המדבר, הרוח, אושר וצחוק

לפני שהחורף מפנה מקום לאביב, זו הזדמנות ללקט מבחר קטעים ישנים שהעלתי על הכתב עם שובי הביתה מטיולי הרבים במדבר בחורפים קודמים
(ראו פוסטים קודמים עם לקט טיולי חורף במדבר: "פה ושם מהמדבר""חורף, עונה מופלאה לטיולי מדבר")

הפריחה שמשתוללת בימים אלו ברחבי הארץ מעירה אנרגיה של התחדשות, פותחת לרווחה חלונות בחדרי הלב, מבקשת לאוורר ולנקות את המשא שהצטבר בימים הקרים והכבדים של החורף. ויחד עם זה יש בחורף משהו שאני מאוד אוהבת, קור שמעיר אותי לפעולה, ההסתגרות פנימה, חשכת העננים בזמן סופה, סערות של גשמים, ברקים ורעמים, בתנאי כמובן שאני במקום מוגן וחם ממנו מתבוננת בעולם הסוער והקודר.

השמיים החורפיים האפורים יוצרים תאורה דרמטית שנהנית ממנה כל פעם מחדש. אני מצדי מתמסרת  למדבר הצהוב, ליופי, למרחבים האין סופיים, לפריחה המדברית שמבצבצת, והמדבר מצדו הודף את מחשבות היום יום הלאה, מקיף אותי בשיכבת בידוד שיוצרת שקט, שקט של ממש.

אפתח בציטוט אנונימי שצולם לפני שנים אחדות, סוג של הייקו חרוט בסלע, שפת מכתש רמון.
מישהו היה כאן קודם וחרט מילים יפות וציורים בסלע, אין לי מושג מי עשה זאת, אבל זו יצירה שמתכתבת יפה עם הטבע
אני? רק עברתי שם לרגע, עומדת על שפת המצוק, המכתש מונח שם למטה, בגוונים של צבעי אדמה זוהרים באור השמש הנוטה לשקוע, רוח נעימה נושבת, שקט מהדהד. אושר וצחוק.
החיים כרגע.

"המקום שבו ההרים עלו מן הים
הסלע העץ
המדבר הרוח
אנחות וצער
אושר וצחוק
מה שהיה מה שיהיה
צל וצללים
באים הולכים
השמש שוקעת
הנהר זורם
החיים הרגע אבל מי יודע"

"עליסה בארץ הפלאות"
בספטמבר 2011 טסתי לנפאל לטיול של חודש, אחד היעדים בטיול היה להגיע לראות את רכס האנפורנה מקרוב. מפוקרה יצאתי לטרק של חמישה ימים, טרק שנקרא "פון היל". כשחזרתי לפוקרה ושאלו איך היה אמרתי שהיה יפה מאוד וקשה מאוד. ואני הרי חיפשתי את הטרק הקצר ביותר. קצר, כן, לעומת סובב האנפורנה שיכול להימשך בין 10 ימים לשבועיים, אבל מי בדיוק אמר לך שהפון היל הוא בהכרח טרק קל… בכל מקרה, ראיתי כי טוב, שאני מסוגלת לשרוד הליכה רצופה גם בתנאי כאבי הגב הכרוניים שסבלתי מהם באותם ימים, וכשחזרתי ארצה גמלה בלבי החלטה שאני הולכת להפוך ל"מיטיבת לכת". אחרי שהתרגשתי אל מול ההימלאיה הנפאלית בחרתי לי את הר כרבולת כיעד הבא. זה תמיד טוב לכוון גבוה ואז להתחיל להתאמן ולהתאמן, עד שזורקים לסל ו…בינגו.

