טיול מים בשבת של חמסין או מי/מה זה "שוּנְדִי" ?

ממה מורכב טיול?
טיול זה חווייה שמורכבת מהרבה מאוד דברים ומתוכם אני שולפת את השניים המשמעותיים בעיני: הנאה ולמידה.
כשאני יוצאת מביתי למסעותי אני רוצה גם להינות וגם ללמוד.
השילוב בין השניים הוא כמובן האידיאלי, אם כי יש טיולים שהם יותר לימוד ופחות הנאה ויש טיולים שהם יותר הנאה ופחות לימוד.
נגיד הטיול האחרון לסירבל בסיני, היתה בו פחות הנאה ובעיקר לימוד משמעותי, לא רק של ידע גיאולוגי על מהו דייק (שלילי, חיובי, טבעתי) אלא לימוד אישי שלי על איך אני מתמודדת עם סיטואציות שהטיול מזמן לי. לפעמים השיעור הוא קשוח ולפעמים הוא זורם בקלות ומייצר חווייה שכולה הנאה וכיף גדול.
כמו שקרה בטיול מים בשבת של החמסין לנחל דישון.

באמצע השבוע אני שולחת הודעה לחבר טוב לטיולים "מה דעתך על הדישון?"
"זה מטורף כמה מים זורמים בנחל בסוף אפריל", "מחזה נדיר", "נכון שיהיה חם, אבל אולי בכל זאת"…

צילם: שמוליק כהן

מדהים איך לפעמים אנחנו הישראלים מגלים כזה חוסר יצירתיות וחוסר מקוריות בכל מה שנוגע לתיכנון טיולים, עושים בלי בושה קופי-פייסט אחד מהשני. בכוונה כתבתי "אנחנו", כי גם אני חלק מעם ישראל, וכן, גם אני הייתי חלק מאותם המוני בית ישראל שטיילו באותו מסלול נדוש בשבת האחרונה.
זה הולך ככה: מישהו טייל פעם באחד מנחלי הצפון, צילם מים זורמים, הרים ירוקים, נוף שנראה כמו לקוח מגלוייה. יש מצב שעשה לתמונה עיבוד מאסיבי או הוסיף פילטרים – כך או כך, אני מייד מזהה. טיילתי שם פעם. מייד אני נזכרת כמה המקום היפה, גם ללא זרימה משמעותית של מים.
מייד מתעורר הרצון: גם אני רוצה! כמה שיותר מהר, לפני שייגמרו המים בנחל.
גם אני רוצה לטבול במים הזורמים בדישון או בכינוי חיבה שלו "שוּנְדִי".

גשר עלמה, מכאן מתחיל חלקו התיכון של הנחל, אליו נוהרים רוב המטיילים

להלן תופעת העדר: הראשון שטייל במקום, צילם ופירסם. גירה אנשים נוספים לבוא אל אותו המקום בעקבותיו. פירט דרכי הגעה, ככה שפשוט מאוד להזין בווייז "דישון" או "גשר עלמה" ולהגיע לתחילת המסלול בחלקו התיכון של הנחל.
ובסוף הטיול, בדרכנו למכונית אני נשאלת האם תמליצי לחברים אני עונה בשיא הטבעיות, "כן, בוודאי. למה לא?"
כי באמת למה לא. למה לשמור את הטוב הזה רק למעטי-מעט.
נכון, כשרק היגענו, בשבת לקראת צהריים, המראה של מגרש החנייה העמוס לעייפה לא בישר טובות. כאילו כל עם-ישראל נהר לנחל, כאילו שאין חמסין היום, כאילו שאין מקומות אחרים טובים מהדישון להיות בהם. אבל עם מעט סבלנות גם למכונית שלנו נמצאה חנייה וכשחצינו את הכביש והתחלנו ללכת בדרך הג'יפים, שם בטבע, ההמולה נרגעה.
יש מקום לכולם.
יש מי שבחרו לעצור בצל אחד העצים, סמוך מאוד לתחילת המסלול, לשכשך במיים בגובה 10 ס"מ, לאכול פירות ויש מי שבחרו לעשות מסלול קווי בין מושב דישון לגשר עלמה, ויש כמונו שפשוט נתנו לרגליים להוביל אותם, בהתחלה על האדמה, אח"כ בתוך הנחל. הליכה איטית, מתמהמהת, נינוחה.

כשהרגליים במים החמסין איבד את כוחו. אז מה אם חם. אפשר לעצור ופשוט להתיישב במים להפסקת מנוחה.
והמים? נ ה ד ר י ם. אין מילה אחרת לתאר אותם. צלולים, נקיים, בטמפרטורה המושלמת. לא קרים מדי וגם לא חמים מדי. לא רדודים מדי וגם לא עמוקים מדי.

