תמונה ביום – אפריל 2019

יום שני – 8.4.19

היום מלאו לי 52 אביבים. לוקחת נשימה עמוקה ומאחלת לעצמי, לבלוג, ולעסק שלי שהולך ונרקם איחולים בצבעים.
האדום מאחל לי לפעול בחשק ובמרץ רב, מבטיח להטעין אותי השנה באנרגיה של עשייה, בנחישות ובתשוקה לחיים
הכתום מאחל לי לפעול ממקום של יצירתיות, לפעול באושר, מבטיח לחזק את השימחה לחיי
הצהוב מאחל לי ללמוד דברים חדשים, להיות גמישה ולקבל פרספקטיבה חדשה שתעזור לי לחולל את השינוי שאני מבקשת, מבטיח לעזור לי לגלות עולם ולפתוח אפיקים חדשים
הירוק מאחל לי לאזן את הלב, לחזק את החלטת הלב לעשייה החדשה, מבטיח לי שכשאפעל להרגשים את רצון הנשמה הצמיחה המיוחלת בוא תבוא
הורוד מאחל לי אהבה, לעצמי ולאחרים, לתת את השירות שלי לאחרים מתוך אהבה, מבטיח לחבר אותי להנאה שבעשייה
הטורקיז מאחל לי להקשיב לתחושות הבטן, להיות מקורית, לשנות את הגישה שלי, לפעול בספונטניות, מבטיח להראות לי את הדרך כיצד לעבוד עם אנשים כי אני אוהבת אנשים ויודעת ורוצה לעבוד עם אנשים
הכחול מאחל לי לעשות את הדברים כפי שאני רוצה, מתוך התבוננות, מתוך תקשורת טובה, מבטיח לי שלווה גדולה ורוגע
הסגול מברך אותי בשינוי, בחזון וברוחניות, מאחל לי להגיע למקום בו אין מקום לפחדים, בו אני פועלת מתוך הסכמה לדרך חדשה שתביא עמה הרבה שמחה והגשמה.

גיל 51, לימדת אותי חתיכת שיעור באיך להגשים חלום. העברת אותי חתיכת אתגר באיך להוציא לפועל רצונות. נפרדת ממך.
גיל 52, יש לי הרבה ציפיות ממך. שמחה לקראתך. מוכנה לאתגרים, להרפתקאות ולמקומות הנפלאים שתיקח אותי אליהם.

היום, השמיני באפריל 2019, הוא היום האחרון בו אני מעלה תמונה יומית ובכך למעשה חותמת את המדור "תמונה ביום". מה שהחל כאתגר שלקחתי על עצמי אי שם ב-11.2.18 הפך עם הזמן לחלק מהיומיום שלי, חיזק את שריר ההתמדה, חידד את היכולת להתבונן ביומיום של חיי ולשלוף מתוכו רגע אחד בתמונה ובמילה. במהלך הכתיבה היומיומית בחנתי את גבולות השיתוף, מה אני מוכנה לשתף, אילו אדוות אני מעוניינת לייצר וכעת אני בוחרת לפרוש מהאתגר ומעתה ואילך I'll keep it to myself.
לקוראים שלי, שעכשיו ושעוד יהיו, העוקבים שלי, מכאן ומשם, הנראים, הנשמעים, הסמויים – לכולכם שלוחה התודה שאתם כאן איתי. לא מובן מאליו בכלל.
כמו תמיד, אשמח לתגובות ולשיתופים. מוזמנים לשתף, להעביר, לשלוח לכל מי שהמדור יכול לעניין אותו או להאיר את עיניו.
מוזמנים גם לשלוח לי תגובות, שאלות, תהיות, בקשות למייל: bc.ilana@gmail.com
מאחלת לכולנו לחוות את כל קשת הצבעים, להתחבר לשמחה, לבחור בטוב, לעשות טוב, להרבות טוב בעולם, כל אחד בדרכו שלו.
מקווה מאוד ששאבתם הנאה ועיניין מהמדור. מבטיחה שבהמשך יגיעו דברים חדשים.

תמונת היום: שני מעגלים בגוונים של כחול שציירתי על המרפסת, מול הים האדום בסיני, שניים שהם אחד.

