תמונה ביום – דצמבר 2018

שני – 31.12.18

שמתי לב לטרנד הסיכומים שמאוד נפוץ בימים הללו כש-2018 מסתיימת ומתחילה שנה אזרחית חדשה. האמת שלא בא לערוך סיכום. אני מתבוננת בשנה שחלפה, ובאמצעות המדור "תמונה ביום" שפתחתי החל מפברואר אני יכולה לצפות בשנה שהיתה בתמונות ולראות עד כמה היא היתה צבעונית ומגוונת. לא בא לי לסכם, רק לומר לה שלום. 2018 לא היתה טובה אלי בחלק ניכר של הימים, אבל צלחתי אותה והיגעתי בריאה, שלמה אל היום האחרון בשנה. שלום לך 2018.
ול-2019 שתחל מחר אני אומרת ברוכה הבאה. מקווה שתהיה זו שנה שתזמן לי אתגרים מסוג אחר ומקווה שגם הצלחות, הפתעות והגשמת חלומות.
לתמונת היום אני בוחרת בתמונה שלי מדצמבר 2007 שצולמה במסגרת טיול שבת עם חברים מהעבודה בנחל ערוגות. למחרת שברנו את שיא גינס בציפה קבוצתית בים המלח. לא יודעת אם מאז הגיעה קבוצה אחרת ששברה את השיא. כך או כך, היגעתי לשיא אישי של 12+ שנות וותק במקום עבודה אחד (שאמנם החליף בעלות, אבל עדיין עבורי הוא נשאר אותו המקום). בשבת האחרונה ביקרתי עם חברה בשמורת עין גדי וגם אם לא היגענו לנחל ערוגות הייתי קרובה מאוד למקום בו צולמתי לפני 11 שנים. הייתי אז בתחילת הדרך וכעת, בסוף דצמבר 2018 היגעתי לסוף הדרך באותה החברה.
פירסמתי הבוקר את הפוסט שנכתב כסיפור בהמשכים על שמורת הרי ההייטק שהתחלתי לכתוב באוקטובר. פוסט שמסכם לא רק שנה אלא תקופה שלמה.

המדור ימשיך להתעדכן על בסיס יומי גם ב-2019.

ראשון – 30.12.18

תמונת היום שלי צולמה אתמול בשמורת עין גדי ויש בה מן הסמליות למצבי הנוכחי. הספסל כאובייקט בעולם הפיסי שמציע מנוחה, עצירה. מזמין את ההלך לשבת, לקחת פסק זמן קצר למנוחה.
זה בדיוק מה שקורה עכשיו בחיי. סיימתי לעבוד שבוע שעבר והינה מתחיל שבוע חדש, אני נשארת בבית, לא ממהרת לצאת לכבישים הפקוקים, מאטה את הקצב, מתעוררת בשעה מאוחרת, מקדישה זמן לבלוג, מעלה פוסט חדש ומכינה עוד פוסט כטיוטה. יוצאת לחלץ עצמות בהליכה בת שעה ביישוב.
גם אם לא סימנתי היום הרבה V על מטלות שבוצעו, עדיין מרגישה נינוחה. רגועה. נהנית מצליל הגשם שיורד.

שבת – 29.12.18

סוף שבוע חורפי. דווקא כשמתכננת טיול למדבר יהודה, ים המלח עוטה שכבה עבה של עננים שממטירים גשם קל, מה שמלחיץ את הפקחים בשמורת עין גדי ומחשש מפני שטפונות (שלא קרו) ואוסרים עלינו לטפס לעבר הר ישי או מפל החלון. נחזור בהזדמנות אחרת, בימים בהירים יותר. במקום להתלונן על מה שנמנע מאיתנו, יצאנו לסיבוב קצר בשמורה היפה, להינות ממה שיש. ותודה לאל יש הרבה יופי.

