תמונה ביום – ספטמבר 2018

יום ראשון – 30.9.18
האימיג'ים הבאים נמצאים בתיקייה ישנה העונה לשם "מתאבדים"
שרבטתי את איש הגפרור בשלל תנוחות ושיגרתי במייל לפני כמה שנים לאיש אחד שרציתי לעצבן. וגם קצת להדאיג. במשך שבוע, כל יום שלחתי תמונה אחת, ללא מילים. היום, במרחק של הזמן שעבר, אני מסתכלת בתמונות הללו ועולה בי חיוך. אנשי הגפרור נראים לי כ"כ חמודים. הכי אני אוהבת את איש הגפרור שמחבק אריה, אם הייתי זוכרת איך מפרידים שכבות בפוטושופ הייתי מפרידה את האריה ושמה תמונה שלי במקום. תארו לכם, לחבק אריה, איזה כייף גדול זה, כל עוד הוא לא טורף אותי…

זו תמונת היום שלי ליום האחרון בספטמבר. קצת רימיתי ואספתי 7 תמונות לקולאג' אחד, אבל מותר לי… זו הרי הפינה שלי ואני זו שקובעת את החוקים… מחר אפתח דף חדש עבור חודש אוקטובר ורק אוסיף שמכל הפוסטים בקטגוריות השונות שכתבתי עד כה בבלוג זה המדור האהוב עלי ביותר. אין נושא קבוע, אין רצף, כל יום נראה אחרת, לפי מצב הרוח, לפי מה ש"תפס" אותי באותו היום. אם יש מי שעוקב וקורא (ונאמר לי שיש…), ככה אפשר להכיר אותי הכי טוב, וגם אני את עצמי. מעניין לדפדף אחורה ולראות איזה תמונה הצמדתי לימים שחלפו. אם הייתי יכולה להמליץ לקוראי ל תרגיל, הייתי אומרת להם לעשות בדיוק אותו דבר. חודש שלם, פנו לכם מדי יום רבע שעה, בבוקר, צהריים או ערב, מתי שמתסדר ובחרו תמונה שקפצה לכם לראש. ולידה תוסיפו קטע טקסט קצר. שורה או שתיים, פסקה או שתיים. בסוף החודש תקבלו פסיפס ויזואלי וטקסטואלי של רגעים מפה ומשם. זה יפה. זה מעניין ואפשר גם להתבונן ולחפש מכנה משותף, מה בולט, מה אפשר ללמוד מהתיעוד הזה עלי, על הנושאים שמעסיקים אותי.

יום שבת – 29.9.18
נכון שכותבת בראשון בבוקר, רק בגלל שחזרתי אתמול מכביש הגבול מרוסקת מעייפות, אבל עייפות טובה, עייפות בעקבות נסיעה ארוכה ומהנה מאוד. בשישי לקראת חשיכה היגעתי לחניון הלילה בבורות לוץ ולמחרת, כלומר, שבת בבוקר קמתי עוד לפני הזריחה, מארגנת את הציוד שלי, מקפלת את האוהל ומרתיחה מים לקפה. הרגע הזה שיושבת על אבן ולוגמת מהמשקה החם הזה, הרגע בו היום מתחיל כשאני יודעת לאן פני מועדות אבל לא יודעת אילו הרפתקאות נכונו לי, מה אפגוש שם לצד הגבול, לאילו שיחות עם אנשים זרים אקלע, איזו פינה מוצלת אתפוס לי כדי לשבת ולהינות מהנוף, אילו מחשבות יעלו בי, איך יעבור עלי היום מהרגע שייפתח המחסום בהר חריף ואכנס לכביש ועד הרגע שאעזוב את הכביש במחסום בעזוז.
זה בדיוק הדבר שאני כ"כ אוהבת ולמען האמת גם קצת מכורה לו בטיולים. שהצ'אקרה של הסקרנות נפתחת וכל מה שמגיע מתקבל בברכה, לכל מה שמגיע אני אומרת שלום, שלום של Welcome, או בלשון שכנינו מצדו השני של הגבול, מרחבא.
תמונת היום: הקפה של הבוקר בבורות לוץ, מערב הר הנגב הגבוה. שנים שלא ישנתי שם…