יום ראשון – 7.4.19

לתמונת היום בוחרת תמונה שצולמה ב-7.4.16, כשיצאתי לחגוג יומהולדת 49 בטיול "קריעת תחת" במכתש רמון. באותו הבוקר יצאתי לטפס על זקיף הרמון, טיול הלוך-חזור, ארוך, מפרך מאוד (כתבתי על הטיול הזה כאן)

תוהה מה השתנה בי בשנה האחרונה, כי ללא ספק משהו קורה לי. משהו נרגע או משהו מרגיש שמיצה את טיולי השטח הקורעים הללו ומעדיף להישאר בבית. בזמנו, בכל הזדמנות שניתנה לי הייתי רצה למדבר, שלא לדבר על שביל ישראל. השנה אני מושכת כתפיים במין תנועה אגבית כזו, כמו אומרת, נו, כבר הייתי שם, חלאס, נמאס, רוצה לנוח.
האם זה מה שקרה לאותה טיילת בלתי נלאית? נגמר לה המרץ?

יום שבת – 6.4.19

חשבתי שהרוגע שספגתי לתוכי בסיני ישאר בתוכי וירגיע את המוח הקופצני שלי… אז חשבתי…
בפועל, מאז שחזרתי מתרוצצת בדרכים, שיעור, מפגש, עוד תמונות, עוד מילים שקופצות לי לראש. ולמי בכלל יש זמן לשנ"ץ…
בימים של סיני סביב אחת-שתיים בצהריים, כשהיה מספיק חם, הייתי אוזרת אומץ ונכנסת לטבילה בים. שכחתי להביא את המשקפת, זה היה התירוץ להשאיר את הראש מחוץ למים, או כדי לא לחפוף את השיער במים קרים. אחרי טבילה קצרה בים הצלול והקר הייתי חוזרת מהר לחדר, למקלחת במים קרים שהרגישו כמו פושרים, בעיקר כי הגוף היה קר ממי הים. מתלבשת ויוצאת עם חטיף במבה למרפסת עד שהיתה נופלת עלי העייפות ואז חוזרת לחדר, מתחפרת בשק"ש ונרדמת לשעה-שעתיים. מתעוררת כשהאור התמעט והגיע הזמן לארוחת ערב.

השעה עכשיו שבע, מתחיל להחשיך. לא יצאתי כל היום מפתח הבית. משימות שחשבתי שאסיים, עדיין בתהליך עבודה. אז כן, הקצב בהחלט הואט.

תמונת היום צולמה אתמול ב"מועדון לחבר" בקיבוץ גניגר, שם התקיים הבוקר של "מסעות כתיבה". אם אני רואה מספר אבנים לא יכולה שלא להערים אותן למגדל, על אחת כמה וכמה אם הן כאלו יפות.

יום שישי – 5.4.19

הבוקר נסעתי לקיבוץ גניגר למפגש בלוגריות שיזמה זיוה רענן מהבלוג "שמתי לב". היה מפגש מעניין ומהנה מאוד. "העולם שלנו מרתק, הכתיבה שלאחריו היא מסע בפני עצמו והאופן שבו אנו כותבים מספר גם על עצמנו סיפור. בשנה הרביעית לקיומו של שמתי לב אני רוצה לצאת מהמסך שמאחוריו אני כותבת ולפגוש קוראים ושותפים." כותבת זיוה וזה אכן היה מפגש מרתק לפגוש פנים אל פנים את האנשים שאני מכירה מעולם הוירטואליה, לשמוע כיצד כל אחת הגיעה אל הכתיבה, פתחה בלוג ואיזה מקום הוא תופס כיום בחייה. שמחתי לשמוע עד כמה אנו דומות, המוטיבציה שמניעה כל אחת, הנושאים שמעסיקים כל אחת הם שונים, אבל בסופו של דבר עבור כולנו הבלוג הוא מרחב הכתיבה, המקום שמאפשר לנו ביטוי אישי.

תמונת היום: התוצרים של הסדנה החווייתית הקצרה שהעברתי במפגש, 12 גלויות אישיות שכל אחת יצרה ואח"כ החלפנו בינינו. היתה לי חווייה מיוחדת להביא למפגש את התכנים שמעסיקים אותי ובכלל היתה חווייה נהדרת, דינאמיקה טובה והרבה עיניין.

יום חמישי – 4.4.19

אתמול שבתי הביתה מהנסיעה לסיני, שישה ימים, כמו מובלעת בזמן. התמונה הזו בה שתי הזרועות פרושות לצדדים, עד אינסוף, מזכירה לי את החוויה משם. פתיחות גדולה לקבל אל חיי את כל הטוב והיפה שיש בעולם.
הנסיעה מהחוף עד הבית היתה ארוכה ומעייפת. העייפות עדיין לא עזבה את הגוף, כנ"ל השיזוף, החיוך והאנרגיה הטובה שספגתי לתוכי שם.

 לחודש הקודם | לדף הראשי