תמונה ביום – יולי 2018

יום שלישי – 31.7.18
היום נודע לי שמי שהיה בזמנו המורה שלי לרישום בבצלאל, בתחילת שנות התשעים, דדי בן שאול, נפטר אתמול בגיל 86. הלווייה תצא מחר. הוא לימד דורות של תלמידים וזכור לי כמורה הנחמד ביותר שהיה במחלקה. בשיעורי הרישום שלו למדתי לראשונה בחיי לרשום מודל עירום, לצייר עם פיגמנטים וחלמון של ביצה. ככה היינו מגיעים לשיעורים, עם ביצה טרייה, שוברים אותה, תופסים את החלמון ודוקרים אותו וסוחטים את הנוזל לכוס ואז מוסיפים יחס דומה של מים. זה היה הבסיס בו היינו טובלים את המכחולים ואח"כ נועצים בפיגמנט. הוא גם לימד אותנו איך מכינים צבע שמן, ומה זה "שֱׂלַק", כל אלו נלמדו במסגרת הקורס על "חומרים", ידע ששימש אותי לאורך שנים.
כמה ציטוטים מדברין מכתבה שקראתי ברשת:
״יש לי יד חכמה ויד טיפשה. יד שמאל, החכמה, מתארת את הנושא – את הפרטים, ויד ימין, הטיפשה, נותנת את הליווי הטונאלי. לקח לי הרבה מאוד שנים של אימונים להגיע ליכולת לעבוד בשתי ידיים בצורה כזו, בו זמנית. כיום זה משעמם אותי לצייר ביד אחת, זה נראה לי סכמטי. היתה תקופה שציירתי בעזרת עשר אצבעות שטבולות בצבע ופועלות בבת אחת. התחושה היא מדהימה. מאוד פלסטית. זה כאילו אתה מצייר תוך כדי פיסול בחומר״.
"אני מעדיף לצייר מקומות בחוץ, כמה שפחות בניינים. כמה שפחות אתרים היסטוריים. בבניינים יש סימנים מזהים שאתה מתחייב להם. הרי לכל מקום יש סיפור היסטורי משלו, וקשה מאוד להימנע מסיפור כזה. כנראה שקיים אצלי פחד מנוף אורבני. הוא אינו מאפשר ראייה של צמיחה מחזורית. נוף אורבני הוא התגלמות הקלאוסטרופוביה. נוף טבעי, לעומת זאת, בנוי מאדמה, צמחייה, קרוב ורחוק. אלו דברים שאינם טעונים מלכתחילה".
בתמונה: מודל עירום בצבעי טמפרה (פיגמנט + חלמון ביצה), משנה א' בבצלאל, 1990. מורה הקורס היה דדי בן שאול. יהיה זכרו ברוך.