באותם ימים רחוקים ב-2011 חיפשתי חומר באינטרנט על הכרבולת ואחת מתוצאות החיפושים הביאה אותי לשרשור בפורום "טיולים ואתרים" עם המפה הנ"ל. אז לא ידעתי שיש בנגב שתי כרבולות (הראשון, הר כרבולת על המצלעה הדרומית של המכתש הגדול והשני, רכס כרבולת חררים על המצלעה המזרחית של מכתש רמון). לא הבנתי מה זה "עליסה בארץ הפלאות", איזה מין מקום זה ומיהם האנשים האלה שמטיילים בכאלה מקומות נידחים.
בכל מקרה שמרתי את המפה בתקיית "גם אני רוצה". זוהי תיקייה חשובה שאני ממליצה בחום לכל אחד מכם ליצור. שם אני שומרת שמות של מקומות שאני גם רוצה להגיע אליהם. מעתיקה ומתייקת. מעתיקה ומתייקת. וכמות הקבצים בתקייה הולכת ותופחת.
ואז מגיע היום, שאני כבר מיטיבת לכת לכל דבר, ויוצאת עם אותם אנשים שהמציאו את הכינוי "עליסה בארץ הפלאות" לתור את הנופים באותו מרחב שבין דרך הבשמים לכרבולת חררים
8 שעות הליכה בחום של תחילת חודש מאי, 18.5 ק"מ ארוכים ,יפים, יפים עד מאוד, פראיים, לא נגועים, לגמרי בראשיתיים, מלאי עוצמה.
עכשיו אני יכולה לקחת את המפה הזו להעביר אותה מתקיית "גם אני רוצה" לתקיית התמונות מאותו טיול.
כמה טוב להגשים דברים שעליהם חולמים. כ"כ הרבה סיפוק, להציב יעדים, לסמן מטרות, מקומות שרוצים להגיע אליהם, לחלום, להתפרע, להשתולל עם הדימיון ואז יום אחד להגיע לשם.

חברים טובים לטיול, האחד הביא אבטיח קר ומתוק והשנייה הכינה לי כריך קינוח (ממרח תמרים עם חלבה בלחם קל, חשוב מאוד).

האם העולם במקומו?

"דוניה אורדונדאבי? – האם העולם במקומו? המשפט הזה, ששמע לא פעם מילדות מפי בני כפרו בנוגע למצבים שונים ומשונים בחיים, צף ועלה מאליו בזכרונו. כן, העולם החיצוני על מקומו עומד… כן, הסביבה יכולה להישאר כמות שהיא, כפי שהיתה מאות שנים, אבל העולם שבפנים, בתוך הנפש האנושית, עלול בה בעת להיחרב עד היסוד. הוא נוכח בזה עכשיו. ולכן תמיד יש מי ששואל, פעם אחר פעם: דוניה אורדונדאבי? – האם העולם במקומו?"
"אז גם הבין בן רגע כמה חשוב לו לאדם לדעת ש"העולם במקומו"."
מתוך "נמר השלג" מאת צ'ינגיס אייטמטוב, עמוד 154, 168

ואיך יודעים או ליתר דיוק מרגישים ש"העולם במקומו"?
לי זה קורה כשאני משוטטת במדבר, רחוקה מהמולת היומיום, מן המטלות השגרתיות שתובעות את תשומת הלב, שמרוקנות מאנרגיה. דווקא שם, במקום המרוחק, הריק, במרחב הפתוח הכל מסתדר. ההרים במקומם עומדים כבר מליוני שנים, האדמה במקומה מונחת, השמיים פרושים מעל, הצמחים צומחים, הפרחים פורחים, מלבלבים וקמלים. השמש יוצאת למסלולה הקבוע מרגע הזריחה עד לשקיעה. כן. העולם במקומו. רק אנחנו, האנשים, מתרוצצים אחוזי תזזית, מבולבלים, לא יודעים בדיוק לאן ולמה, רצים-רצים במרדף אחרי מה בעצם, בקושי עוצרים לרגע להכניס אוויר נקי לריאות.
בדממה שבמדבר נרגע העולם שבפנים ונעשה קשוב לעולם שבחוץ ונפתח אל העולם שבחוץ וההרגשה הזו ש"העולם במקומו" מחלחלת מן העולם שבחוץ אל העולם שבפנים. ואפשר ורצוי לנשום בשקט.

"ואכן קורה שהחיים סביבנו מסבירים לנו פנים, בגלוי ובכנות, והלב מתמלא רגשות נעימים ואתה נתקף רצון לומר: בעצם טוב לנו, לכולנו! אפילו השמש היתה שותפה למצב הרוח הזה באותו בוקר קייצי ועינגה את העולם באורה והטעימה את כל היצורים עלי אדמות את טעמו של אושר הקיום כאן ועכשיו"
מתוך "נמר השלג" מאת צ'ינגיס אייטמטוב, עמוד 101

אני והתפוח שלי על הר עידו. בעצם טוב, לי, לנו, לכולנו.

