תמונה ביום – מאי 2018

יום חמישי, 31.5.18
הערב קפצתי להחליף ספרים בספרייה העירונית, הספרנית החביבה סיפרה בהתרגשות שזהו היום האחרון שלה, שהחל ממחר היא יוצאת לפנסיה. התעניינתי אם יש לה תוכניות והיא אמרה באופן כללי שמעכשיו תוכל לעשות כל מה שהיא רוצה בלי לבקש אישור או רשות. ככה זה. בימינו כולנו במובן מסויים כבולים למקום העבודה שמכתיב לנו איך, מה, כמה ולמה.
נזכרתי גם בהודעה שהגיעה השבוע במייל על מישהי מהעבודה שלי שאחרי עשר שנים החליטה לעזוב.
פעם שנייה השבוע שאני נתקלת בסיטואציות של גבינה שזזה ממקומה, אבל זו לא הגבינה שלי… ואני שואלת בשקט-בשקט, מתי, מתי הגבינה שלי תזוז, איפה בחיים זה יתפוס אותי, האם אהיה מוכנה או מופתעת, האם אקבל את זה שהגבינה זזה בשמחה, בהקלה, בהבנה, בחיוך גדול או שאצטער על כך שהיא זזה ממקומה המוכר, הישן, הקבוע.
בתמונה: גרפיטי דרום תל אביבי שצולם במאי שנה שעברה

יום רביעי, 30.5.18
תמונה שצילמתי דרך חלון המטוס לפני שנתיים, כשהמראתי לבודפשט, חופשה קצרה של כמה ימים בעיר מזרח אירופאית שהפכה לאופנתית.
היה טיול נחמד מאוד, אם כי זכור לי שגם שם לקראת סוף מאי היה חם מאוד. ואיכשהו מאז לא הרבתי לצאת את גבולות הארץ… משום מה הידיעות המרעישות על כרטיסי טיסה מוזלים חולפות על פני ולא מדרבנות אותי לארוז תיק ולהמריא רחוק.
עכשיו, עכשיו מתחילה להרגיש את העקצוץ הזה שקורא לי להמריא. לנסוע. לגלות מקומות חדשים. לצעוד ברחובות בהם לא דרכה כף רגלי.
בקרוב תחל עונת הנדידה הישראלית, יחל החופש הגדול וכ-ו-ל-ם נוסעים לחו"ל. גם לי מתוכננת נסיעה, לדולומיטים. הכל סגור. כרטיסי טיסה, ביקתות בהם נלון.
בקרוב אתחיל לקרוא על המסלול בו נלך, אחקור אותו ברשת, ב-Google Earth, כך שלאט-לאט ההתרגשות תלך ותיבנה, והציפייה תלך ותתעצם. והרי "ההכנות לקראת" הן שלב לא פחות חשוב בטיול עצמו.

יום שלישי, 29.5.18
תמונה שצילמתי בשבת אחה"צ במכתש רמון והאסיסטנט של גוגל הוסיף לה אפקטים, העצים את הגוון הטורקיזי של המים, מדגיש את ייחודיותו של המקום, מחזק את ההכרה שלא רחוק מהבית, מרחק של קצת יותר משעתיים של נסיעה נמצא היופי הזה. והא נגיש והוא שלנו. שמיים, אדמה, מדבר, מים. ושמחה גדולה.

