תמונה ביום – מרס 2018

יום חמישי, 1.3.18
הפייסבוק מזכיר לי פוסטים ישנים שכתבתי "ביום הזה" לפני שנה או שנתיים. נעים להיזכר ולדפדף הלאה. על הפוסט הזה חבל לי לדפדף, מעתיקה לכאן בצירוף תמונת "בנק הרגשות" שהכנתי, בלשון נקבה.
עצרתם פעם לבדוק איך אתם מרגישים
אפשר להרגיש "בסדר" כזה קטן, סתמי וחסר כל ייחוד ואפשר להרגיש "מצויין" כזה שאפשר לצחוק בו בפשטות מאושרת. אפשר להרגיש עליזה וצוחקת או שרוייה בהרגשה מכוערת ועגמומית, כזו שאי אפשר לעוף בה
מה קורה כשטוב לנו בפנים? מה קורה כשרע לנו בפנים?
איך קוראים לטוב הזה? או לרע הזה?
יש בשפה העברית מגוון כל כך רחב של מילים שמבטאות קשת כל כך רחבה של רגשות, על כל הדקויות בהם.
שרטטתי טבלה והתחלתי למפות את מנעד הרגשות, אלו בעמודה של הרגשות ה-"טובים" או אלו שפותחים את הלב ומרחיבים אותו, ואלו בצד של ה-"רעים" או אלו שמכווצים את הלב ומקטינים אותו. מכירה ממקור ראשון כל מילה ומילה בטבלת הרגשות, מהטוב מאוד עד הרע מאוד.
סקאלת הרגשות כמו פלטת צבעים, מהגוון הבהיר ביותר של אותו צבע עד לגוון החזק ביותר. נגיד כחול, מתכלת בהיר עד אולטרה-מרין כהה. ככה אפשר לנוע על סקאלת הרגש מעוצמה נמוכה עד לווליום גבוה מאוד. נגיד עייפות שלאט לאט מתפוגגת והופכת להתלהבות, התרוממות רוח, פרץ של אנרגיה. או עצבות שלאט לאט מטשטשת ונצבעת בגוונים של חיוך קטן ואח"כ חיוך גדול יותר, רחב יותר עד שהשמחה תופסת מקום. זה יכול להיות גם הפוך, הרגשה של קלילות בגוון וורדרד-סגלגל שנמוגה ואת מקומה תופסת כבדות בגוון בורדו כהה מאוד.
ואחרי שקראתי לרגשות בשמות אני יכולה לתת לכל רגש ורגש את הצבע וגוון שמאפיינים אותו:
יש רגשות עזים (שימחה, תאווה), בצבעים חזקים (התלהבות), לא מעורבבים (התרגשות), אינטנסיביים (אנרגטית) ויש רגשות בצבעים בהירים (שלווה), מטושטשים (עייפות), בגוון עכור משהו (צער), מעורבב עם אפור (דכדוך), או בצבעים כהים (עצב), אטומים (יאוש). יש רגשות בצבעים בוהקים (עונג), זוהרים (אושר), ורגשות בצבעים חמים (קורנת, מחוייכת, צוחקת, מנושקת, מחובקת), בצבעים קרים (בוכה, דומעת, שותקת). רגשות כחולים (כאב, עצב), סגולים (התענגות, התפעלות, השתוממות), תורכיזים (יצירתיות), ירוקים (חומלת, מתחדשת), אדומים (כעס, שנאה, קנאה, סקסיות), כתומים (פראית, הרפתקנית), צהובים (החמצה), וורודים ( מתוקה, רכה), לבנים (הקלה, נחמה), שחורים (מתאבלת, מצטערת), אפורים (חלשה, בודדה, סגורה)
איך אתם מרגישים?

נגיד אני, היום, פורים תשע"ח, מרגישה מאוכזבת עם טעם קלוש של מרירות בפה, העיניים הוצפו קודם בדמעות לכמה רגעים, והרגשה של כבדות שממוקמת בתחתית הבטן.

