תמונה ביום – יוני 2018

יום שבת, 30.6.18
"יום הולדת למשורר צ'סלב מילוש שנולד ב-1911. יום כה מאושר, לא היה דבר על פני האדמה שרציתי לעצמי, כתב מילוש בשירו מתנה."
בהשראתו כתבתי הבוקר תרגיל, כפי שאני עושה מדי בוקר בחודשים האחרונים, תרגילי כתיבה מהספר "מסע במילים"  של חגית אלמקייס.
המילים שכתבתי שמנסות לתאר יום בחיי שהרגיש כמו מתנה עבורי, יום בו שמחתי על מי שהנני על עשייתי, על עצם קיומי בעולם, הן אישיות מדי, כואבות מדי, שומרת לעצמי. הוא כותב "לא היכרתי איש שכדאי היה לקנא בו" ואני מאמצת כל מילה שכתב לעצמי, לסיפור חיי בימים אלו שעסוק מאוד בשהוואתיות, איך אני ביחס לאחרים. השורה הזו נותנת לי את המענה הטוב ביותר. בכלל שיר מקסים.
שמה כאן את מילות השיר על רקע ציור ישן שלי. שוקלת לפתוח מדור חדש בבלוג בשם "תמונה ושיר" שישלב בין שתי אהבות שלי, שירים ותמונות.

יום שישי, 29.6.18
"איך אני מצלמת רגעים קטנים של אושר?
כמו למשל, שבת שעברה, טיול, נחל, מים זורמים, להיות בתוך היופי הגדול הזה"
ככה כתבתי בתאריך הזה לפני ארבע שנים וככה צולמתי יושבת על גזע העץ, רטובה עד לשד העצמות ועם חיוך זורח. יש ימים שהחיוך מפציע בטבעיות, כמו אז, אחרי טבילה מרעננת בנחל דן. ויש ימים שבקושי-בקושי אפשר להבחין בבדל קטנטן של חיוך, כמו היום, סוף יוני, ארבע שנים אחרי. יום של עייפות גדולה והרגשה כבדה.

יום חמישי, 28.6.18
התמונה צולמה בחדר האוכל בבקתה האחרונה בה לנו בטרק סובב המונבלאן ביולי שעבר, למחרת לקחתנו את הרכבל וירדנו לעמק שאמוני ובזה סיימנו עשרה ימי הליכה רצופים. מצא חן בעיני הדרך בה בחרו להעביר אינפורמציה יבשה אודות מזג האוויר הצפוי בימים הקרובים, דרך איורים שיהיו מובנים גם למי שאינו דובר צרפתית.
"איזה זמן עכשיו? זה לא זמן פריס, ולא זמן לפראג, לא זמן ברלין וסיני היית כבר" – כמה שורות משיר שהתנגן ברדיו הבוקר ועשו לי חשק גדול לאוורר את הדרכון. בקרוב. בעוד שבועיים מהיום אהיה במטוס בדרך לאיטליה. בקרוב מאוד יגיע זמן ההרים, טרק בן תשעה ימים.

יום רביעי, 27.6.18
קוליגה לעבודה חזרה הבוקר מטיול בגיאורגיה. הטיול שלה בטביליסי הזכיר לי את הביקור שלי בעיר בקייץ 2015 בתום מסע רגלי בן חמשיה ימים. את הוורדים הללו צילמתי באחד השווקים בעיר. בזמנו כששבתי מהטרק העלתי רשמים מלווים בתמונות בפורום הטיולים אג'נדה, חושבת שהגיע להמיר את השרשור מפעם לפרק או שניים ב"יומן מסע" ולהביא את ה-Spirit של גיאורגיה לקוראים שלי וגם להיזכר במסע הזה מפעם, שהיה מיוחד לא פחות מהוורדים הכחולים הללו.

יום שלישי, 26.6.18
יש ימים שעוד לפני שאני ניגשת לדף יודעת מה הולכת לכתוב. היום לא. המילים לא באות. הן בקושי זזות, קצת תקועות, זוחלות. שוקעות לבור הגדול הזה שנפער בתוכי.
תמונת היום שלי היא של המכתש הקטן, מצד אחד שער אשמדאי (איזו מילה מבהילה!) מצד שני מעלה עלי (לא נראה בתמונה), תמונה שצולמה מנקודת התצפית בטיול ג'יפים האחרון לפני שבוע וחצי.
מילת היום שלי היא עייפות. ואם אני עוצמת עיניים לרגע ושואלת את עצמי מה עומד ביני לבין ההרגשה הטובה שלי, זו שיש בה רעננות, חיוניות, אנרגיה טובה – זו אותה עייפות כבדה. אני לוקחת את אותה עייפות, קושרת אותה לאבן, נעמדת באותה נקודת תצפית מעל המכתש העגול והמושלם הזה ומעיפה אותה לקיבינימאט, שתיזרק לחלל המדבר עד שתנחת אי-שם בקרקעית המכתש. רחוק מאוד ממני.

