קולינריה מדברית

הכל יחסי בחיים, לא ככה? מיומנויות הבישול/אפייה שלי ביחס לאחיותיי שמות אותי במקום טוב באמצע. כלומר יש לי שתי אחיות שמבשלות ואופות טוב ממני, מאידך יש אח ואחות פחות טובים ממני. כשנפגשתי שבוע שעבר עם חברותי הבלוגריות, ויקי גורשטיין שמתמחה בבישול לטיני, תמר גרינברג שכותבת על החיים ועל האמנות וגם אוהבת לבשל וניני אטלס שפחות אוהבת לבשל, אבל עדיין יש לה מיקסר, הדירוג שלי ירד בבת אחת לתחתית הרשימה.
את היחס הפונקציונלי שלי לאוכל אני מגבה באידיאולוגיה הדוגלת בבישול ספונטני לפי מה שיש במקרר ורצוי בכמה שפחות שלבי הכנה. צימצמתי את השלבים למינימום ההכרחי: לשטוף, לקלוף, לקצוץ ולסיר. כל מתכון מעל ארבעה או חמישה שלבים, לא במטבחי. לכן אני מתבוננת בהערצה בחובבי בישול שמוכנים להשקיע בתבשיל אחד למעלה מחמישה שלבי הכנה.

שמחתי מאוד על ההזמנה לנסוע צפונה ולבקר את ויקי, שמעבירה בביתה שבציפורי סדנאות לבישול לטיני. לכבוד המפגש שלנו ולכבוד חג השבועות שקרב ובא היא הכינה תפריט עשיר בכמה מנות. אחרי הקפה של הבוקר ניגשנו למלאכה, כלומר, היא ותמר שהתנדבה להיות הסו-שפית, כי זה כייף גדול לבשל בשתיים.
אני עשיתי מה שאני יודעת לעשות וזה לשחק באוכל, למצוא צבעים, לסדר כלי מטבח אדומים בקומפוזיציות שמצטלמות מעניין ואח"כ להחזיר למקום. ראיתי במטבח הגדול והמואר של ויקי סטודיו בו יוצרים מאכלים טעימים, הכלי על השיש עם המצקת וכפות העץ לערבוב הזכירו לי צינצנות בסטודיו לאיחסון מכחולים.

בתום ארבעה או חמישה שלבי ההכנה של עוגת גבינה, התבנית נכנסת לתנור והבנות עוברות למנה הבאה. סוג של לזנייה לטינית שמורכבת מאותם דפי בצק דקיקים, קרי טורטיות..

"נסי לנחש מה הדבר המוזר ביותר שאנשים מגלגלים בתוך טורטיה?" אני מאתגרת את ויקי. אני בספק אם גם אתם הייתם מנחשים את הקומבינציה של מלפפון ואגוזים. ככה ראיתי שבוע קודם שביליסיטית שסועדת את לבה. גם אני כשטיילתי בשביל נהגתי לסחוב חבילת טורטיות כצידה לדרך. עדיף מפיתה או פרוסות לחם בגלל המשקל הקל והעובדה שהדפים הללו לא מתייבשים ובעלי טעם סביר.
זו תמונה של טורטיה שאכלתי כפת-צהריים אי שם ליד מיצד מחמל, עם מעט פסטו וגבנ"ץ שקצת נמסה בחום.

לעומת טורטיות ממלואות במילוי תרד עם גבינה, מונחות בתבנית זו לצד זו ומכוסות ברוטב עגבניות שבושל מראש. על כל אלו מפזרים בנדיבות פירורי גבינה ו…לתנור… (את המתכון המקסיקני לאנצ׳ילדס ממולא בתרד ניתן למצוא בקישור כאן)
אותו חומר גלם אבל טעם ומראה שונה לחלוטין…

כיוון שאינני בלוגרית של אוכל אנצל את ההזדמנות לספר במילים ובתמונות ממה טיילים ניזונים כשהם בשטח.

למנה ראשונה נתחיל בסלט ירקות צנוע מוגש על האדמה, בשקית ניילון וכלים חד-פעמים.