יום ראשון, 27.5.18
נכתב בבוקר שבת, בדיוק לפני שנה, אל מול הים הטורקיזי היפהפה
~ החיים, או, החיים ~
אומרים "כל אדם יש לו תפקיד בעולם"
רוב הזמן אני מסכימה. כן, לכל אחד יש תפקיד, משימה, ייעוד, שליחות, גורל משלו. יש הרבה מילים נרדפות לתאר את ה" דבר" החמקמק הזה שלמען האמת די קשה להגדיר.
כשאני מסכימה לא להבין הכל, אז קל לי יותר. אני מקבלת את המשפט הזה כפשוטו. לכל אחד יש תפקיד. גם לי. זה עוזר לי להדוף את הסתמיות שבחיים. אם יש לי תפקיד, זה סימן שלא היגעתי הנה סתם, שכל מה שקורה לי, זה לא סתם. שעצם הקיום הזמני שלי בעולם הוא לא סתם. שאני לא סתם.
החיים: "כי מעפר באת ואל עפר תשובי" ועד שייפוג תוקפך על פני האדמה את סתם חייה לך מיום ליום. סתם. סתם. סתם.
אני: (מתקוממת) לא נכון, אני לא סתם. יש לי תפקיד.
החיים: מה?
אני: (מתפתלת) לא יודעת להגדיר. אני חייה. יש לי משמעות, לחיים שלי יש משמעות
החיים: תוכיחי. את לא יכולה להגיד "יש משמעות" בלי להגדיר מהי
אני: (עם הגב לקיר) לא יודעת
החיים: אם ככה, אז את סתם. סתם המצאת לך תפקיד או משמעות. תודי שאת סתם
אני: (בולעת דמעות של תסכול) לא! אני לא סתם! גם אם אני לא יודעת מה עומד מאחורי הקיום של כל הברואים אף אחד הוא לא סתם!
החיים: את עקשנית, אבל ההיגיון שלך לא תופס. אם אין הוכחה, אם אין משהו שמגדיר מהי הסיבה, אז אין סיבה. זה אומר שהקיום הוא סתמי ושרירותי.
אני: (כועסת) אתם מרגיזים ומעצבנים ומתסכלים ולא פיירים
החיים: אבל גם יפים ומהנים ומאתגרים ומלאי עיניין וסיפוק
אני: (מחייכת חיוך קטן) כל זה נכון, לא מתווכחת איתכם , גם לא מנסה להבין אתכם. יש בכם מהכל. אתם הכל. ואני מתקיימת בתוככם. וכן, יש לי תפקיד. אפילו שאני לא יודעת להגיד מהו.
החיים: את מותק. אולי התפקיד שלך להיות מותק?
אני: (עדיין מתווכחת) לא, אני לא מותק. ואתם, אל תקראו לי מותק, לא קיבלתי מכם חיים מתוקים.
החיים: אז אולי התפקיד שלך להתווכח עם החיים? לשאול אותם שאלות?
אני: (סוף סוף מרוצה) או, זה נשמע הרבה יותר טוב. לשאול את החיים שאלות. אחלה תפקיד בחרתם לי.
החיים: (מחייכים) יש לך שאלה אלינו?
אני: (שואלת) אם סיכמנו שלכל אדם יש תפקיד, למה לרוב האנשים זה לא ברור? למה לפעמים לוקח חיים שלמים למצוא את התפקיד שלנו בחיים? למה לעשות לנו את החיים קשים יותר ממה שהם גם ככה?
החיים: ילדה של החיים, את צריכה למצוא את התשובות שלך בעצמך.

יום שבת, 26.5.18
משהו קטן שאני לוקחת מטיול השבת שהיה, כשהיינו בדרך חזרה למצפה רמון ולפני שמסיימים את הטיול עוצרים בגב נוסף, למעשה זו בריכה ענקית שזכתה לכינוי "החוף של מצפה". התמלאה במי השטפונות האחרונים ומושכת מטיילים. במיוחד חובבי המים, אלו שלא חוששים מטביעה או מיתר הסכנות שמרתיעים מפניהם ונכנסים למים הקרים והאולי לא נקיים, אבל אז מה, אלו מים בלב מדבר, מחיים את הנשמה.
ואתמול בשעות אחרי הצהריים המאוחרות, כשנכנסתי לבריכה הגדולה היתה שם ילדה קטנה. את הזיכרון של הילדה הזו אני רוצה לקחת איתי להמשך השבוע. קראו לה מיקה ואפשר היה לראות, לשמוע ולהרגיש את ההנאה הגדולה שלה מהמים. היא צוללת, שוקעת כולה במים ואז מגיחה החוצה כשכל השיער מכסה את הפנים, מסיטה אותו ופותחת פה גדול וצוחק לקחת אוויר, השיניים הקדמיות נפלו ככה שאני משערת שהיא בכיתה א', והיא צוחקת, מספרת לי שהיא ואמא שלה באו מתל אביב, ישנו באכסניה, ו… היא שוב מכניסה את הראש למים לכמה שניות ומגיחה כשכל השיער מכסה את הפנים. היא מצחיקה אותי, אני אומרת לה, בואי תעשי עם השיער כמו הדוגמניות, תעיפי אותו לאחור, היא מנסה ושוב צוללת והראש שלה מגיח מהמים. ואז היא עושה עמידת ראש והרגליים שלה מגיחות מהמים. "דג, היא כמו דג" אומרת אמא שלה שמשגיחה עליה משפת הבריכה. "את אוהבת את המדבר?" אני שואלת את מיקה, התל אביבית הקטנה ששוחה כמו דג, והיא צוחקת, "כן, אוהבת", ואלוהים, איזה חיוך… כזה שחסרות בו כמה שיני חלב עליונות. "איזה כייף! אזיה כייף! איזה כייף!" היא צוהלת בקול ושוב צוללת לעמידת ראש ואני מביטה בילדה הזו שמזכירה לי הנאה ילדית מהי. שמזכירה לי כמה פשוטים ויפים ומאירי פנים הם החיים.
בתמונה, אני, מחייכת חיוך "מיליון דולר" שצילם שמוליק