יום שישי – 28.9.18
אני אמורה להיות כולי צהלות סוסים אדירים… מה שכ"כ רציתי הולך לקרות בקרוב. חודש הבא בתאריך כזה אתהלך ברחובות מנהטן… אחרי ה-Your visa has been approved ואחרי ה-OK מהעבודה לצאת לחופש כל מה שנותר לעשות זה להזמין כרטיס טיסה ליעד. מיטה בחדר בהוסטל כבר הזמנתי, ככה שיודעת באיזה תאריכים אהיה שם, ועדיין שעות שטבעתי בחיפושים, השוואות. כמה עולה טיסה דרך מנוע של השוואת טיסות? וכמה עולה ישירות באתר החברה? ואלי ננסה את החברה הזו? בקיצור, תהליך ארוך, מתיש והעיקר לעולם לא לחזור לבדוק מחירים, עכשיו, אחרי ששילמתי 666 דולר…
הערה קטנה על ממשק החיפוש, כמה הוא לא ידידותי לפעמים וכמה התצוגה של שעות הטיסה מבלבלת, עד כדי כך שהייתי צריכה לחפש בגוגל למה הכוונה 12:55 AM, האם זה חמישה לאחת בלילה? אז למה לא לכתוב 00:55? כי אסור לטעות בזמנים… חיפושים מהסוג הזה גורמים לי לפעמים להרגיש הכי מטומטמת בעולם, חוסר הביטחון מול טפסי הזמנה אינטרנטים הולך וצובר תאוצה והמחשבה עלי בעוד כך וכך ימים בחמישה לאחת בלילה בטרמינל של JFK, ששנים לא הייתי ולא יודעת איך אסתדר ואיך אמצא את דרכי שם, אל השדה ומהשדה.
אבל זו ניו יורק, וכן, טסה לבד, ובטוחה שבסופו של דבר הכל יסתדר לטובה. בינתיים ממשיכה לעכל את החוויות מסיני. הלך הרוח שהבאתי משם, שממאנת להיפרד ממנו…
ותמונת היום גם היא משם, בסיבוב הראשון שלי על החוף ראיתי ערימת אבנים מונחת על שולחן וכמובן שהתיישבתי והתחלתי לשחק. ניסיתי לבנות מגדל אבנים אחד גבוה, שכל הזמן התמוטט, ולבסוף התפשרתי על שני מגדלים. וזה מקום שמאוד ארצה לבקר בו במנהטן, Ground zero, היכן שהיו פעם מגדלי התאומים.

יום חמישי – 27.9.18
הבוקר התייצבתי בשגרירות ארה"ב לראיון על מנת לקבל ויזה לאמריקה ו… אישרו את הבקשה שלי. שבוע הבא יגיע הדרכון עם הויזה, וגם בעבודה אישרו את הבקשה שלי לשבוע חופש. כל שנותר זה להזמין כרטיס טיסה ו… להתחיל לתכנן את היעד הבא
"כמה זמן חי אדם ככלות הכל? האם יחיה אלף ימים או יום אחד? למשך שבוע או מאות בשנים? כמה זמן עובר על אדם בעת מותו? מה פירוש המילה "לנצח"?" פבלו נרודה
תמונת היום שלי: יומן אמנות בתהליך התהוות, "לזרום עם השינוי", עם עפרונות מסיסים במים שיוצרים זרימה יפה של צבע הרקע. זו השכבה הראשונה שהשלמתי בסיני. וכעת לעבוד על השכבה הבאה, וזו שמעליה.

יום רביעי – 26.9.18

היום דיווחו בחדשות על אלפי מתפללים שהגיעו לרחבת הכותל המערבי לקחת חלק בברכת הכהנים ולהתברך מפי מאות הכהנים: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".
וזה הזכיר לי את הימים בהם לימדתי בבי"ס יהודי באטלנטה ולמדנו את הברכה הזו עם האצבעות המפוסקות בידיים. חילקתי להם שבלונה מצולמת לצביעה ואח"כ תלינו את העבודות על הלוח בכיתה. התפילות של הילדים היהודים-אמריקאים נגעו כ"כ ללבי שצילמתי אותן. וזו תמונת היום שלי.
ברכת הכהנים של כיתה 5A ו-5B, ביה"ס היהודי אפשטיין, אטלנטה, ג'ורג'יה.