דברים קטנים
הדברים שאני מחזיקה ביד תוך כדי טיול ומושיטה אל הנוף. כי טיול עבורי זה לשים לב לדברים הקטנים, הפרי שתיכף אנגוס בו, כוס התה שתיכף תרד במורד הגרון, האבן יוצאת הדופן או האמוניט שמצאתי בדרך. ועוד ועוד. בלי סוף דברים קטנים.

החמור שמשון
המדבר מזמן סוגים שונים של מפגשים: מפגש עם הטבע, עם קשיי הדרך, עם עליות ומכשולים אחרים שדורשים מאמץ פיסי, עם אנשים, עם עצמי, עם הפחדים שלי, עם מה שעושה אותי שמחה וגם עם בעלי חיים.
לרוב אנחנו פוגשים במדבר עקבות של בעלי חיים, או את הגללים שלהם. החיות עצמן תופסות מרחק מבני האדם, למעט אולי גמלים שרגילים בנוכחות אנשים. בגלל זה היתה לי חוויה מיוחדת במינה לקראת סוף המסלול, בירידה מהעין של הר רכב.

כשהיינו על העין המפורסמת שמענו נעירה חזקה של חמור, נעירה שנשמעה כמו בכי, והתפלאנו מי נוער ככה. ואז ראינו אותו מרחוק ו… זה לא חמור… זה פרא! ומה הוא עושה כאן? ולמה הוא לבד? כשירדנו לכיוון נחל צין הוא פתאום הופיע. הפרא. בודד. ומרבה ההפתעה לא פחד מאיתנו ולא חשש לעמוד ולדגמן לנו ולמצלמותינו. ליאת ואני נשארנו אחרונות במאסף והיפיוף הזה עמד כמעט במרחק נגיעה מאיתנו. נעץ בנו מבטים, עשה לנו פוזות. יכול להיות שגם הוא הסתקרן מי אלו החיות המשונות הללו שהולכות על שתיים, ומה יש להן בידיים, ואיזה רעש הן עושות .
דיברנו אליו, צילמנו אותו, התפעלנו ממנו, התרגשנו מעצם העובדה שהוא ליווה אותנו במאסף, ובכלל, שמחנו על המפגש המאוד נדיר הזה עם חיית בר.
בדיעבד התברר שטעיתי בזיהוי ומדובר בחמור, אם כי בזמן אמת באמת ובתמים חשבתי שעומד מולנו פרא. מי שיצא נשכר מכל העסק הזה הוא "החמור שמשון" שזכה להתעניינות גדולה. כי הרי מי היה שם אליו לב ומצלם אותו כ"כ הרבה אלמלא התבלבלנו.

עייפות זורקת
את המסלול סיימנו בארבע אחה"צ, את דלת הכניסה לביתי חציתי רק בשמונה וחצי. בין לבין, נסיעה ארוכה שהחזירה אותי אחורה בזמן לתקופת הצבא, לשעות הרבות שהעברתי באוטובוסים בין הבית לבסיס, עם אוזניות של ווקמן ועייפות זורקת. אותו הדבר קורה לי אחרי טיולים ארוכים, כשמסיימים מסלול, עולים על האוטובוס, אני מתחברת ל-MP3 שלי וזורקת את עצמי לשינה-לא שינה, הגוף מונח על המושב בתנוחה כלשהי, לא הכי נוחה, אבל רפוי לחלוטין, קולות של צחוק, קטעי שיחות, שירים, האורות החולפים, התנועה המונוטונית – כל אלה נזרקים אל תוך השינה שלי, זורקים אותי ממנה והעייפות זורקת אותי אליה בחזרה. הלוך ושוב.
זה מצב בו אני "זרוקה" בין לבין. הטיול עצמו, ההליכה, המאמץ הפיסי הסתיימו, אבל עד שלא מגיעים הביתה, עד שלא שוטפים את אבק הדרך במקלחת חמה, הטיול עדיין לא הסתיים. בטיולים שיש הסעה, אפשר להתרווח ככל הניתן במושב ולהיזרק. בטיולים שאני צריכה לנהוג לבד את כל הדרך חזרה הביתה… זה סיפור אחר…
מי גשם טריים, צלולים שנקוו בגב קטנצ'יק בנחל זוהר

שמיים באדום-כתום
השקיעה הערב במדבר היתה מרהיבה. סיימנו לרדת את נחל עפרן המאתגר והמדהים בשעת בין ערביים.
הפריימים הללו של השמיים לקראת שקיעה צולמו בדרך אל הטיולית שבאה לאסוף אותנו מן השטח. אח"כ תוך כדי נסיעה השמיים נצבעו אדום וכתום. לצערי לאף אחת מהבנות לא היה פיפי דחוף אז לא היתה סיבה מספיק טובה לבקש מהנהג שיעצור כדי שנצא לצלם את השקיעה.