יום שישי, 25.5.18

תמונה מפעם שאני מאוד אוהבת. ומאוד מתגעגעת.
והבוקר קפצה תזכורת איך ב-25.5.16, בדיוק לפני שנתיים, בערב ערב ל"ג בעומר תשע"ו, השלתי ממני את שם המשפחה "בר כוכבא", שם שהלך עמי דרך ארוכת שנים. באותו ערב נפרדתי ממנו. מכאן ואילך אני עונה לשם "אילנה בר". השלמתי את ההליך הרשמי של שינוי שם במשרד הפנים, עדכנתי היכן שניתן והיום השם הזה "בר" הפך לשלי, חלק משמי.

יום חמישי, 24.5.18
כן, ללא ספק אני אדם שאוסף אוספים.
יש לי כל מיני אוספים, חלקם מוחשיים, חלקם נמצאים בתוך ראשי. חלקם לשם יופי, כמו אוסף האבנים שלי מהמדבר, אוסף שאין לו תכלית זולת להזכיר לי את יופיו של המדבר ויש אוספים שהם פרקטיים לחלוטין, כמו אוסף הצבעים שלי. אני לא אוספת על מנת לאסוף, אלא על מנת להשתמש.
כמו למשל קופסת צבעי פנדה גדולה במיוחד שקניתי באילת במחיר מופחת מע"מ והדבר הראשון שעשיתי היה לקלף את הנייר מעל הצבעים ולסדר בקופסא לפי הגוונים. ואח"כ לצלם ואח"כ להרכיב לקולאג'. מסוג העיסוקים שעושים לי נעים בבטן. מסוג האוספים שאני נהינת לראות כיצד הם הולכים ו"מתבזבזים", כלומר כיצד אני עושה בהם שימוש מקסימלי, גם כצבע חדש שמתווסף לאוסף הצבעים שלי וגם כצבע שמותיר סימן על דף הציור שלי.

יום רביעי, 23.5.18
להקשיב לקול הלב, לפעימת הלב, להתמסר לקצב, לבטוח בלב שלי, לדעת שהוא מעוניין אך ורק בטובתי, איבר מגופי, המנוע, המניע. לפתוח אותו לרווחה. ואז נכנסים כל הצבעים וכל הגוונים וכל היופי. "כָל הַיֹּפִי שֶׁהָיָה ~ כָּל הַיֹּפִי שֶׁעָכְשָׁו ~ כָל הַיֹּפִי שֶׁמאיר את חיי" (ציטוט מתוך שיר שמצאתי איפהשהו)

יום שלישי, 22.5.18
ככה צולמתי בטיול בגולן במאי לפני שנתיים. כייף שמדי פעם לוקחים לי את המצלמה מהיד ואומרים לי: "עכשיו תעמדי או תשבי. עכשיו מצלמים אותך"
מה שבעיקר מוצא חן בעיני, חוץ מהחיוך, זה שאני יושבת בתוך המהומה הצבעונית הזו, חובבת גרפיטי שכמותי… נגיעה קטנה של צבע בסופו של יום אפרורי למדי, נטול עיניין יוצא דופן.

יום שני, 21.5.18
ככה צולמתי בשבת שעברה כשיצאנו לטייל בין מצוקי פארן לנחל ציחור. טיול מדברי אחרון חביב לעונה זו עם חברים טובים. אז עוד חשבתי שמזג האוויר יוסיף לגלות התחשבות ושבחג השבועות אזכה לצאת למקטע נוסף, זה שפותח את השביל בצפון, מתל דן לתל חי. רק שבשל עומס החום בוטל וכך יוצא שהפריים הזה בו אני יושבת על סימון השביל בנחל ציחור הוא המקטע האחרון חביב למסע הארוך בן כ-750 ק"מ.
הגיע הרגע לסכם סיכומים, לבנות דף ראשי בבלוג לשביל, עם קישורים לכל הפוסטים שהעלתי במרוצת העונה וגם לבנות גלריית תמונות עבור כל אחד משלושים המקטעים בהם טיילתי העונה. אח"כ גם אערוך חלק מן הטקסטים והתמונות לאלבום "לופה" ואשלח להדפסה, שתהיה לי מזכרת מהשביל.
תודה לרון שצילם.