יום שני, 25.6.18
היום הקלדתי למישהו את המילים I was not invited והמילים הללו מקפלות בתוכן זכרונות ותחושות ממצבים רבים בערב שהחגיגה קרתה אי-שם בחוץ ואני נשארתי בצד, לא הוזמנתי. במקרה הזה לא הוזמנתי לישיבה טכנית, משעממת. וטוב שכך. שמתי לב שהמשפט הזה אחרי שנכתב לא עורר בי שום כיווץ או תחושה של החמצה או של רצון להיות עם כולם וצער מסויים שאני לא.
והתמונה? לא קשורה למילים שכתבתי למעלה, גם לא למשהו מסויים שקרה לי היום. זוהי תמונה של מובייל שפעם הכנתי במו ידי, בתקופה שעסקתי בצורפות ועבדתי עם מתכות. המובייל הזה תלוי בפינת הקיר בין המקרר למכונת הכביסה, מזכיר לי שהעולם עגול וגדול. ויפה. ושבעצם בואי אליו, לפני כך וכך שנים, הוזמנתי לקחת חלק בחגיגה הגדולה שנקראת "חיים".

יום ראשון, 24.6.18
הערב סיימתי בהצלחה את חלקו השני של קורס התמקדות – לימודי הסמכה במרכז גוף נפש. אלו היו לימודים משמעותיים מאוד עבורי שהחלו בסוף אוקטובר, מפגשים שבועיים בהם רכשתי כלי חדש, מאוד מדוייק, עוצמתי, עמוק להקשבה פנימה, כלי באמצעותו אני יכולה להיטיב עם חיי ועם חייהם של אחרים. הלימודים תפסו חלק גדול מתהליך אישי שעברתי השנה, תהליך שקרב אותי פנימה, שסייע לי לחולל שינוי בחיי. וכעת, עם סיום הלימודים, מצד אחד הקלה ושמחה גדולה שהסתיים פרק וכעת אני יכולה באופן רשמי להוסיף את ההתמקדות לסל השיטות שאני מציעה למי שפונה אלי לליווי אישי ומצד שני יש גם עצב על פרק שנסגר, על הפרידה ממרחב מכיל, מאוד תומך וקשוב.
אין לי ספק שבעתיד יהיו לימודים נוספים, שעוד ארשם לקורסים וסדנאות, אבל היה משהו בקורס הזה שמייחד אותו מיתר הקורסים בקטגורייה של "צמיחה אישית", משהו מאוד חוייתי, מאוד עמוק, משהו שהותיר בי סימן.

יום שבת, 23.6.18
היום למדתי לשרטט מנדלה למתקדמות, "מנדלת ערבסקות", מורכבת מאוד, אינספור קווי ישרים ובתוך הסבך הזה מתגלות צורות ומקצבים וצבעים. עולם ומלואו. תענוג.

יום שישי, 22.6.18
חזרתי אתמול בערב מהעבודה עם כאב ראש טורדני וכשחיפשתי הסחת דעת היד נשלחה אל אותו קלסר בו תייקתי בתחילת החורף מכתבים ישנם שפעם שמרתי בקופסת נעליים. אלו מכתבים שנשלחו אלי כשהייתי חיילת, אחרי הצבא, במהלך הטיול התרמילאי הראשון באירופה מאנשים שהיו קרובים אלי אז, מהמשפחה. שנים שלא נגעתי בניירות הללו, שלא העזתי לקרוא. והינה אתמול שקעתי לתוך ההתכתבות המרתקת הזו. יש משהו מיוחד בקריאה שנעשית ממרחק של שנים רבות כ"כ, ובמיוחד כשאני יודעת מה עלה בגורלה של אותה מערכת יחסים, איך אותו אדם יצא אח"כ מחיי. אני קוראת מכתב תשובה למכתב שאני שולחתי ומנסה לנחש מה היה שם במילים שלי שהוביל למשפטי התשובה שנכתבו לי. שלא לדבר על ההתפלפלויות על החיים ומשמעותם, מפי צעירים בני עשרים. יש שם פנינים של ממש… מתלבטת אם מותר לי לעשות שימוש בקטעי משפטים מהמכתבים שנכתבו לאילנה הצעירה שהייתי לפני למעלה משלושה עשורים.
בתמונה: הקלסר שמכיל בתוכו אוצר גדול עם פוטנציאל לקווצ' עצום בבטן, קלסר שציפיתי אותו במעטפות מאותם מכתבים ישנים.

יום חמישי, 21.6.18
תמונת היום שלי היא מה שצילמתי הבוקר, על שולחן המחשב שלי בעבודה. שמנו לב שמתהלכות נמלים במשרד, אז ניקיתי את העמדה הקטנה שלי ונזכרתי שלא סיימתי את המטלה האחרונה באתגר "משועמם ויצירתי". תוך כדי שיחת וועידה משעממת למדי העפתי מבט במעט ה-"שטויות" שעל השולחן שלי וארגנתי אותן לקומפוציזיה.
מזהים את הכדור בראש הרוג'ום? זוהי הגולה מעכבר דור 1. האבנים? אבני צור מהמדבר, כשלאבן התחתונה יש משמעות מיוחדת עבורי. ועמודי שלמה? מלוח השנה השולחני. והלוואי והייתי יכולה להיכנס לתוך התמונה ולהיות שם, למרגלות העמודים…

יום רביעי, 20.6.18
"כל הדברים היפים באמת ~ מתגלים בזמנם ~ האיטי, הבלתי מתחשב ~ האוהב ~ הפועם בקצבו של הלב"
מילים: דניאלה ספקטור
וצילום של דבר יפה שנגלה לי הצהריים בדרך חזרה למשרד כשחלפתי על פני חניון. מקסים בעיני הצב הענק הזה עם ההילה הורודה שעוטפת אותו.

