תמונה ביום – נובמבר 2018

יום שישי – 30.11.18
למי שעוקב אחרי המדור, התודה! בוודאי שמתם לב שלמעט שתי תמונות בודדות, כל התמונות ששיבצתי החודש במדור היו, איך לא, מניו יורק. המסע הקצר אליו יצאתי בסוף חודש שעבר ושבתי בתחילת נובמבר הטעין אותי באנרגיות. זו עיר משובחת, תוססת כל כך, שלא יכולתי להישאר אדישה אליה. התמסרתי לקצב וביקשתי להתמלא באנרגיות, בכוחות. ניו יורק העניקה לי ברוב טובה השראה ולא מעט נושאים לכתוב עליהם. יצרתי סדרה בשם "יומן ניו יורק" והערב אפסרם פרק נוסף.
אני כ"כ אוהבת את ההתרגשות הזו ממקום, את המבט שמשוטט ברחובות ומחפש את הייחודי, המעניין, היוצא דופן.
ואחרי ניו יורק מגיע תורה של לונדון. שבוע הבא אני נוסעת, נסיעת עבודה. שבוע של הדרכות במשרד פלוס סוף שבוע לעצמי. יהיה מאתגר ומענייין, ללא ספק. והבוקר אני יוצאת לתל אביב ליום של שוטטות ומפגש שבוודאי יזמנו לי הפתעות.
תמונת היום צולמה באוקולוס, אותו מרכז קניות מהודר בגראונד זירו, באותו יום שבת גשום, כשהסתתרתי מהגשם, ובין החנויות היוקרתיות פתאום קלטתי חנות בשם "לונדון". היעד הבא שלי מחוץ לגבולות הארץ. וגם התמונה שחותמת את חודש נובמבר.

יום חמישי – 29.11.18
Where did time go, זו שאלה שגם אני שואלת. לפעמים הוא הולך בצעדים כ"כ איטיים שבא לבעוט בו בטוסיק שייקח את עצמו בידיים ויתקדם קצת יותר מהר… הנה מגיע סוף נובמבר, נותר חודש אחרון חביב עד ש-2018 תגיע לסיומה. עד שהקריירה שלי בעולם הייטק תגיע לסיומה.
בימים אלו אני עובדת במרץ על סיפור בהמשכים כשכל פרק מאיר זווית אחרת בשמורת הרי ההייטק הגבוהים. הפרק הראשון פורסם במדור "תמונה ביום" בתאריך 5.10.18 כשלוש תמונות, מאז התווספו פרקים נוספים ולמדתי גם כיצד להשתמש ב-StyleSheet. בזמני הפנוי אני עובדת כעת על עיצוב הטקסט בתוספת כמה תמונות מן השמורה לדף שכשיהיה מוכן אעלה לבלוג, אבל זה יהיה דף שאני כותבת את הקוד שלו במו ידי. בקיצור אתגר שמקווה לסיים עד סוף השנה.
ובינתיים חלף עוד שבוע, שמחה לקראת סוף השבוע שיגיע ויהיה בסימן תרבות ואמנות. תערוכות, אמנות רחוב ומפגשים. בעוד שעה פלוס אחצה את כביש 4 לכיוון קדימה למפגש ראשון עם קבוצת נשים תושבות איזור השרון. קראתי את התוכנית המפגש ומסקרן אותי לפגוש את השכנות שלי. מחר אשתתף במפגש בלוגרים, קבוצת פייסבוק שאני פעילה בה מאז שהבלוג עלה לאוויר. ההזדמנות לצאת מן המסך ולפגוש אנשים פנים אל פנים היא מבורכת.
תמונת היום צולמה בברוקלין, שלט פרסומת שמצוייר באותו סגנון כמו ציורי קיר אמנותיים, רק שכאן מדובר בפרסומת שלא ברורה לי עד הסוף. עצם העובדה שהקיר מואר במנורות ממחישה שזהו מסר פרסומי שחשוב שיראו גם בשעות החשיכה. כך או כך, אהבתי את התזכורת לאן הזמן הלך/הולך…