יום ראשון, 20.5.18, שבועות
החמסין הראשון לקייץ זה גרם לי להסתגר בבית, לא להוציא את האף מחוץ לדלת, רק לזמנים קצובים. במקום טיול לתל דן עד תל חי שבוטל בגלל עומס חום נסעתי לבית ינאי. גם כאן עובר השביל. פעם אחרונה שהייתי כאן היתה באותו שישי כשהתחלתי במסע. הלכתי על קו המים ולא נכנסתי למים. היום כן. והם קרירים ונעימים בצבע טורקיז טיפונת עכור בגלל השרב.
"למה המים היו קרים?" שואל הילד, "כי עדיין לא קייץ" עונה האבא. והילד חוזר אחריו, "כי עדיין לא קייץ".
מתחת לציפורן של האגודל הימני שלי יש שאריות של ירוק וכחול. הצבעים שציירתי בהם אתמול. צבעים שאם מערבבים אותם מקבלים טורקיז.
את הבוטקה של המציל בבית ינאי צבעו בירוק בהיר. מחת מבצבץ הצהוב והכחול שמקודם. סימון השביל שהיה כאן קודם לבן-כחול-כתום, כוסה בירוק.
"למה צבעתם דווקא בירוק?" אני שואלת את המציל, "הגוון השתנה, זה מה שיצא", הוא עונה לי, אני אומרת שהצהוב והכחול היו צבעים בולטים יותר. גם לירוק בהיר יש חן משלו.
במקום טיולים, נסיעות והתרוצצויות פרגנתי לעצמי ימים של שקט, עם פס קול מרגיע. יש ביוטיוב ערוץ של מוזיקה מהז'אנר המרגיע, עם וידיאו של מים זורמים של ים, נהרות ומפלים. מראות פסטורלים יפהפיים באיכות של HD וצלילים שכשמניחים להם לחלחל למחזור הדם הם ממיסים את הכעס, העומס, הצער, העצבות.

יום שבת, 19.5.18
תודות לחמסין ששורר בסוף השבוע אני מסתגרת בבית, כמעט שלא מוציאה את האף החוצה ומפנה זמן לדברים שנזנחו בצד בגלל חוסר זמן, עייפות וכו'. גם מקלידה מאות מילים במקלדת לפוסטים חדשים וגם מניחה אותה בצד וחוזרת לאחוז בידיים צבעים ומכחולים, חוזרת לחומר, ליצירה. מתמסרת לדגדוג בקצות האצבעות.
תמונת היום מוקדשת לשני ציורי מעגלים בכחול שתלויים מעל שולחן העבודה שלי ושאני מאוד אוהבת: "איפה אני בעולם", קנבס על בד, צוייר בצבעי אקריליק מלפני כמה שנים, שאלה שנכון לשאול מדי יום.

 יום שישי, 18.5.18
בתקופה זו בה אני צמודה למחשב מבוקר עד ערב ומקלידה במרץ, להביט במפלס הדיו הקרוב לסופו בעט הפשוט שלי, זה אינו דבר של מה בכך. זה העט בו אני רושמת מחשבות ומסמנת מילים רבות בכתב יד במחברות שלי. עט פשוט, ללא מנגנון קפיצי, ללא הקדשה, עם דיו כחול שמשאיר סימנים כחולים על הדף. נהדר שאני כותבת בכתב יד, נהדר שמצאתי את הדרך חזרה אל המילים. העט, ככלי שמחבר ביני לבין הכתיבה מזכיר לי את המשיכה שהיתה לי מאז ומתמיד לכלי כתיבה.
"את אדם שכותב, הוא אומר לי, את אדם שיודע כיצב לבטא את עצמו. יכולת הביטוי שלך היא מתנה נהדרת שקיבלת. זוהי איכות נפלאה שקיימת בך. ממשי אותה, השתמשי בה והיא תיקח אותך למחוזות נפלאים. מי יודע, אולי ביום מן הימים תכתבי ספר. את רוצה לכתוב ספר? את רוצה לספר את הסיפור שלך? אם תרצי זה יקרה. יש לך מה לומר ואני יחד עם יתר כלי הכתיבה נשמח לעמוד לרשותך. כותבת נפלאה ומוכשרת שאת!"

