דיכאון. מכירים? הייתם שם פעם?

בטח תגידו, נו טוב, זו עונת הקייץ או "עונת המלפפונים", היא כמעט שלא יוצאת מהבית, היא ב"צום" ממושך מטיולי חו"ל. אם ככה מה הפלא שבמקום לכתוב על טיולים למקומות רחוקים ואקזוטים היא מחטטת בתוך-תוכה, במקומות הפנימיים עד שהגיעה אל המקום הנידח הזה שנקרא "דיכאון".
למה מכל נושאי הכתיבה האפשריים לכתוב דווקא על דיכאון?
אולי דווקא בגלל שזה מקום פנימי מודחק, מוסתר, מושתק. מקום שכולם יודעים שהוא קיים, מקום שכמעט כולם ביקרו בו בשלב זה או אחר של חייהם. ועדיין, לא מספרים איך היה, לא ממש משתפים כשנמצאים בו. מעמידים פנים כאילו נמצאים עכשיו בעיצומו של קרנבל המסיכות בונציה, מדביקים איזה מסיכה סתמית לפנים ומסננים "בסדר…" בקול חלוש.
אולי דווקא בגלל שחם, שהקורונה חזרה לסיבוב הופעות נוסף, שלא יוצאים מהבית, ואם כבר יוצאים זה יותר גרוע בגלל המחנק, הצפיפות והדחיסות שבחוץ.
דווקא בגלל הקייץ ההביל על גבול הבלתי נסבל, דווקא בגלל המזגן שמקפיא כל תא בגוף, דווקא בגלל שלפעמים זה קורה ונקלעים, בין אם מחוסר ברירה או מבחירה למקום הזה שנקרא "דיכאון".
דווקא בגלל כל אלה אני כותבת עכשיו. עליו, כלומר על הדיכאון.

מי שלא בא לו טוב הנושא הכבד הזה, במיוחד בחום הכבד של יולי-אוגוסט, מוזמן לערוצי הבידור הקלילים הזמינים בשפע.
הפעם אני על תקן של בלוגרית שמפנה זרקור למקום נטוש שכמעט ולא מדווחים עליו. בטח ובטח לא בלוגרית של טיולים שכותבת בעיקר על fun, על הפינוקים של החיים הטובים. לא אני. לפחות לא עכשיו.

אוקיי, אז דיכאון.
מתחיל ב-"די", כמו דמעה, ממשיך ב-"כ" כמו ככה כתוב, וגומר ב-"און" ההיפך הגמור מדיכאון שהוא ריק מאנרגיה וחיוניות.

קוראים לזה דיכאון.
זו תחושה גופנית, של מחנק בגרון, אין אוויר, גוש שתקוע בגרון והדרך היחידה למוסס אותו היא ע"י דמעות.
מה יכול לעזור כשמגיע גל של דיכאון?
רק על עצמי לספר ידעתי. מה שעוזר לי זה לצאת החוצה. לנשום אוויר. להרכיב משקפי שמש כהות, להניח לדמעות לזלוג.
אם היו שואלים אותי על מה את בוכה, אין תשובה ברורה.
הבכי הוא השלב האחרון, כשההרגשה הרעה כ"כ מכבידה וחונקת. ועם הדמעות מגיעה הקלה מסויימת.
השאלה היא לא על מה אני בוכה אלא לְמָה. כדי שהדמעות ימוססו את הכובד שהתיישב על הצאוור, כמו שרשרת עבה מחוליות כבדות. לחוליה אחת קוראים כישלון, לאחרת אכזבה, ויש חוליות של עצבות, ויאוש, חוסר תקווה, חוסר הבנה וכו' וכו'.
שכחתי משהו? זו רשימה שכל מי שאי פעם חווה דיכאון מכיר. זהו רגש כהה מאוד, סמיך, שעוטף את כל הגוף. נדבק כמו בצק, שעדיין בתהליך של עירבול, עם גושים. לא כמו בצק חלק ונעים, מריח משמרים, שלשים בעדינות וקולעים לחלה מתוקה. זה בצק רעיל, ששומר נפשו ירחק ממנו. למעט אלו החלשים, המדוכאים, שאין להם כוח לברוח. אין להם. הם סגורים בתוך העצבות שלהם, עטופים בה כמו מעיל, אפילו שעכשיו 40 מעלות.
הם בדיכאון. הם טרף קל לאנרגייה השחורה שמחפשת יצור אנושי למצוץ ממנו את החיות. לרוקן אותו מכוחותיו.
בסוף, כשמגיע הבכי, משהו בנוזל המלוח והחם שניגר מהעיניים גורם לאנרגיה השחורה להיעלם או לפחות להרפות מעט מהאחיזה. ואז אפשר לנשום מעט.
ולהבין, מה זה היה.

