תמונה ביום – מרס 2019

יום שישי – 29.3.19

כמו שהמשורר המוכשר אלירז כתב בשיר. בשביל מה אני כאן. אני כאן בשביל לראות את כל היופי הזה, להריח אותו, לטעום אותו, לגעת בו, להרגיש אותו, לדעת אותו וגם בשביל להראות אותו, להעביר אותו הלאה, בתמונות, במילים.

מילות השיר על רקע הפריים שצילמתי בעמק יזראעל השבוע, ועוד כמה שעות מתחילה בנסיעה דרומה לחצות את הגבול לסיני. המדור ואנוכי יוצאים לחופשה קצרה, נשוב שבוע הבא, בדף של חודש אפריל.

יום חמישי – 28.3.19

תמונה ושיר

יום רביעי – 27.3.19

סוף היום ואני חזרה בבית אחרי יום עמוס כל טוב. הוזמנתי לקחת חלק בסיור בלוגריות לעמק יזרעאל, במסגרת המיזם "סיור-סיקור" של הבלוגרית עינת הרשקו לקידום תיירות אלטרנטיבית. זכיתי לפגוש אנשים ומקומות שנמצאים מחוץ לרדאר, מחוץ לנתיב התיירותי המוכר והידוע.

עוד אכתוב פוסט מפורט יותר על הסיור בליווי תמונות, בינתיים שמה את התמונה הזו שמשכה מייד את תשומת הלב. צולמה הבוקר בחנות "בפעם השנייה" בקיבוץ מזרע, חנות לעתיקות ומבחר פריטי ווינטאג' יד שנייה. כמות עצומה של חפצים של פעם ובעיקר הסיפור של בעלת המקום שהגשימה חלום בעצם הקמתה ותיפעולה השוטף של חנות זו.

יום שלישי – 26.3.19

"The universe is in yourself", משפט שמלווה אותי שנים ולקוח מדף זירוקס שצילמתי לפני שנים, וכעת הוא חלק מסדרה קטנה של 3 גלויות שסיימתי הבוקר. מעדכנת כעת את הדף של חודש מרס בשלל תמונות מהגלויות שסיימתי לאחרונה. פרוייקט שמעיד על התמדה, על נחישות. כמה הרבה אני מוכנה לשבת ליד ההגה ולהמשיך לנהוג, גם אם כעת נקודת הסיום של הפרוייקט לא ידועה לי. מה שכן ברור לי זה הרצון – רצון ליצור, לנבור בחומרים ישנים, דפים, טקסטים, תמונות, לבשל את כל אלו על אש קטנה ולצקת את התבשיל שהתקבל על הפורמט הקטן של הגלויה. לא סתם בא לי הדימוי מעולם הבישול כי במקרה קניתי היום פלטת בישול חדשה…
שומעת את הרצון ומכאן מגיעה המשמעת לשבת שעות רבות אל מול השולחן בסטודיו ולעסוק בפעולות של גזירה, הדבקה, חיתוך, שירטוט. פעולות שיש בהן משמעות עבורי ולכן זו משימה שאני דבקה בה ו… נהנית ממנה.

יום שני – 25.3.19

"וואללה, תראי איך מכל דבר את יכולה ליצור משהו אחר. כל הכבוד!" משהו שאמרתי לעצמי אתמול בלילה כשישבתי ליד שולחן העבודה בסטודיו ועבדתי על שלוש גלויות חדשות שקניתי בסניף דואר המקומי במדרשת שדה בוקר. שמה לב כמה הפרוייקט הזה שאני עוסקת בו בשעות הפנאי בהתמדה החל מתחילת ינואר משפיע על האושר שלי, כמה סקרנות והתלהבות הוא מעורר בי. ובכלל, איך העשייה היצירתית משפיעה על החיים שלי, על האופן בו אני חייה ומתבוננת בעולם שמחוצה לי.

היה מתבקש שלתמונת היום אצלם את לוח הגלויות שתלוי מעל מסך המחשב, לוח שכשאני מביטה בו תמיד מחייכת לעצמי "בואנה, את מהממת! כל הכבוד לך!" ונשארת לרגע במקום הזה של ההתפעלות העצמית ומוקירה את עצמי על הסקרנות, היצירתיות, העשייה, ההתמדה, העיניין שאני מגלה בחומרים. זהו לוח ה-WOW שלי. תבואו אלי הביתה ותראו בעצמכם. לתמונת היום דווקא בא לי לשים ציור קיר של עץ שיטה בזמן שקיעה שצילמתי במדרשה ומאוד מצא חן בעיני.