יום שני – 30.7.18
את נקודת ההתחלה והסיום של כל אחד מימי ההליכה במהלך הטרק קבענו לפי הבקתה בה נלון. כמובן שיש צורך להזמין חדרים מספיק זמן מראש.
באינטרנט הבקתות מצולמות בעיקר מבחוץ, על הרקע הפסטורלי, שרק מלראות את התמונה בא להתעלף. מדפדפים גם כדי לראות איך נראים החדרים, אבל ברור לנו שישבצו אותנו לפי מידת העומס באותו היום. או שנקבל חדר לחמישה או 2 חדרים נפרדים. מעבר לזה המבט תקוע בגלויית הנוף ולא זז משם, מסרב להאמין שיש כאלו מקומות יפים.
וכשכבר מגיעים לבקתה, מגלים שכל בקתה מעוצבת בדרך קצת שונה.
להזכירכם, אנחנו באיטליה, מעצמת עיצוב, אז גם בקתת מטיילים או Refugio בלשון האיטלקים יהיה מעוצב ומוקפד. אסתטיקה איטלקית לעילא ועילא שכוללת בין היתר פוחלצים ואינספור קישוטים.
על בקתת Averau קראנו שהיא הביקתה הכי נחשבת בדולומיטים. היא גם הכי יקרה. חצי פנסיון עלה לנו 94 יורו לאדם, אז חסר לה שלא תהיה בקתה מפנקת. וגם יפה. מבחוץ ומבפנים.
אחרי שקיבלנו את המפתח לחדר עולים במדרגות לקומה השנייה. אחרי יום של עליות וירידות, המדרגות בבקתה כמעט שוברות אותי. למי יש כוח לעוד טיפוס… אבל תוך כדי השתרכות אני שמה לב לציורים שתלויים בצפיפות על הקירות וחיוך גדול מסתמן על הפנים.
"סחתיין על היצירתיות… ועל החופש לקטוף מפרחי הבר ולייבש אותם", אני ממלמלת לעצמי.
אחרי המקלחת ואחרי מנוחה אני יורדת עם המצלמה ומתעכבת לצלם תמונה-תמונה, גם כשתנאי התאורה לא משהו. מצאה חן בעיני סדרת הפרחים המיובשים הזו ואני מחליטה להעתיק את הרעיון ולאסוף לי שלל פרחים קטן ולייבש אותם.
בקטיף הראשון למחרת בבוקר אני נוגעת בטעות בסרפד, ככה יעשה לטיילת שקוטפת פרחים אלפינים… אבל זה סרפד אלפיני, לא ישראלי, אז הוא דוקר פחות, אני מתגברת על הכאב וממשיכה לקטוף, רק שבתנאי ההליכה אין לי אפשרות ליישר את הפרחים לתוך ספר והם מתקמטים לי בפאוץ' הקדמי של המצלמה.
אני מבינה שזה תחביב שדורש שלוות נפש ושיש לעשותו בניחותא ולא כשגומעים מרחקים גדולים.
כך או כך, הסדרה הזו שבתה את לבי. נגיעות קטנות של יופי מאוד עדין, מינורי. כמעט בטוחה שמדובר באמנית מקומית, שזו יד נשית שליקטה וייבשה ושילבה בציור.
ככה אני לומדת את שמות הצבעים — אדום-צהוב-ירוק-לבן-סגול — באיטלקית

יום ראשון – 29.7.18
אז נסעתי לדולומיטים האיטלקיים וטיילתי שם בטרק ששנה שלמה פינטזתי עליו, ועמדתי בהצלחה בקשיי הדרך, בעליות ובירידות וכמעט-כמעט שסיימתי. למעשה היגעתי עד למעבר ההרים המפורסם בו רבים נוהגים לפרוש על מנת לשמור על בריאות הבירכיים. וזה גם מה שעשינו וביום השמיני והאחרון הרווחנו חווייה אחרת, לא פחות טובה או מעניינת מירידה שוחקת בירכיים של שניים וחצי קילומטרים.
כשירדנו מההרים אל גובה פני הים, אל הארכיפלג של ונציה, שם פגשו בנו החום, הלחות והצפיפות. העייפות שהיתה בת לוויה שקטה לאורך כל הדרך הרימה ראש ונעשתה מורגשת יותר ויותר. לא נורא, עוד יומיים חוזרים הביתה ואז ננוח, אני מנסה להרגיע אותה והגוף איכשהו החזיק מעמד וסיפק לי את הכוחות הדרושים כדי להסתובב יומיים אינטנסיביים בדוחק התיירותי של עיר התעלות המפורסמת.
וכשהגיע בוקר הטיסה חזרה הביתה, היתה בי שמחה לשוב לשגרה, לפגרת הקייץ שלי. הטיסה עברה בשלום, גם הנוסעת הגיעה לביתה בשלום, רק שלגוף לא היה השלום. משהו השתחרר והרפה ואיפשר למחלה לפרוץ ולהכניע את הגוף התשוש שזעק למנוחה.
זו לא הפעם הראשונה שאני חוזרת מטיול היישר אל זרועות המחלה. גרוע מזה יכול להיות לו המחלה היתה מרימה ראש במהלך הטיול ואז, מה הייתי עושה אז?
הניסיון לראות את הטוב שברע לא מנחם במיוחד. זו הרגשה לא נוחה, לא נעימה, לא טובה מכל הבחינות, בעיקר הנפש שבטיול בטבע טיפסה לגבהים, ראתה כזו כמות של יופי, נשמה אוויר צלול ואז בבת אחת ניטל ממנה כל כוחה, כל מרצה והיא מוטלת עייפה וחלשה במיטה, בעיניים עצומות, נאבקת לנשום, כל שרוצה זה שיניחו לה לישון עוד ועוד.
אני לא יכולה לנתק את חוויית הטיול בהרים שהסתיים בראשון שעבר, כשהיגענו לונציה לחוויית המחלה שעדיין לא עזבה את גופי. זו חווייה של ניגודים, של הפכים מטלטלים. מצד אחד להיות בשיא המרץ, מצד שני להרגיש הכי חלשה שאפשר, שכלום לא מעניין, כלום לא חשוב.