יום רביעי – 28.11.18
מצלמות הן חברות
החודש הקנון שלי חגגה יומהולדת חמש. לכבוד יומהולדת שנה כתבתי לכבודה פוסט בפייסבוק שלי ובו סקרתי את המצלמות שהיו לי בחיי.דרך הסקירה אפשר להבין איזה מקום משמעותי תפס ועדיין תופס הצילום בחיי.
את מצלמת הפילם הראשונה קניתי אי שם בשנות השמונים, כשהייתי בתיכון מכסף שחסכתי משיעורים פרטיים ובייביסיטר. מצלמה פשוטה של אגפא, עם איכות תמונות גרועה ביותר. מזלי שנגנבה בטיול של אחרי הצבא כשישנתי על שפת הים בניס. בשוק פשפשים של פריס קניתי מצלמה משומשת עם פילם 32 מ"מ והיא הפיקה צילומים ככה-ככה. הודבק לה הכינוי "נסלון הפצוע" ע"ש המסקינטייפ שהודבק עליה. בסוף שנות השמונים, כשהתחלתי ללמוד בבצלאל לחבר שהיה לי בזמנו הייתה מצלמת רפלקס אמיתית והוא זה שלמעשה לימד אותי לצלם. בבצלאל השתתפתי בקורסים של צילום שחור-לבן ואפילו קורס צבע ולמדתי לא רק לצלם אלא גם לפתח ולהדפיס. כל זה עם המצלמה של החבר. אחרי שנפרדנו עם כסף שחסכתי קניתי ניקון משומשת עם עדשה 50 מ"מ. מצלמת רפלקס אוטומטית וידנית. הניקון שימשה אותי שנים רבות, נסעה איתי להודו ונפאל, צילמה המוני פריימים שהיו מאוד מוצלחים. במקביל לניקון קניתי גם אולימפוס אוטומטית. כזו שכשהגיעה לתמונה מס. 36 בסרט היתה מחזירה אותו ברברס עם קולות מצחיקים. בניקון הייתי צריכה לסובב את הסרט ברברס עם מנואלה ידנית. את האולימפוס הורשתי לאחותי הקטנה ולאמא שלי, לא בטוחה אם היא עדיין תקינה ועדיין בשימוש.
לבינתיים חלפו השנים והמצלמות הדיגיטליות הראשונות יצאו לשוק. הסתקרנתי וביקשתי שיקנו לי מצלמהכזו באמריקה. לצערי האוימפוס הדיגיטלית הראשונה שלי שבקה חיים אחרי כמה צילומים. התאכזבתי מהרגישות האלקטרונית לעומת העמידות של הניקון האנלוגית. באטלנטה ניגשתי לאחד הסניפים של הרשת בה נקנתה המצלמה המקורית והתלוננתי שהיא מקולקלת. קיבלתי מודל מתקדם יותר, אבל משום מה בשנים ההן, לא הפנמתי שאני יכולה לצלם כמה שבא לי. נותרו מעט פריימים וברזולוציה על הפנים (כי הייתי מקטינה את התמונות לגודל של 100-200K, למה? ככה). האולימפוס שהאכילה אותי מרורים בסופו של דבר טבעה בים, זה קרה כשהיינו בשייט בין האיים באיזור פוקט בתאילנד והייתי צריכה לעבור מהסירה הגדולה לסירה קטנה שתיקח אותי לאי. ברגע של חוסר שיווי  משקל נפלתי והסירה כולה התהפכה למים. סצינה מאוד מצחיקה. מיותר לציין שהמצלמה בתיק לא היתה מוגנת בניילון… שמחתי שבא הקץ על האולימפוס ובבנגקוק רכשתי את הניקון קולפיקס, הדיגיטלית הקטנה שלי שהפכה לחברה הכי טובה שלי באותם חודשים שהסתובבנו באוסטרליה. למדתי להכיר את כל הפונקציות ולהשתמש בהן. הוצאתי למצלמה הזו את המיץ, צילמתי וצילמתי וכל פריים הגביר בי את התשוקה לעולם הצילום.
בשלב הבא התבקש לרכוש מצלמת DSLR כדי לשדרג את איכות הצילומים. בינואר 2008 קניתי את הקנון הראשונה שלי, 350D, ערכת קיט מוצלחת ששימשה אותי נאמנה שלוש שנים, מכרתי ושדרגתי ל-550D. בינתיים גם קניתי עדשת מאקרו ועדשת טלה. ה-550D צילמה במרץ אלפי קליקים עד שהחלו תקלות. במעבדה המליצו  לוותר, בדקו וראו שקילומטראז' הקליקים עומד על כ-55K שלא מבייש צלם מקצועי. הוספתי סכום כסף והתחדשתי ב-650D הנהדרת שמשמשת אותי עד היום.
את הניקון קולפיקס הורשתי לאמא שלי. לא היה לי לב לזרוק אותה, אבל משוכנעת שהיא איננה בשימוש. הניקון האנלוגית מאוחסנת בארון אצל חברים, עדיין תקינה אבל לא בשימוש.
עוד בתקופה של ה-550D קיבלתי ממקום העבודה מכשיר סללורי מתקדם וממודל פרה-היסטורי (מוטורולה) נכנסתי למאה ה-21 עם סמסונג 3, שבין היתר שימש כמצלמה. מאז שנכתבה הסקירה הסמסונג הישן הוחלף במכשיר LG ואחריו בסמסונג A7. מצלמת הסמארט החביבה של הסמסונג מתלווה אלי ביומיום ונוח מאוד שהיא זמינה. רכשתי גם מצלמה קומפקטית וקלה, נטולת מראה, Sony Alpha 6000.
הקנון 650D והסוני נטולת המראה צמודות אלי בכל הטיולים, פעם זו מתלווה אלי ופעם השנייה.