יום ראשון – 24.3.19

מתחילה את השבוע ביום רגוע, יום של בית. הבוקר מוקדש לכתיב לבלוג. הנושא הנבחר הוא חוויות עם תמונות מהעדלוידות שהשתתפתי בהן שבוע שעבר. פורים כבר חלף ואם אתמהמה, כל היופי הזה כבר לא יהיה רלוונטי. גם בחולון וגם בשדה בוקר ספגתי כ"כ הרבה ניחוחות של יצירתיות ואבקת קסם של שימחה שכיסתה  אותי בשיכבה שקופה של חדווה נינוחה כזו.
כמה שמחה על הבחירה להגיע לקרנבלים המקומיים שלנו ולקחת בהם חלק ולו כצופה מן הצד. אבל צופה אקטיבית, שמגלה המון התלהבות.
כשהסתובבתי בשישי בבוקר במתחם שבין התיכון לפנימייה נזכרתי בשנה כשעבדתי כמדריכה חברתית באשל הנשיא (1994-5). הצצתי במגורי התלמידים, בחדרים המבולגנים, כל חדר 3 נערית/ות שאח"כ ראיתי מפזזים ורוקדים בתהלוכה. חשבתי כמה לא פשוט להיות בני נוער בימינו. הסתכלתי עליהם מהצד במבט קצת מקנא על שזכו ללמוד בבי"ס שנחשב למוסד חינוכי מיוחד מאוד, שמפתח יצירתיות, שמעודד חקירה והתנסות אישית ולא רק שינון בע"פ של חומר עיוני. הם גרים במדבר ובוודאי יוצאים לטיולי שטח רבים. ויחד עם זאת הם בגיל ההתבגרות, גיל שההורמונים נותנים את הטון הדומיננטי, גיל שיחסי בנים-בנות תופסים מקום מכובד, כמו אצל כל הטינייג'רים בעולם כולו. ועדיין קינאתי בהם על החיונוך המיוחד לו הם זוכים, גם אם הם לא מעריכים זאת ובעיקר על ההזדמנויות שחינוך כזה יאפשר להם כשיעזבו את התיכון לצבא ואחרי הצבא. חשבתי איך חיי היו נראים לו הייתי לומדת בכזה מוסד בתיכון, לו הייתי חייה בצעירותי ליד המדבר, לו הייתי בחרת ללמוד לימודי סביבה ואקולוגיה, לימודים שהיו מכתיבים מקום מגורים בכזה מקום, לו היה לי בית עם מרפסת שצופה לחוד עקב ובקעת צין.

תמונת היום צולמה בכניסה למדרשה ואני אוהבת אותה גם בזכות תמונת הנוף, הקשת בענן והציטוט "הדרך בה נלך, שם יהיה השביל"

יום שבת – 23.3.19

ליד שדה בוקר יש הר נחמד, שטוח, "הר שולחן" מכנים את התצורה שלו בשפה הטיילית. הר שעדיין לא טיפסתי עליו. איך זה קרה? ובכן, קרה… על ההר מולו, החרוט המחודד הידוע בכינוי "חוד עקב" טיפסתי כבר שלוש פעמים.
מוצא חן בעיני לשבת על הבמה השטוחה, לאכול סנדוויץ' עם ירקות לארוחת בוקר ולהביט בבקעת צין הפרושה תחתי. "צרור". זהו שמו של ההר, הנחל והגב. מלשון צרה או שמא נהפוך הוא. צרור ברכות, צרור איחולים, צרור פרחים, צרור חיבוקים, צרור נשיקות, צרור מפתחות לשפע ושמחה.
נזכרתי בפעמים הקודמות שטיילתי באיזור. שנה שעברה חלפתי על פני השלט להר צרור בדרכי לנחל חצץ ופרסת דרוך כוריאנט על שביל ישראל. באותו היום הלכתי 26 ק"מ ארוכים ויפים.
השנה מסעותי בשביל ישראל בהקפאה, לכן מרשה לעצמי מסלולים קצרים וקלים. הר צרור הוא בקטגוריה של הקלים והיפים. כמו בשיעור לוגיקה כשלומדים את תורת הקבוצות. בין קבוצת "המקומות היפים" והקבוצות עם מסלולים בדרגת קושי שונה (קשים/קלים/בינוניים) קיים חיתוך. קשה לחשוב על מקום באיזור שדה בוקר שלא נכלל גם בקבוצת היפים.
אתמול כשיצאתי להליכה קצרה על ראש המצוק, הלכתי עם השביל האדום עד לנקודת התצפית, נקודה שדילגתי עליה בפעמים קודמות, כי היא מאריכה את הדרך. הפעם היה לי זמן וגם סקרנות להביט מקרוב באדני הרכבת שהוצבו בצורה אנכית, כמו דמויות. קבוצת דמויות, אולי קבוצת מטיילים, וחשבתי על עצמי, איפה אני בקבוצה הזו? ומייד הצבעתי, הינה אני. עמוד בודד שניצב בקצה התצפית, אל מול הנוף. המשכתי לשוטט מצאתי את עצמי גם בין העמודים הצפופים יותר, כמו קבוצת אנשים שעומדים ומנהלים שיחה. אני גם וגם. גם לבד וגם יחד עם אנשים ולפעמים גם עומדת קרובה מאוד לאדם אחד.

תמונת היום צולמה אתמול בשעות אחר הצהריים כשהשמש נטתה וצבעה את המדבר בכאלו גוונים חמים ורכים. "הינה אני", העמוד/פס הרכבת שזיהיתי בו את עצמי.

יום שישי – 22.3.19

הזמן הזה מאופיין בדברים שמעולם לא עשיתי ונכנסו לרשימת ה-"אני רוצה" שלי. כמו למשל העדלאידע בחולון. מהמפורסמות בארץ ולא בכדי. אלא מה, בשנים קודמות, כמו השנה היא מתקיימת ביום חול, וכשעבדתי התקמצנתי להקדיש לתהלוכה יום חופש. בפורים הנוכחי זמני בידי וככה בהחלטה של רגע בדקתי הבוקר היכן ומתי ושמתי פעמי לחולון.
פעם ראשונה שמגיעה לרחוב סוקולוב. לא מכירה את העיר, אף פעם לא היתה לי סיבה, ובדיעבד, טוב שהיגעתי וצפיתי יחד עם אלפי האנשים שהגיעו מהעיר ומחוצה לה ב"קרנבל של המדינה", קרנבל ססגוני, רועש ושמח.
בפורים הנוכחי מזג האוויר מאיר פנים למחופשים. השמש האירה וחיממה, לפעמים יתר על המידה. שמחתי מאוד לקחת חלק, ולו רק כצופה מהצד.
כשהבובות הגדולות התחילו להופיע לרגע שיפשתי עינים בתדהמה… מה זה הדבר הזה… הפיל שאח"כ הסתבר שהוא בכלל ממותה שעשוי מניילונים צבעוניים, האריה שעשוי מליפות, השלדים ויתר הדמויות הענקיות שנעו במין אלגנטיות כזו, מופעלות ע"י כמה אנשים שדחפו, הזיזו, משכו. כזו קואורדינציה שיצרה תנועה מרהיבה, מהפנטת, מסקרנת במכניקה שלה ומעוררת הערכה ביצירתיות וההמצאתיות שבה.
חזרתי הביתה עם שלל נאה של תמונות, גם לאחר סינון נותרה כמות מכובדת. בגלל שמחר מוקדם בבוקר נוסעת לעדלאידע שבמדרשת שדה בוקר מעלה הלילה את תמונת היום שצולמה בקרנבל היום – פרפרים. 

