תמונה ביום – אוגוסט 2018

יום שישי – 31.8.18
בשעה טובה החודש הנורא בשנה מגיע לסיומו… נודע לי כעת שבתאריך זה מציינים את יום הבלוגים הבינלאומי.
איך אני מציינת את היום הזה? החודש מלאה שנה מאז שהבלוג שלי עלה לאוויר. הזדמנות נהדרת לחגוג לו יומהולדת שנה. מבשלת כרגע טקסט שפותח במילים "הבלוג שלי בן שנה".
מבט כללי על הבלוג נכון להיום: 150 פוסטים, 18 עמודים, 6500 תמונות, 13K צפיות. הישג מכובד, בעיני לפחות. עשייה שמשמחת אותי מאוד, מאפשרת לי להוציא חומרים, מילים, תמונות החוצה, אל העולם, אל עיניים מתעניינות שקוראות אותי.
העשייה הנמרצת שלי בבלוג בשנה האחרונה הזכירה לי שמאז ומתמיד הכתיבה מוליכה אותי אל מחוזות מדהימים, חברה טובה שמלווה אותי ומראה לי את הדרך.
כמו כל מסע, קשה לדעת באיזה שלב הוא התחיל באמת. הזרעים הרי נזרעים כל החיים, ולא פעם הדרך מתחילה עוד הרבה לפני הצעד הראשון. ההקמה של הבלוג, הפרסום שלו ברבים ואח"כ הכתיבה השוטפת, הכמעט יומיומית, היו ללא ספק צעד משמעותי במסע האישי שלי. יש לי תוכניות רבות לעתיד הבלוג, לתכנים שאמשיך לצקת לתוכו וכיצד אקדם אותו שישמש כחלון ראווה ליכולתיי בתחומים אחרים, חוץ ממסעות וטיולים.

תמונת היום: שיר של יונה וולך, שיר שהעתקתי בכתב יד על גבי ניר צבעוני לפני עשורים רבים, כשהייתי צעירה וניסיתי להבין משהו על יופיים של הדברים, של החיים, של חיי שלי. המשוררת ממליצה לא לפזר את יופיי שלי ברחובות, אלא לתת אותו לעצמי, לחיי. ובמעבר חד לבלוג שלי, שהוא "דבר" שתופס מקום משמעותי בחיי, שכן נתתי לו שינצנץ מיפיי חיי, נתתי לו את יופיי ומיופיי, הפוך מהמלצת המשוררת. ויחד עם זה, יש בנתינה הזו גם קבלה גדולה מאוד, סיפוק ושמחה ואתגר.
אני עושה את חיי שיהיו יפים וגם עושה את הבלוג שלי שיהיה יפה. בעיני, זה הולך יד ביד.

יום חמישי – 30.8.18
אני זוכרת היטב את התמונה הזו שצולמה סמוך לסוף החופש הגדול שנה עברה. חיכיתי לתחילת מפגש שהוזמנתי אליו בהרצליה, השקה של ספר חדש שהשתתפתי בפרוייקט מימון ההמונים. לא יכולתי לבחור מקום טוב מזה לשבת. גינה ציבורית בהרצליה. אבא מנדנד ילד קטן בנדנדה. עם כל נידנוד הילד מתגלגל מצחוק.
הצחוק של הילד….אין מילים לתאר…
היה לזה אפקט מרגיע, מעודד, מרנין נפש, מצחיק, כי זה בהחלט צחוק מדבק, ובעיקר צחוק שמילא אותי באופטימיות.
אני זוכרת את הימים של סוף קייץ שעבר, הימים שקדמו לראש השנה, ימים ספוגי מתח כשהתבשרנו בשורה מאוד לא קלה לעיכול. מכה שנפלה עלינו, שהצריכה התמודדות. מה עושים מול אותה בשורה רעה, מול אותו חוסר אונים ועצבות. חושבת על הרגע ההוא כשכיוונתי את מצלמת הסמרטפון למדרכה לצלם כתמים של צבע, ויכולה לומר שזה מה שאיפיין את השנה האחרונה. הניסיון למצוא אור גם כשהרע מכל קורה, לא לשקוע במרה שחורה, אלא לראות את יתר הגוונים והצבעים שבה צבועה המציאות המורכבת של החיים שלי. כמו של כולנו.

יום רביעי – 29.8.18
חזרה לספסל הלימודים. מתחילה קורס WEB, מרעננת את הזיכרון בטאגים של HTML, תחום שפעם ידעתי על בוריו באותה תקופה בה עבדתי כווב-מאסטרית.
עלה בי הרצון ללמוד את התחום הזה מחדש, לתרגל, להשתפר. באמצעות התמדה ולימוד לחזור לשלוט ברזי שפת הסימנים הזו כדי גם לשפר את מראה הבלוג שלי במו ידי וגם כדי לשכלל את יכולות העיצוב הדיגיטלי שלי. בעיקר, להוסיף כלי חשוב לארגז הכלים שלי, כלי שהתכסה בקצת חלודה ונזנח מחוסר שימוש אבל בקרוב החלודה תוסר והכלי יחזור לשמש אותי.
תמונת היום: קוד המקור של דף הבית של הבלוג שלי. לידיעה, כל דף אינטרנט מתחיל ב-<!DOCTYPE html>

יום שלישי – 28.8.18
השתבללות


יום שני – 27.8.18
היום הבאתי את תשומת הלב לנשימה שלי
להיות ערה לנשימה, תוך כדי הדברים היומיומיים, תוך כדי דיבור, תוך כדי נסיעה, תוך כדי ישיבה אל מול המחשב, בעבודה, בבית, תוך כדי שתייה של כוס קפה חם. תוך כדי החיים.
ל נ ש ו ם

