תמונה ביום – פברואר 18

ראשון, 11.2.18
תמונת היום שלי היא של גלובוס עתיק יומין שצילמתי בבית העיר בתל אביב בשישי האחרון, אחרי שסיימתי להסתובב בתערוכת הגרפיטי. הגלובוס הוצג בנישה משלו ויכולתי לראות עליו שהוא בא בימים, והיו ימים בהם היה מונח אולי על שולחן העבודה של ראש העיר הראשון של ת"א מאיר דיזינגוף. מעניין לאילו דיונים היה עד, אילו רגעים משמעותיים בהיסטוריה התחוללו בימים ששימש קישוט משרדי. לא התאפקתי והושטתי יד לסובב אותו על צירו, עד שהפסיק להסתובב והחזרתי את מדינת ישראל הקטנטונת שתהיה בקו העין של הצופה.
נזכרתי בגלובוס ישן שהיה לנו בילדות, גלובוס ששימש גם כמנורת לילה, מאוד אהבתי אותו, כשהאור דלק בו הוא זהר בתכלת של אוקיינוס. לא הצלחתי להיזכר מה עלה בגולרו ומתי הושלך לאשפה כדרכם של חפצים ישנים שמתישהו מפסיקים להיות רלוונטים.

שני, 12.2.18
תמונת היום שלי היא של ספר גיאוגרפיה יחד עם המבחן של אחיין שלי, תלמיד כיתה ה'. מצאה חן בעיני שושנת הרוחות והכיוונים הנכונים שהילד כתב בתשובה למבחן. בכל פעם שאני נתקלת בציור של "שושנת הרוחות", התרשים עם הכיוונים הראשיים והמשניים, לא יכולה שלא להתאפק ולצלם אותה. צורה שמדברת אלי, אולי בגלל שהיא מדברת אותי ומסמלת את החיפוש הלא נגמר שלי אחר הכיוון המשמעותי בחיים.
כיוונים: מעלי, מתחתי, מימיני, משמאלי, מלפני, מאחורי והכיוון הכי חשוב – פנימה.

שלישי, 13.2.18
תמונת היום שלי צולמה בשישי האחרון כשהייתי בדרך לתערוכת גרפיטי, צעדתי במורד רחוב ביאליק בת"א עם המצלמה ביד, Canon 650D, המצלמה ה-"שווה" שלי ונזכרתי בסדנת צילום בה השתתפתי לפני למעלה מעשור בה יצאנו לצלם ברחוב ביאליק. היתה לי אז Nikon קומפקטית איתה צילמתי תמונות לא רעות. מאז שידרגתי את ציוד הצילום שלי למצלמות DSLR וגם אחת נטולת מראה, אבל גם אז היתה לי ראייה צילומית טובה מאוד ויכולת מרשימה למסגר פריימים מעניינים, לפחות בעיני. גם אז, כמו היום אהבתי לצלם חלונות. כשחלפתי על פני המרפסת הזו היד נשלחה באופן אוטומטי למצלמה והאצבע לחצה בשיא הטבעיות על ההדק. קליק. ועוד פריים חלונות הצטרף לסדרה ענקית של חלונות שצולמה במרוצת השנים. ולמה אני כ"כ נמשכת לצלם חלונות? על זה ארחיב בהזדמנות אחרת.

יום רביעי, 14.2.18
לתמונת היום אשתמש בתמונה שבחרתי לפוסט שפרסמתי אתמול בלילה ונקרא "בארץ אהבתי", אבל בסופו של דבר השמטתי אותה בעריכה, כדי לצמצם תמונות. בגלל שאני מתה על הפריימים הללו שאני מצלמת תוך כדי נסיעה בדרכים, בחרתי אותה כתמונת היום שלי. נוסעת, מתגלגלת ברדכים, עוצרת לרגע ומקליקה על מה שמשתקף דרך המראה הצדדית, לוכדת שבריר רגע. בפריים הזה הרקע מטושטש, גם מסגרת המראה טיפה מרוחה. הפוקוס הוא על העצים והדרך המתפתלת.