יום שישי, 16.3.18
חלפו שבועיים מהתמונה היומית האחרונה ששמתי בעמוד זה. אני לא מתנצלת מדוע לא עידכנתי ולא מעדכנת לאחור. קרה מה שקרה, היו ימים עמוסים. לצערי העומס נכנס לחיי ולא נראה שהוא הולך לחלוף בקרוב. אני מנסה ללמוד איך לחיות לצדו, לא להיבהל מהנוכחות שלו, לא לאפשר לו להוריד אותי למטה, לשאוב ממני יותר מדי אנרגיות.
בחרתי היום להישאר בבית, בחוץ מזג אוויר סגרירי, מתאים להליכה בשביל, אבל אני קשובה לגוף ולמצב הרוח, מנסה להאט את הקצב ולאפשר לי מנוחה שאני כ"כ זקוקה לה.
העברתי הבוקר כמה שעות בסטודיו שלי, מדביקה, עוטפת במפות ישנות כריכה של שלושה ספרים, יומני אמנות שאני עובדת עליהם.
זו תמונה של אחת מכפולת העמודים, הדבקתי ציור ישן משנה שעברה שנתתי לו את הכותרת "היכן אני רוצה להיות", שאלה שממשיכה להעסיק אותי עד עצם היום הזה ואולי גם לכל החיים.

שבת, 17.3.18
מתוך פוסט שפורסם לפני שנה בדף האישי שלי. רלוונטי גם לעכשיו

מי אני? מחשבות ושאלות בעקבות הבטחה לרה-אורגניצזיה ביחס שלי לעצמי
מי אני באמת?
ההתנהגות, המעשים, ההצלחות, הכישלונות, המסכות, הקליפות, הסודות, השקרים, הכעסים, האכזבות, העצבויות, הדיכאונות, השמחות.
הצורך שלי באהבה, בלהיות בסדר, בלא להסתתר מהאמת, בלא להתפשר על מה שחשוב לי.
החלקים הרכים, המתוקים, הנעימים, וגם החלקים הקודרים, אלו שלא תמיד נוח לי איתם, הדוקרים, המחוספסים, העוקצים, השורטים, הכואבים.
האם אני מספיק ברורה לעצמי? האם אני יודעת לשים את האצבע על כל אחד מן הרצונות שלי, התשוקות שלי, החוזקות שלי, החולשות שלי? לבודד את הרצונות המשמעותיים, הבסיסיים כמו הרצון שיאהבו אותי, שלא אשאר לבד. או כמו הרצון לעשות את מה שאני רוצה, לבטא את עצמי, להגשים חלומות. או כמו הרצון להיות מסוגלת לדאוג לעצמי, לפרנס את עצמי בכוחות עצמי עד יומי האחרון.
האם בהגדרה "מי אני" מסתתרים גם הפחדים הכי עמוקים שלי? לא להישאר לבד, לא להזדקן לבד, לא לאבד את העצמאות, לא להיות תלוייה באף אחד.
איך להגדיר את עצמי ולפני כן אולי כדאי לענות על השאלה למה בכלל להשתמש בהגדרות שבלוניות.
אבל לא להתחמק מן השאלות, כי אלו שאלות שרצוי ונחוץ לשאול מדי פעם, גם אם התשובות לא תמיד ברורות. לעצור לרגע ולהרגיש את כל מה שעולה. אני בסדר. אני לא בסדר. אני פתוחה. אני מכווצת. אני מפחדת. אני מתרגשת. אני משתעממת. אני סקרנית. אני עצבנית. אני חסרת סבלנות. אני מתמודדת. אני בורחת. אני נמנעת. אני חסרת מנוחה. אני שקטה. אני רגועה.
ואיך לעזאזל אני מסנכרנת בין מה שהראש רוצה לבין מה שהלב רוצה. אני עוצרת ומתבוננת בפער בין מה שאני חושבת שעושה לי טוב לבין מה שבאמת עושה לי טוב, בפער שבין מה שאני חושבת שצריך להיות, איך שחשבתי שהחיים שלי צריכים להיראות לבין איך שהחיים שלי נראים בפועל. איך לעזאזל חשבתי שהחיים שלי ייראו בגילי, חודש לפני יומהולדת 49? על הישורת האחרונה לקראת שנת היובל בעולם הזה? עד כמה הפער הזה עמוק ואיך אני מרגישה ביחס אליו: מאוכזבת? מתוסכלת? מקבלת? מתווכחת? מתמרמרת? מתלוננת? משלימה? מלקה את עצמי? כועסת?
כן, להמשיך לחפור פנימה, זה תהליך ארוך של עבודה פנימית, גילוי, חשיפה, קילוף שכבות. אני מניחה לשיפוטיות בצד, לא כועסת על עצמי רק מתבוננת במה שעולה. אני זוכרת ימים בהם לא האמנתי שאשרוד, שאחיה כל כך הרבה שנים. ובכל זאת זכיתי להגיע עד הלום.
חודש לפני יום ההולדת, מנסה להסתנכרן, לנסות למצוא את המקומות בהם החלקים שבי, היגיון-רגש-מעשה-יצירה, מתחברים. זו תהיה המתנה שלי לעצמי, למצוא את המקום המאוזן, השקט, המקבל, בתוכי. ובתהליך הזה להזרים הרבה חמצן פנימה. הרבה מאוד מולקולות נקיות של חמצן. לנשום. להתמלא חיוניות.
להיות אני.