לתמונת היום מציגה תמונה שצילמתי אתמול בתערוכה של מינה בירן, ממנה למדתי לפני שנים רבות את עקרונות הציור האיטואיטיבי ואימצתי אותו לחיי ככלי רב תועלת שעוזר מאוד לשחרור הנשמה. בימים אלו מינה מציגה תערוכה בשם "נופים פנימיים" בגלרייה באחוזת פולג שבקיבוץ תל יצחק. ארבעת הקנבסים הללו בגוונים של ירוק-טורקיז-כחול כ"כ משכו את לבי ומעלה לכאן בתוספת המלצה חמה שלי להגיע ולצפות בתערוכה.

שישי – 28.12.18

מאמצת את הגישה אופטימית. אני נחושה ומשוכנעת שהשינוי יעשה לי טוב. זה טבעי ובסדר שיהיו חששות מהעתיד לבוא. לפעמים כשנכפה עלינו שינוי זה לטובה. משרת אותנו טוב יותר לו היינו נשארים באיזור הנוחות.
תמונת היום: מילים של שיר ישן שהושר בפי להקת "חלב ודבש" ליד גלגל ענק שצילמתי בלונה בפארק בלונדון הקרה.

חמישי – 27.12.18

היום סיימתי לעבוד. נגמר. הסתיימה קריירה של 12 שנות עבודה ב-ITG/Cappitech. הסתיימה תקופה מאוד משמעותית בחיי.
בגלל ששישה אנשים עזבו בו זמנית לפרידה לא היה אופי אישי והשאירה מין טעם לוואי קצת תפל. היה יום מאוד מוזר שהותיר הרגשה מאוד משונה. לא יודעת מה ציפיתי או רציתי שיקרה. חיכיתי לרגע הזה כ"כ הרבה זמן וכעת… לוקחת כמה נשימות עמוקות, לנשום לרווחה. יודעת שההרגשה המוזרה הזו תחלוף ויגיעו זמנים אחרים, של רווחה גדולה ושל שמחה.

תמונת היום: העמדה (האמצעית) שלי במשרד, או שהיתה שלי. ביום ראשון יפרמטו את המחשב ואח"כ ה-sys-admin יעביר לשם את חפציו. ככה זה, עובדים באים והולכים.

רביעי – 26.12.18

אין לי כוח להמציא משהו מעניין או עם השראה למדור, גם אין משהו מעניין ששווה להעתיק מזכרונות הפייסבוק לכאן. קורה. יש ימים כאלו.
רוב היום הקדשתי לשיפוץ הטיוטה של הסיפור על "שמורת הרי ההייטק", סיפור שנכתב בהמשכים, כל פעם התווסף פרק. חשבתי שאערוך את הטקסט באמצעות CSS שלמדתי בקורס ואעלה את הדפים הללו ישירות לאתר, ככה אתרגל את מה שלמדתי. אבל בפועל לא הקדשתי לזה יותר מדי זמן ובקרוב מגיעה לדד ליין של הסיפור. הוא חייב להיות מוכן ולעלות לאוויר ב-31.12. בגלל זה נטשתי את ה-CSS והעתקתי את הטקסט ישירות לעמוד של פוסט חדש בבלוג. שוורדפרס תעצב את העמוד לפי סגנון התבנית… וויתרתי… העיקר מבחינתי הוא התוכן.
הקדשתי כמה שעות להכין קולאג'ים מתמונות מטיולים ופעילויות חברה מהתקופה הארוכה בה עבדתי בחברה.. ממש לצעוד במורד ה-memory lane…

לתמונת היום מעלה תמונה שצילמתי באחת מהפסקות הצהריים ומאוד אוהבת, אבל לצערי נפלה בעריכה, אז שמה אותה כאן. אוהבת במיוחד את התכלת של השמיים והקווים הישרים והמסלוסלים של הפסל.

שלישי – 25.12.18

ככה כתבתי בדיוק לפני שלוש שנים, נכון שלו הייתי כותבת היום היו יוצאות ממני מילים אחרות, אבל כתבתי כ"כ יפה שאני מעתיקה מהפייסבוק הנה, עם תמונת החצי קלמנטינה וכוס קפה ופנקס המחשבות.