יום שלישי – 25.9.18, חול המועד
תרגיל מחשבתי מעניין וקצת אחר שכתבה תמרי סלונים ליבס בקבוצת הפייסבוק "עיניים מעצבות השראה"
התרגיל הולך ככה:
דמייני את עצמך עוזבת את תחום העיסוק בו את עובדת היום. לתמיד. נפרדת ממהות שאיפיינה אותך. השם, הסטאטוס המשפחתי שלך נשאר אותו הדבר.
השינוי בתחום העיסוק הופך אותך לאדם שקוף, כזה שלא רואים אותו. שחולפים על פניו ולא שמים לב.
איך תרגישי? האם עדיין תהיי יצירתית? האם תמשיכי ליצור? האם היצירתיות תשנה את מצב השקיפות?

תרגיל שדורש לגימה קטנה מכוס אומץ. לחשוב עלי כעל אדם שקוף. לנסות להיכנס לנעליו של אדם שקוף. לחשוב איך ארגיש כאדם שקוף.
למען האמת זו לא חוויה זרה עבורי. כשאני מתארת מנקודת מבט של בוגרת את חוויית הילדות שלי, לא אחת אני משתמשת במילה "שקופה". הייתי ילדה שקופה. ילדה שלא ראו אותה, לא שמו לב אליה, לא התעניינו בה, לא הקשיבו לה. ציפו ממנה שתעשה מה שכולם עושים, שתהיה ילדה טובה, שתעזור, שתסיים את המטלות. לא שאלו אותי על מה אני חולמת, מה אני רוצה להיות כשאגדל, מה אני אוהבת, מה משמח אותי.
יגידו כל הפסיכולוגים ובצדק שאחד הדברים המשמעותיים ביותר להתפתחות של אדם זו הנראות. שחלק מתפיסת ערכו של האדם קשור באיך הוא נתפס בעיני האחר, וזה משליך על איך הוא נתפס בעיני עצמו. לדעת שרואים אותו, שהוא נחשב, שהוא משמעותי בחייהם של הקרובים לו. אדם שמסתובב עם התחושה ש"רואים אותי" הוא אדם בריא בנפשו, כי יש לו מקום בעולם שמחוצה לו. אדם שמסתובב עם תחושה קשה ש"לא רואים אותי" יכול בקלות ליפול לבורות של דיכאון, עצבות, ייאוש בגלל שלא "סופרים אותו", הוא אינו חשוב, אינו נחוץ.

אני, שחוויתי ילדות שקופה גדלתי להיות נערה ואישה צעירה מבודדת מבחינה חברתית. השקיפות העצימה את תחושת חוסר השייכות וחוסר הערך. לא רואים אותי = אין בי משהו ששווה שישימו אליו לב = אני לא שווה. רק כעבור שנים של עבודה פנימית ארוכה ומפרכת פוררתי את המשוואה "הם לא רואים אותי = אני לא שווה". עד שלמדתי להכיר בשווי ובייחוד שלי בלי קשר לאיך אני נתפסת בעיני אחרים.
היום אני לא אישה שקופה. לפעמים אני שקטה, מכונסת בתוך עצמי, נוכחות לא מורגשת מתוך בחירה שלי למקד את האנרגיה פנימה, במקום לעשות "רוח וצילצולים" שימקדו את תשומת הלב של האחרים בי.
היום יש לי עבודה מכבדת, יש לי מקצוע, יש לי משכורת חודשית, יש לי title. מה יקרה כשאפרד מהכותרת הזו? מה יקרה כשאעזוב את ההייטק ואהיה "הייטקיסטית לשעבר"? איך ארגיש אם יום אחד אהפוך לאישה שקופה? האם הנראות הכרחית כדי שאמשיך להרגיש טוב עם עצמי, עם חיי, עם הבחירות שלי או שגם במצב של שקיפות, של התעלמות מצד הסביבה אני יכולה להמשיך לחיות חיים שמחים, מלאי עיניין, תוכן, תשוקה. להיות בנתיב הגשמה עצמית, גם בלי שיראו אותי, שיפנו אלי את הזרקור.

יש משהו מאוד צנוע בשקיפות, משהו שמסתפק במקום שלי, המדויק לי. השקיפות אם כך שדבר שממרכז, מדייק.
אני יכולה לראות אתכם, להתבונן בכם, להקשיב לכם אבל אתם לא רואים אותי. אני יכולה לחשוב לי מחשבות ולצייר לי ציורים, אבל אתם לא מתעניינים, לא רואים, לא אומרים לי מילה, לא טובה ולא רעה. השתיקה הזו כופה עלי דיאטה, דיאטת תשומת לב. במקום לפזר אותה לכל עבר, היא ממוקדת בי.