ראשון, 18.3.18
השבוע אתמיד בבחירת התמונה היומית והטקסט המלווה. הבטחה שלי לעצמי.
ליום שפותח את השבוע וגם את חודש ניסן אני בוחרת בתמונה שצולמה אתמול, אי שם במדבר, בה יד שמאל שלי אוחזת באבן עגולה, גדולה, כבדה. סוג של אטלס שסוחב את כובד העולם על כתפיו. לאחרונה הכל כבד לי מאוד, בעיקר החלטות כבדות שצריכה לקבל ורגשות כבדים שקשורים לעיניינים אחרים, משפחתיים. בכוונה לא מפרטת.
מה שכן, זו תמונה אופטימית, קודם כל כי צולמה במדבר, ביום בהיר עם שמיים בצבע כחול משגע. ויש בתנועה הזו שמרימה את האבן ומחזיקה אותה מעלה, על רקע הרקיע הגדול,  הרבה תיקווה ועוצמה. אח"כ הנחתי את האבן על סלע אחר ומצאתי אבן עגלגלה נוספת, שיארחו זו לזו חברה, עד שאולי יעבור במקום מטייל נוסף שיבחין ביופייה ויחודיותה של האבן.

יום שני, 19.3.18
היום נפרדתי משני חפצים שקיבלתי מזמן-מזמן, לפני שנים רבות מהאקס שלי ושימשו בעיקר לקישוט בשולחן שלי במשרד. השעון הפסיק לעבוד לפני זמן מה וגם העט לא זוכרת מתי כתבתי בו לאחרונה. שני החפצים אינם פונקציונלים ומקומם אכן באשפה. אני נכנסת עכשיו לתקופה של ניקיון בחיי, מבקשת להרפות, לשחרר, להיפרד מכל מה שאינו משרת אותי יותר. היום אלו שני חפצים עם ערך סנטימנטלי, יותר מאשר פונקציונלי ובהמשך מקווה שיגיעו פרידות משמעותיות וגדולות יותר מדברים/מקומות/אנשים שכבר אין להם מקום בחיי.
התמונה היומית הזו אם כך היא לא רק תיעוד של 2 חפצים, אלא סימון פנימי להחלטה שקיבלתי להיפרד ממה שמיותר לי, ממה שכבר הפסיק למלא את תפקידו בחיי. לזרוק, לתת, לתרום, למכור – לפנות מקום לדברים חדשים שיכנסו.