יום שלישי, 19.6.18
שאלה שנתקלתי בה הבוקר בדף הפייסבוק של המורה שלי להתמקדות: מה הקשר בין הסלוגן של נייקי "Just do it" ובין החשש הפנימי של "מה יגידו"?
הקשר הוא קשר של הפכים. כשאני חוששת מה יגידו, הפעולה הטבעית, הזורמת שרצתה להיעשות, נבלמת.
על פניו אני אומרת שאני לא מתעסקת יותר ב-"מה יגידו", שזה כבר לא מנהל אותי, שאני עוברת תהליכים של צמיחה אישית והעצמה אישית, שאני מודעת לרצון שלי ועושה מה שאני רוצה, אבל מלמטה זה עדיין שם. אצל כולם. כל אחד במינון שלו. וברגע שמבינים את זה, רק אז אפשר לעצור לרגע ולנהל שיחה פנימית בין הרצון לפעולה לבין הברייקס שה-"מה יגידו" לוחץ עליו חזק ולאט-לאט לשכנע אותו להרפות מהדוושה ולהניח לי לנסוע לדרכי בשלום…
עולה בי הדימוי של נהיגה במכונית – מצד אחד ה-"מה יגידו" לוחץ חזק על הברייקס, מצד שני ה-"just do it" רוצה ללחוץ חזק על הגז ולטוס קדימה. כידוע כשנוהגים במכונית עם תיבת הילכוים אוטומטית, הרגל יכולה ללחוץ או על הגז או על הברייקס, אי אפשר גם וגם. אם לוחצים באגרסיביות פעם על הדוושה הזו ופעם על השנייה המכונית תקרטע, בקושי תתקדם מטר ותיבלם. הייתי רוצה שהתנועה שלי בעולם תיעשה במהירות אחידה, זורמת, נעימה, לא איטית מדי אבל גם לא טיסה מעל של 140 קמ"ש שתסכן אותי.
אני רוצה להאמין שאני יודעת ויכולה לבחור את המהירות הרצוייה והטובה לי, לאו דווקא "החוקית", המקובלת, הנורמטיבית. והברייקס? מטרתו להגן עלי, לשמור שלא אסע מהר מדי בסיבובים או בעקומות חדות. או כשאני מתעייפת ורוצה לעצור בשולי הדרך לנוח קצת, או כשמחשבת מסלול מחדש ומתקרבת לפנייה חדה ימינה או שמאלה, אזי נדרשת האטה ואולי עצירה מוחלטת.
יש מצבים בהם עלי לתת זכות קדימה להולכי רגל או לאירועים שנקרים בדרכי ודורשים את תשומת לבי, העצירה מתחייבת וזוהי עצירה בגלל שאני בוחרת לעצור, לא בגלל שנכפה עלי לעצור.
חשוב להבין ולהפנים שאני הנהגת במכונית של חיי, שבמכוניות האחרות על הכביש, אלו שלצדי, מלפני ומאחורי גם יושבים נהגים אחרים, חלקם אנשים מהמעגלים הקרובים לי, חלקם זרים גמורים. אני נדרשת להתחשב בהם, להאט ולאפשר להם לעקוף, או לאותת ולצאת לעקיפה. הם שם, אני מכירה בנוכחותם אבל אני לא מבקשת מהם רשות לנסוע בדרך בה אני נוסעת ואני גם לא מטרידה את עצמי במחשבה אם הדרך שלי מוצאת חן בעיניהם.
ואם יגידו עלי שאני לא נהגת נחמדה, או לא מתחשבת, או לא אדיבה, או לא מספיק מיומנת, או לא מספיק טובה, או גרועה, או מטומטמת, או נוסעת במכונית לא שווה, או לא יודעת לאן אני בכלל נוסעת – שיגידו…
אני נוסעת ומבינה שמה שחשוב הוא להישאר בחיים, בבריאות טובה ובשמחה גדולה. זה מה שחשוב. לא חשוב להיות מוצלחת, להראות חכמה, לקבל כבוד או מחמאות או שיגידו עלי שאני ככה או ככה. אלה, כדברי ימימה, מחזקים מדומים.

בתמונה: המדבר חולף על פני, מטיול הג'יפים בסופ"ש האחרון

יום שני, 18.6.18
פעם, לפני כמה שנים הסתובבתי בבוקר שישי אחד ברחבי הבית עם עדשת מאקרו על המצלמה וכיוונתי את הפוקוס על מה שעגול, מה שמנצנץ, מה שעשיתי בעצמי בזמנים עברו, מה שמונח לפני על השולחן, מה שמשמש אותי, מה שקניתי, מה שקיבלתי, מה שאספתי.
שני פריימים מעבודת קרמיקה שעשיתי מזמן שאיחדתי הערב לתמונה אחת.
ומשחק חדש שלמדתי לאחרונה שנקרא #רקמילהאחת – והמילה שבחרתי הערב היא "אחד". מילה שמעלה בי אסוציאציה של אחדות. מילה שאני מנהלת איתה דיאלוג מאז ומתמיד. מילה שלא תמיד קל לי איתה. עולם אחד ואני, אדם אחד בודד, שלא תמיד מרגיש חלק מאותו עולם גדול. אחד.