אישה שקופה שעובדת בעבודה ש"לא נספרת", לא משמעותית, לא מועילה ולא חשובה. אישה שלא מותירה חותם. היינו אך אם היא ישנה או איננה, היעדרה אינו מורגש. נגיד, כשאישה שקופה חולה או לא מרגישה טוב, מאושפזת בבית חולים, לא רק שאף אחד לא יגיע לבקר אותה, אף אחד גם לא ישים לב שהיא איננה, אף אחד לא ידרוש בשלומה. אישה שקופה שהעדר הניח לה, הפריש אותה מתוכו, לא מתעניין בה, לא מצפה ממנה לדבר. אבל אם היא שלמה עם עצמה, אוהבת את עצמה ואת חייה, היא אמורה להרגיש הקלה מסיימת. היא מחוץ למכ"ם, חופשייה לעשות כרצונה.

ככל שאני חושבת על המושג הזה אני מבינה שזו עוד כותרת, עוד title שמדביקים אנשי הזרם המרכזי למי ששונה מהם, למי שחי בשוליים, למי שעוסק בעבודות "לא נחשבות". יש כאן התנשאות גדולה מאוד ומרגיזה. מי אתם שתצביעו על אנשים ותאמרו, זה, השומר בקניון, הוא איש שקוף.
אנחנו חיים בעידן בו כולנו רוצים לראות ולהיראות. על הרעיון הזה מושתתות הרשתות החברתיות שהתמכרנו אליהן. "תראו אותי", זו הזעקה הכי נואשת שיכולה להיות לתשומת לב. מי שזקוק לעין של האחר שתאשר את קיומו. ואותם אנשים כביכול שקופים, אנשים ששום עין לא מונחת עליהם, הם עדיין חיים, קמים בבוקר, עוסקים במשלח ידם שמפרנס אותם בדוחק. יש דברים שהם אוהבים לאכול או אוהבים לעשות. יש להם אמא שהולידה אותם וייתכן שאהבה אותם מאוד, ייתכן שיש להם משפחה משל עצמם. ייתכן שיש אנשים שקרובים אליהם, שרוצים בטובתם, שאוהבים אותם.

ככל שאני מתעמקת במושג הזה הוא מקומם אותי יותר. חושבת שאולי זה בכלל לא עיניין של שקיפות אלא השפעה. כמה טוב אתה משפיע על הסביבה הקרובה אליך. עד כמה אתה משמש בחייך וביכולות שלך כצינור להזרמת שפע וטוב. צינור שמאפשר לטוב לזרום דרכו. האם מי שהצמדנו לו את התווית "שקוף" לא מסוגל להשפיע מטובו על העולם, רק בגלל שלא רואים אותו? והאם מי שאינו שקוף, מי שבמרכז העיניינים, מי שנושא עליו בגאווה תואר מכובד, מנכ"ל או איש מחשבים, האם הוא בהכרח משפיע מטובו? יש ויש. לא קשור לכותרת החיצונית שנותן משלח היד, קשור למהות הפנימית של האדם. לדרך בה הוא בוחר לחיות את חייו, עד כמה הוא מאפשר לאגו שלו לנהל אותו, או שהוא מבין שכל ייעודו הוא להיות צינור של אור, להזרים אור לעולם.

השקוף לעומת הנראה, זוהי חלוקה אכזרית שדנה אדם לפי ה"מקצוע" שלו, לפי כמה כסף יש לו, לפי החיצוניות שלו. לפי נסיבות חיים שמובילות אדם לצד הזה או לצד השני, לאו דווקא לפי נטיית הלב או הכישורים האמיתיים . יש לא מעט סיפורים על אנשים שברוסיה היו נגנים בתזמורת או קומפוזרים מוכשרים ובארץ התגלגלו להיות שומרים בקניון או קופאים בסופר בשכר מינימום. מי ששם את התווית הם אותם שחצנים שלא מסתכלים על האחר, שעסוקים אך ורק בעצמם, שהמבט שלהם כל כך טרוד באיך הם עצמם נראים בקבוצת התייחסות שלהם, עד כדי כך שאיבדו עיניין בכל מי ששונה מהם, שאינו בקבוצה שלהם.

