וריאנט על השביל, ממדרשת שדה בוקר לנחל דרוך

רק כשנכנסתי הביתה הבנתי שמה שעשיתי היום לגמרי "מטורף". יצאתי לדרך בחמש בבוקר, היגעתי למדרשת שדה בוקר לקראת שבע בבוקר, התארגנות זריזה, לא מבזבזת זמן יקר ומייד מתחילה לצעוד. מסלול ארוך מאוד, כ-26 ק"מ, שהסתיים בארבע וחצי, מנוחה קצרה ליד המכונית, חולצת נעליים ומרתיחה מים לקפה שחור. קצת אחרי חמש מתיישבת ליד ההגה וכעבור שעתיים נוחתת בפתח דלת ביתי.
ללא ספק יום מטורף. כמעט שלא עצרתי לנוח למעט הפסקות קצרות פה ושם, קילומטרים ארוכים של הליכה לבד בתוספת מאות קילומטרים של נהיגה לבד. טיול בדד מתחילתו ועד סופו במסלול שהוא ווריאציה על מקטע מנהלתי בשביל, זה שעובר בין נחל עפרן לחוד עקב.

תוך כדי העמקה במפות השביל אמרתי לעצמי שאם בסובב מון-בלאן יש ווריאנטים, אז למה שלא יהיו גם בשביל ישראל. אין חוקים לשביל, כל אחד בוחר את הדרך בה הוא נע לאורכו. יש טיילים דקדקנים שממשיכים בדיוק מאותה נקודת בה הסתיים המקטע הקודם ולא ידלגו אף לא מטר אחד. ויש את הטיילים שדוגמים מהשביל רק את הקטעים היפים ביותר שלו ומוותרים על הקטעים המשעממים כביכול.

פגשתי שביליסטים כאלה וכאלה. אני שביליסטית גמישה, כזו שנוקטת בגישת האמצע, בין הקפדנים לבין דוגמי ההיי-לייט. נכון שיש תוואי של שביל מסומן אבל מי אמר שאסור לדלג או לסטות ממנו ימינה או שמאלה. החלטתי שמותר לי דילוגים קלים וסטיות. במקום "סטייה" מעדיפה את המילה המיובאת מהטרקים בחו"ל "וריאנט".

וככה יצאתי היום לוריאנט הראשון שלי בשביל במקטע של בקעת צין. במקום לשבור את הראש איך אני מגיעה לחניון נחל מדור או לנקודה בה אספו אותנו הג'יפים כשסיימנו את הירידה האימתנית בנחל עפרן, שירטטתי מסלול אלטרנטיבי: מסלול מעגלי שמתחיל במדרשה ומסתיים באותה נקודה בתום כ-26 ק"מ, שמתוכם רק שניים עוברים בשביל ישראל עצמו. כל היתר יקחו אותי בדרך שאת חלקה לא הכרתי כלל ובחלקה טיילתי לפני שנים ומדי חורף מפנטזת לשוב אליה.

המסלול למתעניינים:

מהמדרשה על שביל ירוק ואח"כ אדום עד לתחילת הירידה במעלה צין ומשם בדרך ג'יפים שחורה. אפשר לקצר, זה מה שעשיתי ובדיעבד הסתבר שנכנסתי לאיזור האכלה של נשרים, כלומר מחוץ לתחום למטיילים, לכן עדיף להישאר על הדרך הנוחה שמגיעה אל מול הר צרור ואז משנה צבע לאדום. הולכים כמה וכמה קילומטרים בדרך האדומה עד שמגיעים לצומת T ופונים ימינה בשביל השחור, לנחל חצץ ודרוך. השביל קודם עולה קצת בגובה ואח"כ יורד במורד הנחל, עובר ליד הפרסה המדהימה ביופייה של הדרוך, חוצה את נחל צין רחב הידיים ולבסוף נפגש עם שביל ישראל. פונים ימינה והולכים כשני קילומטרים על השביל, הליכה מישורית, חד-גונית, לא מעניינת. הלכתי עם האף באדמה עד שנתקלתי בכתובת "לחניון" שמטיילים יצרו מאבני צור עם חץ שמאלה, כאן עזבתי את שביל ישראל והמשכתי על דרך הג'יפים, הליכה קצרה במישור ואח"כ עלייה במעלה צין. כאן מתקרבים לסוף הטיול, הליכה קצרה בשביל האדום והירוק עד למדרשה.