יום ראשון – 26.8.18
~ שנה הלכה, שנה באה ~ שנה שעברה עיצבתי לוח שנה צבעוני, מעגלי, ששימח לי את העין והלב לאורך השנה כולה.
לכבוד השנה החדשה עיצבתי לוח שנה עם גלויות נוף פסטורליות של הרים גבוהים, אגמים, יערות, נופים עם ניחוח חוצלארצי. קיבלתי היום הודעה שהמשלוח מחכה לי בדואר

יום שבת – 25.8.18
הערב הגיעה לבקר אותי האורחת גברת בדידות. לא פתחתי לה את הדלת ברצון והיא בכל זאת נכנסה.
נו, אם כבר הגעת, כנסי, שבי בסלון. אפשר להציע לך כוס מים קרים, אולי קפה שחור. רוצה עוגיה ליד הקפה? ספרי קצת מה קורה איתך. גברת בדידות לא ממש משתפת איתי פעולה, יושבת על הספה ונועצת בי מבט עצוב. רוצה חיבוק? אני מנסה והיא מהנהנת בחיוב. שתינו קמות מהספה, אני פורשת זרועות לקראתה ומחבקת אותה. חיבוק ארוך, מנחם. חיבוק מלב אל לב, כזה שמפגיש את הדופק שלה אל מול שלי.
יקירתי, הגיע הזמן שתלכי, אני מלווה אותה לדלת, לא הספיקה לצאת את פתח ביתי וכבר אני רואה את אדון דיכאון שועט במדרגות.
הייי….תעצור רגע…. מי הזמין אותך לבוא? אבל אם כבר הגעת יאללה תיכנס, אבל רק לכמה רגעים. רוצה לשתות? לאכול? יש לי אבטיח מתוק במקרר. אבל הדיכאון זועם, לא צמא, לא רעב.
אז מה יש לך? מה בדיוק אתה רוצה?
הוא מושך בכתפיו, לא יודע, רע לי.
איך אני יכולה לעזור לך?
הוא לא עונה. שנינו יושבים בסלון, שותקים, אני מביטה בו, הוא מביט בי. אני מחייכת אליו, חיוך גדול. בלי שום סיבה. עוברות כמה דקות עד שהבעת פניו משתנה וגם הוא מחייך.
אדון דיכאון, סחתיין, התחלת לדפוק פה חיוכים…. יאללה הגיע הזמן שתלך.
הוא הולך ואחריו מגיע אדון שיעמום וגברת עצבות ואדון פחד ואדון כעס. כולם אורחים לא מי יודע מה רצויים אבל אני מכניסה אותם אלי הביתה, מושיבה על הספה, מנהלת שיחה קלה, לפעמים רק מחייכת או מחבקת עד שהם קמים והולכים לדרכם.
ככה הפכתי את השדים שלי לאורחים בחיי וכשמדי פעם הם קופצים לביקור אני לא נבהלת ולא מאבדת עשתונות.

תמונת היום צולמה בתום מקצה של קילומטר חתירה בבריכה. כשהגריד של הבריכה נשבר, מתמוסס, משקף לי את הקצוות החדים שבי, שהגיע הזמן לטשטש ולרכך אותם.

יום שישי – 24.3.18
תמונת היום צולמה בדיוק היום לפני חודש, מהמטוס, בדרך מונציה הביתה. שעשועי סמארטפון, קראתי לזה. צילמתי סדרת פריימים דרך חלון המטוס מייד אחרי ההמראה ועד שהגיע האוכל השתעשעתי באפקטים של עריכה, הקצנה של הצבעים. לקחת פריים סתמי למדי, חסר עיניין, בגוונים עכורים  ולהפוך אותו למשהו אחר, טיפה סוריאליסטי, על גבול המופשט. יש ימים שאני מרבה לאחוז במכשיר הקטן, מגלה כמה הנאה ומשחק הוא מאפשר לי, שככה שלפעמים זמן מסך רב אינו נורא עד כדי כך.

יום חמישי – 23.8.18
פעם שמעתי על הרעיון לקחת צנצנת פשוטה וכל פעם שקורה רגע של אושר לכתוב בפתק ולהכניס לצנצנת.
מצא חן בעיני לאסוף בצנצנת רגעים קטנים של אושר. מצאתי צנצנת והתחלתי במלאכה, רק שהתמדתי במנהג הזה בקושי שבועיים.
לא מזמן חיפשתי בבית צנצנת למכחולים, מצאתי את צנצנת הפתקים המיותמת, פיניתי משם חמישה פתקים ירוקים שתיעדו חמישה רגעים של אושר מתחילת פברואר 2016. לא יכולתי לזרוק אותם, הם מונחים על השולחן ליד המקלדת, ועכשיו כשאני באמצע כתיבה על הפסדים ורווחים של דפוסי התנהגות, נושא כבד לשעת לילה מאוחרת, אני בהחלט זקוקה להסחת דעת. אני קוראת:

רביעי בבוקר, 3.2.16, מישהי שאני לא מכירה כתבה לי הערה על ציורים שהעלתי לקבוצת ציור: "את מביאה הרבה יופי לעולם. תודה"
איזו מחמאה. ככה בפשטות. לחשוב שהעשייה שלי מביאה יופי לעולם.
1.2.16, א' צילצל הבוקר להודות לי על הערב הקודם שיצאנו יחד לארוחת ערב במסעדה לחגוג לו יומהולדת.
הוא אמר לי: "את המתנה הכי טובה שהיקום שלח לי"
לחשוב שאני מתנה טובה עבור אדם אחד בעולם. איזה יופי. הלב מתרחב לשמוע את המשפט הזה שיצא ישר מהלב שלו.