תמונת היום: הפסקת קפה וצילום בסנטרל פארק, הקנון זוכה למנוחה קצרה בשעה שאני שותה קפה ומאפה ומגרשת את הציפורים שרצו לנקר במאפין שלי.

יום שלישי – 27.11.18
ראיתי הערב באחת מקבוצות הפייסבוק קול קורא לצלמים להשתתף בתערוכת צילום בנושא "חנוכה – אור", התחלתי לקרוא את האותיות הקטנות ומדובר בתערוכה בחיפה שתוצג במהלך דצמבר, "חג החגים". היה והצילום שאשלח ייבחר ע"י האוצרת אני נדרשת לשלם מחיר מסויים עבור כל צילום שיוצג.
ובכן, כמה לא מפתיע. אין מתנות חינם. נזכרתי בתערוכה קבוצתית בה השתתפתי בחנוכה 2011 בגלריה שעל האגם ברעננה ונקראה "החופש לעוף", היצגתי שם חמישה ציורים על קנבס. כמובן ששילמתי עבור הזכות להשתתף ומיותר לציין שלא מכרתי אף לא ציור אחד. זו היתה הפעם האחרונה שהצגתי משהו משלי, חוץ מהבלוג/דף הפייסבוק שלי.
מנסה לשווא להיזכר מתי בפעם האחרונה קיבלתי תשלום כספי תמורת עבודה שלי (ציור, צילום, תכשיט), אם זה קרה, זה היה מזמן. את הלוחות שנה שהדפסתי בעותקים ספורים מכרתי לחברים במחיר עלות, ככה שזה לא נחשב. המסקנה המתבקשת היא ש-"אין לי את זה". אין לי את היכולת לגרום לאנשים לרצות לשלם לי עבור יצירות שלי. יש אנשים שזה בא להם בטיבעיות. לא לי.
אולי המילים הללו נקראות כמו "קיטור" או תלונה. אבל זה לא ככה. אני מאירה בפני עצמי את העובדה שהכישרון שלי לא מתורגם לכסף. זה רע? זה טוב? זה מפריע לי? הייתי רוצה לשנות את זה? או שנוח לי ככה?
בחמישי בערב אני רשומה לוובינר שיסביר כיצד אפשר להרוויח אלפי שקלים מיום צילומים. נרשמתי, אולי אלמד שם כמה סודות.
תמונת היום צולמה במנהטן במסעדה בבראיינט פארק. זהרורי אור, להזכיר לי איזה קסם יש בצילום עצמו, גם אם לא מוצמד לו תג מחיר.

יום שני – 26.11.18
מחשבות על זמן, על הזמן שעבר ושעוד יעבור. בדיוק חמישה שבועות מהיום שנת 2018 תסתיים, ובתאריך הזה, 31.12.18 אסיים את עבודתי במקום העבודה הנוכחי, מקום בו עבדתי ב-12 השנים האחרונות. הימים האחרונים הגבירו מאוד את תחושת המיאוס והעצימו את הרצון שהזמן יחלוף כמה שיותר מהר כדי שזה ייגמר כבר… ברור לי שלזמן יש קצב משלו והוא יחלוף כמו שכל יום חולף, כעבור 24 שעות. אי אפשר להאיץ בו ואולי גם לא כדאי, כי כל שעה שחולפת היא שעה יקרה. שעה בה כל דבר יכול לקרות. או שלא. לפעמים יש שעות ריקות. שעות של שיעמום, של עייפות, של כבדות. ולפעמים יש שעות שגדושות בכל טוב, בהתרחשויות מעניינות, מסקרנות, מלהיבות. ככה זה היה בניו יורק. כל שעה היתה "מפוצצת" כל טוב. בדיוק הפוך לשעות שאני חווה כשאני במשרד.
תמונת היום: השעון הגדול בסטנרל סטיישן

יום ראשון – 25.11.18
בהשפעת Black Friday ומבצעי הקניות שמפתים אנשים לקנות בלי הכרה… סוף-סוף השלמתי רכישה אונליין של ארבעה פריטים שאמורים לשדרג את חווית הלינה בלילה במסעותי במדבר. אוהל חדש, עמיד בפני גשם, שק"ש חדש שאמור לחמם היטב עד ל-0 מעלות, מזרון שטח מתנפח שייתן לי הרגשה שאני לא ישנה ישירות על נאדמה. וגם צ'יפרתי את עצמי בראש גזייה קטנטן. שאפשר יהיה להרתיח מים לקפה. אם הייתי אוספת את הדקה פה, דקה שם שחיפשת באתר של אמזון אחר הפריטים הללו, היתה מתקבלת לפחות שעה אם לא יותר לקניות. בזבוז זמן מוחלט בעיני. אולי אחרי הטיול הראשון בקור ובגשם עם הציוד החדש אודה לעצמי על ההשקעה.
תמונת היום: Window Shopping במנהטן

