צידה לדרך: דלתות מסתובבות

"עם כל דלת שנסגרת במקום אחד, נפתחת דלת אחרת במקום אחר"
לצד הציטוט הקלישאתי הזה שמוכר לכולם מצאתי באחד הפתקים הישנים תרגיל כתיבה עם הנחייה פשוטה:

כתבי על כל אותם מקומות שכאשר נסגרה בעבורך דלת אחת, מיד אחריה נפתחה דלת אחרת.
מה היה מאחורי הדלת הישנה?
מה יש מאחורי הדלת החדשה?

זה התרגיל שאני רוצה להציע לכם בפוסט נוסף מתוך הסדרה "צידה לדרך", סדרה שסוקרת מגוון נושאים מהחיים שלי ושל כולנו ומציעה עצירה, התבוננות לצד עבודה אישית דרך תרגילי כתיבה וחקירה אישית.

הפעם אני מתייחסת לדלתות בחיים. מה קורה כשדלת אחת נסגרת ודלת אחרת נפתחת.
כשאתם ניגשים להתבונן בדלתות המסתובבות בחייכם, מוזמנים להתייחס לשאלות הבאות:

  • היזכרו בדלתות שנפתחו/נסגרו בחייכם ושימו לב מי יוזם את סגירת הדלת ופתיחתה?
  • האם אתם ממתינים בפאסיביות עד שהחיים בועטים אתכם החוצה? עד שהדלת תיטרק בחוזקה ולא תהיה לכם ברירה אלא לצאת החוצה ולחפש את הדלת החדשה הבאה?
    או אולי אתם מיוזמתכם בוחרים לצאת מהדלת, לסגור אותה יפה ואז לגשת לדלת הבאה?
  • האם סגירת דלת נעשית בדרך נעימה או שהיא לרוב מלווה בטריקה דרמית?
  • מה אתם מרגישים כשאתם מניחים את היד על ידית הדלת, רגע לפני שהיא נפתחת? סקרנות, התרגשות,או אולי חשש מה לקראת הלא נודע?
  • איזה שלט תלוי על הדלת הראשית אצלכם? זוגיות? לימודים? קריירה? מגורים? אולי נושא אחר שתופס את רוב תשומת הלב
  • כמה דלתות בחייכם כבר סגרתם? האם הסגירה היתה הרמטית או שאולי השארתם חריץ פתוח, למקרה שתתחרטו?
  • האם היו דלתות שחשבתם שסגרתם לתמיד ובמרוצת הזמן שבתם אליהן? 
  • האם יש דלת שאתם מתחרטים שלא נכנסתם בה? 
  • באיזו דלת אתם חולמים להיכנס, ממש, אבל ממש משתוקקים להיכנס? מה עוצר אתכם? למה אתם עדיין לא שם?
  • איזו דלת אתם ממש רוצים לסגור, לצאת משם אם אפשר אתמול, אבל אתם עדיין שם (מערכת יחסים לא מיטיבה, מקום עבודה לא מתגמל, דירה לא נעימה למגורים וכו') מה עוצר אתכם או מעכב אתכם מלסגור אחריכם את אותה הדלת?

בהמשך הפוסט אביא את ה"תשובה" שלי לתרגיל הזה, כי כאמור נאה דורש, נאה מקיים. וגם כי אני חושבת שהדוגמא שאני מספרת עליה קשורה אמנם לתהליך אישי שעברתי בשוק העבודה, אבל אני משוכנעת שאנשים נוספים יכולים למצוא בה חלקים מהסיפור האישי שלהם.
כשמעיזים לסגור דלת אחת, לנוע לעבר הדלת החדשה, כשלא יודעים מה בדיוק מסתתר מהעבר השני, כשמוכנים לקחת את הסיכון ולחצות את הסף אל הלא נודע.
ומה קורה כעבור זמן מה כשמגלים שלא נוח להיות שם, עד הרגע בו פותחים שוב את הדלת, והפעם כדי לצאת. ואז חוזרים אל הדלת הישנה, ההיא שסגרנו פעם…