יום שלישי, 20.3.18
יום השיוויון היום, מתכננת לכתוב על זה בפוסט נוסף בסדרת הפוסטים האביביים שאני מעלה החודש. ובהקשר זה תמונה נוספת שלקוחה מעולם הצומח. עץ. או ליתר דיוק השורשים שנראים נעוצים באדמה בכזה כוח. ובימים אלו אני ממשיכה בתנועה הפוכה דווקא. של שיחרור, של let go, בעיקר של חפצים. ממשיכה להשליך חפצים שאינני זקוקה להם. מאתמול ועד שייגמר הפסח. כל יום זורקת כמה דברים קטנים. מתרגלת תנועה של הרפייה. של שמיטה. אחרי החפצים יגיעו ההרגלים, התבניות שמקבעות אותי, אמונות שמגבילות אותי, כל מה שכבר לא נחוץ לי.

רביעי, 21.3.18
הבוקר בנסיעה לעבודה, רואה על הפגוש של מכונית לפני מדבקה "פשוט לאהוב" והביטוי הזה מייד מעלה בי שורה משיר מוכר ואהוב של לאה גולדברג "מותר לאהוב".
האמנם? האם באמת כל כך פשוט לאהוב? במיוחד את התקופה הזו של השנה, כשליל הסדר קרב ובא בצעדי ענק, מציף על פני השטח את בדידותם של האנשים שאין להם היכן להיות בערב החג. וגם מי שכן מוקף במשפחה אינו פטור מהויכוחים, ההיעלבויות, המתחים סביב מי מזמין את מי, מי אמר למי, מי עשה למי.
במקום קרבה ואהבה מתפוצצים מוקשים קטנים של טינה וחשבונות מן העבר. שנים נהגתי לומר שאני "שונאת את החג הזה", ומה נשתנה הפסח הזה? שהשנה אני משנה גישה. מותר לאהוב את חג החירות, אפשר למצוא בו דברים יפים, אפשר להטעין אותו במשמעות פרטית משלי. אפשר לאהוב.
אפשר לשלוח את גברת זהירות לטייל בגולן הרחוק, שתזהיר מפני מוקשים אמיתיים ותפסיק להתערבב לי בחיים ולהזהיר אותי מלהתמסר לאהבה.

חמישי, 22.3.18
סיימתי הערב את הצביעה ביומן אמנות נוסף, מדובר בספר שירה שמצאתי זרוק בשולי הכביש בת"א לפני כמה חודשים, לא התחברתי לסיגנון הכתיבה, אבל היות והדפים היו מספיק עבים החלטתי שאפשרי לי לצייר עליהם. וכך, תוך שבועות ספורים ספר השירה שינה פניו והפך ליומן אמנות אישי בשם "המקום הנכון עבורי". אני מתכתבת עם השירים בצבעי עיפרון ופנדה, מציירת את הפיגורות שלי עם הבעת הפנים העגומה שמהדהדות מילה או משפט מתוך השיר. הכתיבה/ציור בתוך הספר כאקט של אמנות/ביטוי/ריפוי.
אלו דפים שצויירו בתקופה מאוד עמוסה בחיי, עומס שמטלטל ומוציא מהאיזון. לכן יש לספר הקטן הזה מקום כל כך גדול ומשמעותי ביומיום שלי, כשאני יכולה לשים את הבלאגן בצד ולגשת לדף עם הצבעים ולפרוק קצת מטען של רגש. 

"זה מן מצב מענין כזה – הבסיס שעליו את יושבת – לפחות כרגע – הוא הייטקיסטי מסודר, מדויק כזה ומתוכו מפעפעת נפשך הצבעונית", כותבת לי תמי, "ניגודיות" אני עונה לה, "זו לא ניגודיות – זו שלמות", היא מתקנת ומאירה את עיני לחלקים השונים שבי שמצטרפים לשלם אחד גדול.