יום חמישי – 21.3.19

בהחלטה ספונטנית אני משנה תוכניות ובמקום לנסוע דרומה למדבר נוסעת לצפות במקבילה הישראלית לקרנבל הברזילאי, הלוא היא העדלאידע המפורסמת בחולון. מתעדכנת ברשת היכן, באילו רחובות תתקיים התהלוכה ובעיקר איך להגיע, היכן ניתן למצוא חנייה ויודעת שכדי לתפוס מקום צריכה להקדים לצאת.

לפני שיוצאת לדרך מעלה למדור תמונה ושיר, צולמה במורדות המזרחיים של הגלבוע באביב 2015

יום רביעי – 20.3.19

יום השיוויון האביבי תיכף מגיע לסיומו ("נקודת שוויון היא מושג אסטרונומי שמשמעו הזמן בשנה שבו חצי כדור הארץ הדרומי והצפוני מוארים במידה שווה, ולפיכך אורך היום ואורך הלילה שווים")
רשמית, האביב הגיע גם אם החורף ממשיך לטפטף ולנשב עוד קצת. בשום פנים ואופן לא מגרשת אותו ולא מתלוננת שנמאס מהגשם ומהקור. נהפוך הוא. מזמינה אותו להישאר עד סוף אוגוסט.

תמונת היום צולמה אתמול בתל אביב, שיר שהודבק על תריס שידע ימים נקיים יותר.

יום שלישי – 19.3.19

יצאתי היום ל"טיול אמצע השבוע" במטרופולין הגדול ואלו המילים שהקלדתי תוך כדי טיול.

~ למה דוגמנית בפרסומת למשקפי שמש צריכה ללבוש תחתונים? מה הקשר?
~ בתחנת הרכבת השלום אני מגלה ערוגות של פרחי פלסטיק בשלל צבעים. הפרחים הממוחזרים מוצאים חן בעיני ואני מצלמת כמה פריימים. גם של מדבקת טאפט צבעונית עם דוגמא גיאומטרית. מזכיר לי את המדבקה שפעם הדבקנו על זוגיות החלונות במרפסת בבית שגדלתי בו. מפתיע לגלות דברים של פעם שעושים come back
~ משהו חדש שאופיני לדור שלנו אלו הקורקינטים החשמליים שניתן לשכור לנסיעה בודדת. מניחה שהם מחוברים לאפליקציה בנייד דרכה מפעילים את השירות. מאפיין את רוח התקופה, הכל מהיר, זמין, טכנולוגי.
~ מהרגע שירדתי מהרכבת אני הולכת ברגל. מנסה לבדוק עד כמה אני זוכרת כיוונים ולנווט לכיוון דיזינגוף סנטר בלי לשאול אנשים או את גוגל.
~ "אני מצולם משמע אני קיים". זוג חולף על פני, הגבר נשכב בערסל חבלים, מתקן משחקים מגניב. לרגע חולפת המחשבה שהינה אחד שיודע להינות מהחיים הטובים. האישה לידו מנציחה את הרגע בתמונה סלולרית והוא ממהר לקום. מה חשבתי לעצמי, למי יש זמן היום להתמסר לנדנוד מרגיע של ערסל. לי. הולכת לנוח כמה רגעים.
~ ממשיכה להקליד תוך כדי נדנוד עדין על הערסל. המבט נתקע במגדלים העצומים, מי גר שם? איך נראים החיים של אותם אנשים? אנשים שיש להם הרבה כסף לממן דירה במגדל יוקרה. לו היתה לי עדשה טלסקופית הייתי יכולה להציץ לדירות. מה הייתי רואה שאני לא מסוגלת בעין לא מזוינת? שולחן, כיסא, וילונות, תמונה, מנורה, עציצים, אופניים, מתקן עם כביסה. הדברים הרגילים. נזכרת באימרה שאין בהכרח קשר בין עושר לאושר. אין לי כסף לגור בכזו דירה, זה גם לא הטעם שלי. בכלל ת"א היא לא בדיוק העיר האהובה עלי. אוהבת לבוא לביקורים קצובים, תחומים בזמן ואז לחזור למושבה המנומנמת שלי בשרון.
~ "התל אביבים חיים בבועה, סופרים פיצוציות ולא פיצוצים" ציטוט באותיות אדומות ענקיות על רקע שחור. סיסמת בחירות, אלא מה. זה טוב, זה רע, זה מה שזה. מניחה שכמות הפיצוציות בעיר ביחס ישר למספר הקליינטים.
~ כל סיפור נוסף שאני שומעת מאנשים שחיים בעיר מחזק את הדיעה שעיריית ת"א משתינה בקשת על תושביה, שמה שהכי חשוב ונחוץ זה להרוס ולבנות ולבנות ולבנות. עוד ועוד מגדלי יוקרה על חשבון רווחתם של התושבים שגרים ברחובות קטנים ושקטים ואז מה אם יש במפת העיר שטח שמסומן כ"שטח חום" (מבנה ציבור), למה לא למכור ליזם פרטי שיעיף עוד מגדל בגובה מיליון קומות.
~ למבקר מבחוץ תל אביב נראית כעיר מושלמת, צירוף ייחודי של יופי וכיעור עם ריבוי מטריף של מסעדות, בתי קפה, פאבים, מועדונים. הצצה בתפריט מגלה רמת מחירים גבוהה, לפחות עבורי. לא חושבת שכוס קפה שחור צריכה לעלות יותר מחמישה עד שבעה שקלים. אלא אם מגלמים במחיר הקפה גם את שכר הדירה, הארנונה ועוד…