יום שבת – 24.11.18
"בוא וראה: אין לך עיגול בעולם שאינו נעשה מתוך נקודה אחת העומדת באמצע… ונקודה זו העומדת באמצע נוטלת כל האור ומאירה לגוף וניאור הכל"
ספר הזוהר, תשבי, כרך א': רמז
מעגל מהטיול לניו יורק. צורה שמזכירה לי את נקודת האמצע הפנימי שלי. במקום להסתכל החוצה ולהשוות את עצמי לאחרים למקד את המבט במה שקיים בתוכי, במה שאני יודעת לעשות הכי טוב, בקסם שאני מסוגלת לחולל.

יום שישי – 23.11.18
ושוב חוזר החורף, הוא מגיע לביקור לעיתים רחוקות וכשמגיע ממטיר גשמים בכמות גדולה שגורמת להצפות ושיטפונות. עודף מים שיורדים מהשמיים. ולמה שלא יגיע בזמן הנכון ובכמות הנכונה? למה? כי הכל יצא מאיזון. אותו איזון עדין שאנו זקוקים לו גם בטבע וגם בחיינו האישיים. איזון שהופר, וכמו החורף שמגיע באיחור ומוריד עלינו גשמים בכמות מוזגמת, מטחים של ממש, ככה גם בחיים האישיים שלנו. הזמנים משובשים, הכמויות איבדו מהמידה הנכונה, או בחוסר או בעודף.
כדאי להתבונן בזה ולנסות להשיב את האיזון העדין על כנו. לבחון כל פעם מחדש את המידה שהכי מתאימה לי.
למשל בעיניין הטיולים, שנה שעברה, בעונה זו של השנה כבר צברתי קילומטראג' מכובד על השביל, מדי סוף שבוע הייתי יוצאת לדרכים לעוד ועוד מקטעי שביל. השביל היה אז המנוע שדחף אותי לצאת לדרך, ללכת, עוד ועוד ועוד. השנה אני מרגישה הרבה יותר רגועה, כבר לא במירוץ לסיים שביל ארוך של אלף קילומטרים.
רק בשבת שעברה יצאתי לטיול הראשון שפתח עבורי את עונת המדבר. מרגישה שמשהו נרגע בי, שכבר לא זקוקה לכמות מוזגמת של שעות הליכה.
תמונת היום שלי היא מהשבת החורפית שקיבלה את פני במנהטן, כשירד גשם מהבוקר עד חמש אחה"צ וכל מה שיכולתי לעשות זה להסתרר מפניו במקומות סגורים. כמו מבנה האוקולוס המרשים, זה שנראה כמו ציפור מוטת כנפיים או כמו שלד של ליווייתן. העיר היתה קרה, אפורה ורטובה.
מזכיר במשהו את מה שנמצא מחוץ לחלון הבית שלי. לא בנוף, אלא בתחושה.

יום חמישי – 22.11.18

"ופקחת ביום ההוא את עיניך והצצת היישר אל תוך עיני הטבע וראית בהם את תמונתך, וידעת- כי אל עצמך שבת.
כי בהתעלמך מהטבע, התעלמת מעצמך.
כי האדם באשר הוא אדם צריך להיות תמיד בתוך הטבע.
כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר-ממש מה שהמים הם לדג.
כי לא רק להשתקפות בבואתו של הטבע בתוך נפשו זקוק האדם, זקוק הוא למגע של הטבע, ללחיצה המקפת והמאחדת שהטבע – שההוויה האין-סופית לוחצת על כל נקודה מנקודות גופו ונפשו, ומכריחה אותו לחיות, להיות אדם, להיות פרט בפני עצמו."
מתוך "האדם והטבע", א.ד. גורדון

"להיות תמיד בתוך הטבע", הלוואי. אולי לא תמיד, כמה שרק יכולה. ולפעמים מגוונת ונוסעת לטיול אורבני וכמה שמחה לפגוש גם שם באותם רוג'ומים שמכירה מן המדבר. רק שמגדלי האבנים הצבעוניות, המקושטות כ"כ יפה שראיתי בחלון הראווה של חנות המזכרות במוזיאון הגוגנהיים היו מחווה לאמנית שוודית שציוריה הוצגו בתערוכה. כך או כך, אהבתי את המגדלים הללו שנראו כעבודת אמנות לכל דבר.

