היום השני לטיול השנתי – יוצאים אל הקניון האדום ואל נחל שני ורחם


לזכותו של שין יאמר שהוא נתן לי חופש פעולה לתכנן לאן נטייל. כל מסלול שהיצעתי היה מקובל עליו. כל עוד נמצאים במדבר הוא מבסוט. בגלל שחלק מהמקומות מוכרים לי ובגלל שבחלק מהמקומות אני עתידה לבקר בקרוב, ניסיתי להכין מסלול שיחדש גם לי ולא יחזור על מסלולים שכבר עשיתי. הבחירה בקניון האדום הייתה מתבקשת, אפילו שכבר הייתי שם. אז מה. מוכנה לחזור לשם שוב ושוב.

בהתחלה תכננו לעשות את המסלול המעגלי, אבל עיון במפה גילה שאנחנו יכולים להמשיך ללכת עם נחל שני עד סופו ולחבר אליו את נחל רחם ולחזור איתו לכביש.

ההערכה של שין בכמה ק"מ מדובר הייתה גרועה בדיוק כמו שלי. אבל רק אני עשיתי את הטעות הבלתי נסלחת כשלא קראתי את קווי הגובה נכון ואמרתי שבחזרה יורדים
– ככה קוראים מפה? עולים לא יורדים! בגלל זה אסור לתת לנשים לנווט
–  לא יפה ככה להעליב, לא שמתי לב למספרים, זה כתוב נורא קטן. חוצמזה אני נווטת מתחילה אז מותר לי לטעות וחוצמזה מספר שתיים יש לי תוכנה!

שין התעקש שנתחיל את המסלול מהכניסה לקניון הקסום, גם כי הזכרתי שיותר כייף להתגלש במפלים וגם כי לא רצינו להיתקע אחרי קבוצות ילדים של טיולים שנתיים. לא ידענו אז בבוקר שזה הולך להיות יום בו לא ניתקל בנפש חייה עד כמעט סוף המסלול.

הקניון האדום, כמה קצר כמה מקסים. כשיצאנו החלטנו להמשיך בנחל שני. לפי המפה נראה שיש שם מעוק רציני, נתקדם, נראה מה הולך שם ואז נחליט אם לחזור או להמשיך.

סלעי אילת מקסימים, צבעוניים, מהפנטים בשלל צורות וצבעים.

יש לי בשעה טובה נעליים חדשות. יחד עם מדרסים חדשים. אני מתהלכת בהם כשבועיים לפני הטיול כדי להרגיל את הרגל, אבל זה לא אותו הדבר ללכת עם הנעליים על גבי רצפת פרקט ושטיחים מקיר אל קיר במשרד לעומת תוואי השטח. אנחנו רק בתחילת המסלול, בקושי עברה שעה ואני כבר מרגישה שהגולות הבולטות במדרסים קודחות לי חורים בכריות כף הרגל
– אני מוכרחה הפסקה!!!
עוצרים באחת הפינות לאכול ארוחת בוקר וגם כדי שאוכל לחלוץ נעליים ולהחליף לספידות הרגילות שלי. איזו הקלה.

מתחילים ללכת ואז אני שמה לב שאחרי שהוצאתי את המדרסים התפנה לי המון מקום בנעל והכף רגל זזה. זה מתכון ליבלות
– היי, שין! עצור! בוא לכאן! אני צריכה עזרה, הוא מגיע
– אתה יכול בבקשה לקשור לי את השרוכים?
– אבל תקשור חזק!
אני נדרשת לשים אצבע על הקשר והוא קושר קשר ראשון, כפול ומשולש, כדי לחזק. ביקשת קשר חזק, לא? יופי. השרוכים קשורים חזק-חזק. הרגל לא זזה. ככה אפשר לצאת לדלג מעל הבולדרים הענקיים במעוק האדיר של נחל שני.

המפה לא ממש הכינה אותנו לתצוגה המרהיבה שראינו בשטח
– לא נחזור חזרה, בסדר? אני מבררת אם שין מוכן לשינוי בתוכנית
– בטח, איזו שאלה, נמשיך כמו גדולים עד לנחל רחם, יאללה, בואי…