תמונת היום צולמה בסלולרי. כזו כמות של צבע. תענוג לעיניים. "חויה מיוחדת בעיר מיוחדת" כדברי שלט חוצות בשרונה.

יום שני – 18.3.19

טקסט שכתבתי לפני 3 שנים בדיוק, רלוונטי גם להיום:

סתם תמונה רגילה של חומת אבנים מאחד הקירות בחרבת קקון שבשרון. אבל לא, זו בכלל לא סתם תמונה. זו תמונה שמתעדת מצב מנטלי. של התבצרות מאחורי חומות, של פתח קטנטן דרכו יכולים השמיים להתגלות, של פרח עיקש שמלבלב גם במקום בלתי אפשרי לכאורה, של האפשרות להרחיב את החלון, לאפשר ליותר אור, אוויר, אנשים להיכנס פנימה, לחלל הפנימי, מבעד לחומה.
זו בעצם תמונה שלי.

יום ראשון – 17.3.19

אוףףף… מין יום כזה שהיו לי כ"כ הרבה תוכניות לגביו, להספיק את זה ואת ההוא, ובסוף משימת כתיבה אחת שהיתה על הפרק זמן רב תפסה נתח ניכר מזמני היום. אבל לפחות הפוסט של "שביל סובב שושן" עלה לאוויר, ימים ספורים לפני פורים. שיעשע אותי להמציא שביל וכשחיפשתי תמונות לשלב בפוסט מצאתי את התמונה של שמוליק טובל פתי-בר בכוס קפה-הפוך. תמונה שצולמה באחת השבתות שנסענו לגולן ועצרנו ב-"מקום טוב לקפה" בכחל. התמונה נפלה בעריכה כיוון שישר היו מזהים שזו תמונה של בית קפה ולא קפה שטח… אבל היא מוצאת חן בעיני בגלל שכולנו גדלנו עם הטעם של הביסקוויטים הללו, כולנו עושים את מה ששמוליק עושה בתמונה ולכולנו מתישהו צלל הפתי-בר לתוך הקפה/תה…

יום שבת – 16.3.19

תמונות היום היא קלאג' שמורכב משלוש "תמונות נעליים" שהפכו לסוג של סימן היכר שלי… ככה זה, כמעט לכל מקום אליו אני מגיעה אוהבת להכניס לפריים את הנעליים שלי, רוצה להגיד, כאן דרכתי, כאן טיילתי. והמקום הפעם הוא ראש מפל בוקק במדבר יהודה, עם תצפית נהדרת על ים המלח. היום זו היתה הפעם השלישית באותו המקום, אם בפעם הראשונה ב-2014 היגעתי בשעות הבוקר אחרי טיול לילה, כשהחום הלך ועלה ובפעם השנייה עם קבוצת רון ביום שמשי באמצע החורף עם ראות נהדרת, היום מזג האוויר לא התחשב בנו, שלח לנו רוחות עזות, מדי פעם טיפטף עלינו גשם ואילץ אותנו לקצר את המסלול.

אותו המדבר, אותו הנחל, אותו המפל, שלושה טיולים שונים, שלושה זוגות נעליים שונים.

יום שישי – 15.3.19

במציאות עצמה, שום דבר לא השתנה. השמיים אותם שמיים, ההר אותו ההר, האדמה אותה אדמה שבעונה זו של השנה מכוסה שפע פרחי בר.
זו רק ההרגשה. עמוק בפנים. שמשהו טוב קורה לי.

לתמונת היום שני פריימים שמייצגים את מעגל החיים של קמילה וצמיחה:
הראשון – סוף דצמבר, עץ אלה בשלכת, השני – אמצע מרס, עץ אלה מלבלב

יום חמישי – 14.3.19

סוף השבוע קרב ובא. לכבודו שני ציטוטים ותמונה אחת (עכנאי שצולם בטיול השבת לבקעה)

ומידי יום ביומו העולם גורר אותך ביד וצועק: "זה חשוב! וזה חשוב! זה צריך להדאיג אותך! וזה! וגם זה!" ומידי יום ביומו אתה זה שצריך לחלץ את היד, להניח אותה על הלב ולהגיד:"לא, זה מה שחשוב." 
איאן תומס
לזכור! להניח יד על הלב ולומר לעצמי: "לא, זה מה שחשוב"

"ככל שהמחשבה בהירה יותר, מדוייקת יותר, כך הדרך להגשמת המטרה קלה יותר. הצבת מטרות וחתירה להגשמתם – זו דרך טובה לחיים. לפני שיוצאים לדרך, יש לעבור את שלב המחשבה והתכנון." 
מזה חודשים שאני בדיאלוג פנימי מטרות שהצבתי לעצמי, מטרות גדולות וקטנות. דבר אחד חשוב שלמדתי הוא שדרך הפעולה להשגת של כל מטרה, גם אם היא גדולה, תמיד תהיה בצעדים קטנים. ועוד משהו חשוב, שצריך להתחיל. הצעד הראשון תמיד מפחיד ומרתיע, אבל אחריו יבוא הצעד הבא וזה שאחריו וככה אתקרב יותר אל היעד. וכשאגיע אליו הסיפוק יהיה עצום.