המדליות שלנו. פריים ראשון משאמוני, שנה שעברה, כשסיימנו את הקפה המונבלאן. פריים שני, השנה, בבולנו, אחרי שקיבלנו את סיכת AV1 לצד מחזיק המפתחות של רונן מהמונבלאן.

יום שבת – 28.7.18
"לעולם אני כאן.
שוכנת ברגע הזה.
הגוף כאן.
הנשימה כאן.
העכשיו – גם הוא כאן.
איפה עוד יכול להימצא?
אין מקום אחר.
לעכשיו.
אין מקום אחר.
לי.
איני יכולה אלא להיות כאן.
בחירה? גזירת גורל?
אבל המחשבות בשלהן.
נודדות."
– פמה צ'ודרון, "התחילו במקום שבו אתם נמצאים"
התמונה צולמה בגיאורגיה, יוני 2015

יום חמישי – 26.7.18
שונאת להיות חולה. שונאת את הרגשת החולשה הזו שאוחזת בגוף ולא מרפה. שולחת אותי למיטה, לישון ולישון ולישון. בלית ברירה אספתי כוחות ויצאתי לסופר הקרוב לקנות מעט מצרכים. חזרתי והכנתי לי ארוחת ערב ישראלית.

יום רביעי – 25.7.18
נסעתי וחזרתי והמדור "תמונה ביום" מעט הוזנח, אם כי צילמתי כל כך הרבה. תמונות שנאגרו בכרטיס הזיכרון של המצלמה ונצרבו גם בזיכרון האישי שלי. אני עוד אכתוב על המסע שהיה, תובנות, חוויות. לבנתיים הרשמים שוקעים לאיטם. מה גם שחזרתי מאיטליה חולה, מותשת. הגוף זועק למנוחה. נשארתי היום בבית, בקושי צועדת מהמיטה למטבח לשולחן המחשב. אולי כמה עשרות צעדים להבדיל מעשרות אלפי הצעדים שצעדתי שם מדי יום.
תמונת היום צולמה במהלך הטיסה חזרה הביתה, מעל העננים. שעשועי צילום, כדי להעביר את הזמן צילמתי ושיחקתי עם כל פרמטר אפשרי בתוכנת העריכה שבטלפון הנייד.

