגם הסרט והספר מעלים. השמחות הקטנות היומיומיות שבחיים של כל אחד מאיתנו. וחשבתי על כמה מהשמחות הקטנות שלי, שמחה קטנה של חיים עבורי זה למשל להתיישב מול הנוף ולהושיט רגליים קדימה. בהחלט שמחה קטנה שבלעדיה טיול אינו טיול.
פריים של שמחה קטנה מטיול יומהולדת באיזור תמנע, אפריל 2015, יום שבת, במסלול שעולה ממעלה מלחן עד למרגלות הר ברך. הלוך-חזור באותה הדרך עד הכניסה לפארק. יום שקבעתי שיא ראשון של טיול בדד הארוך ביותר, 25.5 ק"מ(!)
אני ובקעת תמנע שנראית ממבט על כמו תבליט פני הירח ושמחה קטנה שאינה תלוייה במישהו או משהו, רק בי.

יום שבת, 14.4.18
את הפטרייה בתמנע באור יום כל אחד מכיר, היא אחת מן האטרקציות אליהן נוהרים מבקרי הפארק. הפטרייה כמו הקשתות והעמודים נוצרה בתהליך בלייה ממושך וטבעי באבן החול. הבלייה מתפתחת בעוצמה גדולה לאורך הסדקים בסלע. מי הגשמים שחדרו לסדקים הרחיבו אותם לאט-לאט. גם הלחות שנאגרת בסדקים ומתייבשת בחום גורמת להתפוררות הסלע לאורך שנים ארוכות וכך נוצרו התופעות המרשימות בפארק דוגמת הפטרייה, הקשתות, העמודים ויתר הקישוטים המעטרים את המצוקים.
חשבתי גם על תהליכי בלייה שקורים לנו, האנשים, כששיני הזמן נוגסות בנו, כשאירועים קשים שחווינו מפוררים אותנו מבפנים ומרחיבים סדקים שפעם היו קטנים, וגם על שם התואר המאוד הלא מחמיא שנהוג לתת לעשור השישי "גיל הבלות"…
בתמונה: הפטרייה בתאורת לילה

יום ראשון, 15.4.18
על קו התפר בין האביב לקייץ

יום שני, 16.4.18
תמונה ישנה שצילמתי לפני כמה שנים בבריכה בווינגייט, כשעוד היה לי מנוי לבריכה והתמדתי בשחייה. הינה דוגמא למשהו שאני מאוד רוצה לעשות, לשחות, ומשום מה לא עושה. אני מנהלת רשימה של רצונות גדולים וקטנים, משמעותיים יותר ופחות של מה הייתי רוצה, מאוד רוצה לעשות ועדיין – דבר לא מתקיים בפועל. מנסה להבין מה חוסם, מנסה לתת לקול הזה שבי שאומר "לא" להישמע, לומר את דברו, להסביר לי למה לא.
בקרוב, כשתסתיים עונת הטיולים, הייתי שמחה מאוד להפנות את המרץ לשחייה, הלוך-חזור בבריכה, לאורך קילומטר או שניים. אולי לא ווינגייט, אבל כל בריכה אחרת תיטיב עמי. במגע של גוף במים, בתנועה של גוף במים, יש שיחרור גדול כ"כ שרק לכתוב את זה עושה לי חשק כ"כ גדול לקפוץ למים הקרים.

יום שלישי, 17.4.18, ערב יום הזיכרון תשע"ח

יהי זכרם של כל הנופלים ברוך

יום רביעי, 18.4.18

אם זר קוצים כואב 
זה מה שאת אוהבת 
אלך אל המדבר 
ושם אלמד לכאוב 
ואם שירים אהבת
רק שכתובים באבן
בין הכפים אגור
ובסלעים אכתוב.
ואז כשנתכסה
עם החולות בחושך
וספר הדברים
בחושך יתכסה
תגידי לי מילים
יפות מבכי ואושר
הוא כנראה אהב אותי,
האיש הזה.

