גלויה ביום – יוני 2019

סט אחרון של גלויות מחודש יוני – שתי גלויות ישנות של מערת הנטיפים מצד אחד ובצד השני מפה של מערות בית ג'וברין, בעקבות טיול שבת.
חמש גלויות ירושלמיות ברוח שבוע העיצוב שביקרתי בו לקראת סוף החודש. וכמה גלויות ברוח ה"מזרח", נושא התערוכה וגם הכיוון אליו פני מועדות חודש הבא.

תם פרוייקט "גלויה ביום" לעת עתה. ייתכן ועד מועד הנסיעה אשלים כמה גלויות בתהליך עבודה, גלויות שהתחלתי לעבוד עליהן במהלך החורף והנחתי בצד וכעת הגיעה העת לסיים.


ביומיים האחרונים נכנסתי לחדר העבודה, קרי הסטודיו, מתיישבת אל מול השולחן המבולגן, כמה גלויות, לא הכי יפות שיש, ניירות, דבק, מפות מפה ומשם, אחת בשחור לבן של תל אביב, כמה מחיפה, משפטים גזורים מתוך ספר, פוסטר ישן של מסיבה תל אביבית. ועכשיו לכי ותחברי את כל אלה למשהו חדש.

זו בדיוק מלאכת הקולאג'. ליצור הקשרים חדשים. הם לא חייבים להיות "יפים" או מוקפדים. היופי הוא לא העיקר. מה שחשוב זה שבאמצעים הפשוטים הללו של גלוייה שמשמשת כמצע ואוסף דימויים אני יכולה לבטא רעיון. מה שרציתי להגיד בסדרה הנוכחית אלו מילים שלקוחות מ"אתגר השפע" שלקחתי בו חלק בשבועות האחרונים והסתיים היום.

על פניו אולי נראה שאין קשר בין כל הגלויות, אבל יש חוט שמחבר בין כולן, גם אם הוא אינו גלוי ובולט כמו בסדרות אחרות.


המשימה היומית במסגרת אתגר שאני לוקחת בו חלק היתה לכתוב מכתב לארץ המוצא שלי, לבטא את הרגשות שלי ביחס למדינה שלי
להלן המכתב שכתבתי

ישראל יקרה אהובה שלי, הו ארצי מולדתי, הבית היחיד שיש לי בכל העולם כולו. כמה טוב לחיות כאן. כמה טוב להיות כאן ובאותה הנשימה כמה קשה. לאחרונה הכל הפך להיות צפוף יותר, יקר יותר, קשה יותר, מאובק יותר, חם יותר, מעיק יותר, מכביד יותר. אנרגיה גדולה של קושי שרובצת כמו עננה מעל ישראל שתקועה בלבנט העקום הזה. מקום תקוע שמעצים את הקושי. קושי להרכיב ממשלה, קושי לתעדף מה חשוב יותר, קושי להקצות כספים לאן שנחוץ, קושי לחזק את אמונת האזרחים בצדקת הדרך. כ"כ הרבה קושי. וכאב. ותחושה מעיקה של פילוג.
אתמול בדרך חזרה הביתה שמעתי ברדיו שיר ישן, הגירסה הישראלית ל-We are the world, עם אחד – שיר אחד. כל אומנ/ית שהשתתפו במיזם שר/ה שורה אחת שהצטרפה לשיר אחד שמח, אנרגטי, מעורר, קצת מצמרר, כשמזהה קולות של אמנים שאינם איתנו. ועוד תחושה של עצב בגלל שהתרחקנו כ"כ מאותו ביטוי "עם אחד" שפעם היה מלא משמעות. היום יש פירוד, סיכסוכים, עימותים, וויכוחים, פלגנות הטחת אשמות. ואני-אני-אני. טונות של אגו שמאיים להטביע את כולנו. עולה בי עוד שורה משיר "מה יהיה בסופנו?" כרגע מה שרואה מול עיני: קושי, רוע, תיסכול, דאגות, חוסר אמונה שיום אחד כל זה ייפתר ויבוא השלום עלינו ועל כל ישראל. ואימרו אמן.
הו ארצי מולדתי, בקרוב נוסעת לשלושה חודשים, לא אהיה כאן בסבב השני של הבחירות, אהיה רחוקה, אי שם במזרח אסיה, אבל הלב כאן. בבית. זה מוגזם לבקש שהבית שלי יהיה קצת יותר נקי, שקט, שלוו, רגוע, נגיש, מכיל? האם אני מבקשת הרבה? לא יודעת. רוצה שקט. ותיקווה. שתהיה לי האפשרות להשמיע את קולי, לחיות לפי ההעדפות שלי, שאם יום אחד אבחר לגור בקראוון יימצא לי המקום לשים אותו, כי היום אני רואה רק שלטי אזהרה ואיסור. אסור. מסוכן. מסוכן. אסור. לא! לא! לא! הלוואי וה"לא" יתחלף ב-"כן", הלוואי וה"אסור" יתחלף ב-"מותר". כן לשלום, כן לתקווה, כן לרמת מחייה הגיונית, כן לרווחה, כן לשיגשוג, כן לבריאות, כן לשפע. שלי כפרט ושל כל אזרחי הארץ. ואימרו אמן.
והעיקר שתשרה עלינו אנרגיה של אחדות, של אור, שתחליף את החושך, את הנפרדות, את הקוצים שמאפיינים אותנו כצברים עוקצים-דוקרים-פוצעים. הלוואי ונלמד לחבק, לקבל. הלוואי ואני לא סתם חולמת בהקיץ. הלוואי וקמצוץ ממנה שכתבתי במכתב הנאיבי הזה יתגשם לנו.
ואימרו אמן.

ולהלן עשר גלויות ירושלמיות, "#ירושלים_שבלב"


חודש יוני החל בסדרה של שש גלויות עם חומרים חדשים שהבאתי מטיול של יומיים במדבר: גלוית פרסומת ל"סוכה במדבר", גלויות עם פרסום פסטיבל שנערך במצפה רמון באותו הסופ"ש, מפות וברושורים שליקטתי מהחנות של רט"ג בכניסה לעין עובדת.

כל אלו ובהשראת הטיול שהיה באו לידי ביטוי בגלויות הראשונות לחודש יוני

חודש קודם | לדף הראשי "גלויה ביום" |  חודש הבא