לצד הסלט יש גם סיפור: אפריל 2017, ביום הראשון מתוך שלושה ימי טיול טרום-פסח עם קבוצת המטיילים של שדה בוקר, עדיין היה חם במדבר. המסלול שתוכנן לאותו יום התחיל בעלייה חדה ב"שביל הגיאולוגי" על הדופן הדרומית של מכתש רמון. רק בוקר ורק התחלנו את הטיול וכבר אני מרגישה שקשה לי מאוד ויודעת שאין סיכוי שאצליח לטפס את העלייה הבאמת קשה שחיכתה לנו בהמשך המסלול, העלייה לנ.ג 866, הלא הוא "זקיף רמון".
בהפסקת הבוקר אני מבקשת מהמדריך רשות לעקוף את העלייה. זו שאלת "כן או לא". לו היה פוסק שאני לא מתפצלת מהקבוצה הייתי מקבלת את הדין, מתאמצת מאוד ועולה, איכשהו. אבל הוא גם לא אמר כן. עדיין. כשהיגענו קרוב לתחילת העלייה הוא מבקש מה-ש"ש (ראשי תיבות של "שנת שירות", צעירים שמגיעים למדרשה לשנה טרום גיוסם לצבא), הבחור הצעיר שמתלווה לטיול, שיילך יחד איתי וקבענו נקודה בה השביל הסגול חובר לדרך הג'יפים האדומה ושם נמתין להם.
הקבוצה התחילה בטיפוס ואנחנו התחלנו ללכת בין הר פיטם לקיר המצוק. על פניו הליכה לא קשה, אבל ברוח השרבית העזה שנשבה, בחום, בקצב המהיר שהש"ש הצעיר הכתיב לי, ובהתחשב בעובדה שלא הרגשתי טוב… היה לי קשה מאוד ומחשבות על פרישה מהטיול התחילו לצוץ. תוך שעה ועשרים היגענו למפגש השבילים ו… בום-טרח, אני מתיישבת על האדמה בסוג של אפיסת כוחות.
"עכשיו נאכל" אני מכריזה. "יש לך אוכל?" אני שואלת את הבחור, אבל חוץ ממים וערכת תבלינים אין לו אוכל. נחלוק אם כך את הצידה שיש לי בתיק: סנדוויץ' מרופט עם ביצה קשה, 2 מלפפונים, פלפל ואבוקדו. לקינוח 2 חטיפי חלבה שקצת נמסו בחום.
השין-שין שולף אולר ומתחיל לקצוץ את הירקות לתוך השקית. כשסיים שואל אם להוסיף מלח. "שים מה שבא לך", העיקר שהיגענו ואפשר קצת לנוח עד שהקבוצה תגיע. הוא מוסיף מלח ופלפל, קצת שמן זית וסומק, מערבב טוב-טוב בתוך השקית – ומה שראיתם בתמונה למעלה זה הסלט ירקות הכי טעים שאכלתי בזמנו…

צלחת האוכל הכתומה שלי

ערכת תבלינים

כוסות תה/קפה שידעו ימים נקיים יותר

לאוכל יש מקום משמעותי בטיול, במיוחד בטיול קבוצתי. התמונות המשובצות בפוסט זה צולמו בין השנים 2013-2017, בתקופה שטיילתי עם קבוצת המטיילים של שדה בוקר. לקבוצה קראו "חוג המבוגרים" והיו בינינו כמה טיילים שניחנו בכישורי בישול מעולים. לרוב הם אלו שלקחו פיקוד על המטבח, ביררו אלו חומרי גלם נקנו עבורינו ומה ניתן להכין מהם.

בתום יום הליכה, כשהיינו מגיעים לחניון הלילה, שם המתין לנו הג'יפ עם כל ציוד המטבח, צוות המטבח היה מתחיל מייד במלאכת שטיפת הירקות, קילוף וחיתוך. בצל מטוגן לתבשיל, גזר קצוץ לסלט ירקות, טחינה כי אין ארוחה (ערב או צהריים) בלי טחינה ואם אפשר לשדרג עם חצילים קלויים על האש, מה טוב.

התמונות יעידו אלו מאכלי גורמה הכנו בשטח, כשסירי ענק מונחים על להבת גז גדולה, או סיר פוייקה שמתבשל במדורה. אפילו "מקלובה" הכנו באחד הטיולים.

ארוחת בוקר. האחד מרתיח מים לתה עם לימונית, אחד חותך אבוקדו לקערה, סוחט לימון ומוסיף מלח, שתי בנות מקלפות ביצים קשות, זה מערבב טחינה, אלו חותכים ירקות ו… מחכים שיינתן האות… למקומות… ו…בתיאבון!

בתום הארוחה צריך לאסוף את הזבל ולנקות כלים, יש שיטה מעולה לניקיון בשטח, בהיעדר סבון משתמשים בעפר. נסו זאת בטיול הבא שלכם.

כשמגיעים למקום עם צל עוצרים לנוח, מכינים תה. חופרים גומה באדמה, מלקטים עלים יבשים של רותם המדבר, מבעירים אש קטנה. מרתיחים מים ולקראת הסוף מוסיפים "כוכב", צמח מדברי שאפשר לשים בתה. מגישים תה כהה, תה בהיר לא שווה. לא מוכרחים עם סוכר. מניחים את התיק על האדמה ומשתמשים בו כמשענת לראש. שותים מים. חושבים על כלום.