יום ראשון, 17.6.18
ככה כתבתי לפני שנה בדיוק בדף הפייסבוק שלי על ההכנות לטרק של קייץ 2017, טרק יומהולדת 50. חזרנו מהטרק וראינו כי טוב ויוצאים שוב הקייץ לטרק נוסף, והפעם על הכוונת AV1, עוד שלושה שבועות וארבעה ימים, אבל מי סופר…

יומן מסע TMB – איך זה התחיל?
הרעיון לנסוע לשם נבט בי קיץ שעבר. חזרתי מהטיול בדולומיטים בתחילת יולי וקייץ ארוך, דביק וחם השתרע לפני. התחילו להגיע תמונות מפתות של מטיילים שסיפרו על ה- TMB. אני זוכרת שיחה עם נורית שתכננה לנסוע לשם בקיץ של 2016 ושלחה לי פרטים על המסלול. זו היתה הפעם הראשונה שממש הסתכלתי במפה, עברתי על שמות המקטעים, התחלתי לקרוא סיפורי דרך ו… נדלקתי. התחלתי להשתעשע ברעיון שאולי אסע לשם בספטמבר לפני סוף העונה. ולבד. בסופו של דבר הרעיון ירד מהפרק, כבר לא זוכרת למה, אולי בגלל שזו היתה חזירות מצדי לצאת לשני טרקים משמעותיים בקייץ אחד, העדר ימי חופשה, תקציב. אבל הבטחתי לעצמי שבקיץ הבא אסע לשם. ולבד. במסלול כזה לעוס ופופולרי לא אהיה לגמרי לבד בשביל.
התייעצתי עם מטילים שהיו שם ונאמר לי שכן, זה אפשרי, וגם המליצו ללכת עם כיוון השעון כדי שאקבל טיפים ממטיילים שיבואו מולי. גיא ורונן גם נכחו באותו טיול וסיפרו שגם הם שוקלים לצאת לשם בקיץ. הם התלבטו אם לצאת עם קבוצה מאורגנת, אמרתי להם שמיותר, שאפשר לבנות טיול עצמאי בלי לשלם עמלות למארגני הטיולים. שלחתי להם לינקים שהיו לי. ואז מגיע מייל מרונן או מגיא, הם מצאו טיסה זולה לג'נבה באיזיג'ט.
אני יושבת בבית, קוראת את המייל שלהם וחושבת לעצמי, רגע, למה שלא ניסע ביחד…. שולחת להם שאלה: "אפשר להצטרף אליכם?"
מייד מגיע מייל תשובה: "בשמחה"
אני בצד השני של המחשב:" ישששש!"
הם לא הציעו קודם כי שמעו אותי אומרת שאני רוצה לבד. ובכן, טובים השלושה מן האחת ואני מאוד מקווה שלא יצטערו שהזמינו אותי (יש מצבים שאני בלתי נסבלת ואז באמת רצוי שאטייל לבד, אבל רוב הזמן כייף לטייל איתי, ויעידו מי שמטיילים איתי)
ככה חברתי אל שני הבנים שיוצאים לטרק יומהולדת 50 בקיץ. גיא ואנוכי כבר החלפנו קידומת, רונן יצטרף למועדון החמישים המכובד חודשיים אחרי שיסתיים הטרק.
בדצמבר כירטסנו 3 כרטיסי טיסה לג'נבה, בסוף מרס הזמנו מקומות לינה בביקתות, רק השבוע סיימתי לעשות סדר בקובץ אקסל שמסדר את הימים, נקודת התחלה וסיום, שם הבקתה, טלפון, עלות, כמה פיקדון שולם וכו'. השגנו ספר ומפה בהשאלה, סוף סוף יש לי נעליים חדשות עם מדרסים, לגיא יש מקלות הליכה חדשים ותיק חדש שיגיע בסוף החודש.
גיא צירף אותי לקבוצת הוואטסאפ של ה-TMB, לזכות הבנים יאמר שהם לא חופרים, נאמרים שם פנינים בסגנון של "תפסיקי לטייל אז יהיה לנו זמן לתכנן", מדי פעם גיא היה שולח "דחוף! קריאת השכמה!" כדי שנזיז את עצמנו ונזמין מקומות לינה.
אז בחורף, כשהייתי עמוק במדבר המחשבה על האלפים האירופאים נראתה כ"כ רחוקה, אבל הזמן עובר, עונת המדבר הסתיימה, נפתחה עונת הרחצה בים ובקרוב מאוד תחל עונת הטרקים באירופה.
"עוד שלושה שבועות ושלושה ימים מהיום" אבל מי סופר…

יום שבת, 16.6.18
"אם לא נאט, לא נביט, לא נבחין בפרטים" כפי ששר בזמנו שלמה ארצי. על משטח סלע גדול בנחל שרף מוטבעים מאובנים רבים של אמוניטים, אותם חלזונות תת ימיים ענקיים שחיו בים תטיס לפני מליוני שנה ונכחדו מן העולם. נותרו רק המאובנים של אותם שבלולים ימיים, כשכל תא בספירלה התמלה אוויר וככה אפשר לשבלול או הרכיכה שחייה בתוכו לצוף.
הלכתי הבוקר בנחל שרף, כשהחום עדיין היה נסבל והשמיים עדיין היו כחולים ובהירים וחיפשתי את האמוניטים. כזה כייף כשהמבט נתקל לראשונה במעגל המוטבע באבן ואני מכריזה לעצמי ולמדבר "הינה אמוניט!" גם תמונה זו היא תמונה של זיכרון של אותו רגע של גילוי, של התבוננות, של מבט שמבחין בפרטים קטנים, שמחפש את המיוחד וגם מוצא אותו.