יום חמישי, 17.5.18
לכבוד יום ירושלים שנחגג ביום ראשון בוחרת תמונה שצילמתי בערב פסח 2014 מהשכונה בה גדלתי. היגעתי אז לבית ההורים ויצאתי לסיבוב קצר ברגל. טיפסתי למרומי הגבעה הקטנה, "רוגם גנים" שבקריית מנחם, והבטתי סביב וזה הרגע בו חזרתי אל נופי הילדות וגיליתי שיש דברים שהשתנו ויש דברים שנשארו בדיוק אותו הדבר. המקום שימש לי כמראה, למי שהייתי אז ולמי שאני היום. טיפסתי על הגבעה הזו כילדה ועכשיו אני מטפסת עליה כאישה בוגרת, הרבה יותר מחוייכת, הרבה יותר שמחה, הרבה יותר מחוזקת, הרבה פחות כועסת.
ערב פסח, שבוע לפני היומהולדת, עלו מחשבות כמו "מאין באתי ולאן מועדות פני", כמו איך בילדותי שנאתי את השכונה ואת העיר ורק חיכיתי להזדמנות הראשונה לברוח רחוק, ואיך אכן ברחתי עד קצות העולם. תמונות-תמונות מהחיים שלי עברו לי בראש ברומו של רוגם גנים שאז קראנו לו "הר התחת".
ומשם, דרך בית הספר בו למדתי מ-א' עד ח', השער, הרחבה בה היו מרקידים את הילדים ריקודי עם בהפסקות, זום-אין על חדר המנהל לשם זומנתי בכיתה א' או ב' כדי להינזף על לא עוול בכפי, מבט שמתעכב על ערוגות הצמחים המטופחות והזכיר לי את שיעורי החקלאות מהיסודי, מגדל המים שלבש צבעים בשנים האחרונות, מגרש הכדורגל ששימש לקיצור הדרך, ככה הלכתי באותה דרך בה צעדתי בשנות הילדות אלפי פעמים, עד הביניין המכוער, כניסה ראשונה, קומה רביעית מצד שמאל – שם היה ה"בית".
ביניין מס.5, רחוב ניקרגואה, קרית מנחם, ירושלים, ישראל, המזרח התיכון, אסיה, כדור הארץ, שביל החלב, היקום.

יום רביעי, 16.5.18
"אתמול ביקום התנהגתי לא יפה ~ חייתי יממה שלמה בלי לשאול דבר ~ בלי להתפעל ממשהו"
הסח הדעת – מאת ויסלבה שימבורסקה

כמו למשל, להתפעל מפרח יבש שמצאתי ליד מה שפעם נהגנו לכנות "העצים המבורזלים" בקרקעית המכתש הגדול. הפרח הזה כ"כ מצא חן בעיני וטוב שהעמדתי על הסלע וצילמתי כמה פריימים כי אח"כ התפורר. "להתפעל ממשהו", לא משנה מה, עצם הפליאה כ"כ חשובה, כ"כ מטעינה במשמעות, כ"כ חיונית לימים שעוברים עלי ביקום הזה, שיש בו סלעים בצבע ברזל ופרחים יבשים בצורת כוכב.

יום שלישי, 15.5.18
פוסט אישי שנכתב לפני זמן מה, פרסמתי בזמנו בדף שלי בפייסבוק, התחרטתי, מחקתי, שוב פרסמתי, הלך לאיבוד בים המלל הגדול ומפרסמת שוב כאן, בדף התמונה היומית בבלוג עם שני פרחי שושן צחור. כי אני מאמינה באדוות.
~ חוויות של פעם-פעמיים בחיים ~
פעמיים בחיי הסתפרתי קצוץ, בפעם הראשונה הייתי בכיתה י"ב, נכנסתי למספרה וביקשתי להסתפר קצר-קצר. הייתי צריכה לחזור על הבקשה כמה פעמים, כי הספרית לא הבינה למה נערה עם שיער גולש תרצה להשליך אותו. בזמנו לא שמעו על תרומת שיער, כי הייתי יכולה לתרום צמה ארוכה ויפה. בפעם השנייה ביקשתי מחברה טובה שתקצוץ בלי לרחם. בשתי הפעמים היה מדובר באקט של שנאה עצמית, והדרך לנקום בעצמי עברה דרך השיער. לא מתאים לי שיער קצר כך שאין סיכוי שאחזור על אותה טעות בשלישית.

פעם אחת בחיי הכריזו עלי כ"סכנה לבריאות המדינה". זה קרה מיד עם הנחיתה בארץ בתום טיול התרמילאים שלי במזרח, היגעתי קודחת מחום וכשנשאלתי היכן טיילתי נקבתי בשם אותו האזור בו פרצה מגיפת הדבר בהודו (גוג'ראט) נאסר עלי לצאת מהטרמינל והזמינו אמבולנס שלקח אותי ספיישל לתל השומר. זו היתה הפעם היחידה בחיי שנסעתי באמבולנס וזו גם היתה הפעם היחידה בחיי שאושפזתי. הדיאגנוזה לבסוף הייתה טיפוס הבטן ולא דבר. לא פחות חמור אבל בהחלט בר טיפול.