ומה בעצם אני רוצה לומר? שימו לב לכוחן של המילים. מילה טובה שנאמרה לי, מחמאה שניתנה לי והיא נכנסת עמוק לתוך הלב לתמיד.
תהיו נדיבים עם המילים שלכם, לכו תדעו, אולי מישהו אוסף בבית לתוך צנצנת רגעים קטנים של אושר ומילה טובה שנאמרה לו עושה אותו מאושר.
תמונת היום: צנצנות הצבעים שלי

יום רביעי – 22.8.18
באוגוסט של השנה שעברה, תוך כדי חיפוש ברשת על חלוקת השביל למקטעים, היגעתי לפורום המצויין של אתר Hike, ושם תפס לי העין דיון על תום יער בשביל ישראל. ראיתי את השם בשלט חוצות ולא הבנתי, מה, מי, למה (אין לי טלויזיה בבית). הסתקרנתי ונכנסתי לקרוא.
שביליסט בכיר מנהריה כותב: "לי באופן אישי די נמאס מדווחים/סיפורי דרך, סרטים, וכיוב' של אנשים שהלכו שביל כלשהו, מרגישים לפחות כמו וסקו דה גאמה, וההליכה שלהם היא האיליאדה והאודיסאה. הגיע הזמן אולי להתיחס גם להליכה על שבילים קצת בהומור….שביל זה באמת לא דבר רציני. לקרוא את "בעקבות הזמן האבוד" ואת מישנתו של ברל קצנלסון, זה דבר רציני."
מנהל הפורום, גם הוא "שביליסט בכיר" עונה לו: "אם ככה, אפשר להרחיב ולטעון שהחיים עצמם הם לא רציניים וראוי להתייחס אליהם קצת בהומור… והעניין הוא, ששביל ארוך גורם לך בו בזמן, להרגיש (קעקוע בנפש?) ולחשוב (מה המשמעות של כל זה?). אז אי אפשר באמת לפטור אותו כדבר לא רציני."
ואם יורשה לי להצטרף לדיון כ-"שביליסטית מתחילה", מצד אחד מזדהה לגמרי עם הטיעון של מנהל הפורום, שביל של אלף ק"מ מעורר אותך לחשוב, מאלץ אותך להתמודד, להגיב, מציב בפניך קשיים, אתגרים, משברים וגם רגעים יפים. השביל כטריגר לסיטואציות בהן אתה מתבונן בעצמך, בודק, שואל, חוקר. אולי קצת חופר.
מצד שני גם השביליסט הבכיר שטוען שלא כל שביל ארוך שהלכנו הוא האודיסאה צודק. רצוי ומומלץ לקחת את עצמנו והשביל שלנו עם קצת הומור, אבל זה הכל מתחיל ונגמר בהלך, איזה מין אדם הוא. אם הוא אחד שלוקח הכל בסבבה והליכה של אלף ק"מ היא כמו הליכה למכולת או מי שתוך כדי האלף ק"מ מוצא את עצמו מתבונן בעצמו, בחייו, בדרך בה הוא הולך, מה נעשה מתוך בחירה, בוחר להרים את הראש מהאדמה, לבחון את הסובב אותו במבט בוחן, חוקר, סקרן, שואל שאלות, מתייחס לכל סיטואציה כהזמנות ללמוד משהו חדש.
בינתיים הסקרנות לראות במו עיני מה זה "תום יער עושה את שביל ישראל" גברה והלכתי לגוגל. מצאתי הקלטה של הפרק הראשון ביוטיוב. 23 דקות הקדשתי לדבר הזה, לא בטוחה שהבנתי עד הסוף מה זה, איפה הדוקו ואיפה ההומור בתוך הבליל הוולגרי הזה… שיהיה. לא סתם אין לי טלוויזיה בבית.
חוזרת לשיעורי הבית שלי, כי לי להבדיל אין צוות והפקה שיסיעו ממקום למקום או יארגנו לי חמור שיסחוב את התיק שלי
ומקווה מאוד לא ליפול לקטגוריה של החפרנים שיוצאים לשביל ומרגישים מינימום וסקו דה-גאמה. אז זהו, שלא. אני לא ואסקו. רק אילנה.

חלפה שנה מאז… ומאוגוסט של השנה שעברה ועד האוגוסט הנוכחי יצאתי לדרך, הלכתי 3/4 שביל, לרגע לא חשבתי שאני וואסקו-דה-גמה, רק אילנה, שביליסטית אחת מני רבים שפגשתי בדרך.
אחרי סוכות, כשהטמפרטורות יצנחו קצת אצא למקטע הצפוני, להשלים את הרבע שנותר. כמה ברי מזל אנחנו שגם לנו יש שבילים ארוכים, שלא תמיד צריך להרחיק לארצות אחרות.