החווייה של נסיעה בדרך מתפתלת צרובה בי עמוק, מעלה בי שאלות כמו: מהי הדרך להיטיב עם עצמי? להכיר את עצמי לעומק? האם אני נוהגת על טייס אוטומטי? מתוך נמנמת, לא מאוד חייה? אני בכלל רואה מה חולף על פניי? את שמה לב למגבלות שלי? אני בכלל יודעת לאן פניי מועדות? לא כדאי שאאיט קצת?

יום חמישי, 15.2.18
סוף-סוף זה קרה. סיימתי לעבוד על שני יומני אמנות במקביל, תהליך שארך כחודשיים מאז ניגשתי אל ספר הסקיצות השחור הקטן שחיכה לעיתוי הנכון ולרעיון הנכון. וכעת הוא גדוש בצבע, כל סנטימטר בדף מכוסה בשכבה נדיבה של אקריליק צבעוני, פלוס פנדה, פלוס עיפרון. ניסיתי לגשת לשני הספרים בתדירות הכי גבוהה שיכולתי, לפעמים מדי ערב או בבקרים לפני שיוצאת לעבודה, בוחרת כמה צבעים לפי מה שמתחשק, בוחרת מכחול או שפכטל לפי מה שמתחשק ובמשך כעשר דקות צובעת את כפולות העמודים בשני הספרים. דף ועוד דף ועוד דף, עד שהיגעתי לסיום יומני האמנות הצבעוניים. אתמול בערב הסרטתי את עצמי מדפדפת בשניהם.
כתמונת היום אני בוחרת את זו של היומן המונח על השולחן, אפשר רק לנחש לפי שולי הדפים את הצבעוניות המשתוללת בין דפיו. ואני מוסיפה גם את הסרטון שהעלתי ליוטיוב בו אני מדפדפת בין הדפים, מעבירה דף-דף. במקרה של יומן האמנות הזה אני שמחה להציג אותו ברבים, שמחה לשתף אחרים בקליידוסקופ הצבעוני

יום שישי, 16.2.18
להלן השטויות שעושות לי טוב, מגדל הפירות שהבאתי איתי כצידה לדרך לטיול. חדי עין יבחינו בביס שננגס באפרסמון שמוצב בראש המגדל. הוא יאכל עד תומו וגם קלמנטינה אחת. צמד הפירות השני ששמרתי ליום השני לטיול נגנב מהאוהל ע"י שועל שחמד את האוכל שלי. רק ששועל אינו חובב ירקות ופירות והוא השליך אותם בתוך הבוץ ואני לא לקחתי חזרה.
כשאני מערימה את כל הצידה לדרך שלי למגדל אני לוקחת סיכון שהוא יתמוטט והפירות יתגלגלו במורד ויאבד לי האוכל, לכן אני מקפידה מאוד על איזון. מוסיפה פרי מעל פרי ובודקת שהמגדל מאוזן.
כמו שאני מתמסרת בטיול ל"שטויות שעושות לי טוב", ככה גם בחיים, כשדבר רודף דבר, מתווסף לדבר וחשוב מאוד בכל מערבולת הדברים הללו לשמור על קו האמצע, על איזון.

יום שבת, 17.2.18
מנוחת הטיילת מתחת לעץ שיטה, איזור חיוג נחל צבירה, אי שם במרחבים שממזרח למכתש רמון, בואכה הערבה.
כמה דקות של עצירה. שוכבת בפישוט איברים בצל העץ הנדיב. לבדוק היכן אני במפה, לעצום עיניים לדקה או שתיים, להתמסר לשקט המדברי, ללגום לגימה או שתיים ואז לקום, תרמיל על גב ולחזור לתנועה קדימה.

