מתיקות מדברית

נעים מאוד, קוראים לי אילנה ואני מכורה למדבר.
מכורה אבל בקטע טוב. תיכף אני גם אסביר.

ת'אמת?
כמעט שבוע אחרי שהמילים הנ"ל נכתבו שקלתי ללחוץ Ctrl+A ואז Delete. בשביל מה אני צריכה לספר לכל העולם ואישתו על ההתמכרות שלי.
מה שנכתב כשהייתי ב"היי" מ- over doze של מדבר, נראה היום אחרי החזרה לשגרת הקייץ המנומנמת שלי, כתלוש. לא שייך לכלום.
האצבעות מהססות. למחוק?
לא!
כי התזכורת הטקסטואלית הזו מרגעים של שקט, של שמחה, של הנאה פשוטה מהטבע – חשובה מאוד.
אין שום בושה באהבה הגדולה שיש לי לטבע ולמדבר. מי שמכיר אותי יודע. רואים את זה עלי כשאני שם.
אז לא.
לא למחוק ולא לצנזר. להיפך – להעתיק לבלוג ולפרסם ברבים.
כי זה קשור לאותה מתיקות שהזכרתי בפוסט הקודם, אותה מתיקות שבלעדיה החיים כאן על פני האדמה יהפכו לגיהנום.
אשרי האיש שמצא במה להמתיק את ימיו. אצל אנשים אחדים זו האמנות, מוזיקה, ריקוד, קולנוע, ספרות, אצל אחרים זה קריאה והרחבת הדעת.
ויש מי שמוצא את המתיקות הזו בטבע. ביער, בים, במדבר.
אני שייכת לאותה קבוצת אנשים שהמדבר ממלא אותם שמחה גדולה. לא יודעת להסביר למה, וזה בכלל לא משנה. אני שמחה שיש מדבר, אני שמחה לבקר בו, לטייל בו, לישון בו.

אם בפוסט הקודם סיפרתי על עלילותי במצפה רמון, איך בשבת בשתיים וחצי בצהריים, אני מוצאת את עצמי במדרשת בן גוריון?
מה זאת אומרת איך? בנסיעה במהירות ממוצעת של 100 קמ"ש.
אבל תשאלו למה. לא הספיקה לך כמות השמש שספגת ביממה ומחצית? לא כתבת שאת נוסעת צפונה? שיהיה נחמד להגיע הביתה בשעות האור ולנוח?
או. הינה דוגמה מעולה להתנהגות אופיינית למכורת מדבר.
כ"כ הרבה זמן שלא הייתי פה. ולמה לחזור הביתה, אני הרי בבית רוב ימות השבוע. עד שאני כבר מגיעה דרומה ויש זמן ויש מספיק מים באוטו, לא חבל?

ברור שחבל. לכן אותתי ימינה ופניתי למִדרשה. נכנסת דרך השער הצהוב, מחנה לפני המשרדים של בית ספר שדה, שוב נוהל מים וכובע, כי צהריים וחם.
גם כאן כמו במצפה משב רוח נעימה. כל עוד יושבים בצל.
ההליכה בשמש  מעמידה את הגוף בסכנת צלייה. בלאו הכי נצלתי במצפה רמון, הגוף שלי יעמוד בצלייה קטנה נוספת, מהשמש של המדרשה.

המכורה קיבלה עוד מנת מדבר לפחות לשלוש השעות הבאות. משתיים וחצי עד חמש וחצי
המכורה עכשיו צוחקת
המכורה שותה לגימה ארוכה של מים
המכורה שותה את הנוף בעיניים
המכורה מוציאה תפוח מהתיק ולועסת באיטיות
המכורה מצלמת תפוח על רקע המדבר
המכורה מתה על השקט של המדבר, על המרחבים, על קו האופק הרחוק, על צבעי האדמה
המכורה חוותה בחורף האחרון יסוריי גמילה, שלא מרצון. למה לגעת במשהו טוב? אם יש משהו שמיטיב איתה, למה לעצור? למה לחדול ממנו?
המכורה מתחייבת כעת בינה לבינה ש… היא עוד תשוב. ובתדירות גבוהה יותר. גם בקייץ.
המכורה למדה איך להתמודד עם המדבר גם בחום של הקיץ.

ואז, בזמן שהמכורה מטיילת להנאתה על הטיילת שבהקמה, החלה לנשוב הרוח של ארבע אחה"צ והעיפה את ערימות העפר לאוויר המדבר.
לא כיף לטייל במדבר באמצע שיפוץ. יש כאן הרבה אבק גם ככה, אבל כשהעפר מרוכז בערימה גדולה, מספיק משב רוח אחד, וכל החול עף ישר לעיניים.
המכורה מחפשת דרך מילוט, לחזור למכונית לא דרך השטח הפפתוח אלא דווקא דרך המירעולים הקטנים, כלומר שבילונים בין בתים פרטיים.