נתן יונתן

שיר שהתעוררתי איתו הבוקר, ובעיקר השורה "הוא כנראה אהב אותי האיש הזה", כי במרחק השנים איך אפשר לדעת. אי אפשר, אפשר רק להיזכר ברגעים, בחיוכים, בשברי מילים שנאמרו, ונאמרו בינינו הרבה מילים יפות, מילים שבזכותן הרגשתי האישה הכי חשובה בחייו. ואח"כ נאמרו מילים כואבות, כועסות, פוגעות, דוקרות. ואז הגיעה השתיקה. ארוכה מאוד. ואף מילה לא נאמרה בינינו כבר שנים.

יום חמישי, 19.4.1, יום העצמאות
נסעתי היום לעיר הגדולה, לעמוד סמוך לקו המים ולהצטרף לאלפי האנשים שהרימו מבט לשמיים להביט במטס.
החוכמה היא לעמוד ליד מישהו שמבין עינין ויודע את שמות המטוסים (F15, F16, המטוס הדנדש של אל-על), כי אני, חוץ מסקייהוקים לא מכירה שמות של כלי משחית מעופפים.
חלק ניכר מההנאה שלי מהמטס היתה מהקהל, לראות מבוגרים וילדים מנופפים לשלום למטוסים ולכלי השיט, "העיקר שיהיו בריאים" כמו שחזרה ואמרה האישה שעמדה לידי. כן, יש בזה משהו שמרחיב את הלב וממלא אותו בהרבה גאווה.
ככל הנראה פספסתי את הפעלולים האקרובטים או המבנה המסובך בו טסו (ראיתי בתמונות שאחרים צילמו), אבל עצם זה שראיתי את המטוסים חולפים בשמיים ביום חגה של המדינה ואת הסטילים והצוללת לאורך החוף – היתה בזה שמחה גדולה עבורי.
ואח"כ ירדתי לחוף ואספתי כמה פריימים של לבבות ותמרורי אזהרה משעשעים לאוסף הסכנות שלי ("צונאמי – נתיב מילוט", "סכנת החלקה"), הצטופפתי עם בנות דתיות בתור לשירותים בחוף הנפרד, קניתי לי גלידה ונסעתי לתחנה המרכזית, לקומה השביעית, לשעה מהנה של סיור בגלריה אורבנית של ציורי גרפיטי ישנים.
חזרתי הביתה עייפה אך מרוצה…

שבת, 21.4.18
אותו העמק, עמק האלה, אותה שדירת עצים בינות לשדות החיטה. עונות השנה שונות. שתי תמונות להמחשת העונתיות והזמן החולף
התמונה הראשונה צולמה בשלהי חורף 2015
התמונה השנייה צולמה באפריל, לקראת סוף האביב

יום ראשון, 22.4.18
מנדלה דיגיטלית. צויירה לפני שנתיים עם עט דיגיטלי ואייפד כשעוד היו חדשים, על הכורסה שקיבלתי מתנה מבעל הבית שלי. לאורך זמן זו היתה התמכרות מסויימת, התקנתי גם יישומון עם אפקט של קליידוסקופ שמשכפל כל פיקסל שציירתי בצורה מעגלית. יצרתי כך לא מעט מנדלות עד שהיגעתי לרווייה והאייפד חזר למקום האיחסון שלו במגירה. מעדיפה את מגע הצבע על הנייר, את הליכלוך שהצבע מותיר בקצות האצבעות. הרבה יותר כייף ככה.

יום שני, 23.4.18
בדידותה של הטיילת למרחקים ארוכים
"מסעות בדד הם לאין שיעור יותר מפתחים מבחינה אישית ,יותר חזקים מבחינה חוויתית, יותר בריאים מבחינה נפשית ויותר מהנים מבחינה פיזית מטיולים בצוותא"
ציטוט של תגובה בפורום "טיולים ואתרים" של אג'נדה, ציטוט שמבטא את רחשי לבי בדרך המדוייקת ביותר
במסעותיי רק לעיתים רחוקות אני פוגשת נשים שמטיילות לבד. בטיול פסח, באפריל 2015, על התוואי של שביל ישראל לכיוון מעלה מילחן פגשתי בחורה צעירה שמטיילת על ש"י לבדה עם תרמיל עצום על הגב. נעצרנו להחליף כמה מילים, כשהתרחקה, צילמתי אותה בלכתה.
זוכרת שהיבטתי בה בקנאה. גם אני רציתי להיות מסוגלת לטייל ככה. אילו ידעתי שיחלפו שלוש שנים וגם אני אהפוך לשביליסטית שמעמיסה תיק גדול על הגב ויוצאת לטרק בן יומיים או שלושה.
קטע מתוך פוסט שאני כותבת ממש עשכיו על המקטע בן היומיים בכרמל בסופ"ש האחרון