פוסט אישי, נטול צנזורה, בהשראת שי פורת (קפה שחור, ים), אודליה שפע ("אתה חי בסרט שלך") ונילי דור האלה ("אתגר הצחוק") – וככה היגעתי היום בשעות הצהריים המאוחרות לשמורת חוף השרון עם ערכת הקפה בתיק, התמקמתי על דק העץ מעל הים, הרתחתי מים לקפה, פתחתי את פנקס המחשבות וכתבתי את המילים הבאות על התפקידים שאני ממלאת בסרט של חיי.
אח"כ ירדתי אל החוף והתהלכתי לאורכו עד שהשמש נטתה לשקוע. אני כ"כ אוהבת לשחק בצעצוע החדש שלי, קרי הסוני עם המסך שמאפשר לי לצלם מגובה האדמה ומזוויות אחרות, פחות שגרתיות. עברו מעלי כמה וכמה עפיפונים ממונעים, לא יכולתי שלא להרים מבט לשמיים ולנופף להם לשלום, עד שראו אותי והחזירו לי נפנוף. זה כמו שילדים מנופפים לך לשלום, אי אפשר שלא להחזיר להם נפנוף ידיים. וגם חיוך גדול. כבונוס.
כשהשמש שקעה עליתי חזרה למכונית שתיקח אותי הביתה, ותוך כדי נסיעה עם חלון פתוח ורוח שמנפנפת לי את השיער, התנעתי את הסטרטר של הצחוק כמו שלמדתי לעשות לאחרונה. בהתחלה יצא צחוק קצת מלאכותי, אבל לאט-לאט הוא צבר תאוצה והתגלגל-והתגלגל, לאורך כל הדרך שהמכונית גילגלה אותי, משפיים הביתה. לא צחקתי בגלל משהו מצחיק, פשוט צחקתי. עשר דקות אולי יותר, והיה לזה אפקט כל כך מרגיע. כל כך מרפא. מזמן לא צחקתי כל כך הרבה זמן. נזכרתי בבלדה של מריאן פיית'פול על לוסי ג'ורדון ועל הדרך שאני עצמי עברתי מאותם ימים שהשיר הזה התנגן בתוכי, כשהייתי בשנות העשרים שלי וניסיתי ללא הצלחה לתאר לעצמי איך זה יהיה בגיל 37 או 48 כמו שאני היום.
היות ופוסט זה שואב השראה ממקורות חיצוניים לי, אני אסיים עם ציטוט מתגובה לפוסט שכתבה מישהי שאני אוהבת לקרוא: "כאקט הישרדותי, את לא נאבקת בגלים אלא צוללת מתחתם. גם זו שיטה, ואפילו די יעילה" – תרשו לי להסכים עם הכותבת. אני יודעת כי הייתי שם. צללתי למעמקים, נגעתי בקרקעית יותר מפעם אחת ואז הגחתי בחזרה מן המצולות. ואם אני היום גולשת מעל אותם הגלים ממש, מגיע לי לצחוק. ועוד איך מגיע לי.

שני – 24.12.18

"אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מַדּוּעַ בֶּאֱמֶת אֲנִי חוֹלֶפֶת כָּאן"
שורה משיר של אימאן מרסאל, משוררת מצרייה, ולפעמים אני אוהבת לקחת רק שורה אחת, לנתק אותה מהקשרה ולהסתובב איתה בלב, בשקט.
גם אני. אינני יודעת. מדוע. באמת. אבל באמת. אני יכולה רק להעלות השערות.
ואם אני כבר חולפת כאן, ואם ראיתי יופי ותיעדתי אותו עם המצלמה, אני רוצה להעביר אותו הלאה.

ראשון – 23.12.18

"הרפו את מה שחלף ~ הרפו מה שיבוא ~ הרפו את מה שקורה כרגע ~ אל תנסו להבין כלום ~ אל תנסו לגרום לכלום ~ הרגעו ~ עכשיו ~ ונוחו"
ולצד ציטוט זה של טילופה שקולע להרגשה שלי עכשיו מצרפת נרקיסים מן המדבר, תמונה שצולמה בחורף 2015.
להרפות. להירגע. לנוח. להריח פרח.