ככה נראה ומרגיש דיכאון. מילה כ"כ לא סקסית. מצב נפשי שכשאחרים מזהים אותו, הם נרתעים לאחור. כי מי לעזאזל רוצה להתקרב לדבר המגעיל הזה, הקשה הזה, סוחט הכוחות הזה.

מכירים? ואם כן, עד כמה מכירים טוב?
באיזו תדירות אתם נפגשים?
וכשהוא מגיע לבקר, כמה זמן הוא נשאר? ומה קורה לכם בגוף, כשהוא קרוב אליכם?
זה מציק או אולי מרגיש דווקא נוח ורגוע, כי יש ליגיטימציה להישאר במיטה ולא לצאת ממנה?
אתם אוהבים אותו? מתעבים אותו? יורקים עליו? מחבקים אותו? בוכים איתו?
מסלקים אותו באמצעות תרופות או כימיקלים אחרים?
מה אתם עושים כדי להימנע מלפגוש אותו?
למי עוד סיפרתם עליו? או שאתם שומרים את עובדת קיומו בחייכם בסוד?
ושאלה אחרונה – מה הייתם בלעדיו? נגיד והוא יפסיק לפקוד אתכם, מה תהיו כשהוא איננו? מה תרגישו? איך תחוו את היעדרו לגמרי מחייכם?

אם אתם פוגשים מישהו שהדיכאון אוחז בו, אל תחקרו לָמָּה, אל תנערו אותו שיצא מזה כבר. פשוט תהיו איתו. ואם יגיעו הדמעות, אל תשאלו על מה הוא בוכה, תנו לו כוס מים או טישו. חיבוק יכול לפעמים לעזור. לא תמיד. לפעמים האדם יבקש להיות לבד.

לאחרונה שמעתי פסיכולוג שנתן דוגמא על תינוק שמיומו הראשון מחפש צורות עגולות, של שתי עיניים ופה מחייך. כשהוא מוצא אותם, משהו בתנועה של החיוך, הקשת הזו שעולה כלפי מעלה והמבט הטוב בעיניים המחייכות ונראות כמו סהר קטן – כל אלו נותנים לו תחושה טובה. ואז הוא כאילו אומר לעצמו, אני רוצה עוד מהדבר הטוב הזה וממשיך לחפש פנים מחייכות. זה מרגיע אותו.
יכול להיות שזה ההסבר למה כשאנחנו רואים תמונות של אנשים מחייכים זה מרגיע אותנו ונותן לנו הרגשה טובה.
יכול להיות שזו הסיבה למה קיבלתי כזה משוב חיובי ומחבק לפוסט שפרסמתי שבוע שעבר בדף האישי שלי בפייסבוק, כששמתי 4 תמונות ישנות שלי, כבחורה צעירה, שזופה ומחייכת.
וזו כנראה גם תהיה הסיבה למה הפוסט הזה יגרור התעלמות ומעט מאוד צפיות ותגובות, אם בכלל.

לפני כמה ימים הגיעה בניוזלטר השבועי מנילי דור האלה שאלה שלכאורה נשמעת מאוד פשוטה וקלה למענה:
"מהם חמשת הדברים שגורמים לך לחייך מבפנים ומלבישים לך חיוך מרוח על הפנים מאוזן לאוזן? ולָמָּה?"

חיוך מאוזן לאוזן? פתאום נהייה לי בלק-אאוט. כמו שמיכה אטומה שטישטשה את המבט, את היכולת לראות טוב, להרגיש טוב. לא משנה כמה התאמצתי לא הצלחתי לחשוב אף על דבר אחד שגורם לי לחייך.

מתי בפעם האחרונה חייכתי מפנים? חיוך גדול מאוזן לאוזן?
מתי בפעם האחרונה אתם חייכתם מבפנים? חיוך גדול מאוזן לאוזן?
רצוי שגם מי שלא חווה דיכאון יעצור לרגע וייזכר בפעולה הפשוטה הזו שנקראת "חיוך".