יש אנשים שמעולם לא חלמו
יש אנשים שחלמו אבל שכחו
יש אנשים שחלמו אבל לא מאמינים שזה אפשרי
יש אנשים שעייפים מלחלום, שוויתרו
ויש אנשים שעדיין חולמים ופועלים להגשמת החלום שלהם
כמו למשל, החלום שהיה לי, להיות "שביליסטית", לטייל בשביל ישראל לכל אורכו
זה חלום שאני עדיין מגשימה אותו בכל מקטע שצועדת

יום שלישי, 24.4.18
לפני שנים כשהיינו נוסעים לבקר את חמותי לשעבר בערד הייתי לוקחת את המכונית ויוצאת להסתובב, לראות מה יש לערד להציע. באחד מן הטיולונים הגעתי אל כביש ערד-מצדה שמיד קוטלג אצלי כאחד הכבישים היפים בארץ, פנייה שמאלה אל דרך עפר, קצת אחרי כפר הנוקדים הובילה אותי אל מצפה גורני.
סוף דצמבר 2008, המפגש הראשון שלי עם נחל צאלים. אחרי זמן מה שישבתי בשקט להתבונן בנוף עברה קבוצת מטיילים עם תיקים על הגב. זו התמונה היומית שלי. עד היום אני זוכרת את התמיהה והפליאה שהייתה בי כשהבטתי בהם חולפים על פני נבלעים במדבר.
איך הם מעזים.
היום אני יודעת שהם ירדו בשביל האדום, לפי השעה המאוחרת הם ככל הנראה שמו פעמיהם לחניון הלילה צפירה. מאז עברו להן שנים והיום גם אני מעיזה.
נזכרתי באפיזודה הזו וכתבתי עליה בערב יום העצמאות לפני שלוש שנים, כשצעדתי לבד בשביל האדום, מחניון צפירה לכיוון ברכת נעמה. כשהרמתי את המבט כלפי מעלה ונזכרתי באותו מצפה גורני מאז
עברו השנים, התגברתי על אלף ואחד קשיים בדרך והינה אני בדרכי אל קרקעית נחל צאלים העצום. מצפה גורני משקיף עלי מעל.
איך אני מעיזה.

יום רביעי, 25.4.18
לתמונה היומית מס. 50 (!) אני בוחרת תמונה שלי כפי שצולמתי בשבת בבוקר בנחל מערות, ביום השני למסע הקצרצר שלי בשביל באיזור הכרמל.
בכניסה לקיבוץ יגור מצאתי את הדגלון זרוק בצד הדרך, הרמתי אותו וקיבעתי אותו לתיק הגדול, גם אם הדבר עלה בכמה גרמים נוספים שעלי לסחוב. ברוח יום העצמאות השבעים אני מגלה פטריוטיות ואהבה גדולה לארצי, הארץ בה נולדתי, גדלתי, בחרתי לגור בה. אותה הארץ בה אני מטיילת מזה שנים ספורות, ובמיוחד בשנה האחרונה, כשהתחלתי ללכת לאורכו של שביל ישראל, שביל חוצה ארץ. מצפון לדרום, מדרום לצפון. והפעם, יומיים במקטע על ההר הירוק כל ימות השנה.
וכשאני מחייכת למצלמה אני מקפידה שייראו גם את הדגל.