יום ראשון, 18.2.18
אפשר לקבל את ההרגליות שבחיים, את השגרה, את העובדה שיום רודף יום. אפשר גם אחרת.
אפשר לנסות להתבונן על הרגע הנוכחי בעין חדשה, חיונית, רעננה.
אפשר לדמיין את הרגע הבא, הטיול הבא, ההרפתקאה הבאה, הריגוש הבא.
אפשר להשתהות רגע אל מול מדף ספרי הטיולים בעולם שהוצב בספרייה הציבורית, לעצום עיניים, לעבור עם האצבע על פני הספרים ולעצור באופן אקראי על ספר אחד.
ברלין. שנים שלא ביקרתי בעיר הזו. אולי זה היעד הבא.

יום שני, 19.2.18
תמונת היום שמה דגש על מקומם של הצבעים בחיי. עד כמה אני קשובה לצבעים סביבי ולמשמעותם. בכוונה השתמשתי במילה "קשובה" בהקשר של צבע שמשוייך אוטומטית לחוש הראייה. אני יודעת שלכל צבע יש תדר, כל צבע מעביר אנרגיה, ובכל צבע טמונה משמעות כזו או אחרת. הייתי רוצה להעביר את הידיעה הזו מהשכל אל הרגש, שאותו תדר של צבע יהדהד בתוכי, יהיה נוכח בי, יחזק את האיכויות עליהן הוא אחראי בחיי. יש צבעים שהעין נמשכת אליהם באופן מיידי, ממש מתמגנטת אליהם. ממעגל הצבעים הגדול אני בוחרת הערב במג'נטה, הוורוד העז שהוא שילוב בין סגול לאדום ובטורקיז, שהוא שילוב בין כחול לירוק. וכמובן בכחול שהוא הצבע הסמוי ממנו מורכב הטורקיז והמג'טה.
הכחול כצבע שמסמל רגיעה, רוגע, התרגעות, שקט פנימי שכל כך חסר לי בימים אלו.

יום ראשון, 25.2.18
מדלגת על כמה ימים בהם לא הייתי בבית וגם לא הייתי פנוייה להשלים את "תמונת היום" אחרי ששבתי מהטיול. מראש ידעתי שמדובר באתגר גדול שאני לוקחת על עצמי ויהיו ימים של פיספוסים. המטרה היא לא להלקות את עצמי כשלא מצליחה לגשת לדף על בסיס יומי, אלא לעשות מה שמתאפשר. ככלל בחיים, אני עושה את הטוב ביותר שאני יכולה באותו רגע. גם ככה החיים שלנו דחוסים, עמוסים, לחוצים. לכן בוחרת ליום הראשון של השבוע את תמונת הצבעוני שצילמתי בשבת ביער קדימה. הפרח עדיין לא פתוח, השלב הזה שלפני פריחה, לפני הבשלות, לפני היציאה לאור. עלי הכותרת כבר מוכנים, עומדים זקופים ועוד מעט, ממש בקרוב ינועו הצידה ויופיו של הפרח יתגלה לעיני כל.

