ממה אתם בורחים? – שבוע העיצוב בירושלים

ממה אתם בורחים?
חסר ממה? זו השאלה שמייד קפצה מול העיניים ברגע שטיפסתי במעלה המדרגות במבואה לבית הנסן בירושלים.
התערוכה נפתחת בעשר בבוקר, הקדמתי מעט. שואלת את השומר בפתח אם במקרה יודע מהיכן יוצא הסיור. נרשמתי לסיור הפתוח לציבור הרחב דרך אתר התערוכה, רק שלא זכרתי היכן נקודת המפגש. לפני שהוא עונה, הוא מזכיר לי לשים מסיכה. קודם כל. נו, כן. אם לרגע חשבנו שהקורונה עזבה אותנו, היא עדיין נוכחת. במסיכות שחזרו להופיע על פני האנשים, ברישום של כמות המבקרים המקסימלית בחדר או במתחם הגדול של בית הנסן.

בבוקר שישי, יום לאחר פתיחת "שבוע העיצוב בירושלים" לקהל הרחב, המון מבקרים נוהר למקום. וטוב שכך.
אני בעד לצרוך קצת תרבות, לא דרך סיורים וירטואלים כמו בימי הקורונה, אלא ממש לכתת רגליים, להידחק בתור, להצטופף מעט בחדרי הקרנות של סרטים. וגם, מה לעשות, להגיר זיעה, להתעייף מאוד, כי חם.
ברחבי המתחם פזורים מאווריים גדולים שמתיזים רסס של מים לצנן מעט את האוויר. בחלק מהחדרים פועלים גם מזגנים. ועדיין, חם.
בכל זאת יולי. קייץ ישראלי רותח.

הרבה דברים אפשר לכתוב רק על המעשה עצמו, להחליט לצאת מוקדם בבוקר מביתי ולנסוע ירושליימה לרחוב גליהו אלון, לתערוכה. להתמסר ל"עבודה" ולנוע בחלל הגדול של בית הנסן, מחדר לחדר, מקומה לקומה, כדי חלילה "לא לפספס" אף תערוכה או מיצג.

ביקרתי לראשונה בשבוע העיצוב ביוני 2019, לפני שטסתי להודו-יפן והשתמשתי אז בפרוספקט התערוכה כחומר גלם לגלויות שיצרתי אז במסגרת פרוייקט "גלוייה ביום".

בשנה א' לקורונה, יוני 2020, האירוע  בוטל וכעת, ביולי 2021, שנה ב' לקורונה, מחדשים את המסורת ושבוע העיצוב יוצא לדרך.
שבוע שלם של אמנות ועיצוב, פתוח לכלל הציבור ומוצג בצורה כזו שלא זקוקים לתיווך של מדריך. בסוף ויתרתי על הסיור, לא התעקשתי לשאול ולמצוא את נקודת המפגש. מסתבר שלא זכרתי נכון את השעה (11:00, כפי שרשום באתר). מהתרשמות שלי, אם תקראו בעיון את התוכניה או את השלטים המוצבים בכניסה לכל חלל, תבינו במה מדובר. תקבלו מעט רקע שיחבר את מה שמולכם לנושא של שבוע העיצוב "קרקס הבריחה".

הנושא העיקרי של שבוע העיצוב השנה הוא "קרקס הבריחה", ביטוי שמבחר בין שתי תימות מאוד מעניינות: בריחה/אקספיזם וקרקס.
מה לי ולקרקס? לא חושבת שאי פעם הלכתי לקרקס. הצורה הזו של שעשוע, במיוחד הניצול לרעה של בעלי חיים הרתיע אותי, דוחה אותי עד עצם היום הזה.
אני יכולה להתלהב מהצורה המעגלית של אוהל הקרקס, מהרעיון של הלוליינים המהלכים על חבל דק בגובה – אבל לא יותר. וגם לגבי הלוליינים, אני מאוד אמביבלנטית, כי תרגילי האקובטיקה המרהיבים שהם מבצעים בכזו וירטואזיות עולים באינספור שעות אימון. מרצון? בכפייה? לא יודעת.