יום שלישי – 21.8.18

יום שני – 20.8.18
יש לי זיכרון ילדות עמום מהגן, כשהייתי קטנה מאוד ורציתי לספר משהו לגננת, אבל היא לא שמה לב אלי. זה מה שכנראה הוטבע בי מאז, העלבון, ההרגשה שלא מקשיבים לי. אני זוכרת את עצמי כילדה שתקנית, לא מרבה בדיבור. ככה גדלתי, מאמינה שאף אחד לא מקשיב, שאף אחד לא באמת מעוניין להקשיב מה יש לי להגיד. בבית הספר הייתי משתתפת בשיעורים, מרימה אצבע ומקבלת רשות דיבור, אבל זה היה מוגבל לתשובה לשאלה שנשאלה. עם השנים השתיקה התרופפה, אבל עדיין גם היום ברירת המחדל שלי היא לשתוק.
בעבודה למשל בשיחות וידיאו עם הצוות בחו"ל לפעמים אי אפשר להשחיל מילה. אני רוצה לשאול או לומר משהו אבל אף אחד לא שם לב. רק שבעבודה זה התפקיד שלי לשאול שאלות, ככה שאני לא מוותרת, מחכה בסבלנות לתורי. בשיחות פתוחות כמו סביב השולחן בארוחת צהריים יש תמיד את אלו שמשתלטים על נושא השיחה. לרוב אני לוקחת צעד לאחור ולא משתתפת. מזל שזה סוג של מקובל לאכול ולגלוש בסלולרי בו זמנית, הפיתרון המושלם לאנשים שלא חזקים ב- small talk .
בגלל זה עד לקח לי זמן רב עד שקייץ שעבר פתחתי את הבלוג, חשבתי לעצמי שאין טעם לטרוח, בלאו הכי אף אחד לא יקרא. בגלל זה לקח לי הרבה זמן עד שהחייתי את החשבון הרדום שלי בפייסבוק, לא הייתי בטוחה שהפרסומים שלי מעניינים מישהו.
למען האמת, עד עכשיו אני לא לגמרי בטוחה, רק שההבדל בין אז לעכשיו זה שממש לא איכפת לי. הצורך שלי בהבעה אישית עולה על הרצון לזכות באהדת הקהל.
בדיוק לפני שנתיים, ב-20.8, פתחתי דף חדש בפייסבוק שקראתי לו "הבעה בצבע" כדי להפריד בין התכנים היומיומיים שאני מעלה לקיר שלי, על בסיס "מה שמתחשק" ובין האמנות שאני עושה. החלטתי שלציורים שלי מגיעה במה נפרדת. את הדף החדש הקדשתי לפן האמנותי/יצירתי שבי. תיכננתי שיהיה שם צבעוני, מגוון, מפתיע ונדמה לי שעמדתי בהבטחה.
הזמנתי חברים לבקר בדף, אבל איכשהו בשנתיים שהוא קיים הוא לא תפס תאוצה. לא התרומם. מנגנון הפצת הפוסטים של הפייסבוק מעוניין בתשלום מבעלי דף עסקי כדי לדחוף את הפוסטים לפיד של יותר אנשים. מעט מאוד מבקרים בדף הזה שלי והוא משמש יותר כמקום בו אני "מתייקת" פוסטים גם גוון אמנותי.

למי שעוקב אחרי הפרסומים היומיים שלי בבלוג מוזמן להיכנס לדף "אילנה בר – הבעה בצבע" ולסמן שהוא מעוניין לקבל התרעה כשמתפרסמים פוסטים חדשים. מוזמנים בשמחה.

יום ראשון – 19.8.18
Oh, the places you'll go! – Dr. Seuss

יום שבת – 18.8.18
בחנות בבצלאל קניתי בלוק ציור חדש. מרובע. בדיוק הפורמט המתאים למנדלות העגולות. זו הבחירה האינטואיטיבית שלי בצורה, קו, סמל, צבע. ואחרי שהמנדלה שורטטה ונצבעה אני ממסגרת אותה בתוך הפריים, מארגנת אותה במרחב המצומצם של מסך הסמרטפון שלי – כל אלו מהווים אמירה שמייצגת את ה"כאנועכשיו" שלי. האיכויות שציור ספונטני כזה מציע לי הן רבות ותמיד עוזרות להרים את המפלס האנרגטי שלי.

יום שישי – 17.8.18
תמונת היום צולמה בבצלאל, הר הצופים, ירושלים. פוסטרים ענקיים שהיו תלויים על הקירות, לא ברור אם זו עבודה של סטודנטים או פרסומת כלשהי, סטייל דרישת שלום שמקבלים בגלוייה מיעד מרוחק ופסטורלי.
הביקור במקום שלח לי דרישת שלום מהעבר, מימים רחוקים מאוד בהם הסתובבתי במסדרונות ובחללים הללו, שכעת, באמצע אוגוסט היו ריקים ושוממים.

יום חמישי – 16.8.18
תמונת היום צולמה בפינת היצירה בכניסה למחלקה ההמטולוגית, בי"ח הדסה הר הצופים, ירושלים. עבודות שככל הנראה נוצרו ע"י ילדים חולים. ביה"ח כמיקרו-קוסמוס לדו קיום עדין ושברירי בין האוכלוסיה הערבית והיהודית בעיר. כולם רוצים לחיות באושר ועושר ואם אפשר אז גם בבריאות טובה.
יום רביעי – 15.8.18
לפני שלוש שנים באמצע אוגוסט ההביל והחם השתתפתי במרתון ציור אינטואיטיבי.
היגעתי עם בדים וצבעי אקריליק, אבל הנחתי אותם בצד והצטרפתי להנחייה לצייר על בריסטולים שחורים עם גירי פסטל בשלל צבעים.
אין סוף לעושר הצורני והצבעוני, גם אין סוף לכוח הריפוי שנובע מתוך היצירתיות הכי אותנטית.
ציור אינטואיטיבי הוא בעיני יותר משחק מאשר "ציור" עם ביקורת עבודות רצינית ששופטת האם יפה הציור. יפה בעיני מי? בעיני שלי, שחזו שעות ארוכות בשפע של צבעים וצורות הכל יפה.
וטוב שאני מביאה איתי גם את המצלמה, לא על מנת לתעד, אלא כדי למסגר פריימים ססגוניים מתוך שפע ההתרחשויות הססגוניות שהתהוו בחלל ההוא. גם זה סוג של צילום אינטואיטיבי. צילום לשם עצמו, לשפ ההנאה שבו, ולא על מנת שיגידו – "התמונות שלך מקסימות".

בתמונת היום חוויה ויזואלית נהדרת מאותו מרתון ציור אינטואיטיבי זכור לטובה.