יום רביעי – 21.11.18
יוצאת מהבית בשמונה בבוקר, חוזרת הביתה בתשע וחצי לערך. למעלה מחצי יממה שאני מחוצה לבית, אבל במקומות סגורים. לעיתים קצת מחניקים, רוב היום יושבת מול מסכים. שני המסכים של המחשב בעבודה, המסך של הטלפון, המסך של המחשב הנייד. ושוב מסך המחשב בבית. ניגשת לתיקיית התמונות הצילמתי בניו יורק ושולפת משם באופן רנדומלי תמונה, יום טיול מס. 5, תמונה מס. 167. מה יוצא? הביניין עצום המיימדים של חנות הכל-בו מייסיס (אפרופו בלאק פריידי שקרב ובא בצעדי ענק….) לא טרחתי להיכנס, חלפתי על פניה. השעה היתה כמה דקות אחרי חמש, כעבור שעה היבטתי על אותו הביניין ממרומי הקומה השמונים של האמפייר סטייט בילדינג. את השלט האדום הענק הזה אי אפשר לפספס. היות ומדובר בתמונה ביום, זו התמונה שעלתה בגורל, תמונה שצולמה ממפלס הכביש. את התמונה שצולמה מראשו של גורד השחקים אשאיר להזדמנות אחרת. סוף היום. אני עייפה. (ובסוגריים אציין שממשיכה לעמוד באתגר "התמונה ביום" בהתמדה מעוררת… לא משנה מה, העיקר עושה מה שצריכה לעשות).

יום שלישי – 20.11.18
היום קיבלתי מכתב פיטורין. פעם ראשונה בחיים. זו לא היתה הפתעה ידעתי שזה הולך לקרות ועדיין…. הלקוח החליט שלא לחדש את החוזה עם החברה בה אני עובדת. בינתיים אותו לקוח נרכש ע"י חברה אחרת גדולה יותר כך שבקרוב הוא יחדל מלהתקיים. כל הקלפים נטרפו והחל מסוף דצמבר יחסי עובד-מעביד ארוכי שנים יגיעו לקו הסיום. זה טוב? זה רע? זה נייטרלי? יש הרבה דרכים לפרש את הסיטואציה שנקלעתי אליה. כרגע מעדיפה שלא להיכנס לפרטים, רק מניחה את המילים הללו כאן לצד תמונת היום. אחת מתמונות ההזהרה היפות שצילמתי בוול סטריט שבמנהטן.
"אין כניסה!" ככה בדיוק הרגשתי היום, כמו אותו פס אדום אלכסוני שחוסם את הכניסה. פס אדום שמראה לי את הדרך החוצה.

יום שני – 19.11.18
אני לא מרבה לצלם אנשים, זה לא עיניין חדש, מאז שאני מחזיקה מצלמה ביד, העין והאצבע שעל ההדק נמשכים למסגר פריימים של נופים וחפצים דוממים. באוסף התמונות שהבאתי איתי מניו יורק יש הרבה יותר תמונות של ציורי קירות וביניינים מאשר אנשים. כשאני מטיילת ברחובות המבט שלי עסוק בהתבוננות נון-סטופ, בביניינים, בנופים וגם באנשים. אבל מכאן ועד לצלם אותם המרחק רב. אני נוקטת בתפיסת עולם שפניו של האדם הם שלו ורק שלו ואין לי שום זכות לכוון מצלמה לפרצוף שלו ולצלם, אלא אם ביקשתי רשות. ולמי יש זמן וכוח ואומץ לבקש רשות מעוברי אורח. אז ממעיטה לצלם אנשים.
ובכל זאת לתמונת היום אני בוחרת פריים אחד מגשר ברוקלין, כשחלפתי על פניהם, הזוג הזה דיגמן למצלמה. נכח במקום גם עוזר צלם עם הבד הזה שמרכך את הפלאש. התאורה היתה מושלמת, בדיוק בשעה של השקיעה, אף אחד לא נכנס אל תוך הפריים למעט הזוג. היא התמסרה לחיבוק שלו והוא שקוע כולו בשיער שלה. חטפתי את הסצינה הזו ומיהרתי להסתלק, שלא יכעסו שלא ביקשתי רשות. ולמה אני שמה את הפריים הגנוב הזה כאן? כי משהו בחיבוק מאוד נגע ללבי. החיוך שלה, הכבלים של הגשר במאסיבי ברקע, והזיכרון של אותו ערב שחציתי את הגשר, לבד-לבד בעיר הגדולה – כל אלו יחד גורמים לי לחבב מאוד את התמונה הזו.