בארבע שעות ששהיתי במתחם בית הנסן ראיתי לא מעט דמויות מתהלכות כשהן לבושות בבגדי ליצנים ולוליינים. דבר ראשון חשבתי כמה חם להם, להיות חנוטים בבגדים החמים עם שרוולים ארוכים ודבר שני, מי אמר שאם ליצן איפר את פניו ומרח שכבה עבה של אודם אדום בצורה של חיוך מוגזם, זה אמור להעלות לי חיוך על הפנים.
אהבתי את ההמחזה של "קרקס" גם במראה החיצוני של המבנה וגם בדמויות המחופשות שהתהלכו, ניגנו, עשו הופעות קטנות בעיקר לילדים.
אם כבר קרקס, שיהיה כמו שאנחנו יודעים שקרקסים נראים. עם זירה עגולה, תזמורת שמנגנת, כרוז שמלהיב את הקהל ולוליינית שמטפסת על חבל לגובה. כמו ההפעה שנקלעתי לקראת סופה בחצר הפנימית של המבנה שפעם היה בי"ח למצורעים.
יש שעות קבועות להופעות הלוליינות, כדאי לעקוב באתר הפסטיבל, מתאים גם לילדים וגם למבוגרים. גם בנו יש ילד פנימי שאוהב להסתכל על לוליינית יפה. בתנועות היפות והעדינות  שחוקי הכבידה לא חלים עליה. זה מראה יפה לראות, במיוחד כשחום הקייץ ודאגות נוספות של עולם המבוגרים מכבידים עלינו מאוד.

כתבתי כ"כ הרבה ועדיין לא אמרתי מילה על האמנות, על התערוכות המוצגות. קטונתי. לא מתיימרת להיות מבקרת אמנות, להערים הררי-מילים על טיבם של היצירות. רק אומרת שהיו מוצגים שקראתי את הכתוב בשלט לפני שנכנסתי לחדר, העפתי מבט חטוף ויצאתי. מה שכתבו על הדבר היה מעניין יותר מהדבר עצמו.
צילמתי כמה מהשלטים שמשכו את העין, לקריאה ביתר תשומת לב בבית.
כל הטקסטים הללו מופיעים גם באתר וגם בקטלוג המודפס שמחולק לכל מי שמתעניין.

היו גם הרבה "דברים" יפים, מעניינים, מגרים את הדימיון והמחשבה. "דברים", כלומר יצירות אמנות כשהמדיום השולט הוא כמובן הוידיאו. הרבה מאוד סרטים, גם סרטים של מציאות מדומה (היה תור ארוך לפני, אז ויתרתי).
אהבתי במיוחד את הסרט עם שלושת הסקייטרים שיוצאים למסע של תנועה במקומות נטושים בערבה ("Dead End Friends").

היו עוד, אבל הגודש, האינטנסיביות בה עברתי מחלל לחלל הפכה את רוב הרשמים לעיסה אחת גדולה ועכשיו לכי תחלצי מהזיכרון הדחוס שמות של יוצרים, שמות של יצירות. בשביל זה אני צריכה לדפדף בתוכנייה המודפסת ולהיזכר. וגם לצטט קטעי טקסט משובחים בעיני, ששווים ציטוט. על בריחה. מה עומד מאחורי הנטייה הטבעית לאסקפיזם ומה המחיר שמשלמים תמורתו.

צילום עצמי באחד המיצגים, רוצה לברוח מהקייץ הלוהט בספק מטוס, ספק רכבת

אם תשאלו אותי לאן אני בורחת, מי שמכיר אותי ידע לענות בקלות על השאלה. זאתי הכי אוהבת לברוח לטבע. במיוחד למדבר.
כן, טבע, אחד ממקומות הבריחה המועדפים לא רק עלי. לכן היה מעניין מאוד לראות כיצד הטבע מאוזכר בעבודות אמנות שונות שהוצגו.