מה עושים? פותחים חלונות ומנסים לצלם תוך כדי טלטול…

גן העדן המדברי שלי
בגן העדן המדברי שלי יש לפעמים שמים כחולים, צלולים, נקיים מעננים, ולפעמים שמיים אפורים, אביכים, עכורים, לפעמים קר, לפעמים חם, אפילו חם מאוד. יש מצוקים תלולים, הרים, נחלים, יש שקט כל כך עמוק, שקט שמופרע ע"י ציוץ ציפורים או משב רוח קלה. וכמובן יש מרחבים. גדולים. עצומים. אינסופיים. שלעין קשה להכיל את כולם במבט אחד. בגן העדן הזה אפשר לנשום עמוק, אוויר נקי. לשתוק. לשיר. לצחוק. להזיע מאוד. לשבת למנוחה קצרה תחת צל עץ שיטה. לאמץ כל שריר ושריר בשעת טיפוס מאתגר. להתפעל מהיופי הבלתי ניתן לתיאור. להאדים מהשמש וגם קצת מהמאמץ. להתעייף. להתמלא הרגשה של "כמה טוב להיות פה".

ארוחת הבוקר היום ונפנוף רגליים מעל שפת המכתש, מול זקיף רמון

אחת התצפיות המדהימות בנגב
אם לא "ה" תצפית. קשה להישאר אדישים מול כזה יופי שנפרש בשכבות-שכבות מול העיניים.
מאותם מקרים שהמצלמה עושה עוול של ממש לנוף, צריך להיות שם כדי לגמוע בשתי העיניים את הנוף, ובכל זאת…

תצפית הר כיפה בשקיעה

ולמחרת בבוקר

ביקור בבטן האדמה
בסופ"ש האחרון ביקרתי בבטן האדמה. חוויה מיוחדת להיכנס אל תוך האדמה וכעבור זמן מה להגיח החוצה אל אוויר המדבר, שהיה הפעם יבש מתמיד, קר וחם לסירוגין, אביך ובהיר.
בשישי, בסדקים של נחל חוה

בשבת, במאגורות נחש צמא

מקום "הזוי"
אי שם בנגב, במצוק הצינים נמצא המקום הזה.
אני נמנעת ככל הניתן מלהשתמש במילה "הזוי" בגלל ההזנייה שנעשתה למילה בשפה העברית, אבל המקום הזה העונה לשם "מאגורות נחש צמא" באמת שראוי לכינוי הזוי. מנהרה ארוכה למדי שנחצבה אל תוך המצוק, מתחת למרפסת בו עובר קו צינור הנפט ונועדה לשמש מחבוא לנפט, רק בגלל תנאי הקרקע שמחלחלים ננטשה. לא ברור מה עבר בראש של המתכננים ואלו שביצעו את הקידוחים והחפירות, אלו שיקולים הנחו אותם לצאת למבצע הנדסי מופרך שכזה.
כך או כך, בימינו אנו, המקום נטוש ומדי פעם מגיעים אליו מטיילים.
הקרדיט בסדרת תמונות אלו לדוגמנים, קרי החברים לקבוצה, גם אם לא ממש נשמעו להוראות הבימוי שלי…
מקום מופרע לגמרי. כמו קורא לכל האוהבים לצאת משבילים מרכזיים. הייתי שם בשנה שעברה לראשונה בחיי ובקושי האמנתי למראה עיניי. אני תוהה כמה עוד מקומות כאלה נחפרו מתחתינו משיקולים אסטרטגיים כאלה ואחרים.