שישי, 23.3.18
תרגיל לבוקר שישי: אישה נכנסת אל תוך שיר, השיר "צמחים" של נורית זרחי
בשורה הראשונה היא שואלת "האם אי הנחת הוא סימן שאיננו נמצאים במקומנו" ואני עונה: בהחלט, כשאינני במקומי הנכון עולה אי נחת, חוסר שביעות רצון, עייפות, שיעמום, תיסכול. הבעת פנים עגומה. תלוי במידת הרגישות של כל אחד. מי שרגיש ירגיש לא טוב ומי שפחות אולי ייעשה אטום יותר, קהה חושים. בשורה הבאה היא כותבת "בלילה כמו בבוקר אנחנו במנהרה אטומה", כלומר, צדקתי בעיניין האטימות. אם אני לא במקומי, אם אני לא מדוייקת, מתפשרת, מוותרת, עושה דברים רק כי "צריך", רק מתוך הכרח פנימי או חיצוני, זה מרגיש כמו מנהרה אטומה, חשוכה, דרך ללא מוצא, ללא טיפת אור או תקווה.
"שמש וירח רחוקים מלגעת בנו בזרועות שקופות", רחוקה מהטבע, הטבע הפנימי והחיצוני, במקום הלא נכון, הסגור, האטום שמרחיק אותי מהדברים הכי פשוטים, הכי בסיסיים בחיים. כמו: אור שמש, קרני שמש שנוגעות בי,רקיע עטור כוכבים וירח שנפרש מעלי בלילה. "שפתי פרפר, כנפי ציפור", פרפר, ציפור, דימויים מעולם הטבע לתנועה, לחופש, להמראה, לשימחה, לקלילות, לעליזות, ניגוד גמור לחוסר תנועה, לתקיעות. .
"אנחנו מתרגמים מבחוץ פנימה מה זה לחיות", שאלת השאלות היא שואלת, מה זה חיים? מה זה לחיות? איך זה לחיות? ומי יעזור לי במלאכת התרגום? מי יודע איך החיים אמורים להיות? "לחוש צפיפות זה דומה מאוד ללחיות", האמנם? הצפיפות, המחנק, הדוחק, התחושה הזו שאין לי מספיק מקום – זה נקרא לחיות? לא! זה רק דומה ללחיות, כי כנראה לחיות זה משהו אחר שיש בו מרחב גדול יותר, חופש תנועה גדול יותר.
"כך נחכה לפריחת עצמנו" היא כותבת ובלית ברירה אני מסיכמה, נחכה, נחכה אולי יקרה משהו, אולי משהו בי יתחיל ללבלב, במיוחד בעונה זו של השנה. עלה קטן, ניצן של פרח, תובנה קטנטנה. "אנחנו מחקים את קול הצמרות, נשימות בגשם", אם זה מה שאני רואה בטבע, עץ גבה קומה, אני מחקה אותו, אומרת: גם אני רוצה להיות ככה, להרגיש ככה, זקיפות קומה, צמרת נישאת אל-על. להיות ירוקה, חיונית, להיות מועילה, לקחת חלק בבריאה. "לוחשים לעצמנו, מים מים, רוח רוח", שותה לרווייה מים חיים, לא נשברת ברוחות הסוערות, מחזיקה מעמד בסופות שמטלטלות אותי חזק-חזק-חזק.
"האם ככה מרגישים חיים" המשפט שמסיים את השיר, ללא סימן שאלה. ללא הטלת ספק, או נימה צינית, תהייה טבעית, האם ככה מרגישים "חיים". מים, גשם, רוח, עץ, פריחה, פרפרים, שמש נוגעת בזרועות, נשימה של אוויר נקי, של אביב, של עצמי פורחת, נחלצת ממקום צפוף וצר, של עצמי שנמצאת במקומה.
בתמונה: עץ אלון בשמורה הקטנטונת של אלוני קדימה, עץ ששרד שריפה ומלבלב בזמן האביב 