יום שישי, 15.6.18

שאלות שמעולם לא נתתי עליהן את הדעת: איך מבחינים בין ציפור זכר לנקבה? האם הטריסטרמית שבתמונה היא נקבה או זכר? כמה שנים חייה ציפור זו? איך אפשר לדעת מה הגיל של הציפור? מהם גורמי התמותה העיקריים בקרב ציפורים? האם יש ציפורים שמאריכות ימים, חוץ מתוכים?
שאלות שצצו כששכבנו מאי ואני על הסלע המוצל בכניסה לנחל גוב, ותוך כדי שיחה הגיעה הטריסטרמית והחלה לנהל דו שיח בציוצים נעימים מאוד לאוזן. לא מרבה לצלם ציפורים, גם לא מתעניינת במיוחד בציפורים, אבל באותו הרגע, שומת הלב של שתינו היתה בציפור שישבה על הסלע מולנו וצייצה בקול נעים. תמונה שמעלה בי זיכרון מאותו הרגע.

יום חמישי, 14.6.18
"Dalai Lama : "Once a year go someplace you've never been before
וכמה צודק, כי מדי פעם צריך לנסוע למקום בו לא היינו מעולם או לעשות משהו שמעולם לא עשינו. ככה שומרים על גחלת של חדשנות. וחודש הבא… אהיה אי-שם בדולומיטים, במסלול של הטרק הידוע בכינויו AV1. לאט-לאט ההתרגשות מתחילה לחלחל…

יום רביעי, 13.6.18
המיילים היומיים שאני מקבלת במסגרת האתגר שנרשמתי אליו שם לי בפרצוף את המספרים שלא תמיד כולנו אוהבים לראות:
משתמש הסמארטפון הממוצע בודק את המכשיר שלו 150 פעם ביום – במילים אחרות – כל 13 דקות – או שעתיים ו-50 דקות ביום שהוא מתעסק עם המכשיר הנ"ל (בלי להגיד מילה על כמות החיידקים שנמצאת על המסך המטונף כנוגעים בו 150 פעם ביום ומניחים אותו על מקומות לא הכי נקיים).
המטרה של האתגר היא להפחית בקצת את הגירויים המיותרים שהטלפון מספק לנו, כדי שבזמן הזה המוח יתפנה לדברים אחרים ויחפש את הגירויים אליהם הוא זקוק בתוכו. המטרה היא לאפשר לרעיונות יצירתיים להגיע.
ביום הראשון התבקשתי להשאיר את הטלפון בתיק, מחוץ לטווח הראייה. מהרגע שיצאתי מהבית שמתי אותו בתיק, לא הוצאתי אותו עד שחזרתי הביתה, למעט פעמים בודדות שפתחתי את המגירה, הוצאתי את התיק ושלפתי משם את הנייד כדי לבדוק הודעות ולשלוח הודעות. שימוש משמעותי ונחוץ בטלפון.
לא היה לי קשה לעמוד באתגר הזה, דווקא מוצא חן בעיני שהמכשיר בתיק ולא על השולחן שאז היד נשלחת לא מעט פעמים לבדוק "מה קורה", כאילו באמת "קורה" שם משהו… אם אני בודקת הודעות פעם בבוקר, פעם בצהריים ופעם בסוף היום – דבר לא יקרה. מי שמצפה לתשובה מהירה, שיחכה.
ביום השני התבקשתי לא לצלם ולא להעלות תמונה. מיד יום מצולמות ברחבי העולם 11 מילארד תמונות. כמות בלתי נתפסת כך שלגמרי אין צורך בתמונות שלי. מודה שכחובבת צילום יש לי יחסים מורכבים עם מצלמות. אני אוהבת לצלם. זו אחת הדרכים שלי לביטוי עצמי. אבל בגלל הנגישות של המצלמות והכמות העצומה של הפריימים שצברתי באוסף האישי שלי אני מבינה שלא מוכרחה ללחוץ על ההדק כל הזמן. אפשר לעצור. אפשר לתת לאצבע המורה לנוח. זה היה יום שלא רק שלא צילמתי, גם לא העלתי שום תמונה, לא לפייסבוק ולא למדור "תמונה ביום" בבלוג שלי. בגלל זה אין תמונה היום.
ביום השלישי התבקשתי להסיר מהמכשיר את האפליקציה שגוזלת ממני הכי הרבה זמן, זו שמסמלת עבורי "שימוש רע" בזמן שלי. זה היה קל. רק בשתיים בצהריים כשהוצאתי את הטלפון מהתיק שבמגירה לבדוק הודעות הסרתי 2 אפליקציות: את המסנג'ר והפייסבוק. המסנג'ר משמש לתקשורת עם חברי פייסבוק ואני עדיין יכולה לגשת אליו מהמחשב, כשאני גולשת בפייסבוק לכן אפשר בקלות למחוק.
ולגבי הפייסבוק – זה משהו שרציתי לעשות מזמן ואיכשהו בגלל ההתמכרות לגלול ולגלול ולגלול לא עשיתי זאת עד כה. בגלל שאני חובבת צילום ובגלל שאיכות התמונות חשובה לי אני לרוב מקפידה לא להעלות תמונות מהנייד, אבל לאחרונה שמתי לב שאני מצלמת ו..טראח… פותחת פייסבוק ומעלה. מאוד נגיש, מאוד מיידי ו… שואב זמן.הפייסבוק היא אחת האפליקציות הזללניות, המוצצות והשואבות מהמשתמש את כל זמנו. לא רוצה! לזמן הקרוב הסרתי את הזללן חסר המעצורים הזה מהמכשיר שלי, שעדיין מבלה את רוב זמנו בתוך התיק במגירה.
הימים הרביעי והחמישי לאתגר נופלים על סוף השבוע (שישי-שבת) – החלטתי שמהרגע שמתחיל הטיול אני מעבירה את המכשיר למצב טיסה. מותר לי לצלם איתו, מותר לי להשתמש בו כשעון מעורר וכשעון בכלל, מותר לי להקליד פתקאות באפליקציית Keep וזהו. בלי SMS או הודעות וואטסאפ. בלי לבדוק מייל, כך שאת המיילים היומיים עם מטלות האתגר אראה רק בשבוע הבא.