יום חמישי, 26.4.18
האסון שקרה היום בנחל צפית בו תשעה נערים איבדו את חייהם בשיטפון הזכיר לי את הטיול שלי בנחל. פעמיים הייתי בנחל צפית, לכל אורכו. זהו נחל יפהפה, מאתגר ומתגמל בנופים פראיים ומפלים מרשימים. יש בנחל קטע של אבן חול צבעונית, גלרייה של הטבע. לא הייתי מעיזה להיכנס לנחל הזה כשיש התרעות על מזג אוויר סוער. זה ידוע לכל המטיילים שכאשר יש צפי לגשם לא נכנסים לערוצי נחלים, ואם כבר מזדמנים למדבר, עומדים במקום גבוה ומביטים משתאים בזרימה מרחוק. למים שזורמים בשצף יש עוצמה שקשה להסביר במילים. עוצמה שסוחפת כל מה שנקרה בדרכה. בימים רגילים, כשהמדבר יבש וצחיח אנחנו יכולים לראות בולדרים עצומי מיימדים באמצע הערוץ ולהביט בפליאה איך הגיעו לשם. לא יאומן שמיים מסוגלים לסחוף כזו מאסה, על אחת כמה וכמה נערים צעירים שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ושילמו על כך בחייהם.
בפסח 2014 יצאתי לטיול בדד בנחל צפית, במשך יומיים טיילתי בשני מקטעים שלו, ביום הראשון – מסלול מעגלי מצומת הערבה לנחל תמר – נחל צפית תחתון ונחל פרס, כולל הגבים שהיו מלאים. ולמחרת, השארתי את המכונית במצד תמר וירדתי לחלקו האמצעי של הנחל, החל מעין צפית ועד למפגש של הנחל עם כביש הגישה למכתש הקטן. משם תפסתי טרמפ חזרה למכונית. טיילתי לבד בנחל המרשים והכל כך יפה הזה ולרגע לא חשתי בסכנה.
נזכרת בטיול שלי שהיה מאתגר ומשמח ומרגישה עצוב כל כך שטיול אחר, של קבוצת נערים שנקלעו לעין הסערה הסתיים בצורה כזו טרגית.

יום שישי, 27.4.18
עכשיו האסון בנחל צפית לובש צורה של פנים של נערים ונערות צעירים, תלמידי כיתה י"ב שיצאו לטיול גיבוש במדבר, עם כל ההתרגשות הכרוכה בדבר וחזרו מהטיול בשקית ניילון של זק"א. תשעה במספר. מיטב הנוער. צעירים כל כך. יפים כל כך. הלב נחמץ. אני מכירה אנשים שמכירים חלק מהתלמידים שנהרגו. כמה כואב לאבד ככה חיים.
לזכרם. גל אבנים ביציאה מנחל צפית תיכון

יום שבת, 28.4.18
מה שחשבתי שיהיה טיול בעקבות שיטפונות הפך לטיול מים חביב. נסענו דרומה על כביש 90 והמחסום ליד עין גדי מנע מאיתנו להדרים לכיוון נחל רחף ומצד זוהר ואח"כ להגיע אל ברכת צפירה ונחל צאלים שגדושים עכשיו במים הבוציים מהגשמים העזים שירדו אמש. אם ככה, נשנה כיוון. חוזרים צפונה ועוצרים בנחל קדם לטבילה במעיינות החמים. שנים שלא נכנסתי לשחות בים המלח, רגילה להסתכל עליו ממרומי מצוק ההעתקים. הפעם אני מתבוננת במצוק המתרומם לגובה אנכי של 300-350 מטר כשאני משכשכת במיים השמנוניים של ים המלח, שהם חמים וקרים לסירוגין. סוף-סוף הזדמנות לעסות את כפות הרגליים שצעדו עונה שלמה על השביל, שיספגו את המינרלים. מדי פעם חוטפת רסיסי מים מרים שנכנסים בטעות לעיניים ולפה, אבל זה לא מקלקל את החווייה המרגיעה והנינוחה של טבילה בים המלח.
אחרי שיוצאים מהים כולנו זקוקים למקלחת טובה, שתשטוף את המלח מהגוף. הכביש דרומה עדיין חסום, מחליטים לחזור לכיוון ירושלים ובדרך לעצור בעין מבוע. מעיין קסום בנחל פרת. שם המים קרים יותר, מרעננים, מעירים.
חושבת על זה שעונה שלמה אני צועדת בשביל וזו הפעם הראשונה שאני טובלת במים, שלא היו מקורות מים לאורך השביל.