יום  ראשון – 8.7.18
בצעירותי הייתי מהתלמידים החרשנים שמייד כשמגיעים הביתה מביה"ס מתיישבים עם המחברות והספרים ומכינים את כל שיעורי הבית בנשימה אחת. לא דוחה. אסור לדחות. זה היה כלל ברזל לפיו פעלתי עד סוף י"ב. לא דוחה שיעורי בית וגם לא דוחה לימודים לקראת מבחן לרגע אחרון. אבל מאז עברו שנים רבות, מים רבים שזרמו בנהר חיי וגיליתי שהדחיינות אינה תכונה כזו גרועה, ולא כל דבר צריך לעשות מייד ועכשיו. אפשר לדחות. לא יקרה דבר אם לא אכין את שיעורי הבית במלואם ובמיידי.
ומה אם מדובר בהכנה לטיול? הכנה שדורשת קריאה של חומר על המקום, בדיקת המסלול במפה, לבדוק אם הכל מובן, אם צריך לשאול שאלות לפנ שיוצאים לדרך. לפעמים אני מתכוננת כראוי, לפעמים מגיעה לטיול חצי מוכנה ולפעמים בכלל לא.
למשל ה-AV1, טרק שאני יוצאת אליו השבוע, הטיסה ביום חמישי, בשישי בבוקר נתחיל לצעוד ואני… עדיין דוחה ודוחה לרגע האחרון עד שהיום התעשתתי ופתחתי סוף סוף מפה. מציצה בתמונות הביקתות, עושה לעצמי ספויילר, אבל גם מבינה איזה יופי זה הולך להיות. וקוראת את סיפור הדרך מתחילתו ועד סופו מול המפה בגוגל.
נרגעתי. יכולה לסמן לעצמי V קטן בהכנת שיעורי הבית לטיול. נשארה משימה אחרונה והיא לברר מה מזג האוויר שם כעת.
תמונת היום צולמה לפני שנתיים, במסלול שהלכנו סביב חמשת המגדלים הענקיים, המדהימים ביופיים. ידעתי אז שהמסלול הזה חופף בחלקו למקטע של AV1, והינה, שבוע הבא אני אגיע שוב לאותו המקום כחלק מטרק בן תשעה ימים. אנחנו אמורים לישון בבקתת Averau בשני בערב. כבר לא יכולה לחכות…

יום שבת – 7.7.18
הנושא של "תמונת היום" שלי הוא הצדף מתמונת היום של אתמול. לקחתי אותו איתי לים ושם העמדתי אותו בכמה פוזות וצילמתי.
במקום לפרש מה זה אומר עלי, מה אני לומדת על עצמי מהתמונה הזו בהשוואה לתמונה הקודמת – מעתיקה לכאן פתקה שכתבתי לעצמי הבוקר בים
התרחשויות קטנות של ים
יושבת בסככה בצל מגיע אבא עם שתי ילדות קטנות, תאומות, לבושות בבגד ים של הלו קיטי. פורשים סדין צבעוני על החול, צריך קרם הגנה, אומרת תאומה א', יש לי חול על הפנים, אומרת תאומה ב' וניגשת לתיק להוציא בקבוק מים, נכון שיש להן חול על הרגליים, אבל זה בסדר, אנחנו הרי בים, האבא מבקש שתזוז לשמש, שוטף לה בעדינות את הפנים, היא חוזרת לעמוד על הסדין, צריך להתמרח, הוא מרסס ממיכל ספריי על הידיים והרגליים, קצת מורח, הן גם מורחות, כל אחת לעצמה, הוא מכוון את הספריי לפנים, זה לא קרם לפנים, שתיהן מוחות בתוקף, אמא אמרה. יש לי חול על כל הפרצוף, על הלחיים, אומרת תאומה ב', בינתיים הוא ממשיך למרוח את הספריי על הלחיים הקטנות. תאומה א' אומרת שכבר מרחה לבד. בתום טקס הריסוס/מריחה האבא קם, סוגר את התיק, פושט חולצה, אוחז תאומה בכל יד והם ניגשים למים.
כעבור פחות מחמש דקות הם חוזרים, עכשיו צריך לשבת על סדין ולאכול. אח"כ הוא ישטוף את התאומה שמתלוננת על החול. קודם אוכל ואח"כ נשטוף אותך. אז מה, אז יש חול, הוא מנסה להרגיע את התאומה שרוצה הביתה לאימא.
אפשר לראות איך מגיל צעיר יש בנות שלומדות מאמא שלפנים יש קרם מיוחד וחול זה דבר לא נעים ומלכלך שצריך לשטוף.
חמודות התאומות האלו, יש לשתיהן כובע וורוד תואם עם רעמת תלתלים בהירה, בוודאי דומות יותר לאמא. כייף לכן? האבא שואל, והתשובה המתבקשת: כן.
כייף לך? אני שואלת את עצמי ועולה לי כזה חיוך.
כמו הילד ההוא שצרח "יא וואראדי" כשהגיע גל גדול שהיה ברור שהינה הולך להתרסק עליו, גם עלי… וזה כ"כ הצחיק אותי. לא נבהלת ולא מתרגשת מקצת חול ברגליים, או בטלפון שנפל  לחול, או מארטיק לימון שמטפטף  על הידיים.
התאומות אוכלות עכשיו חצי פיתה, תאומה א' עם גבינה צהובה ותאומה ב' עם פסטרמה, הבטן מסמנת לי שגם היא רעבה ושאולי הגיע הזמן לחזור הביתה….