בסוף דצמבר 2018 נסגרה עבורי הדלת של עולם התעסוקה עליה היה תלוי השלט "הייטק". מאחורי דלת ההייטק היו חדרים מעוצבים עם עמדות עבודה, מחשב, שני מסכים, אאוטלוק, שרתים, אפליקציות, מסמכי דרישות, תוצאות בדיקות, שיחות וועידה בוידיאו, ישיבות מייגעות, שעות עבודה ארוכות. נדרשה נסיעה איטית בפקקים מדי בבוקר על מנת להגיע אל אותה דלת, להקיש קוד סודי, לפתוח, להיכנס ולהיבלע בסביבה דוברת "מחשבית". מהרגע שנכנסתי בדלת המשרד היה עלי להוכיח מצויינת, דייקנות, להיות בתשומת לב מיטבית לפרטים הקטנים ביותר. ובתמורה קיבלתי שכר, תנאים, סטטוס של עובדת הייטק.
כאשר דלת זו נסגרה, פתחתי דלת חדשה עליה תליתי את השלט "אילנה בר, ליווי והנחייה באמצעות כלים יצירתיים".
מאחוריה ניצבו עשרות סימני שאלה לצד סימני דרך שהצביעו על כיוון כללי. רציתי או קוויתי שברגע שאחצה את הסף ימצאו לי עצמאות כלכלית, הגשמה, שמחה, עיניין, אתגר, משמעות. חשבתי שזו הדלת שתוביל אותי להגשמה. ללוות א.נשים במסעות הנפש. ללוות א.נשים בתהליכי משבר, תהליכי שינוי, מעברים בחיים.

הדלת לעולם התוכנה נסגרה, הדלת לעולם ההתפתחות האישית נפתחה.
בפתק הישן בו כתבתי את תרגיל הדלתות, נקבתי בתאריכים:
ברביעי לאוגוסט 2018 רציתי להתפטר, לעזוב, לסגור את דלת ההייטק ולהמשיך הלאה למקום אחר, לא ידוע.
ברביעי לאוגוסט 2019 כבר סגרתי את הדלת של אותו מקום עבודה וותיק. סגרתי גם את דלת הבית ונסעתי רחוק לשלושה חודשים. יצאתי ל"טיול של אחרי ההייטק" ואת התרגיל הזה הקלדתי בפתק סלולרי תוך כדי המתנה לארוחת ערב בגסטהאוס בפולגה, צפון הודו.
ברביעי לאוגוסט 2022 תהיתי איזו דלת תיפתח לי? היכן אהיה? היכן אגור? כיצד יראה היומיום שלי? יומן הפגישות שלי? יתרת העו"ש שלי?

האמנתי אז שהדלת לעולם ההתפתחות האישית נותנת לי הזדמנות לבחור בדרך של קריירה עצמאית. במקום לעבוד כשכירה, עובדת אחת בתוך אירגון גדול ומשומן, אהיה "עצמאית" שחובשת את כל הכובעים ומנהלת עסק מצליח, יציב, מתגמל.

"כרגע אני ניצבת שם לבד. תוהה באיזה כיוון לבחור, שוקלת את הצעדים הראשונים. מה לעשות. איך לעשות. איך להפיץ את שמי ככה שמי שזקוקה לניסיון, לכישורים, ליכולות הבינאישיות שלי תדע להגיע אלי." כתבתי אז.
לפני שלושה קייצים האמנתי אמונה שלמה שאני בתחילתה של דרך טובה, נכונה, מתאימה לי וכישורי. דרך של הגשמה, דרך שגם תתגמל אותי כספית ככה שאוכל להמשיך להתקיים בעולם החומר ולהמשיך לקדם את השליחות שלי.

מאז זרמו מים רבים בנהר החיים, קרו כ"כ הרבה אירועים בחיים שמחוצה לי ובחיי הפרטיים שהובילו אותי לסגור את אותה ולפתוח מחדש את דלת ההייטק.
ה"אקספקטציה" (ציפייה ב"מחשבית" מדוברת) שאמצא את מקומי מאחורי הדלת ההיא לא התקיימה במלואה. שאלות כמו 'מה הלאה' ו'מה עוד אפשרי עבורי' צצו ועלו והייתי צריכה להקשיב טוב ללב, לקלף שכבות של אבק, להסיר התגדויות וחסמים מעכבים. לנקות. להיות כנה עם עצמי, בלי שקרים והעמדות פנים. ולחכות עד שהתשובה הגיעה.
את כבר יודעת מה טוב לך, מה נכון לך. את רק צריכה לנשום עמוק למקום שמהסס, מפחד, עוצר אותך. התשובה תגיע כשתעיזי לזוז עוד קצת מהמשבצת. כשתסכימי ללכת שוב אל הלא נודע. אין שום ערובה שתצליחי, אף אחד לא מבטיח לך, מצד, שני, אם לא תנסי, לא תטעי, לא תדעי. לחשה לי אז האינטואיציה.

האם אחרי שנים ארוכות של עבודה כשכירה בהייטק, הניסיון לצאת לעצמאות היה טעות?
מה למדתי מההרפתקה הזו? על עצמי, על הדרך שלי, על האינטראקציה שלי עם העולם?