יום שלישי – 14.8.18
איך אפשר שלא לאהוב אותה. ואני כל כך אוהבת אותה. על המורכבות שבה והמצב הבעייתי, המסובך, העדין, הרגיש, הנפיץ כל כך בו היא שרוייה בשנים האחרונות.
י ר ו ש ל י ם
אפשר להגיד, נו טוב, זאת לא חוכמה, את הרי ירושלמית. אבל היו שנים ששנאתי את העיר הזו, כל מה שרציתי היה להתרחק ממנה. והתרחקתי. עזבתי. עברתי לגור בערים אחרות, פחות מורכבות, פחות מסובכות, פחות מעניינות, פחות יפות. בגלל זה כל פעם שאני מגיעה לביקור בעיר משהו בי נפתח, מתגעגע, מתאהב בה מחדש.
באחת השבתות של אוגוסט לפני שנתיים טיילתי עם חברים בעיר העתיקה. יום שלם גדוש במראות, שכבות, הסברים, היסטוריה, אווירה. גם אם הסתובבתי פעמים רבות בסימטאות העיר העתיקה, שמחתי לגלות מקומות חדשים שזה היה לי הביקור הראשון בהם. במיוחד אהבתי את המקומות בהם ירדנו מתחת לפני האדמה, נכנסים למקום, יורדים כמה מדרגות מטה ופיסת הסטוריה עתיקה נגלית, ממחישה איך העיר הזו בנוייה שכבות-שכבות.
בסיום הסיור, אחרי שירד הלילה היגענו אל רחבת הכותל, תחילה ניגשנו לעזרת ישראל ושם התבוננו בערימת אבני הגזית, עצומות המימדים, אבנים שהשליכו הרומאים אחרי שהחריבו את בית המקדש וככה נמצאו בחפירות הארכיאולוגיות. ומשם המשכנו אל רחבת הכותל ושמחתי כל כך על הזכות שניתנה לי השבת הזו, ערב ט' באב, לומר תפילה בשלושה מקומות קדושים, בכותל הקטן, בחלקת הכותל שהוקצתה לעזרת ישראל ובעזרת הנשים המסורתית.

תמונת היום מהעיר העתיקה, ירושלים. יש עוד טוב בעולם.

יום שני – 13.8.18
חודשים ארוכים מתכננת טיול, ממתינה, עד שמגיע היום ויוצאת לטייל.
מגלה מקום חדש. אומרת בהתלהבות: "ואוו, זה יפה, זה מדהים, זה מעניין".
מתמסרת ליומיום החדש של הטיול ששונה מאוד מהיומיום המוכר, השיגרתי.
הולכת בדרך. יום ועוד יום ועוד יום.
ופתאום תופסת אותי חוויה עוצמתית. לא אומרת מילה, עומדת במקום, מתבוננת בשקט בנוף, מרגישה בגוף את החוויה, את הרוח הקלה, את השמש, את ההתרגשות, את השמחה.
רק בדיעבד מבינה כמה עוצמה היתה בהרים שסבבו אותי, בשבילים בהם התהלכתי, כמה אנרגיה נקייה של טבע שחילחלה למחזור הדם, כמה אוויר נקי שהרחיב את הנשימה, כמה תנועה מיטיבה שהניעה אותי צעד-צעד, שמונה ימים ברציפות.
כמה טוב זה היה.
תמונת היום צולמה בדיוק לפני חודש, בבוקרו של ה-13.7, כשהתחלנו לצעוד בדרך, כשערפילי הבוקר עדיין כיסו את האגם.

יום ראשון – 12.8.18
הרבה נכתב ונאמר על מוזיאון ישראל. המוזיאון האהוב עלי בעולם. הוא עצום. לא נגמר. הייתי יכולה להסתובב ימים שלמים באולמות, במסדרונות, בחצרות, לו היה ניתן. לנוח קצת מתחת לציור של רותקו בחדר של המופשט האקספרסיבי, להסתובב בדילוגים באולם תצוגה של המסיכות מאפריקה, לנמנם באגף הארכיאולוגיה ולהתעורר מתחת לשער הענקי של המצודה מחצור. איך הייתי חוגגת אם היו משאירים אותי לבד לילה שלם בחלל המעוצב, העמוס אמנות והיסטוריה ובעיקר יופי. אבל עד שזה יקרה אני מסתפקת בארבע שעות ביקור עמוסות ודחוסות כל טוב ביום שישי.
קייץ לפני שנתיים ביקרתי במוזיאון וכששבתי הביתה שמתי לב שצילמתי הרבה עיניים. אולי כי באותו הבוקר קראתי שוב את השיר של נתן זך שרצה תמיד עיניים לראות את יפי העולם והחוויה המוזיאלית עובדת בעיקר על חוש הראייה.
לראות. את היפה יותר והיפה פחות. למעשה זה מה שעומד מאחורי הוואבי-סאבי היפני, השקפת עולם המתרכזת בקבלת הארעיות וחוסר השלמות. "מאפייני אסתטיקת הוואבי-סאבי כוללים אסימטריה, חספוס, פשטות, צניעות, אינטימיות והערכה של יושר תמים וטבעי בעצמים ותהליכים" (מתוך ויקיפדיה). תמונת היום שלי שצולמה אז במוזיאון ממחישה את העיקרון הזה.