שבת – 22.12.18

תמונת ניפנוף נעליים טרייה מהיום, צולמה בשעות הבוקר על רקע המכתש הגדול. מתוך שבעה מיליון תושבי המדינה אני ושניים עשר חברי ומספר קטן של מטיילים שפגשנו בדרך זכינו במכתש הגדול כולו לעצמנו. בור ענק, עצום שתמיד-תמיד ממלא אותי שמחה.

לא אכביר במילים הערב, כי עייפה מאוד. פקחתי עיניים בארבע לפנות בוקר, כדי להגיע בשבע בבוקר לנקודת המפגש בחניון של מפעלי אורון. ואח"כ לצעוד יום שלם במסלול מדברי משובח, קשוח ותובעני מאוד. הגיע הזמן לעצום עיניים ולתת לגוף מנוחה.

שישי – 21.12.18

היום הקצר ביותר בשנה. ככה כתבתי בדף הפייסבוק שלי שנה שעברה:

כשפתחתי את הבלוג שלי קראתי לו "יצאתי מביתי למסעותי" על שום טקסט שכתבתי לפני שנים רבות בשם הזה, טקסט שהעלתי בפוסט הראשון בבלוג שלי שבסוף החודש יחגוג את הרבעון הראשון שלו באוויר. בשלושה חודשים פרסמתי 50 פוסטים ומקווה להמשיך לכתוב על מסעות נוספים והיבטים שונים של המסע בחיי. 

משנה שעברה הבלוג הלך ותפח, הלך והשמין, נוספו סיפורי מסעות חדשים, נושאים חדשים, השלמתי שלושת רבעי שביל ישראל וטרקים אחרים, וגם יצאתי אל מחוץ המסך ובזכותו פגשתי בלוגרים אחרים מקהילת הבלוגרים, השתתפתי בכמה מפגשים וסיורים, נוצרו היכרויות חדשות ושיתופי פעולה, אירחתי כותבים בכמה פוסטים שלי והתארחתי בפוסטים של כותבים אחרים, למדתי יותר ויותר על עולם הבלוגים ועדיין יש לי מה ללמוד, במיוחד בתחום ה-SEO וקידום הבלוג כדי שהתכנים שלי יגיעו לקוראים נוספים. עדיין לא מסכמת סיכומים, השנה עדיין לא הסתיימה, רק כמה דברים שעלו לי לראש בעקבות היום הקצר ביותר בשנה.

חמישי – 20.12.18

הסיטואציה היא כזו: כ-15 נשים עומדות במעגל ועל הרצפה מונחים קלפים עם תמונות, קלפים מתוך הסדרה "אלף מילים", ככל הנראה פארפרזה למונח "תמונה שווה אלף מילים". ההנחייה היא לבחור בקלף שמושך אותך יותר מהכל.
העין שלי נמשכת באופן אוטומטי לקלף הימני, זה עם הצבעים. וכשאני ממשיכה לשוטט עם המבט ונתקלת בתמונה של המצוק במצפה רמון היד מושטת לקחת גם אותו. נכון שההנחייה היתה לבחור בקלף אחד, אבל אני אדם של "גם וגם". ושני הקלפים הללו הם קלפים של מקומות, האחד מייצג את המקום הפנימי הצבעוני, היצירתי. זה שמטעין אותי באנרגיה של שמחה ויצירה. והשני מייצג את המקום בו אני מרגישה בבית, במדבר. מקום אליו הלב יוצא, מקום כמו מצפה רמון שחולמת ביום מן הימים לעבור לגור בו.
תמונת היום: שני קלפים שהם הכי "אני"