שבת, 24.3.18
היום לפני שלוש שנים פרסמתי פוסט בדף של תחרות צילומים – "צלמי לך חלום" – וזה מה שכתבתי בזמנו ומעתיקה לכאן, כדי שלא ישכח:
אחרי הגירושים הרגשתי צורך דחוף לצאת, לנסוע רחוק, לטפס גבוה, לנשום אוויר פסגות. כל כך רציתי לנסוע לנפאל, קניתי כרטיס לאפריל ונאלצתי לדחות בגלל אילוצים מהעבודה. בסופו של יום, הגיע חודש החגים וטסתי לחודש. נחתתי בקטמנדו עם חיוך ענק, כי כן, חלומות לפעמים מתגשמים. היגעתי להימלאיה, טיפסתי עד לגובה 3500 מ', הכי קרוב שיכולתי להגיע אז אל אנפורנה דרום. ושם הושטתי את היד… וקליק, לתעד את הרגע.
אנפורנה דרום מונחת בכף ידי, ספטמבר 2011, פוקוס על העד, פוקוס על ההר, פוקוס על חלום שהתגשם.
את התמונות הללו הדפסתי על שני קנבסים, תקופה ארוכה היו תלויות במשרד שלי, ליד הלוח המחיק בו כתבנו משימות, גירסאות, עיניינים של יומיום. וכמה ס"מ ליד, כף ידי השמאלית שנגעה פעם בהר. אח"כ עברנו משרד, התמונות הוסרו מהקיר ואופסנו בבית בשקית, לפני זמן מה צבעתי אותן בג'סו לבן והן ממתינות ליום שתיפול על הרוח להתנסות בטכניקה של נזילות צבע, שצבע יכסה את חלום האנפורנה.

ראשון, 25.3.18

תמונה שצילמתי בהפסקה בקורס התמקדות היום בערב, כמה מילים כתובות על לוח מחיק, מילים שמקפלות בתוכן עולם ומלואו, על המתח הדק שבין הווייה לעשייה. ובצילום הסלולרי משתקף אור הניאון, לא תמונה מוצלחת מהבחינה הצילומית, אבל זה לא מה שמשנה כאן, מה שחשוב זה שהאור מרוכז כמו שמש בוהקת ליד ה-B של ה-Being, רמז עבה להקדיש יותר תשומת לב להווייה, פשוט להיות. להניח לעשייה היומיומית שמתישה אותי עד כלות, שמרוקנת אותי מכוחותי.
איך לעצור את זליגת האנרגייה שאני חשה לאחרונה? התשובה כתובה על הלוח. "להיות".

שני, 26.3.18
אתמול בלילה קיבלתי בשעה טובה את תעודת הסיום של קורס איבחון, ריפוי וטיפול בצבעים שלקחתי בו חלק שנה שעברה. הלימודים הסתיימו באוקטובר, את הסטאג' סיימתי בתחילת החודש וכעת הגיעה גם התעודה שהיא מעין אסמכתא רשמית ש…כן, אני מאבחנת בצבעים.
אלו כמה מילים שכתבתי עם תחילת הקורס, כשיצאתי לדרך הצבע ומוצאת לנכון לשים אותן כאן כעת, כשהשלמתי את המעגל.

יש בי רצון להכיר את האור הייחודי שלי
להתגבר על הפחד ולצעוד אל הלא נודע מחוץ לקווי המסגרת
להמציא, לברוא, להעיז, ללכת לקראת שינוי
לטפל בנושאים הכבויים, הנטושים שבחיים שלי
להקשיב לאינטואיציה שלי, יש לה דרכים להוציא אותי מכל מקום, גם ממקומות חשוכים
האור שאני מייחלת אליו, האנרגיה הטובה הזו תנחה אותי איך לתת לעולם את המתנה שלי ואיך לקבל מהעולם את המתנות שהבריאה נותנת לי
אני מקווה לקבל במהלך הלימוד אור ואנרגיה של יצירתיות, ביטוי עצמי, ספונטניות
הקשבה לתשוקה ולרגשות שלי
יחסים בריאים עם עצמי ועם הסובבים אותי
האור הזה שיזרח עלי יביא אותי לעשות טוב לעצמי, לעולם, לחיות חיים מלאים, עשירים, שלווים,
להביא לידי ביטוי עוד ועוד ממי שאני
אור של סנכרון עם הבריאה, אור של הגשמה עצמית
אור שינחה אותי איך להשתמש במלוא הפוטנציאל שניתן לי
אור שידריך אותי איך להיות בהרמוניה, להיות מאוזנת, איך לחיות בשמחה

 לחודש הקודםלחודש הבא | לדף הראשי