יום ראשון, 29.4.18
תמונה שצולמה פחות או יותר לפני שנה בהמתנה לסיור גרפיטי במזרח לונדון, כשהמדריך התעכב וחיכיתי. ישבתי בבית קפה ושירבטתי על דף כמה שאלות – WH Questions – שאלות שאילו היה לי האומץ והכישרון הנדרש הייתי מרססת אותם בצבע על הקירות. באותיות בולטות, צבועות בכמה צבעים.
למה? כי חשוב שכל אחד ישאל את עצמו את השאלות הללו – Where, How, Why, What, When
"מדוע קשה לנו לעשות שינויים בחיים? כיצד ההתמכרות שלנו לחיים "נורמליים" מונעת מאיתנו להגשים את החלומות הנועזים שלנו? כיצד ניתן באמת לממש את הפוטנציאל האמיתי שלנו? ומהו הדבר העיקרי שמשפיע על היכולת שלנו להגשים ולממש את הדברים שחשובים לנו באמת?"
ובשנה שחלפה מאז, האם מצאתי תשובות לשאלות הללו?

 יום שני, 30.4.18
התמונה היומית שלי, לסוף היום וסוף החודש היא של ציור ישן שלי, לא בטוחה שהמקור ישנו, ייתכן שנזרק ונותר רק צילום. צילום של ציור משנות התשעים של המאה הקודמת, משהו גולמי, מריחות של צבע גואש, פסים-פסים צשל בע אינטנסיבי, אולי תיאור נוף בזמן שקיעה או זריחה, כשהשמיים נצבעים אדום-כתום. זה לא משנה מה מצוייר שם, משנה ההרגשה שהיתה לי בזמן הציור שכבר נשכחה ממני וההרגשה שהציור מעורר בי עכשיו, כשאני מתבוננת, בעיקר בצבעוניות העזה, איך צבע מונח ליד צבע, מעל צבע ויחד יוצר הרמוניה על גבול הדיס-הרמוניה. זה הציור הכי לא מתייפייף שבחרתי לשלוף הערב ממאות אם לא אלפי תמונות הציורים שצברתי במרוצת השנים.
צפיתי הערב בסרט "מודי" על קורות חייה של הציירת הקנדית שציירה "אמנות נאיבית". לא מתה על התיוגים שמשייכים אותה לזרם מסויים. בעיני היא ציירה את האני השמח שלה, את הדרך המיוחדת בה היא ראתה את העולם, ציירה את מה שגרם לה לחייך למרות הקושי והכאב שהיו מנת חלקה. "אני מאוד אוהבת את החלון", היא אומרת לסנדרה, מי שקנתה ממנה את הציור הראשון תמורת 6 דולר, פשוט לשבת שם עם המכחול ביד, זה כל מה שהיא צריכה.
סיפור חייה כ"כ נגע ללבי, במיוחד איך טבלה את קצה האצבע בפח הצבע והחלה לשרטט פרח טורקיזי על קיר הבית הפשוט. היה שווה לצפות בסרט ולו בזכות כמה פריימים של קלוז אפ על היד האוחזת במכחול, טובלת אותו בצבע ומובילה אותו על פני הקיר/דף/משטח עץ ומשרטטת/צובעת פרח/ציפור/דמות/פרפר. זו יד גרומה, חולה, אחוזת שיתוק ואפשר ממש לראות את הכאב הפיסי שהאחיזה במכחול גורמת, ויחד עם זה הדחף הבלתי ניתן לעצירה שבא מבפנים להמשיך ולטבול את המכחול בצבע, אדום, כתום, כחול, ולהמשיך לצייר – זו האמנות הכי נקייה, הכי אמיתית שיש.

 לחודש הקודםלחודש הבא | לדף הראשי