אני זורמת עם התרגיל וחושבת מה יקרה אם אשיל מעלי את התואר "אשת מחשבים", תואר שמחזיקה בו שנים רבות, שמשייך אותי לקבוצה נחשקת של אנשי ההייטק. הקבוצה הכי לא שקופה. האם כשלא אהיה יותר הייטקיסטית אהפוך אוטומטית לשקופה? אם אין לך עיסוק נחשב, את עצמך לא נחשבת, לא מעניינת, לא שווה התייחסות. מי אמר? ולמה זה בכלל צריך להפריע לי? להשפיע על איך אני תופסת את עצמי?
ואולי השקיפות הזו נותנת הרבה חופש, למי שבשולי המיין סטרים, להיות הוא עצמו, לא להתחנחן, לא למצוא חן, לא להתנהג כפי שמצופה.
האם עולה בדעתם של אנשי המרכז שאנשי השוליים השקופים יכולים להיות מאושרים? שמחים במי שהם? בחייהם? במשלח ידם? שמחים בחלקם? שטוב להם? שהמדרג החברתי המגוחך הזה בכלל לא מזיז להם? שהם אפילו אדישים לכותרות האלו? שהם מגחכים בינם לבין עצמם למשמע הכותרת הזו "שקופים"?

תמונת היום היא של הילדה יסמין, בת שבע מחוף נואיבה בסיני, אחת מאותן ילדות שקופות שמנסות למכור לתיירים צמידים ורובם הגדול מנפנף אותן כאילו היו אוויר. נתתי לה את המצלמה שלי וביקשתי שתצלם את עצמה.

יום שני – 24.9.18, סוכות
נכתב בדיוק היום לפני ארבע שנים. כאילו כתבתי את אותן המילים גם היום.

האינבוקס, הפייסבוק, הוואטסאפ שלי (ושל כולנו) מוצף בימים אלו בשנוטובות. בוחרים פריים יפה במיוחד ומוסיפים עליו כיתובים. חוכמה גדולה. ומה עם הכוונה?
יכולתי גם אני להכין שנהטובה יפה, עם פרחים או נופים עוצרי נשימה, או אפילו למחזר איזה כרטיס משנה שעברה, אבל לא מתחשק. השנוטובות הללו כ"כ סתמיות בעיני, כולן אומרות אותם הדברים, מילים מתקתקות שהבוקר במיוחד קשה לי איתן. אני לא יכולה שלא לחשוב מה קורה לאותן מילים מתקתקות כשהשגרה מכה בנו, כשהעצבות אומרת את דברה, כשהמתיקות מתמסמסת והאופטימיות נמוגה ונשארת עיסה בוצית.
וזה בדיוק האיחול שלי לשנה החדשה – שנשכיל לקחת את הבוץ הגולמי הזה ממנו עשויים החיים שלי (ושל כולנו) ובידיים יצירתיות ללוש אותו, להעניק לו צורה, לעצב אותו לפי רצוננו ולהפוך אותו לחומר ממנו עשויים החלומות.
ותסלחו לי ש"השנהטובה" שלי לא הכי אסתטית. יש יפות ממנה, אבל אני בדימיון רואה כל מה שאני רוצה לראות…

יום ראשון – 23.9.18, ערב חג סוכות
חמש שעות נהיגה רצופה ממסוף הגבול בטאבה עד לפתח הבית… עייפה אבל עם ברק מנצנץ בעיניים.
תמונת היום: לוכד חלומות שצילמתי בפתח אחד החדרים במחנה של אבו-מקבול בחוף נואיבה, סיני. חלומות מתגשמים, זה ברור לי.

יום שני – 17.9.18
פוסט שפרסמתי בדיוק היום לפני שנה, ערב ראש השנה ומעדכנת שהמדור יוצא לחופשה בת שבוע, אחזור בשני הבא.