יום רביעי – 13.3.19

היום מישהו קטף לי פרח, כובע הנזיר, "תריחי". וכן, יש לפרח הזה ריח של ילדות, של שדה פורח. ואח"כ קטפתי את שלוש העגבניות האחרונות שנותרו על השיח והן היו מתוקות להפליא. ישבנו בגינה בשמש הנעימה של סוף החורף, קילפתי תפוז שנקטף באותו הרגע מהעץ והושטתי לו חצי ביד מלאה עסיס מתוק ודביק. רגעים קטנים של חסד.

תמונת היום צולמה קרוב לבית, פרח קטן כתום ושלוש עגבניות אדומות. פריים שמקפל בתוכו צבע, ריח וטעם. ופוקוס על מה שחשוב באמת, לי לפחות.

יום שלישי – 12.3.19

לא כל הטיולים בהכרח מוצלחים ומהנים. יצאתי היום לטיול "אמצע השבוע" והפעם לבד, נסעתי עד בתרונות רוחמה לטייל בין השדות המוריקים. ראיתי ברשת תמונות של שדות בצבע צהוב עז ורציתי גם לראות. שמתי לב איך כל היום נע על הגבול בין "כאן" ל-"שם". היום התחיל בבית עם רצון לצאת ל-"שם". חיכיתי שהתנועה תירגע ואכן הנסיעה עברה בשלום והיגעתי ל-"שם" בסביבות עשר, זמן טוב לכוס תה קינמון מהתרמוס שהבאתי כצידה לדרך. מזג האוויר היום היה חם עם אור קצת עכור, לא אוויר נקי וצלול של חורף שמבליט את הצבעים. הירוק הטרי והרענן של שדות החיטה שמבשילה שינו גוון לירוק צהצהב. בקרוב הירוק יילך וידהה עד שהצהוב יתפוס את מקומו. אבל זה לא הצהוב שרציתי לראות. כשהייתי שם, כלומר "כאן", בכניסה לשמורת בתרונות רוחמה, רציתי להגיע ל-"שם", אותם שדות בצהוב עז, כמו בתמונה. המבט חיפש את הכתמים הללו, עד מצאתי, מעבר למגדל תצפית. שמתי פעמי לשם אבל השביל בין השדות התקדם בכיוון אחר, מלפני, מאחורי ומצדדי רק שדות חיטה ירוקה. במקום להינות ממה שיש, או פשוט להיות עם מה שיש, כולל החום והאור העכור, מחפשת את הצהוב שנמצא "אי שם", מחוץ לשדה הראייה שלי.

סיימתי את הטיול הקצר שלי בשעת הצהריים. בשלוש נכנסתי למכונית והתחלתי בנהיגה חזרה הביתה, מ-"שם" ל-"כאן", נסיעה שהתארכה לכמעט שלוש שעות בגלל תאונה על כביש 4 צפון. ה-"כאן" העמוס-הפקוק-הלחוץ בין כנות לפתח תקווה הפך לסיוט שרציתי שיעלם כבר כדי להגיע לביתי, "שם" בשרון.

לתמונת היום בחרתי את הצבעוני הראשון שראיתי בחורף/אביב הנוכחי. מבתרונות רוחמה.

יום שני – 11.3.19

זה זמן רב שאני לא קונה דברים לבית. פשוט לא קונה. שבוע שעבר, אחרי שדחיתי ודחיתי נכנסתי לחנות ויצאתי עם קרטון גדול של מדפסת ביתית וקרטון קטן יותר של מקלדת ועכבר חדשים. חשוב לי שתהיה לי מדפסת וכשסוף-סוף התחדשתי ב-HP חדשה העמדתי אותה על השידה שליד שולחן המחשב, שהוא שולחן העבודה הגדול שלי. זה המקום המתבקש. לשם כך הייתי צריכה לפנות ערימה של קלסרים, מחברות ושמרדפים רבים. עצם ההצבה של המדפסת הניעה תהליך של רה-ארגון הסלון וחדר העבודה שלי (הסטודיו). פתאום שמתי לב שהסדר הקיים לא עונה על הצרכים שלי, שאני רוצה מדף שלם בכוננית הספרים שיוקדש לכל הידע הגדול שצברתי בתחום האימון/איבחון/התמקדות כדי שיהיה לי נגיש. לשם כך פיניתי את המדף התחתון והתחלתי לסדר, מדף ששנים לא נגעתי בו והינה אני מגלה קלסרים עם דפים בני למעלה מעשור. הרוב הגדול יילך למחזור. הזדמנות להיפטר מניירת ישנה שאינה רלוונטית ואינה נחוצה. הסדר גם ממשיך בסטודיו, כדי לארגן את החלל בדרך שתקל עלי לארגן את החומרים שאני צורכת כעת בעבודה על פרוייקט "הגלויה היומית" שלי.

אני לא מתייחסת לפרוייקט הסדר שנכפה עלי בגלל המדפסת כאל "מטלה" מעצבנת, אלא כאל הזדמנות להזיז דברים בבית, לרענן את החלל, לזרוק דברים ישנים שאינם בשימוש. למצוא הפתעות, להיזכר בדברים שפעם העסיקו אותי, לפנות מקום על מנת שבקרוב אכניס שולחן עבודה גדול לחלל המטבח וככה חצי בית יהפולך לסטודיו פעיל. זה עוד יקרה.