יום שני, 26.2.18
יש עמוד מסויים בספר שאם היגעתי אליו והעלילה מושכת לקרוא, לא משנה מצב העייפות ולא משנה השעהמאוחרתה המאוחרת, אני מרביצה רייס קריאה עד השעות הקטנות של הלילה. "שתיים דובים" של מאיר שלו. חתיכת ספר מרתק וכתוב כ"כ יפה. נשאבתי לתוך סיפור העלילה והייתי רוצה להיות חברת הנפש הטובה של הגיבורה הראשית, רותה, זו שמספרת למראיינת על תולדות הישוב על קורות משפחתה ומעידה על עצמה שאין לה חברות נפש.
קטע מעמוד 173 שמצא חן בעיני:
"היא (סבתא) הסבירה לי שיש פה, במושבה, חמולות ענקיות שנשארות יחד, כולם על אותה נחלה, ולא מפסיקים לריב, ויש כמו אצלנו, שהילדים בורחים, ולך תדע מה יותר טוב.
גם סבא דיבר איתנו על אותו נושא עצמו, על צאצאים שמתרחקים מהבית וצאצאים שנשארים בו, אבל עשה זאת בעזרת משלים ערמומיים על צמחים שמפיצים את הזרעים שלהם לעומת צמחים שמשאירים את הילדים בבית, כך אמר ברכות לא צפוייה, על יד אבא ואמא.
הוא הראה לנו שהצמחים ששולחים את ילדיהם למרחקים מציידים את הזרעים בכל מיני ציצות וכנפיים כדי שיוכלו לעוף ברוח, ובקוצים ובקרסים כדי להיתפס בפרווה של בעלי חיים שיישאו אותם משם, ועושים פירות שיאכלו ויפרישו את הזרעים במקום אחר. אבל אלה שרוצים את הילדים בבית, קרוב אליהם, שותלים אותם לידם, שותלים ממש, הסביר והראה: הרקפת למשל, מכופפת את הגבעול לאדמה וכך היא מפיצה את הזרעים שלה ממש על ידה. לתורמוס יש מין קפיץ בתרמיל, וכשהוא מתייבש הוא פוקע ומעיף את הזרעים למרחק של מטר או שניים. והפרג מחזיק את הזרעים הקטנים שלו בתוך פרי שדומה למלחייה ויש בו חורים וכשהרוח נושבת הם נושרים על הקרקע כמו מלח לתוך סלט. אבל הסביון מעיף את הזרעים שלו בלי לדעת לאן, רחוק-רחוק.
הרקפת אומרת בלבה – כך אמר, אומרת בלבה – אם אני הצלחתי לנבוט כאן, לצמוח, לעשות פקעת, עלים, פרחים וזרעים, סימן שזה מקום טוב, כדאי שגם הילדים שלי יגדלו בו. אבל גם לסביונים יש היגיון: כאן בסדר, ילדים, בהחלט בסדר, אבל שם, מעבר להר, אולי יש מקום הרבה יותר טוב. והם שולחים את הילדים לשם: די להיצמד לאבא ולאמא. לכו, נסו את גורלכם. תכירו מקומות חדשים ואנשים חדשים, תיאבקו, תסתגלו, וחוץ מזה, כמה צאצאים וכמה דורות יכולה לפרנס חלקה אחת, גם אם היא טובה מאוד?"

קראתי וחשבתי על עצמי ועל המשפחה שלי שדומה יותר לסביון מאשר לרקפת

יום שלישי, 27.2.18

עדיין בעיניין פרחים. ושירים. במיוחד שיר שמדבר על שמחה שבימים האחרונים קצת הסתלקה ממני.

יום רביעי, 28.2.18
"אנשים חושבים בטעות שהם מפסיקים להתאהב בזקנתם, מבלי לדעת שמזדקנים ברגע שמפסיקים לאהוב" גארסיה מארקס
לא להפסיק להתאהב, להתרגש, להתפעל, לחיות. לא להסכים לחיות בתסכול, שעמום, חוסר אונים, עצב, בדידות, ייאוש. לפעול מתוך אותה אנרגיה של חיות. ניתן ואפילו רצוי ומומלץ להגביר את אנרגיית החיים באמצעות טיול. יצירה.

בתמונה, דולפין הצעצוע שמצאתי זרוק בחוף פולג לקראת סיום המקטע הראשון על שביל ישראל, בין חדרה לנתניה. כיוון שדולפין זו החיה האהובה עלי וכיוון שהצעצוע לא היה שייך לאיש, אימצתי אותו לעצמי והוא מונח עד עצם היום הזה על אדן החלון בכניסה לביתי. מזכיר לי את השביל, את הים, את אנרגיית החיים של היונק הימי הנפלא הזה שאני כ"כ אוהבת.

לחודש הבא | לדף הראשי