פעמיים בחיי הוטרדתי מינית. הפעם הראשונה קרתה כשהייתי בתיכון, חזרתי הביתה מאוחר וכשחיכיתי לבד בתחנה לאוטובוס הגיע סוטה שחשף את איבר המין שלו בפני. קפאתי במקום מרוב זעזוע ואז הוא ניגש וצבט לי בחזה, צעקתי עליו שלא ייגע בי והתפללתי שהאוטובוס יגיע כבר ויציל אותי מהסוטה הזה. לא סיפרתי לאיש על המקרה, לא בבית ולא בבי"הס כי הייתי בטוחה שיכעסו עלי ויגידו שזה קרה בגללי, בגלל שלא חזרתי הביתה מוקדם ולא ירשו לי להסתובב לבד בחושך. אח"כ נמענתי להגיע לאותה תחנת אוטובוס, כך או כך לא נתקלתי שוב באותו סוטה. הפעם השנייה קרתה בזמן הטיול בהודו, טיילתי אז לבד והגעתי לכפר באגסו ליד מקלאוד גאנג'. גרתי בקצה הכפר בחדר נזירי וכמה בתים ליד היה לי שכן אמריקאי. התיידדנו והיינו הולכים לאכול יחד וקצת מדברים, במהלך השהות שלי בכפר חליתי, שילשלתי את נשמתי, כנראה חטפתי אמבות או איזה חולירע אחרת והדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו היה סקס. אותו אמריקאי לא הפסיק לספר לי שפעם כיכב במגזין פורנו, ועל שום מה, כי יש לו איבר מין ארוך מאוד. יוצא דופן. וכדי להוכיח לי שהוא לא ממציא הוא פשוט עמד שם בכניסה לחדר והוריד את התחתונים. אני זוכרת עד היום איך ישבתי על המיטה, חלשה מאוד, כל מה שרציתי זה לישון ומה האידיוט הזה רוצה מחיי, הוא לא רואה שאני חולה. לא הקדשתי שום מחשבה לאורך של מה שהיה לו בתחתונים. אחרי כמה ימים עזבתי את הכפר, יחד עם האמריקאי. הייתי לבד וחששתי שלא יהיה לי מספיק כוח להתמודד עם ההמולה ההודית עד שנגיע לרכבת. כשהגענו לרכבת נעלמתי לו ורק כשישבתי בקרון ושוחחתי עם בחור אחר על קורותיי בכפר הבנתי שלמעשה עברתי הטרדה מינית. לא עשיתי מזה עיניין כי התרמילאים האמריקאים שפגשתי בהודו היו דפוקים במיוחד. וגם כי יש נשים שעברו הטרדות קשות וכואבות פי כמה וכמה ממה שקרה לי.

פעמיים בחיי הצטלמתי בעירום. זה קרה כשהייתי צעירה וכוסית. בפעם הראשונה קיבלתי את כל התמונות מודפסות במעטפה, יחד עם הנגטיב. את הרוב זרקתי, השארתי רק כמה בודדות ושנים אח"כ גזרתי מהן איברים שלי ושילבתי אותן בתוך עבודת קולאג'. הפעם השנייה קרתה כשלמדתי בבצלאל וסטודנט לצילום ביקש לצלם אותי לפרוייקט שהוא עושה, הבטיח להראות לי את התוצאות, להתייעץ איתי מה כן לפרסם ומה לא ואפילו להדפיס לי כמה תמונות. הצטלמתי ובסוף לא רק שלא קיבלתי אף לא תמונה אחת גם לא ראיתי מה יצא ובאיזה עבודה הוא השתמש בתמונות שלי, אם בכלל. אני כבר לא זוכרת את שמו ואיך הגבתי. הייתי נאיבית והאמנתי להבטחות שמבטיחים. התבגרתי מאז.

פעם אחת עשיתי סקס במהלך טיול במדבר. מכל המקומות האפשריים עשינו את זה על השיפועים הבלתי אפשריים של הכרבולת, זו שצופה למכתש הגדול. ופעם אחת בתום טיפוס מפרך על הר צין התחשק לי להתפשט אז השלתי את כל הבגדים וישבתי ככה מול הנוף עירומה לחלוטין.