יום שלישי, 12.6.18
שיר ששמעתי הבוקר ברדיו, שיר חדש, נעים לאוזן, מתגלגל בגוף ועושה לי מאוד נעים בבטן. המילים אולי לא הכי-הכי, אבל האווירה, הקול הרך של שתי הבנות ובעיקר ההזמנה "לרקוד את זה", הזמנה שאני מקבלת בזרועות פתוחות לרווחה.
אח"כ בבית הצמדתי את המילים לתמונה שאני מאוד אוהבת. ליאת עושה גלגלון בחולות כסוי באחד מטיולי המדבר בחורף.

יום שני, 11.6.18
לפני כשנתיים כשהזדמנתי לחוף הצוק צילמתי סדרת תמונות של חורים. על המזח הולכים, צועדים, רצים לא מעט אנשים, לרוב עם הראש מורם, לרוב עם המבט לכיוון הים. רובם, לא כולם. אני זוכרת שהתקדמתי אז צעד, עצירה, צילום חור, עוד כמה צעדים, עצירה, צילום חור וכך הלאה. לא זוכרת מה בדיוק עבר לי בראש ולמה רציתי לצלם את כל החורים, כולם. עכשיו, ממרחק של זמן, אני עוברת על סדרת החורים הזו וחושבת מה זה בעצם "חור", השימוש של "חור" בביטויים שגורים בשפת היומיום (חור בראש, חור שחור, חור בשן, חור בהשכלה, חור בכיס, חורים בידיים, חור באוזניים, חורים במכנסיים, חור תחת, חור בכוסשלהאמאשלהעולם, איך מכל המקומות בארץ בחרתי לגור דווקא בחור הזה ואיך יום אחד כולנו ניטמן בחור באדמה)
ובעיקר – סיפור של ר' נחמן שקראתי לפני זמן מה ומספר על מפעל לחביות, בו הפועלים נדרשו למלא את החביות, רק שבעל המפעל עשה בכוונה חורים בחביות. כלומר, אתה מתאמץ למלא את החבית והיא לעולם לא תהיה מלאה. משל לחיים שלנו על פני האדמה.
וככה זה בדיוק מרגיש לי, כל העשייה, כל הפעילות הקדחתנית, כל ההשתדלות, כל האנרגיה שאני משקיעה כדי למלא ולמלא ולמלא – הכל נוזל החוצה בגלל הפאקינג חורים. פגם מכוון בייצור.
שמה כאן חור אחד מתוך מאה החורים שצילמתי אז. חורים חלודים, עזובים, מרוטפים, דהויים בשמש, חורים שקדחו פעם לאיזה שימוש ונשכחו. החורים הכי לא מפתים להיכנס אליהם. אבל יחד עם זה חורים מקסימים בצבעוניות הזוהרת שלהם.

יום ראשון, 10.6.18
תמונה שמספרת סיפור. צולמה בבריכת השיכשוך בשמורת נחל שניר בשבת בבוקר. חבורת ילדים עומדת בחצי מעגל עם הפנים למפל וסופרת בקול גדול – חמש, שש, שבע… עשר, אחת עשרה… כשמתקרבים אפשר לראות את הילד האמיץ שעומד תחת זרם המים הקרים, והם, הילדים מודדים כמה שניות אורך אומץ הלב שלו. והמים קרים מאוד. יש ילדים שבורחים כל עוד נפשם בם ויש ילדים שהקור לא מרתיע אותם. הם רוצים להיות שם, תחת הזרם החזק והקר הזה.

יום שבת, 9.6.18
י ע ר ישראלי. כמה יפה. כמה שקט. כמה ירוק. כמה מואר. כמה מרגיע. כמה שהיה לי חסר. כמה שאני אוהבת.

יום שישי, 8.6.18
תמונה שמזכירה לי את הריח הנפלא שהיה שם, בין העצים בשמורת נחל דן.
הליכה ביער היא חווייה שמשלבת לא רק את חוש הראייה (ירוק), מגע (צל נעים), שמיעה (צליל הרוח בעלים או כשדורכים על עלים יבשים). גם חוש הריח מתוגמל כשקרבים לעץ תאנה למשל. לנשום עמוק-עמוק ריח של עץ, של יער.