יש משהו בארכיטקטורה של פעם שמשדר פשטות של ממש. לא בכאילו, כמו שמתכננים בימינו בנייה שמשתלבת בנוף המדברי.
השכונה החדשה במדרשה בנוייה נמוך, בתים בצבעי אדמה או אפור, לא מנקרי עיניים ועדיין אני לא יכולה שלא לתהות מדוע המשפחה הישראלית הממוצעת לא מסתפקת בדירת שלושה חדרים. זה שייך לזמנים של פעם, כשגרו ביחידות הקטנות בכניסה למדרשה. היום לוקחים משכתנא ומרימים לגובה מינימום שתי קומות, מרפסות, פינות ישיבה. מניחה שמשקיעים גם בחלונות מהסוג המשובח, כדי שבזמן של סופות חול לא ייכנס חצי מדבר לתוך הבית.

"בית איננו רק ארבעה קירות, שביניהם "שוהה" האדם, שכן מהם ארבעה קירות? הם חציצה דקה ביננו ובין העולם שנשמך לאינסוף בחוץ" (אסתטיקה של אינסוף/ אבי לויתן)

את הציטוט הנ"ל בעמוד 67 מצאתי בספר שהיה מונח על מדף בספרייה הקהילתית.
שבת, הכל סגור במרכז המסחרי הקטן. לו הפלאפל היה פתוח הייתי קונה מנה. לא הבאתי מספיק אוכל, מארגנת סעודת שאריות, לחם עם טחינה גולמית ופירורי טחינה. קפה שחור. ו… 200 ק"מ נסיעה עד הבית.

כן, בית אינו רק ארבעה קירות. אני מנחשת שמי שכתב את הציטוט הנ"ל ישן אי אילו לילות באוהל במדבר. בעיני זו חווייה חשובה מאין כמותה שמקפלת בתוכה פשטות גדולה.
זה משהו שהתרחקנו ממנו. גם אני.
כמה טוב שיש מדבר שמחזיר אותי לקרקע, שמזיז אותי מאיזור הנוחות, שמאתגר גם את הכושר הפיסי וגם את הכושר המנטלי.
נסו להעביר יממה שלמה בלי להוציא מילה מהפה. יממה וחצי לא דיברתי עם איש. אף לא מילה אחת. דיאטת דיבור. עד בשבת בצהריי היום כשנפגשתי לתה קר ושיחה עם מכר ב"קפה גינה" באיזור התעשייה, וא"כ שיחה עם בלוגרית טיולים שבמקרה היתה שם. כל מפגש העלה שאלות ונתן נקודות למחשבה כמו יתרונות מול חסרונות של מגורים במקום מרוחק ומנותק כמו מצפה רמון. וגם איך עוד אפשר לטייל במקום, כשלוקחים חדר במלון, עם פרטיות ונוחיות.

עוד כמה שעות אשוב לפרטיות והנוחות של הבית שלי. זה יהיה אחרי שהשבעתי מעט את רעבוני וספגתי למחזור הדם מלא קרינה טובה של שמש מדברית קייצית.

ולסיום – חדשות!
הידעתם שהמדבר עכשיו בשיפוצים?
הר גמל במצפה הפך לאתר בנייה. חלק מהטיילת על המצוק מונגשת בימים אלה כשתסתיים הבנייה יהיה שביל בטון יצוק, עביר לכסאות גלגלים ועגלות, כדי שגם אוכלוסיה זו תוכל להגיע קרוב יותר לנוף המכתש.
התקנאה בה השכנה וגם במדרשה משפצים את הטיילת.

עודף הנגשה או צדק חברתי? אם אעיז לשים ולו סימן שאלה קטן סביב זכותם של הנכים לטייל ולהינות מנופי ארצנו, מייד תקום עלי צעקה. ובצדק. הרי לא כולם כמוני, לא כולם יכולים לטפס לראש חוד עקב או לרדת ולעלות מן המכתש. לא עם האוטו. ברגל. מזלי שאני יכולה, ומה עם כל מי שלא. או לא יודע איך. למען אלה התגייסו גופים ממשלתיים, העבירו תקציבים, שכרו את שירותיהם של אדריכלי נוף כדי שהתיכנון ישתלב כמה שניתן בנוף. בחרו חומרים בצבעים של מדבר, לא משהו בולט מדי ויחד עם זה פרקטי, שיאפשר גישה נוחה לכל מי שמתקשה בהליכה בשביל עפר.

כשיסתיים פרוייקט השיפוץ, גם במצפה וגם במדרשה, תהיה בשניהם טיילת, נוחה, אולי עם תאורה וספסלי ישיבה. אולי עם סככות שיתנו מעט צל. אולי ימקמו על השביל פסלים ויצירות אמנות. מה שבטוח זה שלא ישימו פחי זבל. בכוונה. כדי להגן על היעלים שמחטטים בזבל.
כולי תקווה שהמבקרים בטיילת יגלו אחריות אישית ואיכפתיות לסביבה ולא ישאירו אחריהם ערימות של קליפות גרעינים, או בקבוק בירה ריק.