יום שישי – 6.7.18
סידרתי עכשיו קבצים של תמונות במחשב והיגעתי לתקייה ישנה מאוד עם צילומי צדפים שצולמו למעלה מעשור. דיפדפתי, העברתי ביקורת על כך שחבל שאין מספיק פוקוס וכו' ושלפתי את הצדף הזה. דוגמא איך אז כמו עכשיו העין שלי נמשכת לצורה של הספירלה. אז, כמו עכשיו, אני עדיין אוהבת לצלם אובייקטים דוממים, אם כי לאחרונה אני מגוונת ומצלמת גם אנשים.
נזכרתי בכמה משפטים שנאמרו הבוקר במבוא לקורס פוטותרפיה על כך שכל צילום מכיל מידע על המצולם, על המצלם ועל מי שמתבונן בתמונה ומספר סיפור. זה מה שאני עושה למעלה ממאה ימים במדור הזה, דרך תמונה אחת מנסה לספר סיפור. ודרך תמונת הצדף הישנה  שנבחרה לככב כ-"תמונת היום" איזה סיפור אני מבקשת לספר? מה אפשר ללמוד עלי? על הבחירה שלי בצדף כנושא? על השימוש באור? ברקע השחור? האם משהו השתנה בראייה שלי מאותו יום בו צולמה התמונה (אפריל 2017) ועד היום (יולי 2018)?
תרגיל לשבת – קחי את אותו הצדף (מונח על אדן חלון האמבטיה) וצלמי אותו.

יום חמישי – 5.7.18
שבוע הבא בשעה כזאת, היכן בדיוק אהיה? מה תהיה התפאורה סביבי? מזג האוויר? מצב הרוח? מפלס ההתרגשות?
הרבה סימני שאלה לקראת הטרק של קייץ 2018, טרק שהכרזנו עליו מייד כשסיימנו לצעוד את ה-TMB וחיפשנו מסלול ארוך, מאתגר ויפה. והינה זה או-טו-טו הולך לקרות. בקרוב מאוד. ועד אז שמה אחת מתמונות הנעליים שלי מהטרק של קייץ 2017, כשהנעליים עוד היו חדשות וקצת לוחצות, וגמעתי איתן מרחקים רבים.

יום רביעי – 4.7.18
"תתארי לך איזה כייף גדול זה יהיה לעשות רק מה שאת רוצה" כתבתי בצדו האחורי של ציור שציירתי, יום לפני היומהולדת האחרון. לעשות רק מה שאני רוצה, להיות בעלת הבית שמחליטה כיצד יראו חיי. ללא ספק, זו תהיה הרגשה נהדרת. המילה "כייף" מתגמדת לעומתה. יהיה אדיר! וזה הולך לקרות בקרוב-קרוב.
הבוקר התבשרתי בשורה שיש לה השפעה על העתיד שלי, לטוב ולרע. אני בוחרת להסתכל על הדברים החיוביים שיבואו בעקבותיה. עדיין לא כותבת במפורש במה מדובר, עדיין מעכלת, מעבדת. וכבר אני רואה קצה של חיוך, כי מבינה שאני בדרך הנכונה.