עננים של גשם (ושל עצבות)
מעל מצפה רמון – בתמונה שצולמה מהר סהרונים בטיול סוכות במכתש רמון

ומעל ערד – בתמונה שצולמה מהר יעלים באחד מטיולי השבת למדבר יהודה

שני טיולים, שני מדבריות, שתי עיירות פיתוח נידחות, שני ענני גשם אפורים-כבדים-מאיימים
והעצבות – האם אלו שתי עצבויות שונות או אותו העצב שבא והולך, נודד ממדבר למדבר, מיום גשום אחד למשנהו

רוג'ומים
כשנשאלתי לא פעם וגם כששאלתי את עצמי "מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?" מעולם לא עלתה האפשרות שביום מן הימים אהפוך לבנאית רוג'ומים.
רוג'ום, למי שלא מכיר, זהו גל אבנים שמסמן מקום. הוא יכול להיות קטן או גדול, גבוה או נמוך, שתיים-שלוש אבנים מוערמות זו על גבי זה או מגדל מרשים של אבנים.
כמי שמטיילת במדבר הרוג'ומים המונחים בצדי הדרך מציינים שאני בכיוון הנכון, שמישהו הלך כאן לפני. במסעותי בעולם ראיתי רוג'ומים מתנוססים לתפארת גם במקומות אחרים, שם יקראו להם בשם אחר, אולי סטופה.
אם פעם רוג'ום אקראי שחלפתי על פניו עורר בי את הדחף לבעוט, למוטט את מגדל האבנים, להרוס, היום אני בונה.
לפעמים עברתי ליד רוג'ום ובעטתי בו, לפעמים התכופפתי למצוא אבן ולהניח בראש הערימה, לפעמים לקחתי חלק פעיל בשיקום רוג'ום שקרס. ולאחרונה אני בונה רוג'ומים משלי. קטנים, צנועים. עורמת כמה אבנים זו על גבי זו, משתדלת שהמבנה יהיה יציב, וגם אם לא, לא ממש אכפת לי שיקרוס. בלאו הכי הכל זמני.
לפעמים אני בונה את הרוג'ום בגומחה בסלע שלא מובילה לשום מקום.
למה? ככה.

רוג'ומים קטנטנים שבניתי בגומחות בנחל מסור

המדבר מחייה נפשות
האם בגלל הטיול אתמול איבדתי את הקול שלי? יצאתי לדרך מתוך אמונה שהמדבר מחייה נפשות ומה שבפועל קרה שתוך כדי עלייה אנכית, ארוכה וקשה של 370 מטר, נפשי שרק ביקשה מנוחה התענתה וסבלה ונאנקה והתנשפה והתחננה לאלוהי המדבר לקצת רחמים והתחשבות, ומשלא נענתה – הקול פשוט הלך לאיבוד במרחבים…
או שפשוט יש לי סטרפטוקוק בגרון.

רכס הכרבולת, מהמקומות האהובים עלי בנגב

"כל ג'בל ביג'י יומו"
הר קנאים, עליו הייתי אומרת "כל ג'בל ביג'י יומו"
בזמנו, כשעוד הייתי נשואה והיינו נוסעים אחת לחודש לחמות בערד, כשנמאס לי להיות סגורה בין ארבעה קירות יצאתי לתור את העיר וסביבותיה. באותה תקופה נעזרתי במכונית כדי להגיע ליעד ולצאת לקטעי הליכה קצרים.
זכור לי יום שישי חורפי אחד, לקראת ערב כשהיגעתי בפעם הראשונה למרגלות הר קנאים ואני זוכרת עד היום כמה נפעמת הייתי וכמה מתלהבת מיופיו.
מאז חלפתי על פני ההר פעמים רבות, חורף שעבר תיכננו לטפס עליו בתום המסלול, אבל בגלל קוצר הזמן וויתרנו. אמרנו, פעם אחרת.
עד שבוקר אחד הגיעה אותה "פעם אחרת", עליה תלולה וקצרה והופ, אני בראש ההר והנוף, הו הנוף….

דצמבר 2008, למרגלות ההר (רמונת הפתיח לפוסט צולמה באותו המקום)

פברואר 2017, על ראש ההר

השטויות שעושות לי שמחה בלב
מדבר יהודה, הנעליים החדשות שלי ושאר השטויות שעושות לי שמחה בלב

קצבו של הלב

"כל הדברים היפים באמת
מתגלים בזמנם
האיטי, הבלתי מתחשב
האוהב
הפועם בקצבו של הלב"

דניאלה ספקטור

מכתש רמון

הרוח

הנסיך הקטן חצה את המדבר, ולא פגש נפש חיה פרט לפרח אחד.
"היכן בני האדם?", שאל הנסיך הקטן בנימוס.
"בני אדם? ראיתי אותם לפני כמה שנים. אי אפשר לדעת היכן הם נמצאים. הרוח מעיפה אותם לכל עבר. אין להם שורשים, וזה מקשה עליהם מאד."