רביעי – 19.12.18

הערב מישהו הביא לתשומת לבי שנפלתי קורבן להפרת זכויות יוצרים, לקחו תמונה שלי ללא רשתותי והשתמשו בה על מנת לפרסם טיול למדבר יהודה. על הדרך גם עיוותו אותה בדרך מכוערת. שלחתי להם הודעה דרך הפייסבוק וכעבור כמה דקות חזרו עם תשובה שהסירו את התמונה. אפילו לא התנצלו. זו חברה שמפרסמת טיולים לגליל עם תמונות מהדולומיטים. חובבנים חסרי אחריות.
המליצו לי לתבוע על הפרת זכויות יוצרים, אבל אותי זה בעיקר מצחיק שהרגל המתנפנפת שלי עד כדי כך מוצאת חן בעיני אחרים.
לתמונת היום שמה את התמונה המקורית שמעלה זיכרון מתוק מאותו טיול לנחל מתק בינואר 2013 ומזכירה לי שהגיעה העת לאוורר את נעלי ההליכה לקראת טיולי שטח מדבריים. אחרי ניו יורק ולונדון הגיע זמן המדבר.

שלישי – 18.12.18

עשרה ימים שלא ביקרתי בבלוג ולא עידכנתי את המדור היומי. נסעתי ללונדון הרחוקה. אתמול, מחמש בבוקר שיצאתי מפתח ההוסטל עד חמש אחה"צ שהיגעתי לפתח ביתי, חצי יממה להגיע משם הנה, מטמפרטורה חד-ספרתית, קרובה יותר לאפס, שתיים-שלוש ובמקרה הטוב שבע-שמונה מעלות, לטמפרטורה דו ספרתית שנוגעת בעשרים. כמה טוב לצאת מביתי ממסעותי וגם לשוב חזרה.
תמונת היום צולמה בראשון שעבר, כשהיגעתי ללונדון ויש בה מלבד שם המשפחה שלי רמז לנושאי הצילום שהעסיקו אותי בשוטטויות שם: חלונות ראווה, קישוטי קריסמס, עצים, חושך, אור, השתקפויות. הציור של פתית השלג מרמז על הקור הגדול ששרר שם.

שבת – 8.12.18

אתמול נתקלתי באחת מקבוצות הפייסבוק שאני חברה בהן בשאלה מעניינת: מה הדבר שאתם הכי נהנים ממנו בעשייה שלכם בבלוג?
מעתיקה את התשובה שלי לכאן, כי שם הכל נעלם בים המלל הגדול, וכדי להזכיר לעצמי למה אני משקיעה כ"כ הרבה זמן ומחשבה בפרוייקט הזה. זו היתה תשובתי:
שאלה נהדרת ומעניין לקרוא את התגובות של הבלוגרים האחרים.
ממה אני הכי נהנית בעשייה בבלוג? כמובן שמהכתיבה עצמה, אבל גם קודם כתבתי. מה שמיוחד בעיני זה הרצף, הסדרות שנוצרות מצירוף של כמה פוסטים שמציגים נושאים שקרובים אלי מזוויות שונות. כבלוג שעוסק ב-"מסעות", הצירוף של פוסט לפוסט הוא כמו צעד ועוד צעד במסע גדול יותר, שגם אם לא תמיד ברור לי מהו היעד הסופי, ההנאה היא מהכאן ועכשיו.
למשל, אם הבוקר הייתי בתערוכה, בקלות אני יכולה לתת לחוויה שלי משם כותרת תחת אחת הקטגוריות ולכתוב ולשתף.
הכתיבה זורמת אצלי מהר, לפעמים מהר מדי, ואני באמת שמחה שיש את המקום הזה שנקרא "בלוג" שאני יכולה לנתב אותה לשם, יחד עם צילומים שיוצרים משהו חדש, אחר. ובעיקר שהוא נגיש לכל מי שרוצה לקרוא.

תמונת היום: גשר המיתרים ביום חורפי גשום. למרות הגשם, למרות שידעתי שאכנס לנהיגה בחשיכה, בגשם, עצרתי בצד, יצאתי מהמכונית לחצות את הגשר, הלוך-חזור. זו לא הפעם הראשונה שלי על הגשר, אבל כיוון שאני עכשיו ב-mode של איסוף גשרים, אחרי השלישייה בניו יורק ולפני הגשרים של לונדון, הייתי מוכרחה גשר משלנו.
ועכשיו, סוגרת את הtab של הבלוג ו… מקרינה את שני הפרקים האחרונים של העונה השנייה בסדרה הסקנדינבית "הגשר". בדנית: Broen, בשוודית: Bron