הידעתם שעד לא מזמן היתה תוכנית להקים אמפי ענק ל-3000 צופים בלב ליבו של המכתש? המועצה והעירייה לטשו עיניים לאיזור של מחצבת הגבס, "לא שמורת טבע" ותיכננו "אמפי-סטאר" גרנדיוזי שימשוך אליו זמרים וקהל רב, להופעה בחיק הטבע ולא משנה עוצמת הקול והאור שתפריע לבעלי החיים שזה איזור המחייה שלהם ולמטיילים שבאים במיוחד למכתש בגלל אותם נופי בראשית שקטים.
הודות לפעילות הנמרצת של קבוצת פעילים "שומרי המכתש" שהביעו את מחאתם, משרד התיירות משך בסוף את ההצעה.
נכון לעכשיו התוכנית בוטלה. לא יקום "אמפי-סטאר" בלבו של המכתש.
תודה לאלוהי המדבר.

המלצה
מי שמגיע למצפה רמון – במלון בראשית מוצגת תערוכת פסלים, פתוחה לקהל הרחב. לא ביקרתי, קראתי בעיתון.
מניחה כאן את הקישור, אולי יעניין מי מקוראי.

Comments

4 תגובות על “מתיקות מדברית”

  1. תמונת פרופיל של א.לויתן
    א.לויתן

    הי אילנה הטקסט ההוא לא נובע בהכרח משינה באוהל אלא מהתפישה כי 'בית' לא יכול לנבוע מתחושת החציצה הפיסית שהוא מעניק,,, בית הוא יכולת 'כניסה וביאה' אל הדברים, וככזה הוא מצב תודעתי או רמת הבנה שמאפשרת לך לעשות זאת – החציצה הפיסית (בין אם זה אוהל או בית באמצע דיזנגוף) יכול לתת לזה גיבוי מסוים..בברכה אבי לויתן (נהניתי לקרוא הפוסט שלך..)

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      שלום אבי, תודה על ההארה וההרחבה למושג ה"בית". אני חושבת שהוא גם וגם. לחציצה הפיסית יש חשיבות והיא גם זו שמאפשרת את הטיול בין מצבי התודעה. אבל זו פילוסופיה שלצערי רחוקה מהמציאות בה אנשים משקיעים הון גדול בקירות הפיסיים, במבנה החיצוני כסמל סטטוס, כביטוי לעושר ולרווחה כלכלית.
      ואגב, אותו כנ"ל תופס לגבי אוהלים. יש אוהל פשוט, קטן, קומפקטי והיום אפשר לרכוש גם אוהלים ענקיים, שנראים כמו "בית".
      באותנ שבת כשחלפתי על פני הספריה הקהילתית רק דיפדפתי, המשפט מצא חן בעיני והעתקתי אותו. מודה שלא קראתי את ההמשך.

      1. תמונת פרופיל של
        משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        הספר נמצא בחנויות והוא פורסם טרם הבחירות למעשה ממניעים פוליטיים, ניתן לומר (ראי למשל קריאתו המסורתית של ד.בן גוריון לרדת אל הנגב, ושאלתי היא – מהו ה'מרחב הישראלי', האם שטחים לעומת דרום או פריפריה וכד'…) , את והקוראים מוזמנים להציץ או להזמין (בצומת/או סטימצקי),,

        ביקורתך החברתית מכל מקום מעידה כמה רחב ועמוק הוא מושג הבית, ולמעשה נוגע בכל תחומי החיים, וב'אסתטיקה' שלי פרק ה'בית' הינו רק השלישי בסדרת הפרקים –
        ההנכחה, המשמעות, והבית…..

        לתפישתי תנועתנו במרחב היא לקראת 'הנכחה' כזו או אחרת (כלומר – לא רק 'נוכחות') , כאשר ההנכחה מעמידה אותנו בתוך ומחוץ לדברים במידה שווה, ומאפשרת לנו בכך לגזור את המשמעות הנגזרת ומעניקה לנו את מושג הבית, שאינו אלא עמידה בתוך ומחוץ לדברים, כפי שנאמר… בברכה ..

  2. תמונת פרופיל של א.לויתן
    א.לויתן

    הספר נמצא בחנויות והוא פורסם טרם הבחירות למעשה ממניעים פוליטיים, ניתן לומר (ראי למשל קריאתו המסורתית של ד.בן גוריון לרדת אל הנגב, ושאלתי היא – מהו ה'מרחב הישראלי', האם שטחים לעומת דרום או פריפריה וכד'…) , את והקוראים מוזמנים להציץ או להזמין (בצומת/או סטימצקי),,

    ביקורתך החברתית מכל מקום מעידה כמה רחב ועמוק הוא מושג הבית, ולמעשה נוגע בכל תחומי החיים, וב'אסתטיקה' שלי פרק ה'בית' הינו רק השלישי בסדרת הפרקים –
    ההנכחה, המשמעות, והבית…..

    לתפישתי תנועתנו במרחב היא לקראת 'הנכחה' כזו או אחרת (כלומר – לא רק 'נוכחות') , כאשר ההנכחה מעמידה אותנו בתוך ומחוץ לדברים במידה שווה, ומאפשרת לנו בכך לגזור את המשמעות הנגזרת ומעניקה לנו את מושג הבית, שאינו אלא עמידה בתוך ומחוץ לדברים, כפי שנאמר… בברכה ..