פעמיים בחיי הלכתי לאיבוד. הפעם הראשונה היא זיכרון ילדות מאוד רחוק, בטקס ברית המילה של אחי, כלומר הייתי בת חמש ויצאתי מהאולם נדמה לי עם אחותי הגדולה והתחלנו להסתובב ברחוב (ליד קופת חולים בשכונה), אבל לא מצאנו את הדרך חזרה והתחלנו לבכות. איש אחד מצא אותנו והחזיר אותנו להורים. הפעם השנייה שהלכתי לאיבוד קרתה כשהייתי בכיתה ט', חזרתי מטיול של השכבה ובדרך האוטובוסים עצרו ליד שמורת המסרק. במהלך ההפסקה חלק מן הילדים נכנסו לשמורה ואני ביניהם, התחלנו ללכת בין העצים עד שאיבדתי קשר עין איתם ועם הכניסה לשמורה שם חיכו האוטובוסים. נלחצתי מאוד כי ידעתי שעוד מעט ההפסקה תסתיים. לא ידעתי לאיזה כיוון ללכת, הכל נראה לי אותו הדבר, התחלתי לבכות והמשכתי ללכת עד שהגעתי אל המושב. ראיתי איש אחד ברחוב וניגשתי אליו בבקשת עזרה, הוא ידע בדיוק איפה נמצאים האוטובוסים ולקח אותי לשם. תוך כמה דקות חזרתי להמולה, הייתי כ"כ נסערת מבפנים וכ"כ נעלבתי שאף אחד לא שם לב שנעלמתי, מה שלא הפתיע במיוחד כי בימים ההם הייתי ילדה שקופה.

פעמיים בחיים כייסו אותי. בפעם הראשונה כשישנתי על החוף בניס, דרום צרפת, ובלילה הגיעו הכייסים, עשו חור בשק"ש ולקחו את המצלמה והארנק שהחבאתי בקרקעית השק"ש. גנבו לי גם את החלק העליון של הביקיני, למחרת בבוקר הסתלקתי משם, מזל שאת רוב הציוד והכסף השארתי בשמירת חפצים. בפעם השנייה בנסיעה באוטובוס מקומי צפוף מאוד בקטמנדו שבנפאל. כשירדתי מהאוטובוס והייתי צריכה לשלם גיליתי שלקחו לי את הארנק עם הכמה רופיות שהיה בכיס של המכנסיים. תאכלס, אשמתי, אבל התעצבנתי כהוגן על הנפאלים. בדרכון ורוב הכסף לא נגעו כי היו בחגורת בטן.

פעמיים בחיים איבדתי יום, שתיהן במהלך טיול התרמילאים הראשון שלי באירופה אחרי הצבא. בפעם הראשונה על האי נקסוס כשסיכמתי עם בעלת בית יוונייה שאני שוכרת חדר ביום מסויים ובגלל שאיכשהו איבדתי מעקב אחרי הימים עזבתי את הקמפינג שלנתי בו יום קודם לפני המועד שסוכם. באותו לילה לא היה לי איפה לישון, הסתובבתי ברחובות וחיכיתי לבוקר שיעלה. בפעם השנייה, בהפלגת לילה במעבורת בין הולנד לבריטניה, הייתי משוכנעת שמתחיל יום שבת אבל שני בריטים טענו שלא, יום ראשון. התווכחתי איתם במרץ אבל הם צדקו ואני שוב איבדתי יום.

יום שני, 14.5.18

הכי כיף להיזכר ברגעים מטיול שקרה לפני שנתיים, טיול במערב הרמון בסוף הפסח, אפריל 2016. הבוקר עלתה לי בתזכורת של הפייסבוק התמונה הזו שצבעתי בצבעי המדבר. ככה צולמתי, פוסעת באחד השבילים, דמות קטנטנה במרחב האדיר. אחרי שאבק הדרכים שוקע, אחרי שהקיץ מסלק סופית את הימים הנעימים של סוף-סוף האביב, אחרי שהמהומה הפנימית של שבוע שעבר שקעה ונרגעה, אחרי כל אלה, אפשר להתרווח בכיסא, להביט בדמות המצולמת כאן, לחשוב שזו אני, ככה הסתובבתי חודשים רבים, מתרוצצת בדרכים. ועולה הפליאה – זו באמת אני?

יום שישי, 11.5.18
שבוע שלא עידכנתי את הדף בתמונה יומית, שבוע שהתמודדתי עם עומס גדול ששאב את כל האנרגיות שלי, שבוע שאם אפשר הייתי מוותרת עליו. ויחד עם זה למדתי המון, על נתינה, על חמלה, על שמירה על הגבולות שלי ומה אני עושה כשמגיע אדם שמבקש לפרוץ אותם. איך אני מפרידה בין העיניין שלו לעיניינים שלי, איך אני נזהרת מלהתערבב. איך אני מתמודדת עם סיטואציה לא פשוטה שדורשת ממני לקבל החלטה חד משמעית. כן או לא. כן או לא. כשיש טיעונים חזקים לכאן ולכאן. ובטלטלה הזו שעברה עלי נזכרת שוב ושב בתמונה שצילם אותי שמוליק ביום שבת, מנפנפת בידיים בברכת צפירה שבנחל צאלים. מחייכת. שמחה.
זו תמונת השבוע שלי שעזרה להרגיע ולחזק את האמונה בכוחות שלי לצלוח את הקושי.