שישי – 7.12.18

מאתמול מזדמזם לי בראש הניגון הקודר של אהוד בנאי "עננים של גשם ושל מלחמה שטים מעל מפעל הטקסטיל הנטוש", מתוך השיר "עיירה בדרום". מזמן לא ביקרתי בדרום, מזמן לא יצאתי לטיול שטח. בסופי שבוע האחרונים אלו בעיקר שוטטויות אורבניות. היום היגעתי לראשונה בחיי למוזיאון פתח תקווה לצפות במיצב וידיאו שסקרן אותי. תיכף אשב לערוך את הרשמים מהתערוכה ואעלה לבלוג, כי אין מצב שידובר בשביל ישראל, בלי שאתייחס אליו.
אלמלא הגשם, מבול, אם לדייק, גשם בכזו עוצמה שגם עם מגבים שנעים במהירות שיא לא ראיתי את הדרך, אולי לא היתה מתיישבת עלי כזו אווירה כבדה וקודרת. אולי הייתי נוסעת דרומה. אולי הייתי שמחה יותר.
תמונת היום: הרחבה ליד מוזיאון פתח תקווה, הפוגה קצרה בגשם.

חמישי – 6.12.18

חורף תשע"ט, ברוך הבא.
התעוררתי לבוקר חורפי, גשום, קר, קצת חשוך. הגשם המשיך לרדת לאורך היום כולו. גם עכשיו כשמעדכנת את המדור עם תמונה מחורף שעבר, בחוץ הגשם ממשיך לרדת. ברקים ורעמים. הסופה הסוערת תימשך גם מחר ובשבת.
בזמנו, כשנסענו דרומה, אמרו לי הבנות, הבחורה לא צריכה הרבה למעט הסדרה שלה. לא זוכרת את הציטוט המדוייק, אבל כן, הבנתי את רוח הדברים. גם אני, אחרי תקופה ארוכה מחוץ למסך הקטן, מצאתי את הסדרה שלי. לא צריכה הרבה, לא הדלקת נרות, לא חברותא, לא שירי חג וסופגניות. רק אני עם שמיכת פליז חמה וה-NEXT TV שלי. הקור והניכור הסקנדינבים תואמים אחד לאחד את הקור והניכור שמרגישה בכאן ועכשיו שלי. רק ששם בסקנדינביה הרחוקה והקרה יש גשר גדול מאוד שמחבר בין שתי מדינות, וכאן? מוכרחה למצוא גשר ישראלי נחמד לחצות בסופ"ש הקרוב.

רביעי – 5.12.18

לפעמים כשאין משהו מיוחד לציין היום או כשלא מתחשק לי להשקיע יותר מדי מחשבה במדור, אני בודקת ב-Memories של הפייסבוק שלי וקוראת מה כתבתי בתאריך הזה לפני X שנים. וזה מה שכתבתי ב-5.12.2015. מאז הפסקתי לטייל עם קבוצת רון, יצאתי באופן עצמאי לטרקים ארוכים בחו"ל וסיימתי 3/4 שביל ישראל.

אז והיום…
בסוף דצמבר 2011 הצטרפתי לראשונה לטיולי המדבר של קבוצת רון, המסלול הראשון היה להר החלק ונחל החלק. בזמנו טיילתי עם חגורת גב בגלל הכאבים הכרוניים בגב התחתון, יכולתי אמנם ללכת מסלול ארוך, אבל אח"כ הייתי משלמת מחיר כבד מאוד על כל טיול.
טעמם של כדורי הארקוקסיה היה מוכר לי עד לזרא. אבל לא וויתרתי, ולמרות הכאבים המשכתי ללכת. האמנתי בתנועה ואני מאמינה שהיא זו שריפאה את הגב הדואב שלי.
עם הזמן הכאבים שככו, הגב נרגע, הפסקתי להחזיק סטוק של ארקוקסיה בתרמיל, אבל אז התחילו הצרות עם הברכיים. קודם כאבה הברך הימנית, אח"כ נפלתי וסדקתי את המיניסקוס בברך השמאלית. אבל גם זה עבר והיום אני מטיילת, לא עם חגורת גב, אלא שתי ברכיות.
מה שאני רוצה לומר זה שזה לגמרי לא מובן מאליו שהתגברתי על הכאבים הפיסיים והמשכתי במסעותי ומאז אותו טיול הספקתי לחרוש את ישראל לאורכה ולרוחבה.
אתמול, 4 שנים אחרי שהתמונה הראשונה צולמה, היגעתי אל אותו המקום, על ראש הר החלק, וביקשתי להצטלם באותו המקום, כשהר צין ברקע.