בסוף הטיול, לפני שמתפזרים נערכת שיחת סיכום. 90% מהפידבק שנאמר קשור בדרך זו או אחרת לאוכל. בדר"כ אנחנו מרוצים. היה לנו טעים, מזין, משביע. לרוב מתלוננים שהיה חסר לימון, לטחינה ולסלט. מה שאני הכי אוהבת זה שדרך האוכל כל אחד מהחברים נרתם לעזור. מי בסחיבה של חלק מהמצרכים בתיק, מי בשלב ההכנה טרום הבישול, מי בבישול עצמו, מי בשטיפת הכלים או במקרה שלי בתיעוד המטבח בשטח ותהליך ההכנה.

חומרי הגלם בסיסיים ביותר: לחם אחיד, מלפפונים, עגבניות, זיתים, אבוקדו, קופסת שימורים של תירס, טונה, טחינה, ביצה קשה. שוקולד למריחה. כל אלו אמורים להשביע אותנו, לתת לנו כוח להמשך ההליכה הרגלית. ולא רק. יש איזה תוסף סודי שמעניק לאוכל הפשוט ביותר טעם נהדר, אולי הנוף בו נמצאים, אולי החברותא, אולי האבק, אולי הפשטות. אולי כל אלו ביחד מעצימים את הטעם.

לסיום – מתכון מדברי לטובת המטיילים בשטח

אחת החברות המקסיקניות של ויקי לימדה אותה להכין טורטיה לארוחת בוקר.
אתם מורחים על הטורטיה הרגילה שקונים בסופר חמאת בוטנים ועליה שמים פירות שאוהבים כמו תפוחים או בננות (שאלו פירות שלוקחים לטיול בכל מקרה) – ואז מגלגלים ואוכלים. זה ממש טעים!

אני ממליצה על שיכבה נדיבה של ממרח תמרים, לפורר חלבה, לגלגל ולאכול. גם זה יוצא מתוק וטעים!

לקריאת הפוסטים של חברותי הבלוגיות:

"אוכל לטיני, מה זה בכלל?" מהבלוג "טעמים מקצה העולם"

"הביכורים – סוף האביב" מהבלוג "חמושה בעדשה"

"איך קשור הצייר קראווג'יו לחג הביכורים" מהבלוג "החים סילאן?"

Comments

7 תגובות על “קולינריה מדברית”

  1. תמונת פרופיל של ניני אטלס

    התוספת, הכל כך חשובה – של חוש הטעם, שבסופו של יום מצטרפת לריקוד החושים שמתוארים בפוסט הזה, מקסימה.
    שוב משגע לראות את מתוך מפגש אחד, שכולנו חווינו בו יחד, חוויה מאוחדת
    פורץ מכל אחת מאיתנו, אותו רכיב שייחודי רק לה.
    היה כיף
    כיף לראות את תוצאות היום.
    יופי

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ניני, ואת כל כך צודקת. לאוכל יש תפקיד משמעותי בחיינו וכאן בבלוג כל אחת יכולה לבטא מהירהורי ליבה ועולם האסוציאציות הפרטיות שלה.
      תמיד טענתי שבטיולי שטח, מהמטבח הבסיסי הזה יוצאים המאכלים הפשוטים והטעימים ביותר עבורי.

  2. תמונת פרופיל של צביקה
    צביקה

    נהניתי לשטוף עיניים ולקבל תיאבון
    אני בקטע של לימוד כרגע לבישול אלמנטרי
    חוויית היצירה יש מאין

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה צביקה. זה בדיוק זה, מה שאנחנו עושים בשטח, יוצרים "יש" (ארוחה טעימה ומזינה) ממט מאוד חומרי גלם + אבק + נופים + המון צחוק וזה מה שמוסיף הרבה לטעם.

  3. תמונת פרופיל של ויקי

    את לא תאמיני אבל הפוסט שלך ממש עושה חשק לצאת לטייל ולאכול בשטח. עשיץ אותי רעבה. תודה על כל ההמלצות.
    פויקה אתם לא עושים בשטח?

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      איזה כייף לשמוע. כן, צאו לשטח ובשלו שם. פוייקה מבשלים מדי פעם, זהו בישול איטי ומחייב מדורה. היו ערבים שיצאו תבשילים מדהימים והיו פעמים שיצא על הפנים. בעיני סוד ההצלחה הוא בתבלון.

  4. […] אילנה בר בפוסט קולינריה מדברית […]