שנה שעברה במהלך חודש אלול כתבתי לעצמי רשימה של מה עוד הייתי רוצה לעשות, לא נקבתי בתאריכים מדוייקים וגם לא ניגשתי לרשימה במהלך השנה לסמן V על דברים שנעשו. כעת, ימים ספורים לפני שהשנה מסתיימת אני חוזרת לקרוא ברשימה, עוברת שורה-שורה ומסמנת לעצמי "כן", "לא", "כן ולא"
שלפתי סעיף אחד מהרשימה העונה לכותרת "אני לא רוצה למות לפני ש….":
אפיתי עוגת גבינה שהצליחה לי והיתה סופר טעימה
ועל הסעיף הזה אפשר לסמן "כן" גדול ולהלן ההוכחה המצולמת.
מה שאני רוצה להגיד, ברוח השנה החדשה שבפתח, תכינו רשימות, תכוונו הכי גבוה והכי רחוק שאתם יכולים, תתפרעו עם הדימיון, לא מוכרחים דברים גדולים או יעדים "רציניים", אפשר גם קטנים, יומיומיים. נגיד עוגת גבינה.
מי שמכיר אותי יודע, זאתי, מה לה ולמטבח, אבל רציתי לבדוק את אני זוכרת ורציתי לשחזר טעם ממתכון ישן ויודעים מה… זה הצליח. וכשזה מצליח, שכמתגשם לכם חלום מרשימת הדברים שהייתם רוצים להספיק עוד בחייכם, וואוו איזה אושר גדול זה. ויכול להיות גם טעים. כמו העוגה הזו.

יום ראשון – 16.9.18

תמונות שצילמתי יחד עם מילים שכתבתי לפני שנתיים, אז זה היה יום שישי ויצאתי לצרעה לצלם חצבים.

בוקר שנושק לצהרים. ספסל מוצל. נקודת תצפית. נוף. הגבעות העדינות של שפלת יהודה. רוח קלה. צלילי באסים שנישאים ברוח. תפוח. לגימת מים. שקט. פריחת חצבים. שמים כחולים מעוננים.
זה כל מה שאני צריכה.
אפשר להרפות. להירגע. לשחרר. להגיד תודה.
מן רגע כזה בזמן שמתחשק לרקוד, לשיר, לצייר, להתנדנד בנדנדה.
להסתכל על החיים מלמטה למעלה ולצעוק לשמיים שכל צירופי הדברים הם לא סתם. לגמרי לא סתם.
זה לא יכול היה להיות אלא ככה.
מן רגע כזה שמרגיש הכי נכון, רגע שהביא אותי לכאן, רגע בו כל מה שאבקש יתקיים לי. רגע שבו הפחד ממה שיהיה מסתלק ונשאר רק להסתכל על החיים תוך כדי נדנוד ו…לאהוב אותם מכל הלב.

יום שבת – 15.9.18
"תודה, אני אוהבת אותך, תודה"
אני לעצמי כשאני נוגעת בקצה האי, גלים חזקים מגיעים מכיוון הים מקשים עלי לטפס, אז רק נוגעת לרגע, מעיפה מבט מקרוב על האי הפצפון, מרפה ומתחילה לשחות חזרה לחוף.
הפוסט שפרסמתי כאן אתמול על ה"אי שלי" הצית בי את החשק להגיע לשם לפני שיהיה מאוחר מדי וקר מדי לים. נוסעת כפול זמן כדי להגיע עד החניון בכניסה לחוף דור-נחשולים, לא מתעכבת בחוף עצמו אלא ממשיכה לכיוון הבריכות שלמרגלות תל דור.
בבוקר שבת הן עמדו לרשותי בלבד. ריקות, שקטות, נעימות, טורקיזית, מענגות. שהיתי במים למעלה משעה, עד שהעור באצבעות הידיים התקמטט ואז עליתי לתל לכיוון האי.
בזמן שחלף מאז הייתי כאן לאחרונה הגישו את המקום וכיום יש שביל הליכה סלול, מתאים גם לעגלות תינוק.
מתלבטת אם לרדת לחוף או רק לצלם כמה תמונות ולחזור חזרה. השתניתי, פעם שאלה כזו לא היתה עולה במחשבה, לא היה שום מקום להתלבטות. עכשיו, בסוף קייץ 2018, אני הרבה יותר כבדה, עייפה, כבויה. כן, רדי למטה, שחי בים, געי בקצה האי שלך, עצמי ממליצה לי.
שומעת בעצתה, מגיעה לחוף, פושטת בגדים ונכנסת לים התיכון התכול, המזמין כ"כ לשחייה.
שלום לך אי, שלום לך ים, שלום לכם שמיים.
שלום לך שנה חדשה, שתאיר עלינו בשלל גוונים.