כתבתי קודם על הדיכאון שזו מילה שאנשים לא אוהבים לראות, לשמוע ועל אחת כמה וכמה להרגיש אותה בעצמם.
בדיוק הפוך ממה שתינוק מחפש לראות בפנים של האנשים שמביטים בו.
כבר כמה ימים שטיוטת הפוסט מוכנה ואני מתלבטת אם לגנוז או לתת למילים שכתבתי במה, בדף האישי שלי ברשת או בבלוג שלי.
מי בכלל רוצה לקרוא על דיכאון?
סביר להניח שפוסט "דיכאוני" כזה בקושי יזכה לחשיפה, לא יקראו, ידפדפו אותו הלאה.
כל מי שאי פעם חווה ש"מדפדפים" אותו, כלומר מתעלמים ממנו, לא רואים אותו, לא קוראים אותו, לא שמים לב אליו – יודע שזו חרא של הרגשה.

נילי דור האלה מדברת גם על דפוסי ההסתרה שמתפתחים סביב אתגרי הנפש. את הסיפור האישי שלה, כיצד התמודדה עם דיכאון וטרגדיות משפחתיות ויצאה מהם עם תובנות לדרך חדשה – היא משתפת בספר חדש שיוצא לאור בימים אלה במימון המונים. הספר הוא אסופת סיפורים של אנשים שעברו משברים נפשיים וצמחו מהם, כל פרק נכתב ע"י אדם שמביא סיפורו האישי והתובנות שהפיק ממנו.
אלו סיפורים שיכולים לשמש כהשראה לאנשים שעוברים משבר ולשבור את הסטיגמה שיש לחלק מן המצבים הנפשיים כ"שליליים".
נכון לרגע עריכת הפוסט הפרוייקט הצליח להגיע ל-45% מימון – אם אתם רוצים להושיט יד ולתרום, כנסו לקישור "יוצאים לאור" ובחרו תשורה כדי לקדם את הפרוייקט.

"חרדה, דיכאון, פוסט טראומה ואפילו פסיכוזה הן חוויות הרבה יותר נפוצות ממה שנדמה לנו. הרבה מאלו שעוברים משברים נפשיים חושבים שהם היחידים שמתמודדים עם כאלו אתגרים ומרגישים לבד בעולם הזה. הבושה וההסתרה שיש סביב אתגרי הנפש רק מייצרות קושי נוסף, ופוגעות באפשרות לצאת מהמשבר, ללמוד ממנו ולהתפתח דרכו."
מתוך דף הפרוייקט של איתי אהרון זיו, "יוצאים לאור

בקטלוג ההסכתים של כאן 11 מצאתי סדרת פודקסטים מצויינת בשם "לא טוב לי" – שיחות עם מומחים מתחום בריאות הנפש על המצוקות הנפשיות הבוערות.
הקשבתי בעיניין לשלושה פרקים, אחד מהם עוסק ב-"דיכאון"

שאלה (המראיינת, אורית נבון): "אנשים אומרים הרבה פעמים, אני בדיכאון, איך אני בדיכאון, זה ביטוי מאוד שגור. מה זה בעצם דיכאון אמיתי ומה ההבדל בינו לבין סתם מצב רוח?"

תשובה (ד"ר שלמה מנדלוביץ פסיכיאטר ומנהל המרכז לבריאות הנפש שלוותא ): "קודם כל, זו אחלה של שאלה, מכיוון שדיכאון זז על ספקטרום מאוד-מאוד-מאוד רחב, שברובו הוא ספקטרום אנושי, כמעט נורמלי. את יכולה לקרוא לו עצבות, דיכי. כשאנחנו מדברים בפסיכיאטריה על דיכאון, אנחנו מדברים על מצב שהוא חמור גם ברמה התסמינית שלו. כלומר, שיש תסמינים שמאוד עוצמתיים וגם ברמה המהותנית יותר, אנחנו מדברים על מצב שבו האדם בעצם לא יכול לחלץ את עצמו מתוך המקום שבו הוא נמצא. אחד מהדברים שמבחינים בין דיכי או עצבות, שהוא מצב שמבחינה אסימפטומתית הוא הרבה יותר רגוע, מה שמבחין אותו מדיכאון עמוק הוא שבדיכאון עמוק המטופל מאוד-מאוד מתקשה לחלץ את עצמו ולזוז קדימה. לעומת זאת, במצבים היותר פשוטים האדם יודע להתגייס, יודע לגייס עזרה מסביב, יודע לעזור לעצמו בדברים שהוא מכיר או בשיטות שהוא מכיר, או דרך אנשים אחרים.
וההבחנה הזאת היא הבחנה מאוד-מאוד חשובה מכיוון שזאת בדיוק ההבחנה שבין לנסות ולעזור לעצמי לבד לבין לגשת ולחפש מישהו שיעזור לי.
התופעה, אגב, שקורית ב-15% מהאוכלוסייה כמובן יכולה לקרות לכל אחד."