יום שבת – 11.8.18
הבוקר התעוררתי מחלום על צילום, על היעדר מצלמה והתסכול שחשתי כשהמצלמות שלי לא היו איתי. ראיתי פריים של צדפים ורציתי ללכוד אותו ולא היתה לי מצלמה רק איצטרובל שתפקד כמו קופסה שחורה, ואי אפשר היה לדעת איזה אימאג' הוא יקלוט אם בכלל.
מעלה שוב את הצורך שלי לצלם ולתעד. לחמוד את העולם בפיקסלים שלי. לא שאני עושה שימוש בכל התמונות שאי פעם צילמתי, אבל עצם אקט הצילום, הינה ראיתי פריים מעניין, פריים שאהבתי, הינה מסגרתי אותו, הינה אני לוחצת על ההדק, או על כפתור המצלמה במסך הסלולרי, הינה הוא שלי עכשיו. זו פעולה בו זמנית של צד ימין ("אהבתי") וצד שמאל ("מעניין") של המוח, שניהם מזהים בו זמנית משהו שכדאי לטרוח עבורו.
ככה אני מנכסת לעצמי פיסות יופי קטנות. שומרת אותן שלא ילכו לאיבוד בבליל האינסופי של קווים-כתמים-צורות-צבעים בתלת מיימד. אותה פיסת יופי שזיהיתי עכשיו בפריים השטוח שלי, עכשיו, לשבריר שנייה, שלי.
והמצלמה? היא רק מכשיר.
במקומה אני יכולה להסתובב בעולם עם נייר שחור שגזרתי בו חלון מרובע ודרכו להתבונן. לחפש קומפוזיציות של הרמוניה.
משהו בי נרגע כשאלמנטים מן העולם הגשמי מסתדרים לי בקומפוזיציה. לא יודעת להסביר איזו קומפוזיציה בדיוק מניחה את דעתי, אולי חוק הזהב, אולי מירכוז של אובייקטים, אולי יישור של אובייקטים על קו אופקי. "זה" בא מהבטן. "זה" כלומר, כשהדברים יפים, מאוזנים, הרמונים, צבעוניים, מתנצנצים באור. כש"זה" יושב לי יפה בעין, מרגיע לי את העין.

תמונת היום צולמה בקייץ 2015 בשדות של אבן יהודה, בהמתנה לסוף הקיץ

יום שישי – 10.8.18
כמעט שלא יצאתי הבית היום, בחוץ העולם לוהט, רותח, בבית נעים וקריר. ספר ישן של הרמן הסה בשם "נדודים" מצא את דרכו אלי לגמרי במקרה. בימים אלו שהתנועה שלי מצומצמת מאוד, אני נודדת עם הדימיון למחוזות רחוקים. אחרי שפרסמתי את יומן המסע על הטרק בדולומיטים, סיימתי לערוך היום את יומן המסע על הטרק הראשון שלי ברומניה, בהרי הקרפטים. הבא בתור יהיה יומן המסע על גיאורגיה, הטקסט כבר מוכן, נשאר לי לבחור תמונות ולשבץ אותן בין המילים. אחרון חביב בסדרה יהיה יומן מסע מצולם מהרי הטטרה בסלובקיה.
אני חושבת על מושג ה-"טיול", מה זה מזכיר לי, מה זה מעורר בי. רגעים פשוטים. רגע של מבט, רגע של היות בדרך. אותי הולכת, מתבוננת היטב, מוצאת פטרייה, פרחים שפורחים, מרימה מבט לצמרת של עץ ביער. רגע שאני מבקשת לשמר אותו בתמונה. לקחת אותו איתי בזיכרון. לראות את העולם בעיניים טובות.
תמונת היום צולמה באותו טיול לרומניה, לפני ארבעה קייצים. בין התמונות הראשונות שצילמתי, לאחר הנחיתה, כשעצרנו למנוחה קלה ליד פלג מים. תמונה שמשום מה לא נכנסה לשני פרקי יומן המסע. שמה אותה כאן. להיזכר בפריחה אלפינית יפה מפעם. פרח סגול עדין, פלג מים זורם, רוח קרירה, התרגשות של טיול.

יום חמישי – 9.8.18
חופש זה לא חופשה. חופש זה הדבר עצמו. החווייה עצמה.
כשאני מציירת אני מוצאת מרחב עצום של חופש בתוכי. לא מחוצה לי.
מציירת עם רגש. זזה עם היד על פני הדף. לפרוק. לשחרר. להתלכלך. להוציא את הליכלוך שהצטבר בתוכי. ואז מגיעה אל המקום השקט בתוכי.
המעגל בתמונת היום מזכיר לי שעברו ימים רבים מאז אחזתי בצבע, וכעת מששבו אלי כוחותי, לחזור אל הציור, אל ההנאה שאני מוצאת בעשייה מבורכת זו. גם אם היא נעשית ביני לביני, גם אם אף אחד אחר לא רואה, לא שותף לחווייה, עצם תהליך היצירה משמעותי לי, משמח אותי. וזה מה שחשוב.

יום רביעי – 8.8.18
אוגוסט, החודש הקשה ביותר בשנה עבורי. העייפות שהצטברה במהלך השנה כולה מרימה ראש ותובעת בקולניות את המנוחה שמגיעה לה. לא מתווכחת. פשוט נחה. ברגעים כמו עכשיו, כשהמוטיבציה לעשות משהו ממני והלאה, שולפת תמונה כזו שצילמתי במהלך הטרק בדולומיטים ומדמיינת אותי שם. ליד הפרח הוורוד היפה הזה. נושמת אוויר הרים צלול.

יום שלישי – 7.8.18
לצלם כוכבים זה כמו לצלם "על עיוור". לפני שהחשיכה יורדת מכוונים את הפוקוס לאינסוף, מעבירים למוד ידני ולא נוגעים במצלמה עד שיורד החושך. ואז מקבעים על חצובה, מכוונים לזמן חשיפה של חצי דקה, מפנים את המצלמה לשמיים, לוחצים על ההדק ומחכים.
אח"כ, כדי לשפר קצת, מזיזים טיפונת את החצובה ושוב מחכים. צילום איטי מאוד, זללן בטרייה, כשהתוצאה לגמרי-לגמרי לא משנה. כי בזמן שעובר מביטים בשמי המדבר הבאמת-באמת מדהימים ופשוט מתמוגגים מרוב יופי.
תמונת היום צולמה בשמיים של מכתש רמון לפני בדיוק שנתיים. לא בטוחה שהיא מעבירה את מלוא החוויה, את כמות הכוכבים העצומה שזרחו בשמי הלילה, את הגודש המנצנץ הזה. הכי טוב זה פשוט להיות שם. בימים אלו מפרסמים את אירוע "שמי הכוכבים" במצפה רמון, מה שהפך למעין פסטיבל קייץ שחוזר על עצמו מדי חודש אוגוסט. השנה, בהתחשב במפלס העייפות המצטברת שלי, מוותרת ומסתפקת במופע הכוכבים מקייץ 2016.