יום חמישי, 7.6.18
החיים שלי היום היו פעם חלום שלי, על המציאות הזו חלמתי.
אני מתבוננת במציאות העכשווית של חיי ורואה כ"כ הרבה דברים שהם הגשמה של חלום וכשאני מכירה במציאות שלי, או לפחות בחלק ממנה כהגשמה של חלום אני מעריכה יותר ואוהבת יותר את מי שאני ואת מה שיש לי.
ועכשיו, אני מסיטה את המבט לדברים שאני פחות אוהבת וחולמת שישתנו או הדברים שאני רוצה להחליף בחלומות אחרים.
אני אומרת לעצמי:
גם החלומות האלו יתגשמו.
יגיע היום ותהיי האדם שעכשיו את רוצה להיות.

איזון, גיאורגיה, יוני 2015

יום רביעי, 6.6.18
"התוכל לומר לי, חתול צ'שר יקר, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" פנתה עליסה לחתול המחייך
"זה תלוי מאוד במקום שאליו את רוצה להגיע", השיב לה
"אין זה חשוב לי לאן", אמרה עליסה
"אם כך, אין כל הבדל באיזו דרך תלכי", אמר לה.
"העיקר שאגיע לאן שהוא", הוסיפה עליסה דברי הסבר.
"אין כל ספק בכך שתגיעי, אם רק תלכי די זמן"

מתוך "עליסה בארץ הפלאות", שאלה שמעסיקה אותי הרבה, "לאן?" האם חשוב להגדיר יעד ואז לבדוק באיזו דרך יש ללכת על מנת להגיע אליו או כמו עליסה, להגיד, לא משנה לאן, ום ככה, בכל דרך שאבחר ללכת אוכל להפיק עיניין והנאה, כל עוד אמשיך ללכת. זה ההבדל בין לנווט את חייך ליעד שנבחר לבין להניח לחיים לגלגל אותם. בין להיות אקטיבית לעומת להתמסר לדרך וזרימה הטבעית של החיים. ואולי האמת נמצאת אי שם בין שני הקצוות. אולי זה לא "או זה – או זה", אולי אפשר "גם זה – וגם זה". לפעמים לקבוע יעד ולהתכוונן אליו ולפעמים להגיד, לא חשוב לי לאן אגיע, העיק שאגיע לאן שהוא. כשכל מקום שאגיע אליו יהיה מבורך מבחינתי.
ואולי שווה לקחת את המחשבה הזו ולהרחיב עליה בפוסט נפרד, על טיולים ממקודי יעד לעומת טיולי שוטטות, כשיוצאת לדרך והיא זו שמובילה אותי. יתרונות, חסרונות, הפתעות, תחושה של הישג לעומת התמסרות למה שמגיע.
ובתמונה, שקיעה שצולמה בנמרוד בטיול נודד לגולן, תחילת קייץ 2014

יום שלישי, 5.6.18
מחשבות על בית. מה זה בעצם בית. והרי יש כל כך הרבה סוגי בתים. הינה כמה בתים שעולים לי לראש
בית ספר, בית כנסת, בית חולים, בית הבראה, בית אבות, בית יולדות, בית לוויות, בית סוהר, בית קברות, בית ילדים, בית יתומים, בית משוגעים, בית חינוך, בית מלון, בית הארחה, בית אריזה, בית תמחוי, בית מרזח, בית זונות, בית דירות, בית קירור, בית מגורים, בית מסחר, בית מרפא, בית דפוס, ובל נשכח בית לעם היהודי.
היום בדרכי עברתי על פני בית ספר, בית כנסת, בית אבות, בית סוהר, בית קברות, בית חינוך, בית מגורים, למעשה ראיתי בדרכי הרבה בתי מגורים. בתים בבנייה, בתים חדשים, יפים, גדולים, אחרים קטנים, צנועים, חלקם מטופחים, מצועצעים, אחרים מוזנחים, מרופטים. עד שהגעתי לביתי שלי. אותו הצירוף שהוא בעיני הכי-הכי מכולם "הבית שלי". ומהו אותו בית שלי? האם אלו הכך וכך מטרים רבועים בהם אני גרה? אני שעברתי בחיי כל כך הרבה פעמים דירות יודעת שעכשיו זהו ביתי ויתכן שבשנה הבאה יהיו אלו מטרים מרובעים במקום אחר שיקראו "הבית שלי". אם ככה, לא מדובר במקום פיסי, אלא בהרגשה של בית. הרווחה הזאת שאני חשה כשאני אומרת לעצמי "הביתה", "הגעתי הביתה", "אני רוצה הביתה".
הביתה זהו אותו מקום פנימי של "בית" שקיים בתוכי, שהיה קיים בי מאז בית ההורים הראשון שאני זוכרת כילדה ולאורך כל הדירות שעברתי מאז ועוד אעבור בהמשך. ה"בית" הוא אותו מרחב בו אני חשה מוגנת ונינוחה. רצויה ואהובה. כי זה הרי ביתי שלי.
אם כך אפשר להוסיף לרשימה שלעיל גם את המונח "בית פנימי". למיטב ידיעתי עדיין לא קיים כזה צירוף.