יום שישי – 14.9.18
"אין אתה דומה לאף יצור שנברא מאז תחילתו של העולם, ולכן לא ניתן להשוותך לאף אחד".
ברנדה יולנד
א' בתשרי תעש"ט שנחגג השבוע, החג שמציין את היום השישי לבריאת העולם, היום בו נברא האדם. וזה גם החג בו מרבים לדבר על שינוי והתחדשות, עושים סיכום של מה שהיה ומבטיחים הבטחות למה שיהיה. התחדשות היא תמיד בעיני סיבה למסיבה על אחת כמה וכמה אם מדובר במסיבת יום ההולדת לכבודו של האדם הראשון
ומצאתי ציטוט של מרטין בובר (מגדולי ההוגים והחוקרים של התרבות היהודית בעת החדשה) על כך שלכל אדם יש תפקיד בעולם וכי לידתו אינה עניין מקרי וסתמי:
"עם כל אדם ואדם בא חידוש לעולם, משהו ראשון ויחיד שעוד לא היה כמותו. לפי תורת החסידות. חייב כל אדם מישראל לדעת כי הוא יחיד בעולם מבחינתו ועדיין לא היה בעולם כדומה לו. כי אם היה כמותו בעולם הזה – שוב לא היה צורך שיבוא הוא לעולם".

החלקה על הקרח, קניון הקרח, אילת, ספטמבר 2015

יום חמישי – 13.9.18
באחד הערבים במכונית, בדרך מהים הביתה, הרדיו מכוון לרשת גימל, שידור חוזר של תוכנית עם שלום חנוך. מודה שעד אותו רגע בכלל לא ידעתי שהוציא דיסק חדש, שירים עם המון מלל שדורשים הקשבה עם תשומת לב רבה. מודה גם שמעולם לא הייתי מהגרופיות של שלום חנוך, מעולם לא הייתי בהופעה שלו ואני מכירה בעיקר את השירים המאוד מוכרים שלו. מכל הרפרטואר המרשים "אהבת נעורי" הוא השיר האהוב עלי ביותר, אפילו שאני עצמי מעולם לא הייתי אהובת נעוריו של אף אחד.
ולמה אני מספרת על שלום, כי כתשובה לאחת השאלות הוא מנה 5 פעלים בשפה העברית שמסתייימים בשני הה. והוא נתן בפעלים הללו תחנות בחייו של האדם, וזה הולך בערך ככה:
בוהה – התחנה הראשונה שלנו כתינוקות שבוהים, רק נולדנו, משכיבים אותנו על הגב ואנחנו בוהים בעולם החדש
נוהה – התחנה השנייה, הינה גדלנו ואנחנו ילדים שנוהים אחרי המבוגרים, ככה נעשה תהליך הלמידה, בדרך של נהייה, של חיקוי, עדיין אין לנו רצון עצמאי משלנו
תוהה – בתחנה השלישית אנחנו כבר בני עשרים ומתחילים לתהות, לשאול, לבדוק, לחפש את הכיוון את הדרך שלנו במסע החיים
שוהה – זו התחנה בה אנו שוהים רוב חיינו הבוגרים, אחרי שקיבלנו אי אלו בחירות בחיים שהובילו אותנו למקום בו אנו נמצאים, שוהים, חיים, פועלים
דוהה – וזו התחנה האחרונה, לעת זקנה, ואין מה לעשות, זה קורה לכולנו בשלב זה או אחר, מגיע יום ומתחילים לדהות
הבחנה מעניינת. הוא טען שקיימים רק 5 פעלים כאלו, ככה שקל לזכור: בוהה, נוהה, תוהה, שוהה ודוהה.

הציפור בתמונת היום צולמה בטיול החג לצפון, בחצר המוחרקה בכרמל.

יום רביעי – 12.9.18
עבר, הווה ועתיד על עמוד תפרחת אחד. מה שפרח (למטה) מה שפורח (באמצע) ומה שיפרח (למעלה)
מאז הטיול בדולומיטים הקייץ לא צילמתי אף לא פרח אחד. ואני אוהבת מאוד לצלם פרחים ומוכנה לעשות מאמץ מיוחד בשביל לצלם אותם בפוזה מחמיאה, גם להישכב על האדמה כדי לצלם מגובה הדשא. כשאני מצלמת פרח לרגע אחד אני מרוכזת ביופי. צורה, צבע וריח שכל כוונתם לפתות את החרקים/דבורים/פרפרים שיגיעו להפרות אותם. לגמרי לא מכוון לעין של צלמת אחת מני רבים שמתענגת על תמצית היופי המבורך הזה.
אז אם ראיתי פרח, שאתעלם מהצורה, צבע ריח היפים הללו רק בגלל שאני לא חרק/דבורה/פרפר?
למה מי אמר? נהפוך הוא. מתקרבת ומתבוננת ומתענגת.
החצב הראשון שצילמתי העונה, על רקע הגולן.