לתמונת היום בחרתי את האנטנה הורודה של החוטמית הזיפנית שצילמתי בטיול לבקעה. זהו פרח שפורח במאי, אם אני לא טועה. האם הקדים לפרוח? כך או כך הורוד העדין מזכיר לי את סדרת הפוסטים על "צבעים בטבע" שאני כעת בעיצומה. הבוקר עלה לאוויר הפוסט על הצבע הורוד.

יום ראשון – 10.3.19

היא: "אבל זה לא נעים"
אני: תזרקי את ה"לא נעים" לפח
היא: "את מכירה אותי"
בטח שמכירה, לא אנקוב בשמות או אפרט במה בדיוק מדובר רק לחדד את הנקודה שאף פעם לא מאוחר להשתנות, לשים את עצמי פעם אחת במקום הראשון, לדאוג קודם כל לאינטרסים שלי, להעיף את ה-"לא נעים" ו-"מה יגידו" לאלפי עזאזלים. להפסיק לרצות אחרים. לא חייבים לעשות את זה בצורה בוטה ואגרסיבית, אפשר לעמוד על שלי גם בצורה נעימה ואסרטיבית. כ"כ חבל שלא מלמדים אסרטיביות, זו תכונה נרכשת, אפשר לתרגל אותה, לחזק אותה, כמו שריר. בעולם מושלם הייתי רוצה לראות שבנוסף לחיזוק שרירי הידיים והגב התחתון בניקוי אסלות ואמבטיות שהבנות יחזקו גם את שריר הרצון הפנימי ויהיו מסוגלות להגיד בפה מלא "לא". לא רוצה, לא תודה, זה לא בשבילי בלי להתבייש ובלי להתפתל ולהתפלש ב-"לא נעים". וגם לומר "כן", "את זה אני רוצה".

תמונת היום צולמה בשישי האחרון, בשביל הסמוך למאגר בית זית. כשאני מרימה את היד האוחזת בפלפל האדום ומכניסה לפריים, ככה אני הופכת פריים של "סתם עוד מקום" לפריים שמזכיר לי חוויה אישית. כשישבתי על הגדר בשמש הנעימה וזללתי את הפלפל העסיסי עד תומו. בורכנו בכאלו ירקות טעימים, בנופים משגעים, מחזוריות נהדרת של עונות שנה, גשמי ברכה, שמיים כחולים, אור שמש מחייה.

יום שבת – 9.3.19

האביב קפץ לבקר ולכבודו יצאנו ארבעה חברים לטיול אביבי בבקעת הירדן המוריקה והפורחת. כזו הצפה של פרחים, כזה יופי. קשה שלא להתלהב, שלא לצלם עוד עכנאי ועוד נורית ועוד פרג ועוד שום ועוד חוטמית זיפנית ועוד ועוד… חזרתי הביתה עם זר פרחים צבעוני בכרטיס המצלמה ולתמונת היום אני דווקא רוצה להביא את כוס הקפה מהפסקת הקפה שעשינו בתצפית על הבקעה, במסלול המוכר החביב בשני הנחלים, תלכיד-פיראן. משם נסענו לנהריים, לבר באי השלם, ביקור ראשון שלי באתר, שבאוקטובר אולי יחזור לשליטה ירדנית ואולי לא. ואח"כ חזרה על כביש 90 שמשני צדיו גבעות מצופות ירוק ולפני שנחזור לכיוון אריאל ומרכז הארץ עולים בכביש הצר לסרטבה ומגיעים בדיוק בשעה של השקיעה לתצפית נוספת וכוס קפה אחרונה לסיום יום טיול נפלא בחיק הטבע ובחברה נהדרת.

אני אוהבת את תמונות הקפה הללו כי הן מזכירות לי לעצור, לקחת פאוזה קטנה, לצאת להפסקה, לשבת, להתבונן בנוף, לנשום לרווחה. ליהנות. להיות.