לא יודעת לציין את המספרים שמציינים את הספיקה של הנחל. המים מגיעים מעין אביב, רוב ימות השנה הם נשאבים ורק בעונת החורף הנחל זורם.
החורף מזמן חלף לו וכיוון שהיה חורף גשום, אנו זוכים כעת מאחת ההשלכות הטובות של הגשמים שירדו. הנחל זורם כפי שלא זרם זמן רב.
להזכירכם – הימים הם על התפר בין האביב לקייץ. סוף אפריל, הירוק עדיין ירוק אם כי איבד מעט מעוצמתו, עוד כמה ימי חמסין והצמחייה תצהיב, הקוצים יכסו כל חלקה טובה.
בארץ חמה כמו שלנו מראות כאלו של הרים ירוקים, נחל זורם, בריכות של מים צלולים, מפלים – מייד מזכירים לנו את "חוץ לארץ". למזלנו זה לא חו"ל, זה הגליל העליון, זה לגמרי שלנו.
זה מה שאולי מסביר את הפופולריות הגדולה שהדישון זוכה לה, אחד הנחלים הגדולים והיפים בגליל העליון, במפות הוא מחולק לשלושה חלקים, עליון, תיכון ותחתון.
בשביל המסומן באדום על גדות הנחל עובר גם שביל ישראל שבעבר צעדתי בחלקו.

אם תאמרו במהירות "דישון-דישון-דישון" הרבה פעמים זה בסוף יישמע כמו "שונדי" וזה השם שהצמידו לאחת הבריכות בנחל, שאינה צמודה לשביל האדום/שביל ישראל.
זו כנראה בדיחה שתפסה תאוצה וככה אותו גב או בריכה מכונה. כשקראתי בפעם הראשונה את השם "שונדי" זה נשמע כמו משהו דבילי לחלוטין, "שם הזוי", אבל עובדה שתפס ואם אתם לא מאמינים כנסו לגוגל, תקלידו "שונדי" ומייד תגיעו לדף עם תוצאות, המלצות על מסלול הליכה בנחל והוראות מדוייקת איך מגיעים ל"גב".
אם ככה היעד שלנו היה להגיע לשונדי, אבל יש מצב שלא היגענו ממש ל"גב שונדי" המדובר. נעצרנו באחת הבריכות עם מפל שוצף, בערך בגובה שלי. זה הספיק לנו. לעמוד כמה דקות מתחת למפל, הג'קוזי האולטימטיבי, המקלחת הכי מרעננת שמקרצפת את הגוף מבחוץ ומבפנים. ומעל המפל בריכה נהדרת, לא עמוקה במיוחד. מה זה משנה העומק אם אפשר לצוף, להתבונן במים הזורמים, בצמחייה הירוקה, ופשוט להינות…

ובינתיים החמסין נשבר, אפשר להרגיש איך האוויר התקרר בכמה מעלות, הגוף רטוב, נקי, רענן. אלה רגעים שהחיוך לא יורד מהפנים.
לפני שאסיים ולשפני שאשלח גם אתכם לשם, אני רוצה לציין לשבח את עם-ישראל שהתנהג יפה. לא היינו לבד, אם כי מפעם-לפעם הצלחתי לצלם פריימים נטולי אנשים, אבל הנוכחות של המטיילים האחרים לא העיקה. להיפך. שימח אותי לראות משפחות עם ילדים קטנים, חבורות של צעירים, חבורת מטיילים מטעם "אתגרים" שטיילו עם אנשים בעלי מוגבלות גופנית, חלקם נעזרו בעגלות מיוחדות – וכולם באו להינות מהזרימה בנחל.
יש מספיק מים בדישון לכולם. יש מקום לכולם.
אנשים גילו התחשבות בטבע, לא ליכלכו, לא הרעישו מאוד, למעט הרייזרים והג'יפים, שזה סיפור אחר.

לקוראי, אם התלבטתם לאן לנסוע ביום העצמאות או בשבת הקרובה, ממליצה על הדישון, או בכינוי החיבה שלו, "שונדי".
בעיני זהו טיול המים האולטימטיבי. קחו בחשבון שיהיה עמוס, שיהיו מטיילים נוספים שכמוכם, גם הם רוצים להינות מהיופי שטבע הישראלי מעניק לנו.
צאו לדרך, טיילו, תהנו, רק תקפידו לקחת אתכם את הליכלוך ולהתחשב במטיילים האחרים.