אפשר לקצר במעט אם מגיעים לנחל חצץ מכיוון הישוב מרחב עם. כך או כך, הדרוך הוא הנחל המעניין סביבו אילתרתי את הוריאנט שלי. בזכות עיתוי הטיול זכיתי לראות פריחה מדברית וגם כמה גבים מלאי מי גשמים טריים. לאורך דרך הג'יפים בה הלכתי בבוקר פורחים פרטים רבים של צבעוני המדבר באדום-כתום זוהר. פרח יפהפה. לא ציפיתי לנרקיסים בנחל חצץ, הם סיימו לפרוח זה מכבר, אבל כנראה שנשארו הפרחים המאחרים לפרוח וככה יכולתי להינות גם מנרקיסים בודדים וגם מצבעונים רבים שקישטו את הנוף המדברי בכתמים אדומים.

מנחל חצץ השביל מושך לכיוון נחל דרוך, קודם עולים קצת בגובה (620 מ') ואח"כ מתחילה הירידה, ירידה שהעלתה בי זכרונות מהפעם הראשונה שטיילתי באיזור והייתי אז בתחילת דרכי הטיילית. ביקשתי צל ואם אפשר גם רוח נעימה ונחל דרוך נענה לבקשתי בפיסת צל נדיבה, מקום מושלם להפסקה קצרה.

בתחילת הדרך הנחל נראה כמו נחלים אחרים בנגב, אבל ככל שמעמיקים בו מתחילים להתגלות נופים דרמטים יותר של המצלעות. מסתבר שהגשמים שירדו עלי בשחרות שבוע שעבר הרטיבו גם את המרחב הזה, נהדר לראות גבים מלאים, פעם ראשונה מאז תחילת החורף שאני רואה כמויות יפות של מים במדבר. ניגשת לגבים בעין בוחנת, תוהה עד כמה המים נקיים, לא לשתייה אלא כדי להרטיב את הצעיף שלי. בגבים הראשונים וויתרתי, אבל ככל שהשמש התקדמה בשמיים וחיממה בלהט את ראשי הבנתי שהברירה היא בין כאב ראש בגלל השמש או מים לא נקיים מאוד לצינון הפנים והראש. הצורך לקרר את הראש גובר על חוש הניקיון שבטיולים יורד לתחתית סדר העדיפויות. ראו תמונה בה טבלתי את הצעיף באחד הגבים. אלמלא מיהרתי הייתי פושטת את כל הבגדים ונכנסת לטבול בהם, אבל הסתפקתי בבקבוק קטן שהתרוקן ממי שתייה ומילאתי בו מי גבים לצינון הראש, סוג של מזגן מן הטבע.

תחילת מרס, האביב כבר כאן. רואים אותו בפלומה הירוקה שהנגב הצמיח. בעצם זו כבר לא פלומה, ממש שכבת צמחייה בירוק רענן, כזה שספג מנת גשם טובה. וסוף סוף מתחילה פריחה. ראיתי כתמים וורודים רבים של מקור החסידה והמוני צבעונים. לא אחד, לא שניים, המון. וגם את אחרוני הנרקיסים, עירית גדולה, רותם המדבר.

ההליכה לבד היטיבה איתי, איווררה לי המוח הקודח, זה שלא מפסיק לעבד את חוויות השבוע, כמו גמל שמעלה גירה, חזור שוב ושוב על תקריות לא נעימות שקרו לי.
למזלי זה שנהייה חם, זה שחיכיתי להגיע כבר לפרסה, זה שהייתי לגמרי לבד במדבר ויכולתי לצעוק כמה שאני רוצה, זה שנחל דרוך איתגר אותי בכמה מפלים שדרשו משנה זהירות – כל אלו הרגיעו את מלאכת ה"טחינה" המייגעת בראש, עד שלאט-לאט נרגע.

כשאני מטיילת לבד אני שמה לב למרחקים ולזמנים יודעת שיש לפני מסלול ארוך, לא הייתי לחוצה כיוון שמחשיך לקראת שש ומניסיון קודם יודעת שמסלול באורך כזה בקצב שלי אורך בין 9 ל-10 שעות. תכננתי לסיים לקראת ארבע ואכן עמדתי בזמנים. בארבע וחצי היגעתי למכונית. אילו הייתי חונה במנחת שסמוך למעלה צין היו נחסכים ממני כמה קילומטרים מנהלתיים, אבל ניחא. את הנעשה לא ניתן להשיב. לפעם הבאה, כי ברור לי שארצה לחזור שוב לפרסה.