יום שני – 6.8.18
בתחילת אוגוסט 2008 הפכתי לבעלים הגאה של הפיז'ו הכחולה עד שמכרתי אותה בעסקת trade in בסוף אוגוסט 2016. ממכונית סולידית שבילתה את רוב ימיה כלואה בין עמודי החנייה מתחת לביניין מגורים או בחנייה של האוניברסיטה, ברגע שאני התיישבתי על כיסא הנהגת, איפשרתי לפיז'ו הכחולה להביא לידי ביטוי את מלוא יכולות ההאצה והשיוט שלה, להגיע למהירויות גבוהות ולנסוע לאורכם ורוחבם של כבישי ישראל, כולל דרכי עפר. בשמונה השנים שהיתה ברשותי נוצרו יחסי קרבה מעניינים בין הנהגת למכונית, אני מטפלת בה יפה, לוקחת למוסך כשצריך ומשלמת את החשבון, מנקה, ממלאת אוויר בגלגלים, מתנצלת אלפי התנצלויות כשאני מדי פעם נתקלת בעמודים או קירות ומשפשפת את הצבע הכחול, אפילו מסדרת לה פעם בכמה זמן טרמפ על אוטו גרר, מוציאה אותה לסיבוב כמעט כל סופ"ש, מוצאת לה כאלה מקומות חנייה מרהיבים בטבע כשאני מטיילת – מה הפלא שהפיז'ו אהבה אותי מאוד. הצרות החלו כשהחלה להזדקן וכל תקלה גבתה מחיר יקר. בצער רב החלטתי לזנוח אותה לטובת קוריאנית צעירה יותר.
תזכורת עבורי לחדש ביטוח למכונית החדשה, שאיתה לצערי לא נקשר כזה קשר של חיבה כמו שהיה לי עם הפיג'ו הכחולה, שמן הסתם נמצאת עכשיו בגן עדן של המכוניות הצרפתיות הישנות והלא נחשקות.

יום ראשון – 5.8.18
"אני מדבר", ככה קראתי לתמונה הזו בה צולמתי, דמות קטנה צועדת במרחבים הפתוחים של הנגב שלנו, שכ"כ חסר לי. הערב נתקפתי געגועים למדבר, געגועים לסתיו, לימים קרירים שעוד יגיעו. בינתיים יש צורך לצלוח את החודש הקשה בשנה. להתמסר ללאות באיברים, לא להתנגד ולהילחם, זה חסר טעם, להבין שזו התקופה בשנה בה כדאי לצמצם את הפעילות למינימום ולחכות עד יעבור זעם. והוא יעבור. ימים קרירים, נעימים, גדושים בעשייה ואנרגיות של חיוניות בוא יבואו.

יום שבת – 4.8.18
באוגוסט לפני ארבע שנים חבר לצוות בעבודה עזב את ישראל עם משפחתו ללונדון והפרידה ממנו עוררה בי זיכרונות משני הרילוקיישנים שעברו עלי. שמתי לב שאוגוסט הוא למעשה חודש השיבה הביתה עבורי. באוגוסט 2004 חזרנו מאמריקה אחרי שלוש שנים ושליש ובאוגוסט 2006 חזרנו ארצה מאוסטרליה אחרי שהחלום על חיים ביבשת הרחוקה התנפץ לנו בפרצוף. חצי שנה הייתה צריכה לעבור עד שהפנמנו את זה ומאז, אפילו אני, אדם נטול שורשים שכמוני, מבינה ומרגישה שבאמת-באמת "אין לי ארץ אחרת", שרק כאן נמצא הבית.
בכלל, אוגוסט הוא חודש מעברי הדירות: מאטלנטה למודיעין, ממודיעין לרמת השרון (זה קרה במאי , יוצא הדופן היחיד), ואח"כ עם החזרה ארצה התמקמנו ב-18 באוגוסט ההביל והרותח ברעננה, אחרי מלחמת לבנון השנייה. ובאוגוסט של המחאה החברתית, 2011, עזבתי לאבן יהודה ומאז אני כאן, במושבה שנראית כמו פרבר צפונבוני של אטלנטה. סטייל מארייטה, רק קצת יותר מוזנח ומלוכלך. אבל ש-ל-נ-ו. ואפילו שכל העושר הזה של בתים צמודי קרקע עם שלושה מפלסים וגינה מטופחת לא ממש שלי, כי אני מסרבת לשעבד את הנשמה שלי לארבעה קירות, עדיין זה שלי.
תמונה שצולמה באטלנטה, ממש סמוך לחזרה ארצה. המדשאות הירוקות והמטופחות של צ'סטיין פארק, הייתי מגיעה לשם באמצע היום לסיבוב הליכה וכל פעם מחדש נדהמת משחקני הגולף שבין חבטה לחבטה נסעו בקלנועיות.

 יום שישי – 3.8.18
סדרת מנדלות לפי תבנית מוכנה מראש שהודפסו ונצבעו/צויירו במהלך 11 יום, טרם צאתי לנסיעה, קייץ 2017. מייד לאחר סיום הצביעה הוספתי כמה משפטים בכתיבה אינטואיטיבית, מה שעולה לראש, תחושות, מחשבות על הצבעים, על המסר שלהם, על תהליך הצביעה. נתתי ליד עם העיפרון להקליט את מה שנאמר בשקט בתוך הראש. ואז לעבור הלאה, למנדלה הבאה.
המילים מעידות על תהליך חווייתי שבתחילתו לווה בהתנגדות ("האם אני מבזבזת את זמני?") ותוך כדי תנועה, נשמטה הביקורתיות ונכנסה שמחה והנאה גדולה מעצם הצביעה, בחירת הצבעים, ההעמדה שלהם זה לצד זה. בתוך התבנית הנתונה מצאתי מקום לביטוי יצירתי גדול.