יום ראשון – 18.11.18
בדרך הביתה במכונית שמעתי ברדיו על שיא חדש שנשבר בעולם האמנות עם המכירה של ציור של דיוויד הוקני בסכום שערורייתי של 90.3 מיליון. מה שהופך אותו לאמן החי היקר ביותר. מבקר האמנות שרואיין ברדיו אמר שבשנים האחרונות היו ליצירות האמנות "תשואות יפות". השימוש במילה "תשואה" שלקוחה מעולם הפיננסי (מניות וכו') לעולם האמנות מעוררת בי בחילה. המשכתי בנסיעה וחלפתי ליד אותו קיר של הגשר במחלף שפיים, זה שמע"ץ כיסתה בצבע לבן וראיתי שהוא חזר!!! הקוף הירוק של כביש החוף! הקוף הזועם חזר והפעם גדול יותר, עויין יותר, פוער פה עם שיניים חדות שמאיימות לטרוף ולפצוע.
ובהקשר של אמנות וכסף, צילום של אחד מפסלים מתוך מיצב של Tom Otterness בגן מקסים בפארק רוקפלר. בדיוק בזמן שהיגעתי לאותו גן קטן והתבוננתי בדמויות הקטנות שהיו פזורות במקום, מנסה לחבר ביניהן לסיפור אחד, שמתי לב שמסתובבים שם כמה צעירים שמגלים עיניין בפסלים. כעבור זמן קצר התקבצו סביב המורה ששאלה שאלות ונתנה את הפרשנות שלה למיצב. עמדתי בצד והקשבתי בעיניין לחלק מהדברים שנאמרו באותו שיעור אמנות, אם כי לי יש אינטרטציה קצת שונה. אולי אכתוב על זה פוסט נפרד, אפרורפו כסף. ואמנות. בכל מקרה הערב העלתי פוסט על אמנות רחוב ניו יורקית.

יום שבת – 17.11.18
היום מצאתי גלובוס חדש,קטן וחמוד בכיכר ביציאה מתחת הדלק בדימונה, אני מבקשת מהנהג להאט כדי שאוכל לצלם אותו ולהוסיף אותו לסדרת הגלובוסים שלי: משמאל לימין: הגלובוס הענק מקווינס, הבינוני מכיכר קולומבוס והקטנצ'יק מדימונה.

יום שישי – 16.11.18
הגשם שדיברו עליו אכן ירד היום, במטחים חזקים ששמעתי תוך כדי שינה מוקדם מאוד בבוקר. סוף-סוף סתיו או התחלה של חורף. האוויר נקי, רחוץ, רענן, קריר.
היום היה יום של בית,, מבוקר עד ליל להיות בבית, להינות מהשהות בבית, משימות קטנות, זמן למנוחה, להטענת מצברים לקראת הטיול מחר. כשהוצאתי את התיק, נעלי ההליכה, מקלות ההליכה, השלוקר – שמתי לב כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהשתמשתי בציוד הטיולים שלי. וכמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שכיוונתי שעון מעורר לארבע ורבע לפנות בוקר. וכמה זמן מאז שהייתי על השביל במדבר. כותבת ומחייכת לעצמי בשקט. כן, מחר אטייל על שביל ישראל, על הכרבולת. אחד המקומות הנהדרים לפתוח איתם את עונת טיולי המדבר.
תמונת היום עדיין ממנהטן, משבת, כשירד גשם כל היום, עד שעות אחר הצהריים ונאלצתי למצוא מסתור במקומות סגורים. עד שהגשם פסק ויכולתי לצאת החוצה.

יום חמישי – 15.11.18
השבוע לפני שנתיים הלך לעולמו לאונרד כהן, משורר ויוצר מוכשר כל כך שהשפיע על חייהם של רבים כל כך
"צלצל בפעמונים שעדיין יכולים לצלצל, שכח את ההצעה המושלמת שלך. יש סדק בכל דבר, כך האור נכנס פנימה"
לאונרד כהן, מתוך השיר "Anthem" (המנון)

Ring the bells that still can ring
Forget your perfect offering
There is a crack in everything
That's how the light gets in

Leonard Cohen

ה"סדק" שבי, חוסר השלמות שבי, הכביכול "פגם" שבי – מלמדים אותי להניח את הביקורת הפנימית בצד, לתת מקום לחוסר המושלמות שלי ושל האנשים סביבי. מלמדים אותי לאהוב את המקומות הלא שלמים שבי, הלא מדוייקים עד הסוף. להסכים להיות במקום שמוכן לטעות. לאמץ נקודת מבט שמוכנה לקבל את הפגמים והסדקים ומאפשרת לאור להכנס. לוותר על הרדיפה אחר השלמות. להיות מוכנה לקבל את עצמי כפי שאני.
תמונת היום צולמה בסנטרל פארק, אור רך של סתיו שחודר מבעד לענפי העצים. מוקדשת לזיוה באהבה.