והפרסה, רבותי, היתה שווה הכל. עמדה בכל הציפיות. לפעמים מטפחים פנטזיה להגיע למקום מסויים וכשמגיעים לא מבינים על מה המהומה. לא ככה במקרה של הפרסה. כבר כמה שנים שהיתה על הכוונת שלי, לא חשבתי שאני יכולה לבד, כי מדובר במסלול ארוך, אתגרי. והינה יכול יכולתי לו. "שלום פרסה! כמה שאת יפה!" אני קוראת לה ומצלמת קליק ועוד קליק. גם קליק שלי עם הפרסה. יושבת בשביל המרפסת בצל להפסקת סנדוויץ' והתפעלות. מוציאה מהתיק בקבוק קטן של מים, לא החזקתי מספיק חזק והבקבוק מתגלגל, לא רצה אחריו כי כאמור יושבת על שפת תהום, מקווה שייעצר בשיח, אבל לא…. ו…. טראח… לגימת המים הבריאה שתיכננתי לשתות כשאסיים ללעוס את הסנדוויץ' הלכה…

בקרת נזקים:

1.) הטלפון החדש שלי בקושי נמצא אצלי יממה אחת וכבר נפל, בטעות, לא בכוונה. זה קרה בבוקר כשישבתי על סלע מול הר צרור לאכול בננה ולהסתכל בתוכנת ניווט. הסמסונג הדנדש שהיה מונח על הברך החליק אל קרקע המדברו…בום. מגן המסך נסדק. מעצבן. עלות החלפת מגן מסך: 40 ₪.

2.) מהבוקר שמתי לב שהעקב הימני שורף, שמשהו לא מונח טוב בנעל והתעצלתי לעצור, לחלוץ נעל, לראות מה יש שם, לקשור מחדש את השרוך. ככל שתחושת השריפה התגברה הבנתי שמתהווה שם שלפוחית, התעלמתי, המשכתי ללכת ורק כשחלצתי נעליים בסוף הטיול נדהמתי לראות כמה היא גדולה. כואב. ומטריד כי חשבתי לצאת למקטע בן 3 ימים בסופ"ש הקרוב ופצע פתוח בעקב יכול להכאיב מאוד. מבט חטוף ב-windy.com מראה לי שבחמישי צפויות 37 מעלות באיזור צופר אז ויתרתי. עד שאחזור לשביל הפצע יגליד.

אחרי שחזרתי הביתה חשבתי על השלפוחית בעקב כאלגוריה לבעיות הקטנות בחיים שמציקות לנו ואיך אנחנו לומדים לחיות איתן, מתרגלים אליהן, משלימים עם חוסר הנוחות. וכמה מעטים הם הרגעים בהם אנחנו חווים נוחות גמורה, נינוחות שלמה. רגעים בהם כל הכאבים מתפוגגים, כאבים פיסיים, רגשיים, נפשיים, מנטליים, you name it, ומשתררת תחושה של נעימות. ושמחה. ונוחות. הכאב בעקב הציק לי, הרגשתי אותו לאורך היום כולו, אז למה לעזאזל התעלמתי? איך קרה שהתרגלתי לחיות עם כאבים קטנים? מועקות קטנות? טרדות קטנות? דאגות טרדות? והיו לי השבוע לא מעט כאבים/מועקות/טרדות/דאגות, you name it. וכאן נכנס השביל לחיי כאמצעי לשיחרור לחצים, מגיע היום בשבוע שאני לובשת את בגדי הטיולים שלי, מעמיסה תרמיל על גב ונוסעת אל השביל.

כמו עמוד ענן, כך תלך לפני העדר
תבין הכל, תדע, לא תאמר מילה אחת
כמו עמוד עשן תעלם בתוך החדר
משהו בך יאמר לך המשך
בדרכך

כמו שביל החלב שחוצה את השמיים
אתה הולך ישר, לא שם לב לכוכבים
שזוהרים כדי לסנוור את העיניים
משהו בך יאמר לך המשך
בדרכך

לך ישר, לך לבד, אל תפחד
אל תכעס, לך תמים,  לך אחד

כמו אווז הבר שחולף בשמי הערב
הוא טס בראש החץ, לא נרתע מן המרחק
והאינסטינקט מראה ובורא לו את הדרך
משהו בך יאמר לך המשך
בדרכך

כמו בריז´יט ברדו שתפסה כבר את העסק
השאירה מאחור את הטוב ואת הרע
ועל העניינים היא צופה מן המרפסת
משהו בך יאמר לך
הפסק

בלי להתכוון תן לעצמך ללכת
כל החישובים ייגמרו מאליהם
כמו העץ שקם לתחייה מן השלכת
משהו בך יאמר לך
המשך

יוני רכטר ועלי מוהר

השבוע, בעיקר בגלל אותו מצבור של כאבים/מועקות/טרדות/דאגות, you name it, עלתה השאלה איך זה שעדיין יש לי מוטיבציה להמשיך לקום כל כך מוקדם בסופי השבוע, שזה הזמן היחיד שיש לי למנוחה שאני כל כך זקוקה לה. מאיפה הדרייב הזה לנסוע קילומטרים רבים כדי להגיע שוב לשביל? בשביל מה לעזאזל אני צריכה את השביל הזה?