יום שני, 4.6.18
תמונה ושיר שלי מלפני שנה

יום ראשון, 3.6.18
כַּמָּה פְּעָמִים בְּתוֹךְ הַמַּסָּע
אָנוּ רוֹצִים לָשׁוּב הַבַּיְתָה?
בְּאִטִּיּוּת נִפְתָּחִים שַׁעֲרֵי הַלַּיְלָה
שַׁעַר תְּנוּמַת הַחַיּוֹת הַדּוֹהֲרוֹת בַּחֲלוֹם
וְשַׁעַר הַמַּרְאָה בּוֹ הָעַיִן מַבִּיטָה בַּגַּב, וְהַפֶּה הוֹפֵךְ אֶבֶן.
בְּאִטִּיּוּת יוֹצֵאת סְפִינָה אֶל הַלַּיְלָה
זְרוּעַת אוֹר וּפְנִינִים מִבַּעַד לְחַיֵּינוּ
הַגְּלוּיִים שֶׁל רֶוַח וְהֶפְסֵד הִיא נוֹשֵׂאת
אֵיזֶה הוֹד עָצוּב שֶׁל הַבְטָחָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְמַלֵּא.
לוּ הָיִינוּ מַבִּיטִים לְלֹא פַּחַד אֶל הָעַיִן הַקּוֹרֶנֶת
לוּ הָיִינוּ מְנַשְּׁקִים מִבְּלִי לִבְגֹּד אֶת הַפֶּה הַמְיַחֵל –
אוּלַי הָיִינוּ נִרְגָּעִים כְּעָלֶה בִּגְבוּלוֹ הַיָּרֹק.
דְּבַר־מָה כַּבִּיר כֹּחַ שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם וְאֵין לוֹ זְמַן
נִתַּק מִתּוֹכֵנוּ וּמָצוּי בְּתַעֲתוּעַ שֶׁל אוֹר הַהוֹפֵךְ לִפְנִינָה
וּתְנוּעָה –
כָּל מַה שֶּׁהוֹשַׁטְנוּ וְלֹא נִלְקַח
וּמַה שֶּׁהוּשַׁט וְנִרְתַּעְנוּ לָגַעַת
אָחוּז בַּסְּפִינָה הַשָּׁטָה עַל קוּר הַפְּגִישָׁה שֶׁל שָׁמַיִם וְיָם.
כַּמָּה פְּעָמִים בְּתוֹךְ הַמַּסָּע אָנוּ רוֹצִים לָשׁוּב הַבַּיְתָה!
לְמַלֵּא מֵחָדָשׁ אֶת הַבָּבוּאָה שֶׁהוֹתַרְנוּ בַּכֻּרְסָה
לְהַעֲנִיק לָהּ אֶת הַפְּנִינָה הַהוֹפֶכֶת לְאוֹר
וְאֶת הַתְּשׁוּקָה שֶׁאֵינָהּ מְחַפֶּשֶׂת מַרְגּוֹעַ, וְאֵינָהּ גּוֹזֶרֶת
מִן הַדָּם הַשָּׁחוֹר הוֹכָחוֹת לִבְדִידוּתָהּ, אֶלָּא מַנִּיחָה לוֹ לִזְרֹם
כַּזָּהָב, שֶׁשָּׁצַף פַּעַם חָפְשִׁי מִבֶּצַע, בַּנְּהָרוֹת
שרון אס

השאלה הזו ששואלת המשוררת "כמה פעמים בתוך המסע אנו רוצים לשוב הביתה" מהדהדת בתוכי, ולא רק "הביתה" במובן של בית עם ארבעה קירות, אלא גם "הביתה" שהוא הבית הפנימי, המקום בו אני מרגישה הרמוניה בין האהבה, לחופש לרצון שלי, מקום בו אני חשה שלווה ונינוחות.
תמונת היום צולמה אתמול, מצפה רמון, בפארק לפיסול מדברי שעל שפת המצוק, אחד המקומות בארץ בהם אני מרגישה "בבית".

יום שבת, 2.6.18
ילדה: את מציירת את הבריכה?
אני: בערך…
וזו בריכה אליפות/ליגה/פצצה… כל תיאור הולך.
אחד המראות היפים והמיוחדים שראיתי במדבר.
מים בגוון טורקיז, נקיים, נעימים, לעיתים קרירים, עמוקים.
מקום שמושך אותי להגיע אליו שוב ושוב.

יום שישי – 1.6.18
תחילתו של סוף שבוע, תחילת חודש מאי, ראשיתו של הקייץ, ובבוקר זה נזכרתי במסע ההוא בסיני, אולי בהשראת הספר שבמימים אלו משנה פניו ליומן אמנות אישי שלי, ספר על חצי האי סיני. דיפדתי במעט תמונות מאותו טיול שהתקיים בדצמבר, שיא החורף, קור חודר לעצמות, והתמונה הזו צדה את עיני. השילוב בין הרקע המדברי למחברת המנדלות שלי זה שילוב מנצח.
כשזה קורה, כשאני מגיעה למדבר ומפנה זמן לציור, כשאני מחברת בין שתי אהבות גדולות שלי, הטיול במדבר והיצירה, זה אושר כל כך גדול. וזה יקרה היום ומחר, לא בסיני, קרוב יותר, במכתש רמון היפהפה שלנו. תיכף לוחצת על כפתור ה-"עדכן", מארגנת כמה דברים ויוצאת לדרך.

המילה של חודש יוני בלוח השנה של המנדלות שלי היא "התחלה" והיא תלווה אותי לאורך החוד שכולו. התחלה של מה? מה בדיוק מתחיל?

 לחודש הקודםלחודש הבא | לדף הראשי