יום רביעי – 14.11.18
לא משנה היכן אהיה צבע, באשר הוא צבע, תמיד ימשוך לי את העין ויזכיר לי את מה שלמדתי לפני שנתיים בקורס איבחון צבעים על משמעויותיהם של הצבעים, ידע שהוטמע עמוק בעולמי.
תמונת היום שלי היא תמונה כתומה. כתום של דלעות ששימשו להפעלה כלשהי לילדים לכבוד ההאלווין בפארק שבשכונת וויליאמסבורג ואח"כ הונחו בקרטון ביציאה מהפארק.
הכתום הוא צבע של זרימה וגמישות, מעורר שמחה והנאה, צבע של למידה והתנסות. הוא הצבע של האנרגיה המינית ומסמל יצריות ויצירתיות.

יום שלישי – 13.11.18
ניו יורק היא עיר שמאפשרת חוויה אורבנית מלאה, עמוס וגדושה בכל טוב. רחובות, שדרות רחבות, ביניינים, ארכיטקטורה מענינת, אנשים, מוזיאונים.
בעיקר המולה של עיר סואנת ותוססת, עם נגיעות קטנות של טבע שניתן לחוות בפארקים. במיוחד בגדול, הסנטרל פארק וגם בקטנים יותר.
חיות אין בניו יורק, כלומר יש סנאים (חולדה עם זנב) וסוסים שמסיעים נוסעים בכרכרה בפארק וכלבים מחונכים, אבל לא חיות טבע פראיות.
אני לא מחובבי גני החיות לכן לא כללתי במסלול שלי ביקור באחד מגני החיות שיש בעיר הגדולה.
מה שכן, בדרך לניו יורק ראיתי במטוס לראשונה את הסרט "חיי פיי" ובדרך חזרה מניו יורק ראיתי גם כן לראשונה את הסרט "סיפורי נרנייה".
תמונת היום שלי היא של נמר מצוייר לכבוד ריצ'ארד פארקר מחיי פיי ושל האריה מהספריה הציבורית לכבוד אסלן, האריה מסיפורי נרנייה

יום שני, 12.11.18
ברכבת התחתית של ניו יורק שמתי לב לשלטים עם שירה. בפעם הראשונה שראיתי את השיר הראשון לא הבנתי מה זה. מה??? באמת??? האמריקאים תולים שירים בקרון רכבת???
למה לא? מסתבר שיש פרוייקט כזה (MTS- Arts & Design) ומסתבר שאני לא היחידה ששמה לב, שעצרה להסתכל, לקרוא ואפילו לצלם.
הצילומים יצאו טיפונת מטושטשים לכן חיפשתי את המילים ברשת והעתקתי לפינת "תמונה ושיר"
לתמונת היום מעלה שלושה שירים מהסאבויי של ניו יורק על מצע עלי שלכת

יום ראשון – 11.11.18
הפייסבוק מזכיר לי שלפני שלוש שנים סיימתי להרכיב את הספרייה הגיאוגרפית שלי. בערב ה-11 לנובמבר 2015 הבאתי את שני שלדי המתכת הצבועים הביתה והעמדתי אותם בסלון. אח"כ הרכבתי עליהם את המדפים המצופים במפות. לפי אותו פרנציפ שלקחתי דלתות ישנות של ארונות מטבח וציפיתי במפות, לקחתי כוננית מגירות משרדית סתמית אבל פרקטית למדי וגם אותה ציפיתי בכל הכיוונים במפות.
בתמונת היום "הספרייה הגיאוגרפית" ושידת המגירות הצבעונית. הן עדיין מונחות בסלון, פונקציונליות מאוד.

יום שבת – 10.11.18
מוצ"ש מאוחר בלילה, ממלאת שאלון אונליין כדי לבדוק לאיזה טיפוס אני שייכת ע"פ שיטת אניאגרם ולהפתעתי השאלון הממוחשב מדייק
דברים שלעולם לא יעזו לעשות: לוותר על הזמנה להצטרף לטיול, כי הבטיחו לעצמם לסדר היום את הארון (הטיפוס הנהנתן) וגם לתאר את היום שעבר עליהם בשתי דקות (הטיפוס הדרמטי). לא קראתי את האיפיונים של יתר הטיפוסים ולא מכירה את השיטה לעומק אבל שני המשפטים הללו שיעשעו אותי. כן, לרוב לא מוותרת על הזמנה לטיול ולרוב יהיה לי קשה לתאר את מה שעובר עלי בשתי דקות. כמו שקשה לי לדלל לאלבום ניו יורק אחוז אחד מכלל התמונות שצילמתי. אני אדם של "עוד ועוד", מילים ותמונות. קשה לי עם התימצות, עם המינימליזם. וכ"כ חבל לי שרוב התמונות מניו יורק ישארו גנוזות בהארד דיסק במחשב, כי יש גבול כמה אפשר להציף.