יום שלישי – 3.7.18
הערב סיימתי את העבודה על שלושה פרקים ביומן המסע TMB, מוכנים לפרסום ביום חמישי, בדיוק שבוע לפני הנסיעה לטרק של קייץ 2018, AV1.
התמונה שלי הערב היא גם משם, מאותה בקתה בטריאנט, כשקיבלנו חדר משותף עם שני דרגשים ובחרתי בזה העליון, ליד החלון, מצד ימין ישנו זוג, מצד שמאל שתי נשים, ובדרגש התחתון עוד כמה מטיילים. כן, היה צפוף שם באותו הלילה, אבל הנוף מהחלון… מה שאז נראה כחוייה לא הכי נעימה נצבע במרחק של זמן בגוונים רכים יותר ואני בעיקר מסתכלת החוצה אל ההרים הגבוהים של האלפים האירופאים, הפסגות המושלגות, מרבדי הדשא הירוק, היערות הצפופים, כל היופי הנפלא הזה שכפרים הקטנים הללו בורכו בו, וגם אני, כשהיגעתי לשם.
ובעוד כשבוע, טיול הליכה נוסף, להרים הגבוהים, שגם הם בורכו ביופי שלא ניתן לאמוד אותו. וביופי הזה להתהלך ולשהות כשבועיים ימים.

יום שני – 2.7.18
מפניני החוכמה שאמרתי היום, גם אם זה נאמר ביני לבין עצמי, בעיניין השינוי. גם אם איני  עושה דבר, חייה את חיי הנוחות השגרתיים שלי, אני עדיין משתנה. השנוי מתרחש כל הזמן, הוא איטי מאוד ועדין מאוד, ובחלקו נעשה מתחת לפני השטח, ככה שאני לא ממש רואה אותו, אבל הוא קורה. כל יום אני משתנה קצת. עד שלאט לאט השינוי יילך ויגדל וימצא את דרכו לבקוע אל מעל לפני האדמה.
בתמונה: פרט משכבה שנייה על קנבס אחד מתוך שלושה. בלגן צבעוני שאני מאוד אוהבת, עד השכבה הבאה.

יום ראשון – 1.7.18
למדתי היום ביטוי חדש: "asemic' writing", בעברית "כתיבה צורנית"
ע"פ אנרי מישו "כתיבה צורנית היא צורת כתיבה סמנטית פתוחה ללא מילים. היא נטולת תוכן סמנטי ספציפי, ומכילה ואקום של משמעות, אשר נותר לקורא למלא ולפרש."
נתקלתי בזה בפוסט בפייסבוק ונזכרתי ברישומים כאלו בהם שירטטתי אותיות מומצאות בשנה ד' בבצלאל, כשהתעסקתי עם מילים וכתיבה וחיפשתי את הדרך הויזואלית לספר את הסיפור שלי.
צילמתי הערב כמה עמודים מאותו ספר סקיצות ישן
פעם, בימים הרחוקים של בצלאל, כדי לצלם דפים מספר הייתי מגיעה למחלקה לצילום עם המצלמה האנלוגית שלי ומחברת אותה למתקן מיוחד, מחינה את הספר, מכוונת פוקוס, זמן חשיפה ורק אז מצלמת. הייתי צריכה לחכות עד שאסיים לצלם את כל 36 התמונות שבפילם ואז לפתח ולהדפיס. בזמנו (1993) ידעתי איך לפתח סרט שחור-לבן וגם איך להדפיס תמונות בחדר חושך.
בימינו (2018) אני מניחה את הספר על השולחן באור פלורסנט, מכוונת את הטלפון הנייד, מקפידה שהצל שלי לא ייכנס לפרייס וקליק. ליתר ביטחון מקליקה עוד אחד ואז מחברת עם כבל USB למחשב ומעתיקה מהתיקייה של המכשיר הנייד לתיקייה במחשב.
השתכללנו.
והכתב שלי? פחות כותבת בכתב יד, פחות מתעסקת עם סימנים צורניים נעדרי משמעות. אבל ממשיכה להפיק כמות מכובדת של מלל על בסיס יומיומי. זה לא השתנה בכלל.

 לחודש הקודםלחודש הבא | לדף הראשי