אחרי תקופה ארוכה שלא נגעתי בעפרונות הצבעוניים אני חוזרת לצביעה העדינה. מיד רציתי ורוד, שהגוון הדומיננטי יהיה וורוד עם סגול. לא ברור איך השתרבבו האדום והכתום במרכז. אחרי שהנחתי את הצבע כבר לא יכולתי למחוק ולשנות. הכתום לא שייך לאווירה הצבעונית. הצביעה התקדמה די מהר, הרגיעה אותי. הוורוד משרה אווירה של חמלה, אהבה, רכות. אני אוהבת את עצמי, מעריכה ומוקירה את היצירתיות שניחנתי בה. זו מתנה מבורכת.
30.6.17 (1)
תוך כדי צביעה עלתה בי המחשבה האם אני מבזבזת את זמני. אולי כדאי במקום ליצור משהו משלי. לקחת דף ריק, נקי ועליו לברוא את העולם הפנימי שלי. למה לי להשתמש בתבנית מן המוכן? הצביעה מאוד קישוטית, אין בה דבר מעבר, אבל בבחירה שלי את הצבעים והגוונים, כאן יש מקום לביטוי אישי. היד נשלחת אל הגוונים הירוקים, צהוב, כתום. צ'אקרת המין, מקלעת השמש, צ'אקרת הלב. אני זורמת עם העלים, מניחה את השיפוטיות בצד. גם בצביעה כזו יש יופי. גם במלאכה כזו אני יכולה למצוא מרגוע.
3.7.17 (13)
שישי, שתיים בצהריים. עוד מנדלה נצבעה בהצלחה. אני על הגל. מנדלה מספר 27. זה לא יאמן, ערימת הדפים המודפסים הולכת ומצטמצמת וערימת המנדלות הצבועות הולכת וגבהה. מדהים העושר הצבעוני, הגוונים, הצירופים. עולם ומלואו. אני יושבת בבית וצובעת. כמה פשוט. כמה מהנה.
7.7.17 (27)
הפינה הזו, עם הצבעים והניירות וצורת המעגל הלבן עם הצורות הריקות, המחכות להתמלא בצבע – זו פינת המרגוע שלי. שמתי לב שאני מחכה לחזור הביתה מהעבודה, להתיישב בפינת היצירה/צביעה הזו שלי ומרשה לעצמי להתמסר לצבעים. לשים בצד את טרדות היומיום, הדאגות. מרפה את המתח שנאגר בתאי הגוף, בעצבים, מרשה לעיניים לבחור צבע, מרשה לעצמי להתמסר לתנועה המעגלית-הצבעונית הזו. הדקות הללו שאני הופכת לאחת עם הצבעים.
9.7.17 (38)
הצביעה הזו מסנכרנת בין כל החלקים השונים שבי, החלק הפיסי (היד שנעה על גבי הדף, מזיזה את הצבע, העיפרון), החלק הרוחני שבי (זה שיודע מי שאני באמת, מהות של יצירה). המעגל מגן עלי. שומר עלי. מקיף אותי באנרגיה של יצירה. אנרגיה של צבע. נוצרתי מאוד מיוחדת. הנשמה הגבוהה שלי בחרה בגוף שלי, בחרה להתנסות בקיום שלי, בגוף שלי. כל תא ותא בגוף מתמלא בוורוד, תכלת, כחול, אדום.
9.7.17 (39)

יום חמישי – 2.8.18
לקח לי זמן, אבל בסוף עשיתי זאת. רציתי להתחבר לנטפליקס בסוף יצא שלחצתי בטעות על הפרסומת של Next TV ונרשמתי. חודש ראשון חינם. אמרתי, ננסה. אוגוסט זה חודש קשה, חם והביל ועייף מדי לכל מאמץ אחר למעט לשבת מול המסך ולצרוך עוד פרק בסדרה.
אחרי ההרשמה היתה תקלה טכנית קלה, צ'אט קצר עם הרובוטית גלוריה עזר לרענן את החשבון החדש שלי, קיבלתי קוד כניסה למערכת ואני יכולה סוף-סוף לבחור בפרק הראשון מהסדרה הישנה והאהובה "עמוק באדמה".
ושלא תעיזו לשבש את הסיגנל של הווייפיי שלי.
שם בהרים לא היה אכפת לי שאין, אבל כאן, במישור החוף ההביל והרותח אני זקוקה לסם.
שנאמר, הבחורה לא צריכה דבר למעט הסדרה שלה… גם לא קפה.

יום רביעי – 1.8.18
שאלות שנכתבו לפני זמן מה ויכולות להישאל בכל יום, שאלות לא פשוטות, שאלות שהתשובות אליהן משתנות מדי יום, אם יש בכלל תשובות.
שאלות שחשוב לשאול, להרהר בהן, ואולי עצם הנגיעה בשאלה שמה אותנו על מסלול הממלא סיפוק ואנרגייה טובה, כשמניחים ללב להשיב.

האם את מאושרת?
האם את נאהבת?
על ידי כמה אנשים עליך להיות נאהבת כדי להיות מאושרת? שניים? חמישה? עשרה? 
אולי די באחד בלבד?
האם את יודעת איך לאהוב?
את מי לבחור לאהוב?
מה קורה כשאוהבים את האנשים הלא נכונים?
מתי מתחילה האהבה?
מתי היא חדלה?
איך גומרים לאהוב איש אחד ועוברים לאהוב איש אחר?
מה לעזאזל עושים עם אהבות מוחמצות, מפוספסות, לא גמורות?

 לחודש הקודם | לחודש הבא | לדף הראשי