אחד מהם היה המיצג של אורנה לאלו שדימה אלמנטים מהטבע. פרחים, צמחייה, כדורים שנמצאים בתנועה, מושפעים מהאור, זזים, נפתחים, נסגרים, מתכווצים, מתמלאים.

בתמונה: האמנית אורנה לאלו וכמה צילומי תקריב מהעבודה שלה

מיצב נוסף שנגע ללבי היה עלי אלון משומרים בפורמלין בצנצנות גדולות, זכר ליער אלונים קדום באיזור השרון. עבודה עם איכות אפוקליפטית, מדכאת, כי לא רחוק היום וככה ישמרו זנים נכחדים של עצים שעד לא מזמן היו חלק מהנוף המקומי. בימינו, כשכל מ"ר מצופה יציקות בטון, העצים שהכי פחות קל לא להתחשב בהם, פשוט נעקרים.

נכנסתי לתוך המיצג "זריחות טורקיז" בציפייה לצפות במשהו עם ניחוח פסטורלי  ואופטימי, אבל בחדר החשוך והרועש לא היה לא מזה ולא מזה.

מוסיקה אלקטרונית, מונוטונית, בווליום חזק, מחריש אוזניים שמלווה בריצודי צבע. צבעים שהשתקפו על הדפנות החיצוניות וגם הוקרנו על המסך במרכז החלל. על הריצפה היה מונח רמקול ענקי ועל המסך ממול ג'יבריש צבעוני שזז במהירויות משתנות ומפעם לפעם עצר. ביטים אלקטרונים עם קול וצבע שעשו לי תחושה מאוד לא נוחה בגוף. חד מדי, חזק מדי, מציק מדי. לא מצאתי קשר בין ריצודי הצבע ההיסטרים והרועשים ל-"זריחות טורקיז" שהבטיחה הכותרת.
ובכל זאת פתחתי את המצלמה להכניס לתוכה כמה מריחות של צבע. גם סטאטיות וגם בתנועה. אח"כ בבית, השתקתי לחלוטין את הסאונד.
אם כבר נגזר עלינו לחיות בעולם טכנולוגי שפה ושם שולח איזכורים מהמטריקס, אז לפחות שיהיה שקט וממוגז לטמפרטורה של 20 מעלות.

זו לא תערוכה רגילה, אלא אוסף תערוכות שמקיפות את הנושא הנבחר מכמה זוויות. וגם הביניין משחק תפקיד ומשנה את פניו לצורה של קרקס, כולל במה ראשית ובמה אחורית. לקראת שתיים בצהריים החצר האחורית הית נטושה, אבל ליד מתקן הגיליוטינה יכולתי לראות עדות לטקס עריפת ראשים, כשבמקום ראש, מניחים אבטיח…

הפסטיבל ימשך עד יום חמישי 8.7.21, כל הפרטים על הפסיטבל – באתר מרהיב שעוצב לכבודו.
ממליצה בחום לבקר, רצוי בשעות אחה"צ והערב, כשהחום יורד וייתכן שנושבת רוח ירושלמית נעימה.

ולסיום הפוסט האסקפיסטי הזה אביא כמה צלילים מהשיר המצמרר של אמיר דדון, "ממה אתה בורח בנאדם"

ואיך אפשר שלא להיזכר בשיר ישן של קייט בוש ששרה מנקודת המבט של אישתו של הודיני, אמן הבריחות, שהיתה מעבירה לו את המפתח להשתחרר מהכבלים דרך נשיקה.

Comments

תגובה אחת על “ממה אתם בורחים? – שבוע העיצוב בירושלים”

  1. תמונת פרופיל של מדם שרית
    מדם שרית

    מקסים….