שלישי – 4.12.18

היום התקיימה שביתה המונית שמלווה בהפגנות ואירועים רבים בעשרות מוקדים ברחבי הארץ כמחאה נגד הטיפול באלימות כלפי נשים.
מנהלת משאבי האנוש בעבודה שלחה אתמול בלילה הודעת וואטסאפ למי שרוצה להגיע למשרד עם חולצה שחורה לאות הזדהות עם הפגנת הענק. בעשר בבוקר ירדו כל הבנות בחברה עם בחור אחד לרחבת הכניסה לביניין להפגנת הזדהות "בקטנה". לא עוברים הלאה לסדר היום. אי אפשר להמשיך לגלות הזדהות מול אלימות הולכת וגואה כלפי נשים, שנתפסות כחלשות, ככאלו שאפשר להתעלל, לנצל, להכות, לאמלל, לאיים, וגם החמור מכל, לרצוח.
דיברתי עם אחת הבנות לא רק על הנשים, אלא על קבוצת חסרי הישע שכוללת ילדים קטנים וזקנים מאוד. אוכלוסייה חלשה שתלוייה באחר ואינה מסוגלת לתפקד בכוחות עצמה וגם לא תמיד יודעת לבטא מה עוללו בה, איך פגעו בה. ואנחנו נדרשים לטפל בה ולחמול עליה.
היכרתי בחיי נשים שפגעו בהן, שהיכו אותן. מכירה מקרוב את הזקנים הדנמנטים שכמו הילדים תלויים ב-100% במבוגר המיטיב ולא יודעים לתאר איך מתייחסים אליהם. נהגו באדם, באשר הוא אדם בכבוד. ולנשים – זה המסר שלי – "תסמכי על עצמך", מקיר דרפיטי שצילמתי בפלורנטין בשיש האחרון.
הרשויות, שירותי הרווחה, הממשלה – כל מי שאמור לחוקק חוקים ולהיות בעדנו, לא תמיד שם. לא תמיד יהיה מי שיושיט יד לעזור. לימדי לסמוך על עצמך. תאמיני בעצמך. תפעלי למען עצמך.

שני – 3.12.18

סיימתי לצפות עכשיו בפרק הרביעי (מתוך 10 פרקים בעונה I) בסדרה הדנית-שוודית "הגשר". אין לי הרבה מה לכתוב היום, רק לצרף לתמונת היום תמונה שצילמתי חודש שעבר על גשר מנהטן. והגשר הזה שמצולם בפתיח לסדרה , זה שהרוצח הניח עליו גופת אישה מבותרת לשניים, הגשר שחוצה את הים בין דנמרק לשבדיה, אני רוצה לנסוע עליו יום אחד. ונזכרתי בשיר ישן של גרפונקל שזימזמתי לי בראש כשחציתי את הגשר, like a bridge over stormy water