ניסיתי לעשות משהו אחר חוץ מלהיות בודקת תוכנה. כמו לעזור לנשים, לאמן נשים לקראת שינוי וקבלת החלטות, לעבור יחד איתן תהליך של צמיחה, של התפתחות. ניסיתי גם ללמד, להנחות באמצעות כלים יצירתיים, לתת למי שתגיע אלי חווייה יצירתית מהנה ומספקת.
ניסיתי בכל כך הרבה דרכים, כשחלק מהניסיונות עלו יפה. הרוב הגדול לא.
מאמנים בתחילת דרכם לא כותבים על הכשלונות שלהם, הם ישתפו בסיפורי ההצלחה. ככה זה עובד, אנשים רוצים לשמוע עליך דברים טובים, שאת טובה, מקצועית, מנוסה, שיש לך לקוחות. פחות יקשיבו לך או ירצו לבוא אלייך כשאת מספרת על ניסיון שלא עלה יפה.
למה? כי אנחנו נמשכים לסיפורי הצלחה, הם מעוררים בנו השראה. לא בא לנו לשמוע על הצרות של אחרים. לכל אחד יש מספיק צרות משלו.

אני יודעת שבפרק הזמן בו שהיתי במרחב של "ההתפתחות האישית" עשיתי לא מעט דברים. באחד הפוסטים הישנים מאותה תקופה ניסיתי לעשות סדר ולתאר מה אני עושה. מה אני יודעת לעשות. מה אני מאוד רוצה לעשות.

~ ללוות נשים שנמצאות בצומת דרכים בתהליך קבלת החלטות
~ לאבחן באמצעות צבעים
~ להעביר סשנים של התמקדות
~ לעשות פריסות קלפים ולקרוא את המסרים שמגיעים מהקלפים האימוניים שלי
~ ללמד איך ליצור קלפי השראה אישיים
~ ללמד ציור וכתיבה אינטואיטיבים
~ ללמד איך ליצור ביומן ויזואלי ולהשתמש בו ככלי לביטוי אישי
~ להנחות כיצד להכין לוח חזון וכיצד "לקרוא" אותו
~ להוביל מפגשי "שיטוט-הירהור" בלוקיישנים שונים בטבע ובעיר
~ להוביל "סדנת אומץ" במדבר

כדי שכל העשייה הזו תתקיים, דרושות לקוחות. כלומר, נשים מגילאי 40 צפונה, נשים שחוות קושי, שניצבות בפני אתגר, שזקוקות לבהירות, להנחייה, נשים שגם אם אינן מכירות אותי יסמכו על האינטואיציה שלהן שבחרה דווקא בי. לאמן, ללוות, לאבחן, ללמד, להנחות אותן.
אם הן לא באות, אין את מי ללוות, לאבחן, ללמד, להנחות.
וכך קרה שאחרי קילומטראג' מכובד בעולם האימון, כשהאתגר להגדיל את קהל הלקוחות והמאמץ השיווקי התישו אותי סופית, התקבלה ההחלטה לעזוב. לסגור את הדלת, לא בטריקה גסה, אלא בעדינות כי אולי יבוא היום שאשוב לשם. לסגור את הדלת כשאנ טופחת לעצמי על השכם, "כל הכבוד". על הניסיון לעזוב את איזור הנוחות, להעיז לעשות משהו אחר.
ובינתים מצאתי דלת אחרת להיכנס בה, יותר מעשית, ריווחית, עיניינית.

שיתפתי בדלתות המסתובבות מחיי המקצועיים. וזו דוגמא אחת מיני רבות לתהליך קבלת החלטות בחיים, מתי לצאת מדלת אחת ולהיכנס באחרת.
מה שחשוב זה שתהיה בנו ההסכמה לפתוח את הדלת הפנימית שלנו אל העולם, להעיז לנוע בין מקום למקום, לא לדשדש באותו המקום, לפתוח דלת חדשה החוצה, למקום חדש, הזדמנות חדשה.

חלונות\ מרים ברוך- חלפי

יוֹם יוֹם
אֱנִי גּוֹמַעַת
מִן הַיֹּפִי בָּעוֹלָם
הַיֹּפִי הַשּׁוֹקֵק הַזֶּה

אֵלִי
פְּתַח בִּי חַלּוֹנוֹת
שֶׁיָּבוֹא הָעוֹלָם
נִנּוֹחַ וְשָׁלֵו
מַה שֶׁיּוֹתֵר עוֹלָם
שֶׁיָּבוֹא בִּי

עוֹלָם שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת
בּוֹכָה
וְשׁוּב אוֹהֶבֶת