למי שעדיין לא היה בנחל שני, מדובר בנחל עוצמתי במיוחד. הולכים בקטע המעוקי שלו, בין שני קירות זקופים, מפלסים דרך בין ערימות ענקיות של בולדרים. הדבר היחיד שמעיב על ההנאה זו העובדה הכואבת שהשרוכים קשורים חזק מדי. האצבעות בשתי הרגליים מתחילות להירדם וכדי לא לאבד תחושה אני כל כמה זמן נעצרת, מרימה רגל באוויר ומזיזה את האצבעות לחדש את זרימת הדם. רק עצרתי להזרים קצת דם באצבעות והוא, שין, נעלם לי מטווח הראייה, אץ-רץ בין ערימות הבולדרים. עד שלא יכולתי יותר:
–  היי, עצור! הפסקה!!! השרוכים קשורים חזק מדי…
אני מתיישבת, חולצת נעליים, עושה איזה מסאג' קצר לכפות רגליים, מחזירה לנעל ומנסה לשחרר את השרוכים. עכשיו אני לא צריכה עזרה בקשירה. אני ילדה גדולה ויכולה לבד

סוף-סוף היגענו אל פיצול השבילים שמוביל אל אל גבי רחם ודקלי רחם, מכאן מתחיל נחל רחם, שאחרי הבולדרים המאתגרים של הנחל השכן, נראה בהתחלה כמו טיילת חביבה.

למדתי לא לזלזל בשום נחל, מה שנראה תמים בהתחלה יכול להפתיע אח"כ עם עליות קשות. מרחוק ראינו עדר יעלים עסוק בזלילה. אנחנו לא מפריעים להם והם לא לנו, רק מציצים בסקרנות אלו באלו.

אנחנו מתקרבים אל איזור הגבים ותוהים אם יהיו מלאים במים, האם הגשמים שירדו במהלך הסופה הגיעו גם להרי אילת. בקרוב נדע. בקושי כמה טיפות שנקוו בשלוליות קטנטנות.
כמה חבל שלא מדדתי זמן, אבל שין הריץ אותי במעלה הגבים במהירות שיא, משגיח עלי שאני מטפסת במקום לעצור לצלם… לא היינו בטוחים שנספיק לסיים את נחל רחם עד ארבע, אז צריך למהר. כלומר לשין עצמו אין בעייה לרוץ מהר, זאת רק אני עם הנעליים החדשות שלא מספיקה להתלונן ולדרוש הפסקות

בדקלי רחם עצרנו להפסקת צהריים חפוזה של סנדוויץ' וחצי, רבע שעה מנוחה וקדימה לדרך.

פנינו אל השביל הכחול שלוקח אל כביש 12, בהמשך הטיול נגיע אל הצד השני של שביל ישראל שעולה למעלה עמרם.
נחל רחם ממשיך עד לכביש 12 בעלייה שלא נגמרת. הנוף הוא פיצוי הולם על הקושי.

–  רואה את הסימנים הללו על האדמה? זה של אופניים?
ואכן לא עוברות כמה דקות ועוברת אותנו ה"נפש חייה" הראשונה שראינו היום, שין ואנוכי מביטים ברוכב האופניים הנ"ל בתדהמה, כאילו השתחרר לו איזה בורג בראש… מה יש לו לחפש כאן… ואיך זה שהוא נכנס לגמרי לבד אל עומק השטח בשעה מאוחרת כזאת.

עד היציאה לכביש אני מורידה להילוך ראשון ומתקדמת בקושי, קשה לי, אני עייפה, הנעליים הרסו לי את הרגליים, העלייה הלא נגמרת הזאת הרסה לי את הצורה… שין מרחם עלי ולוקח ממני בכוח את התרמיל.
– תלכי רק עם התיק של המצלמה, שיהיה לך יותר קל
– תשיג אותי, קח את המפתחות של המכונית ולך להביא את המכונית, אני אסתדר
–  לא משאיר אותך לבד בשטח. נגיע יחד אל הכביש ואז אלך למכונית

כמה מתחשב מצידו. בסוף גם הנחל רחם הזה, שלרגע לא ריחם עלי, גם הוא נגמר ואנחנו מגיעים לכביש קצת אחרי ארבע. שין יוצא לכיוון המכונית ואני מתיישבת במחסה ליד הכביש, חולצת נעליים ומחכה שיבוא.

כדי להגיע שמה
להגיע למקום שהינך, להגיע למקום שאינך,
עליך ללכת בדרך שאין בה שכרון חושים.
כדי להגיע למה שאינך יודע
עליך ללכת בדרך אי –הידיעה.
כדי שיהיה לך מה שאין לך
עליך ללכת בדרך הויתור.
כדי להגיע למה שאינך
עליך ללכת בדרך שבה אינך,

ומה שאינך יודע הוא הדבר האחד
שאתה יודע
ומה ששלך הוא מה שאינו שלך
והמקום בו הינך הוא המקום בו אינך.

ט.ס. אליוט (1922), מתוך "ארץ השממה", תרגמה אסתר כספי 2001

מפת היום השני לטיול (המסלול בכחול)

תם היום השני לטיול השנתי – להמשך הרפתקאותינו ביום השלישי לטיול לחצו כאן