ראשון – 2.12.18

נכון שהחיים הם כאן ועכשיו, ולצד הנוכחות בהווה אני גם אוהבת לחשוב על "היום בעוד שבוע", במיוחד כשבאופק הקרוב מסתמנת נסיעה נוספת אל מעבר לים. היעד הפעם… קל לנחש… לונדון הקרה והמוארת באורות של לקראת חג.
ראשון הבא, בשעה כזו בבוקר אהיה במטוס בשמיים, בדרך ל-UK. נסיעה עסקית אחרונה בקריירת ההייטק שלי. מטרת הנסיעה היא להעביר הדרכות לקוליגות, המחליפים שלי במשרד בלונדון. זה נקרא אצלנו Knowledge Transfer, כאילו אפשר לנייד ידע ולשנע אותו ממוח למוח. מעבר לשעות העבודה במשרד אני גם מתכננת לטייל ולהסתובב בעיר, בין שווקי הקריסמס, עצי האשוח והקישוטים המושקעים בהם לונדון מפורסמת. וכמובן שרוצה להגיע גם למזרח העיר לסיור גרפיטי עצמאי, באותם הרחובות שהתהלכתי בהם בביקור הקודם.
אין לי ספק שיהיה עמוס, דחוס, מעניין, קר, צפוף, אבל גם מרהיב ומהנה. חמישה לילות במלון fancy, על חשבון העבודה, מרחק של חמש דקות הליכה מהמשרד ואח"כ שלושה לילות באכסנייה, לינה משותפת, כדי לחסוך עלויות, אבל אלו יהיו יומיים נטו לעצמי. מתחילה להתרגש…

תמונת היום היא של פאב/מסעדה עם השם "LONDON" וצולמה בשישי האחרון בת"א, בשכונת פלורנטין, עם הגרפיטי המהמם שלה, לא פחות משורדיץ' או ברוקלין.

שבת – 1.12.18

כ"כ חיכיתי לו, לחודש הסוגר את השנה הקלנדרית, לחודש בו החורף כבר מפגין נוכחות, הטמפרטורות יורדות, אפשר לנשום. לנשום לרווחה, נשימות עמוקות. דצמבר הגיע אתמול, בדיוק כשהחלטתי לקחת "יום חופש" מהבלוג, אז הדף של התמונה היומית עולה לאוויר באיחור של יום. זה משמעותי, כי יש משהו בעידכון היומי שמתרגל התמדה והתבוננות שמאירה זרקור על משהו אחד, דרך פריים אחד, ביום אחד. עידכון Online. עבורי ועבור מי שעוקב. ומסתבר שיש מי שעוקב, אם כי אני עדיין בתפיסה שאלו מילים שאני כותבת בעיקר לעצמי.

משהו טוב שקרה לי ביום שישי שאני רוצה לספר לקוראי הבלוג – בתחרות "בלוג השנה 2018" מטעם קבוצת הפייסבוק "בלוגרים ישראלים – שת"פ, תמיכה ומוטיבציה" הבלוג שלי הגיעה למקום החמישי! בתחרות כמו בכל תחרות שלושת המקומות הראשונים הם אלו שקובעים, אבל עבורי גם המקום החמישי הוא מיוחד. כאילו אומרים לי, "היי, את טובה!" לא תמיד קל לנו לפרגן לעצמנו, להתבונן בעצמי בעיניים מיטיבות ולומר לעצמי, תראי כמה את משקיעה בבלוג הזה, כמה הרבה את כותבת ומצלמת, כמה תכנים את מעלה. ה"מקום החמישי" הוא בדיוק המקום שמזכיר לי שיש עיניים שקוראות אותי, שרואות את הטוב הזה שאני מנסה להעניק דרך הדומיין של ilanabar.com. אני מודה מאוד לאותן עיניים שקוראות ומפרגנות לי. לא רואה את זה כמובן מאליו.

תמונת היום צולמה אצתמול בתערוכת הצילום הבינלאומית, PHOTO IS: REAL שהיא למעשה אוסף של המון-המון תערוכות שונות ןמגוונות. ובאחד החללים היו כמה מדפים שהעמידו עליהם כמה ספרי אמנות ומצלמות ישנות של "פעם". ואני, בלי שום בושה, מתחילה לשחק עם הצעצועים הישנים. לוקחת לידיים, מרגישה את כובד המשקל, מריצה את הסרט קדימה, מסתכלת דרך העינית ולוחצת על ההדק. מצלמת ב-"כאילו". ואז שמה את הקנון, החברה הטובה שלי בחמש השנים האחרונות, ליד המצלמה מפעם ועם הסמסונג מצלמת את החדש-ישן, זה לצד זה.

 לחודש הקודם | לחודש הבא (2019) | לדף הראשי