יום שלישי – 11.9.18
יצאתי היום לטיול צפונה עם חברים טובים, אחרי תקופה שהרגישה לי ארוכה מאוד שכמעט לא יצאתי מהבית. מכוונת שעון מעורר לשבע, אורזת בתיק בקבוק מים קרים, צידה לדרך, כובע שמש ומצלמה ויוצאת ליום שלם של חוויות בדרכים. היגענו עד לקצה הצפוני ביותר של המדינה ובחמש, כשהשמש נרגעה ונעשה נעים ישבנו ליד עין חרמון להפסקת קפה עם עוגיות אוראו ותפוח בדבש. אין דרך מתוקה מזו לפתוח את עונת הטיולים תשע"ט ("תהיה שנה עתירת טיולים" ע"פ הפרשנות של אחד ממכרי לטיולים). אמן!

יום שני – 10.9.18, ראש השנה
היום סיימתי את "לוח המשימות האישי" שלי, בעקבות הרצאה ששמעתי על Kanban Board, לוח שאני נעזרים בו בעבודה למעקב אחר המשימות. נפל לי האסימון שאני יכולה להשתמש באותו פרנציפ עבור ניהול המשימות שלי. מדובר בלוח ויזואלי שקל מאוד לתפעול. לקחתי מסגרת של תמונה ישנה, צבעתי אותה בגוונים של כחול והיום סוף-סוף חיברתי חוטים לאורך ולרוחב מה שיצר גריד עם 3 טורים וחמש שורות שישמשו לנעיצת פיתקיות לפי הסדר: דברים שאני רוצה לעשות, דברים שאני עושה ודברים שסיימתי לעשות.
היום העברתי לטור ה-"סיימתי" שני פתקים, האחד "לוח קאנבאן" והשני "גיבוי לכונן החיצוני" – בשעה טובה הלוח מוכן וצלוי על הקיר ובשעה טובה סיימתי לגבות את כל הקבצים לכונן חיצוני.
תמונת היום מצביעת המסגרת, אולי בהמשך אעלה תמונה של הלוח עצמו, כשיתמלה בפתקים שינועו מטור לטור.

יום ראשון – 9.9.18, ערב ראש השנה
לא עידכנתי את המדור "תמונה ביום" בשבוע האחרון, עלו בי מחשבות להפסיק עם זה. בלאו הכי אף אחד לא קורא, ככה שהתיעוד היומי הזה נעשה בעיקר עבור עצמי. ואם לעצמי, אז למה דווקא כאן בבלוג? למה לפרסם באינטרנט? אני הולכת על הקו העדין שבין הפרטי לציבורי. עדיין לא החלטתי סופית. לא מעדכנת בדיעבד על ימים שדילגתי עליהם, שמה את תמונת היום שצולמה אתמול בבית ינאי עם השיר הנפלא של לאה גולדברג לכבוד השנה החדשה.
ערב חג היום, ערב ראש השנה. לבד בבית. ועצובה מאוד.

יום ראשון – 2.9.18
תינוקת בת חמישה ימים אוחזת בידי שלי, אישה בת 51. הרגשה נפלאה של השתאות.

יום שבת – 1.9.18
תמונת היום צולמה אתמול, היום הסוגר את חודש אוגוסט, החודש הנורא מכל, הקשה מכל, החם, המתיש, המורט עצבים. מי שאינו יודע מהו "לוח התמצאות" עדיף שלא יידע. מעדיפה שלא לפרט, רק לציין לעצמי ציון פנימי שבקרוב תתחלף השנה, תשע"ח תגיע לסיומה ותשע"ט תחל, אלול, חודש הסליחות יתחלף בתשרי, חג החגים האולטימטיבי. וגם העונה תתחלף, מקייץ לחורף. ובעוד ארבעה חודשים מהיום, כש-2018 תתחלף ב-2019, נכון לי שינוי גדול.
מזכירה לעצמי שאני אוהבת שינויים, שאני מקבלת אותם בזרועות פתוחות לרווחה.

 לחודש הקודם | לחודש הבא | לדף הראשי