לא פעם אני תוהה איך אנשים מסויימים מקבלים החלטות, למה הם עושים את מה שהם עושים, מה מניע אותם. ואני תוהה גם בקשר אלי – מה מניע אותי להמשיך במסע המפרך הזה בשביל. כי 26 קילומטרים שצעדתי בשישי היו קשים וכשנכנסתי הביתה הרגשתי בכל תא ותא בגוף את משמעות הביטוי "מפורקת" או "הרוסה" מעייפות.

חשוב לי לכתוב גם את מחשבות הכפירה הללו ולתאר את העייפות ואת התחושה שנמאס, כי ההליכה בשביל אינה כולה קריאות התפעלות ו-"WOW, איזה יופי". נכון, יש רגעים של יופי, כמו הרגע שרכנתי ליד אחרוני הנרקיסים בנחל חצץ לנשום אותם פנימה, או הרגע שראיתי את הצבעוני הראשון ואלו שאחריו, וכמה שהתמוגגתי מהאדום-אדום הזה, או הרגע ליד גבי המים כשהתכופפתי לטבול את היד במים הקרים, או כשצעדתי על המרפסת בנחל דרוך, או כשהיגעתי סוף-סוף לפרסה המפורסמת ולא יכולתי שלא לחייך ולהתלהב, וכשראיתי איך השמיים מבצבצים דרך החלון שבפרסה ומייד עלה לי לראש הביטוי "חלון הזדמנויות" – כן, בהחלט, כל טיול טומן בחובו רגעים יפים ומיוחדים, אבל בכל טיול יש גם רגעים של אי-נחת, של עייפות גדולה, שחם, שנמאס, שכואב, שהדרך מתמשכת ואני מייחלת להגיע לסופה.

זה קורה
שהדרך מתמשכת
זה קורה
יש ללכת, ללכת.

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קורה.

זה קרה
שהדרך התמשכה לי
זה קרה
לא ידעתי איך זה בא לי.

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קרה.

זה יקרה
ואולי בסוף הדרך
שנראה,
כי הדרך מתמשכת.

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה יקרה.

שמוליק קראוס

 הטיול בוריאנט הסתיים, היגעתי אל פרסת הדרוך, תופעה ייחודית לנחלי המצלעות, ישבתי על שביל המרפסת בצל לאכול תפוח מול היופי הנהדר הזה, שמחה על הרגע שאני כאן.
בסופו של חשבון הרווח שלי מההליכה בשביל גדול יותר מחוסר הנחת שאני חווה מפעם לפעם, לכן סביר להניח שלקראת סוף השבוע שוב אארוז תרמיל ואצא לדרך.

Comments

4 תגובות על “וריאנט על השביל, ממדרשת שדה בוקר לנחל דרוך”

  1. תמונת פרופיל של הופאק
    הופאק

    העליתי את המסלול על מפה כדי לנסות להבין.
    https://israelhiking.osm.org.il/#!/?s=PZlozAuv1B

    את מוזמנת כמובן לעלות מפה משלך ולתקן את הטעויות שלי.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      בדיוק! וואוו, אני רואה שיצא לך במדידה 28 ק"מ! עם 500 מטר עלייה ו-500 מטר ירידה. עכשיו אני ממש עפה על עצמי…רוב הזמן נצדמתי לשבילים מסומנים, רק בקטע ממש קצרצר חתכתי באלכסון (סמוך להר צרור)
      אם בא לך להעתיק ממני הייתי משאירה את הרכב במנחת וחוסכת את ההלוך-חזור למדרשה. וכדאי להגיע לשם עכשיו כל עוד הצבעונים פורחים והגבים מלאים במים טובים יחסית

      1. תמונת פרופיל של הופאק
        הופאק

        טוב, בהחלט מגיעה לך טפיחה על השכם, 28 ק״מ ו־4 שעות נהיגה זה מאמץ רציני.
        את יכולה לראות מסלול שלי באזור בדיוק לפני 3 שנים בתפוז. הקישור כולל צבעונים בהר צרור.

        אנסה להטמיע פה תמונה אחת.