יום שישי, 4.5.18
תמונה שצילמתי הבוקר בחיפה, תוך כדי סיור בעיר התחתית במסגרת סיורי ג'יין, שלט שצד את עיני ומצטרף לסדרת שלטים על סכנות ואזהרות שמאוד משעשעת אותי. הסכנות נמצאות כמעט בכל מקום ובשלטים הללו הן לובשות גם מקבלות תיאור ויזואלי בדמות אייקון של דמות שנופלת לתהום או חוטפת מכה בראש. מסוג הדברים הקטנים שאני מבחינה בהם תוך כדי הליכה ומצחיקים אותי. אולי בגלל שיש לי חוש הומור לא מפותח במיוחד. בכל אופן, "זהירות מכשול!" הצחיק אותי הבוקר ולפיכך תועד והתווסף ל"אוסף הסכנות" שלי שהולך וגדל.

יום חמישי, 3.5.18

יום רביעי, 2.5.18, ערב ל"ג בעומר
בשנים האחרונות אני מוזמנת להשתתף במדורה המסורתית של ערב ל"ג בעומר. היות והשנה חל איסור על הדלקת מדורות במקומות מסויימים מחשש לדליקות לא אספר לאיזה גובה התנוססה המדורה המרשימה שלנו, רק אציג בתמונה היומית את הלהבה הזוהרת בכתום-צהוב.
אש החיים. אש התשוקה.

יום שלישי, 1.5.18
מאז ספטמבר שהגיע אלי הספר "מסע במילים – 365 ימים" שכתבה חגית אלמקייס אני משתדלת מאוד להתמיד בכתיבה היומית. מדי יום לכתוב לפי ההנחייה היומית. לא תמיד מצליחה, לפעמים ממהרת לצאת לעבודה בבוקר, לפעמים בכלל לא נמצאת בבית, אבל עושה את ההשתדלות שלי לכתוב. עמוד ביום. לתת למילים לזרום ממני אל הדף. להשחיז את העט. לתרגל. אתמול, ביום האחרון של חודש אפריל, בהמתנה לסרט, כשישבתי בפארק פתחתי את הספר בדפים שדילגתי עליהם והשלמתי את הכתיבה בדפים הריקים.
מעתיקה לכאן את הקטע שנכתב אתמול בפארק – "לכתוב את השמיים"

לשכב על האדמה
להרפות את הגוף
לנשום בקצב של כדור הארץ
להביט לעבר השמיים
לעקוב אחר תנועת העננים
לחוש משב רוח חמה על הפנים
להרגיש את החיבור למקום, ליקום כולו
לתהות על המשמעות של מושג האינסוף
לבקש עוד רגעים של חופש, להתבטל, לעשות כרצוני, לא להיות מועילה
להיות בתנועה בתוך המרחב, בין אדמה לשמיים
להרגיש שייכת לעולם הדברים
להניע את קצות האצבעות, להתמסר לתחושת הדיגדוג לקחת צבע ולצבוע
לצבוע את העולם שלי בכחול, ירוק, טורקיז
להרהר מה המשמעות של כל זה
להסכים לא לדעת
לפנטז לאן אני רוצה לנסוע, מקום רחוק, אקזוטי, שונה, מיוחד, מרתק
לבדוק למה דווקא שם ולא פה
להבין מה מפריע לי פה, מה מטריד את מנוחתי
להצביע על נקודה כואבת באגן, בתחתית עמוד השדרה, להכיר בכאב הפיסי כשהוא מגיע
לשתות לרווייה, לגימה אחת גדולה של מים, ועוד אחת
להעביר את תשומת הלב לגוף, למקומות מכווצים, כואבים, כמו העורף והכתפיים
להניח את הדאגות בצד, להבין שאין שום תועלת בפעולה הזו שנקראת "דאגה", שהיא שואבת אנרגיות פנימיות לחינם
לבדוק היטב מה כן שווה שאנתב אליו מהאנרגייה שלי, מה כן ראוי וכדאי שאתאמץ בשבילו
לשבת בפארק, להרים מבט מהדף ולהביט באנשים שהולכים, רצים, מתעמלים, משחקים, מדברים, מבעירים מדורה. הם בשלהם ואני בשלי
להתבונן
לספוג את הצבע הירוק של הדשא והעצים, לנשום ירוק, להירגע
לנוח
להגיד אתמול היה טוב. היום טוב. מחר יהיה טוב.
להתכונן לנסיעה

 לחודש הקודםלחודש הבא | לדף הראשי