תמונת היום: הפארק בקווינס שם עמדתי ליד היוניספירה והתרגשתי מאוד. והכי מצא חן בעיני כשמטוסים מלה-גארדיה חלפו בשמיים ונכנסו לי בול לתוך הפריים.

יום שישי – 9.11.18

התשוקה התמידית שבי.
כך בדיוק רציתי לחיות.
שום רגע אבוד, תחושה מלאה כבת לויה,
אני כאן, אני עכשיו, איני מצפה למאומה,
המצב הזה מזכיר דבקות
הוא מזכיר הכרת תודה,
אפילו ביראת כבוד הוא מתחכך.
אך הוא עצמו אינו דבר אחד ויחיד מאלה,
אפילו לא כולם.
הוא רק קיים, קיים, קיים.
משהו מתחבר בי לנצח
ורק לרגע הזה.
והרגע הזה קיים.

אוה קליפי

רגע של מנוחה מול נוף אורבני, רגע של הפסקת תפוח, רגע לפני הביס. אני יושבת בטיילת בעיר הגדולה. אני אוכלת תפוח. אני כאן, אני עכשיו.
מהטיול לאורך הטיילת הידועה בשם High-Line, מנהטן, סתיו 2018

יום חמישי – 8.11.18
בשעה כזו לפני שבועיים יצאתי מביתי לנתב"ג ובלהט ההתרגשות צילמתי את כרטיסי העלייה למטוס, טיסת לילה לאיסטנבול ולאחר כשעתיים טיסת המשך לניו יורק.
בשישי שעבר בשעה כזו הייתי בדרכי ב-AirTran ל-JFK, אחד משדות התעופה הלא-מי-יודע-מה נחמדים, בדרכי חזרה ביתה. את כרטיסי העלייה למטוס לא צילמתי הפעם. העייפות הכריעה אותי. מצד שני, בזכותה דילגתי בהצלחה על הג'ט לג, כי ישנתי לאורך רוב הטיסה ואח"כ בלילה כשנחתתי ב-00:50 שעון ישראל.
ציטוט היום יחד עם תמונת היום: "Of all the books in the world the best stories are found between the pages of a passport"

יום רביעי – 7.11.18
הבנה קטנה משיעור ימימה לפני שנתיים:
החולשה סוגרת מנעולים, החוזק פותח אותם.
כשאני במקום חזק, פתוח, אני יכולה לעמוד אל מול העולם ואל כל מה שיביא לקראתי גם בלי המנעול.

תמונת היום: גשר מנהטן, סתיו 2018

יום שלישי – 6.11.18
כמה שאני אוהבת גלובוסים, ובמיוחד את הגלובוס של כיכר קולומבוס במנהטן שצילמתי בכ"כ הרבה פריימים והינה עכשיו בווריאציה בשחור-לבן. להזכיר לי שלא אשכח שהעולם גדול ופתוח, שאם רק אעיז לצאת מביתי למסעותי יקרו לי דברים נפלאים, אגיע למקומות נפלאים. כמו ניו יורק, שהתלבטתי, להוציא ויזה? לנסוע? לקנות כרטיס טיסה?
ניו יורק זו לא עיר שמגיעים אליה בקלות, צריך להתאמץ, לעבור הליכים ביורוקרטים, לטוס שעות ארוכות. דרך ארוכה עד שמגיעים אל העיר ואז היא מפנקת במראות כ"כ יפים ומרעיפה מכל הטוב שבה. נכון, זו עיר עצבנית, רועשת, אחוזת תזזית, ובתוך כל ההמולה הזו אני מוצאת את מה שהכי מהנה אותי, מה שמעלה לי חיוך גדול על השפתיים.
כמו הגלובוס הזה למשל.

יום שני – 5.11.18
לכבוד הגשם שהחל לרדת תמונה ושיר באוירה סתווית

יום ראשון – 4.11.18
חודש חדש, שבוע חדש, אחרי יממה במעבר משם לכאן, לשנע את עצמי מאמריקה חזרה הביתה. זו היתה דרך ארוכה, מתישה, עם קונקשיין ארוך מאוד באיסטנבול. ועם הנחיתה חזרה בארץ, השימחה לשוב אל ביתי, לשקט, לעשייה היומיומית.
העייפות עדיין גדולה מאוד, מה הפלא, בהתחשב במרחקים הארוכים שצעדתי ברחובות העיר הגדולה. היום מתקיים מרתון מנהטן ולמרות שלא מדדתי, יש לי הרגשה שמדי יום צעדתי לפחות חצי מרתון.
תמונת היום שלי היא קולאג' של צילומי הנעליים המפורסמים שלי מהעיר הגדולה שצעדו בשמונה ימים קרוב לארבעה מרתונים

 לחודש הקודם | לחודש הבא | לדף הראשי