מתוך "הנסיך הקטן", אנטואן דה סנט-אכזופרי

לקריאה נוספת: "פה ושם מהמדבר""חורף, עונה מופלאה לטיולי מדבר"


Posted

in

by

Comments

6 תגובות על “המדבר, הרוח, אושר וצחוק”

  1. תמונת פרופיל של תמר
    תמר

    אילנה יקרה,
    עכשיו הבנתי !
    “כמה טוב להגשים דברים שעליהם חולמים״ – ציטוט ראשון.
    תיקיית ״גם אני רוצה״ -ציטוט שני.

    ואם לחבר את השניים לוידוי קטן… אז אני מרגישה שאני במקום בו אני אוספת מקומות לתיקיית ״אני רוצה גם״. אבל… עדיין לא הפכתי את הרשומות בתיקייה לכדי חלומות.

    וכי איך אוכל להגשים רצונות
    שטרם הפכתי לחלומות ???

    מרגישה שבפוסטים שלך; במילים ובתמונות, את מקרבת לי את החלומות !
    תודה !

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תמר יקרה, התגובה שלך כ"כ שימחה אותי. אני כותבת הרבה מילם ושולחת אותן לחלל הוירטואלי והן פוגשות עיניים של קוראים. אני כ"כ שמחה לשמוע שמשהו במילה הכובה ובתמונה המצולמת מניע אצלך משהו מבפנים ומקברה אלייך את החלומות, כפי שכתבת. זו תחושה נפלאה להרגיש איך לאט-לאט הרצון מתבהר ומחלום מעורל ולא ברור הוא מקבל פרטים שבהדרגה הופכים לממשיים, כאלה שניתן לממש בעולם החומרי. מאחלת לך הגשמה של אינספור חלומות!

  2. תמונת פרופיל של יפעת

    אילנה, אני כל כך מתחברת לרוח הזאת של המדבר שאת מצליחה בכשרון רב להביא שתנשב בין המילים והתמונות שלך. השיר של דניאלה ספקטור מתאים בול לתיאור התחושה כשמטיילים במדבר. נהנתי.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה יפעת, שמחה שאהבת את מבחר הקטעים. יש בו במדבר איכויות כ"כ מיוחדות שנדבקות אלי כשאני שבה ממנו ואח"כ מנסה לתאר במילים. לפעמים זה משהו חמקמק כזה, שבתרגום למילם הולך לאיבוד ואז אפשר פשוט להאזין לשיר, להתבונן בתמונה, להיזכר. או להגיע שוב דרומה…

  3. תמונת פרופיל של הופאק
    הופאק

    גם לי יש רשימת טיולים מתוכננים אבל היא פשוט במסמך של גוגל. המטרה היא להחזיק בנק מסלולים בדומה לבנק מטרות של הצבא. כדי שבמקרה שרוצים לצאת לטייל לא יהיה לצריך להתחיל לתכנן את הטיול. כבר קרה לי לא פעם שלא היה לי רעיון טוב לטיול למחרת ולכן נשארתי בבית מול נטפליקס (או מול מכונת הכביסה). אם יש מסלול מוכן מראש רק צריך לארוז תיק ולקום מוקדם.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      זה עוד לא קרה לי, להישאר בבית מול מכונת הכביסה… לגמרי מסכימה איתך, "בנק טיולים" זה דבר נפלא, לאסוף לתוכו נ.צ, מסלולים, המלצות.
      הרשימה הזו נהדרת כי חשוב להגדיר את הרצונות שלנו ויש שיגידו גם לרשום אותם ברשימות – וכל סעיף, יגיע יומו.
      הכנתי רשימה אחרת של דברים שאף פעם לא עשיתי ולא חשבתי שאי פעם יהיה לי זמן לעשות (כל מיני רעיונות לסיורים די מוזרים (כמו למשל בכנסת, בבית המשפט העליון וכו').