להאזנה לפרק המלא: מה מוביל להתפרצות דיכאון, מה הופך אותו לנפוץ, ואיך אפשר להתמודד איתו ולא לתת לו להשתלט.

בינתיים, כדי למסמס מעט את תחושת ה-"דיכי" אני חוזרת שוב לשאלה של נילי על החיוך. שאלה שתיקחו איתכם כצידה לדרך.
"מהם הדברים שגורמים לכם לחייך מבפנים ומלבישים חיוך מרוח על הפנים מאוזן לאוזן? ולָמָּה?"

אפשר להשמיט את ה-"לָמָּה" ולמקד את תשומת הלב בזיהוי. מה גורם לכם לחייך. מה גורם לכם להניע את הפה בחצי קשת כלפי מעלה.
לאנשים שונים יהיו העדפות שונות, זה ברור, חפשו את הדברים שלכם ורישמו אותם בפתק. כמה שיותר, הרי זה מבורך.

כמה מהתשובות שאדון גוגל הפנה אליהן כששאלתי בשורת החיפוש "מה גורם לאנשים לחייך?"

חיוך מתוך יומן אמנות שלי

מתוך קלפי המצפן הפנימי – לפעמים הדמות הנשית בקלף מוחה דמעה ולפעמים מחייכת חיוך גדול

לסיום – דודו טסה בשיר המצמרר "לא מרגיש טוב", כי לפעמים זה מה שזה. לא מרגיש/ה טוב.
ולמי שמתעניין בשלומי, אני בסדר. לפעמים טוב יותר, לפעמים טוב פחות, לפעמים לא טוב בכלל. זה בא והולך.

Comments

4 תגובות על “דיכאון. מכירים? הייתם שם פעם?”

  1. תמונת פרופיל של Geni
    Geni

    דווקא קראתי, הניתוח שלך מעמיק ומקיף, מבטא היטב את מצבך הנוכחי, מראה חלק מיצירותייך, את ההקשבה והלמידה מכל מיני אנשים שמדברים על דכאון ואני רואה בנוסף לקושי והרגש החזק שלך גם את החיפוש אחר החיוך, החיבוק, הקבלה וההכלה. אז חברה יקרה שלי, מחייכת אליך, מחבקת אותך ושולחת לך אנרגיות חיוביות ומאמינה שתמצאי את הדברים שיחזירו אותך לחייך!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ג'ני יקרה! מחייכת אלייך בחזרה 🙂

  2. תמונת פרופיל של ליאת מיכאל
    ליאת מיכאל

    אילנה יקרה זה אמיץ לכתוב על דיכאון וכלכך חשוב , כשמדברים עם הדרקון מפחדים פחות פתאום גם אם הוא משקר או יורק אש הוא גם יצור , הוא גם פתאום זוכה לאור של התכוונות , לאור יום , כי הוא תמיד בחשכה ויש לו חברים עצבות דכדוך שתיקה אשמה חוסר אונים עיפות חוסר תקוה , וכל החברים הללו שווה לדבר עליהם כי יש להם מה לומר ואם מורידים את הדיכוי של הדיכאון נשאר בסוף און וכוח אמונה ואמת . כולנו זקוקים לקשר כולנו זקוקים למגע כמו שכתב נתן זך , ואת אילנה את המובילה לשם . חיזקי ואימצי

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ליאת על התגובה שלך, ואת צודקת, בחיים כמו בסשן של התמקדות, כשמגיע הדיכאון מומלץ להיות איתו. לא למהר לסלק אותו. אם באים איתו גם החברים שהזכרת, לשאול אותם למה באו, מה הם רוצים ממני, למה הם זקוקים. ופשוט להיות איתם, עד שילכו. בסוף הם ילכו. שום דבר לא נשאר לנצח.