יום שישי – 8.3.19

ברוח "פסטיבל אישה" שמנשבת בימים אלו לרגל "יום האישה" עצרתי לחשוב מה זה אומר עבורי להיות "אישה". המחשבות לקחו אותי למעשים, למלאכות, לדברים שלמדתי כילדה וכאישה לעשות, כי חלק ניכר ממי שאני קשור למעשיי בעולם.
בילדותי אימא שלי לימדה אותי ואת אחיותיי לעזור במטלות הבית. לנקות, לקרצף פנלים, לנער מיזרונים, לנגב אבק, להבריק חלונות עם נייר עיתון, לנקות את המסילות והתריסים, לתלות כביסה, לקפל כביסה, לגהץ, לשטוף כלים, להחליף סדינים, להבריק את השטיח עם חומץ, לבחור עגבניות טובות מהערימה, לא קשות מדי ולא רכות מדי, לבדוק את התאריך תפוגה של הקוטג', לשמור על סדר בכל הארונות בבית.
במסגרת ה-"תחביבים" לשעות הפנאי למדתי לתפור, לסרוג, לרקום, לעשות גובלנים, מקרמה. לעטוף מחברות וספרים של בית ספר. לברך על נרות שבת. להחליף חיתול לאחותי הקטנה, לחמם בקבוקים, לרסק פירות בימים ההם שהכינו אוכל לתינוקות לבד בבית ולא קנו מן המוכן. לשמור על האחיות הקטנות ממני כשההורים לא בבית.
לא הכל חייבים לאהוב ולעשות בחשק רב, בטח שלא לנקות מתחת למיטות, קודם להזיז מהקיר, אח"כ לטאטא את האבק, אח"כ להעביר סמרטוט רטוב פעמיים. בפסח היינו גם עוזרות לאמא שלי לחדש את הרובה באמבטיה ולקרצף את הטאפטים. הכי שנאתי אז היה לנקות טאפטים ושטיחים עם מברשת טבולה בחומץ.
לא הכל חייבים לדעת לעשות. למשל לאפות. אימא שלי לא ממש השקיעה בי באפייה. היינו האסיסטנטיות שלה במטבח, טוחנות לחם יבש לפירורי לחם במטחנת בשר, או בוטנים למין עיסת בוטנים ששימשה כמילוי לעוגות. אני יודעת להקציף חלבונים לקצף חזק. רק כשגדלתי למדתי לאפות לבד. אני יודעת לעקוב אחרי הוראות הכנה של עוגות/עוגיות, אבל זה כרוך במאמץ גדול מדי עבורי ככה ששנים אני קונה. יש עוד כל מיני מלאכות נשיות שאני לא כ"כ יודעת לעשות, כמו להתאפר, למרוח לק על הציפרוניים, לסדר גבות פרפקט, להוריד שערות ברגליים עם שעווה. אז מה. לא על כל המשימות הנשיות בעולם מוכרחים לסמן V
מה שחשוב באמת זה לפרנס את עצמי, להתנהל נכון עם כסף, לא להתבייש לשאול כשאני לא מבינה, לא להתבייש לבקש עזרה כמו כשקורות לי תקלות עם המכונית ואין לי מושג מה צריך לעשות, לא לפחד משום דבר ולא לבחול משום מלאכה, כולל לפתוח סתימות במקלחת בעצמי: הולכים לחנות לחומרי ביניין, מחפשים חומר שפותח סתימות, קוראים את ההוראות ועושים לפי השלבים.

לתמונת היום בחרתי ציור ישן שלי (1989) שהוספתי עליו את מילות השיר היפה ששרה יהודית רביץ "בוא נעבור בדרך המשי" (מילים צרויה להב).
השיר התנגן הבוקר ברדיו ותוך כדי האזנה שמתי לב לניגודים בין הרוך לקושי, בין להיכנס בקיר לעומת מעופה של ציפור, חום של גוף לעומת מים קרים של אגם, הרכות של בד המשי שעוטף גוף לעומת "אישה נשברת". וזו דווקא השורה שאני לוקחת ליום האישה, "אישה נשברת בי פתאום", כי לפעמים זה קורה. לפעמים אני נשברת. לפעמים אני עפה. לפעמים אני פשוט הולכת בדרך.

( ובסוגריים…מדהים איך "המצאתי" את הפורמט של תמונה ושיר או ציור ושיר לפני 30 שנה… סגור סוגריים)

יום חמישי – 7.3.19

ככה בדיוק אני מרגישה.
רק אוסיף ציטוט חכם של לואיזה מיי אלבוט: "שם, הרחק, באור השמש, נמצאות שאיפותיי הרמות ביותר. ייתכן שלא אגיע אליהן, אבל אני יכולה להרים את המבט ולראות את יופיין, להאמין בהן ולנסות ללכת בעקבותיהן."
בדיוק כמו הפרפר המצוייר על שובר גלים, תמונת היום שלי שצולמה בחוף אשדוד.

יום רביעי – 6.3.19

בימים אלו הטבע במיטבו, מוריק ופורח. יצאתי הבוקר עם חברות לחצי יום טיול בגבעות היפות של רמת מנשה, שיטוט קצר להכניס אוויר נקי לריאות, לנשום את היופי הזה. לפעמים מרגישה שאין מספיק מילים בשפה לתאר את היופי הזה. המילה "התפעלות" הכי קרובה לתיאור ההרגשה כשהיבטתי בפרחים ובמיוחד בכלנית אחת גדולה. כל כך גדולה שהייתי מוכרחה לחפון בכף היד. מרוה צילמה אותי באחת התמונות היפות שלי, רגע מיוחד שאני מתבוננת בפרח, מדמיינת אותו כגביע שלתוכו אני מוזגת כל טוב. אח"כ ביד השנייה שאוחזת במצלמה צילמתי תקריב של יד חופנת פרח, בעדינות, בהשתאות.
שמה כאן את שתי התמונות:
תמונה ראשונה – ככה נראיתי בעין אוהבת שצילמה והנציחה את הרגע, תמונה שנייה – ככה אני ראיתי את היופי שהונח לרגע בכף ידי.

יום שלישי – 5.3.19

מעתיקה הנה "זיכרון" בן שנתיים שקפץ בפייסבוק – זה מה שכתבתי בתחילת מרס 2017 ושווה איזכור נוסף גם במרס 2019:

חברה שאלה אם אני מוכנה לצלם בהתנדבות ילדה שחוגגת בת מצווה בקרוב. מה לי ולצילומי בוק לבת מצווש, אבל אמרתי שבשמחה וקבענו שניפגש אחרי הצהריים בפארק. הן חיכו לי, כשהיגעתי האמא סיימה לאפר את הילדה. ביני לביני אני אומרת שהאיפור הזה מיותר. גיל 12 בדיוק על קו התפר בין ילדות לבגרות. יהיו לה עוד שנים רבות לסומק ואודם, שתהנה כמה שניתן מפנים נקיות.
שתיהן נרגשות מהסצינה ואני שמה לב שהילדה מולי מחייכת חיוכים קטנים, מאופקים, עצורים. "עם השיניים" האמא שולחת לה קריאות עידוד כשאני מקליקה בפוזה זו או אחרת. כשעלינו לראש גבעה, רק אני והילדה, אני מבקשת שתשב על הספסל, מכוונת אליה את העדשה ומנסה לברר מה הקטע עם החיוכים
"כי השיניים שלי עקומות" ופותחת את הפה להראות לי. אני מראה לה את שלי ואומרת:
"אז מה. תחייכי עם כל הפה, זה בכלל לא משנה אם השיניים ישרות או עקומות"
"אבל זה מכוער"
"מי אמר?"
"אני"
"אז תשני את הסיפור. תגידי לעצמך שזה בכלל-בכלל לא משנה. החיוך מעלה לך את הפנים למעלה, עושה לך הרגשה טובה, שמח בלב, תחייכי כמה שיותר. ובפה פתוח. את יודעת שכשאת מחייכת יש לך גומות מקסימות?"
ניסיתי בכמה משפטים לדחוף לה תורת חיים שלמה, והעיקר שתחייך ושלא תתבייש במי שהיא.
אני בטוחה שמסתובבים בינינו עוד הרבה ילדים ומבוגרים עם שיניים עקומות שמתביישים לחייך ובולעים חיוכים כי הם מספרים לעצמם סיפור שאם רואים את השיניים בחיוך זה לא יפה. את הסיפור העקום הזה צריך לעקור מגיל צעיר ולהשליך הצידה וללמוד לחייך בלי לדפוק חשבון. שיניים עקומות זה לא פגם שצריך להסתיר. ראבאק.
הינה היא בפוזת "אני מנצחת", אולי לא התמונה המוצלחת בסדרה, אבל מבחינתי זו תמונת "ישששש!" כי סוף-סוף היא דופקת חיוך מכל הלב 

יום שני – 4.3.19

תמונה ושיר

יום ראשון – 3.3.19

יום שחולף ועובר בלי שכמעט שמתי לב. מהבוקר עסוקה ביצירת קטגוריה חדשה בבלוג בה אכתוב על צבעים ומשמעותם. על הצבע הירוק כבר כתבתי בחורף שעבר. וזו תמונה "טרייה" שצולמה אתמול. חורף כאן במלוא כובדו, מועך אותי עמוק פנימה, אחרי יום מחוץ לבית, של נסיעות ארוכות עד הגולן וברחבי הגולן המוריק, היום עדיין לא יצאתי מפתח הבית. קר לי, הגרון מציק, הרגשה של כבדות מסויימת ורצון לחזור למיטה שאני הודפת, כי אחרי החום והירוק אני רוצה להמשיך ולכתוב על עוד צבעים. בינתיים הספקתי את האדום. הכתום, צהוב, כחול, טורקיז, סגול, ורוד ולבן ימתינו בסבלנות לתורם. מקווה מחר לצאת את הבית ולנסוע למחוזות רחוקים מהבית, מבינה שלא מוכרחה להיות כל הזמן בעשייה ודרמות ולחץ. בשורה התחתונה, יש ימים שאני מאוד זקוקה לשקט, כמו היום.

תמונת היום, העלים של תורמוס ההרים נראים כמו אצבעות כף יד, רחוצים בגשם שירד. כל טיפת מים מצטלמת כמו פנינה. כמה ירוק העולם

יום שבת – 2.3.19

נסענו היום אל הגולן, עד לגבול עם סוריה סמוך לחמת גדר, שם סיימנו והתחלנו בנסיעה חזרה הביתה. טיול נינוח במזג אוויר חורפי. ראינו כמה וכמה מפלים זורמים בשצף (פער, סער ועייט), תנועה עזה של מים חומים שיורדים מטה בשאון רב. היו שני מפלים שנבצר מאיתנו לראות, הבניאס, שהיה "סגור לשיפוצים" וגמלא, שהיגענו באיחור וגם הוא היה סגור למבקרים החל מהשעה 14:00.
רוב היום היו שמיים קודרים, פה ושם טיפטף גשם קל, אבל מה שהרשים אותי היה מעטה הצמחייה הירוק שהגולן לובש בימים אלו. מרבד ירוק מנוקד כתמים צהובים (חרדל או חלבלוב) או וורודים  (בעיקר כרמלית נאה).לתמונת היום הבאתי את העכנאי בוורוד-סגול, פרח שאני מאוד אוהבת.

יום שישי – 1.3.19

“יש אומרים שצבעים זה עולם של נדמה.."
שורה משיר של יובל דיין בצירוף תמונה ממדף חוטי רקמה צבעוניים שצילמתי אתמול בחנות אקוורל – איתן אני מבקשת לפתוח את מדור התמונה היומית לחודש מרס, בתקווה שחודש זה יהיה בסימן של צבעים. מרס מבשר את בוא האביב, על קו התפר בין החורף שהולך ונסוג לבין האביב שפורח במלוא עוזו. מניחה שעוד יהיו ימים קרים וגשומים, אבל אלו ילכו ויתמעטו. השמש תזרח ותאיר את העולם באור מחמם. לא מתכננת מראש לאן אסע ואילו פרחים אראה, כבר יודעת שפיספסתי חלק מהפריחה החורפית. ראיתי השנה מעט רקפות וכלניות. ועדיין אף לא אירוס ארגמן אחד, אפילו שגרה קרוב מאוד לשמורות בהן הוא גדל.
לכבוד החודש החדש שמתחיל היום מאחלת לעצמי שפע של צבעים וגוונים. בהמשך אכתוב על "צבעים בטבע" וארחיב את סדרת הצבעים עליה התחלתי לכתוב שנה שעברה. מזמינה את מי שמעוניין באיבחון בצבעים להגיע אלי ולשמוע על מפת הצבעים האישית והייחודית לו. וגם על זה אכתוב בהמשך בהרחבה.

 לחודש הקודם | לחודש הבא | לדף הראשי