היום השלישי לטיול השנתי – מתחיל בחניון שחורת, נחל אמיר וקניון שחורת 


ביום הקודם נלחצנו ונאלצנו, בעיקר אני, להגביר משמעותית את הקצב – וכל זה למה, כי סמכתי על שין שיקום בזמן ויעיר אותי. הוא אכן התעורר מוקדם, אבל "ריחם" עלי והעיר אותי בשבע. בגלל זה התחלנו את המסלול בשמונה וחצי. ביום השלישי לטיול אני לא סומכת על ההשכמות של שין ומכוונת את הסמארט לשש בבוקר.

– שנעשה קפה?
– לא… כבר שתית בחדר, בואי נתחיל ללכת, אני רוצה להתחמם
– אז אולי נלך למטבח של הילדים ונבקש קפה?
–  אני מתחייב לבשל לך קפה טורקי אמיתי כשנסיים את המסלול, יאללה לדרך!
אי אפשר להתווכח עם שין, המדבר קורא לו והוא נחוש בדעתו להתחיל ללכת

– אני צריכה לשירותים. חכה לי שם…
בערך כמו לטייל עם ילדה בת שש…  אבל אחרי שסיימתי את הסידורים ושוב הורדתי נעליים כדי להרכיב את הבירכיות ושרכתי שרוכים רופפים – הפעם לבשתי שני זוגות גרביים – אפשר להתחיל ללכת.

הבוקר אנחנו מטיילים בנחל אמיר, אחד המקומות הפוטוגנים ביותר. כמו מוזיאון לפיסול סביבתי, כשהפסלים עשויים שכבות שכבות של אבן חול אדומה. מזל שהנחל היפה הזה לא כ"כ מוכר, כמו השכן שלו, שחורת, שרק מעטי מעט, אלו שמכירים ומעריכים ויודעים לשמור על היופי הזה, מגיעים אליו.

ואז… בתוך כל היופי הזה, בתוך השקט הזה, באחת העליות, פתאום צרחת כאב, שלי, ומייד דמעות של כאב…  בלי לשים לב נעצתי את החוד של מקל ההליכה שלי ישר לתוך החלק הפנימי של הקרסול השמאלי שלי… בשיא הכוח. שין ששמע את הצעקה שלי חזר בריצה, פחד שקרה לי משהו, מוצא אותי בוכה מכאב. מזלי שזה לא נתקע עמוק עד כדי כך. אחרי זמן מה זה עבר ואני חוזרת לדלג על ההרים.

שין מגלה התחשבות: אולי את רוצה שנעצור להפסקה?
אבל אני, שטיילתי כאן שנה שעברה רוצה שקודם נגיע אל סלע הגמל ושם נעצור לארוחת בוקר. בדרך הגיעה מולנו קבוצה של נוער אוסטרלי ואחרי שהלכו השקט חזר לשרור במקום. מגיעים אל "הגמל" ומתיישבים לאכול, לא לפני שמצטלמים קצת.

התוכנית שהיצעתי והייתה מקובלת על שין הייתה כדלהלן: אנחנו מגיעים עם השביל הכחול של נחל אמיר אל "מצפור הגמל" וממנו יורדים לכיוון גבעת יוכבד, ממנה הולכים על דרך העפר עד לעמודי עמרם. חובה להראות לשין את העמודים הללו, כיוון שאף פעם לא היה שם. משם נחזור קצת ונטפס בשביל האדום עד המפגש עם שביל ישראל שייקח אותנו לכיוון קניון שחורת. תוך כדי ארוחת בוקר שין מחליט שאפשר לוותר על הירידה והעלייה. אם יישאר זמן בסוף היום ניסע לעמודי עמרם עם המכונית.

יורדים מ"הגמל" ונכנסים אל אחד השבילים היפים, "ה" קטע היפה של נחל אמיר, עם סלעי ענק בשלל צבעים. אם היינו ממשיכים במסלול המקורי היינו מדלגים על הקטע הזה

על שביל ישראל עד קניון שחורת – להתפעל בלי סוף 

אני מניחה שבשלב הזה של הסיפור הובן שיש פער בין היכולות שלי כמטיילת לאלו של שין. הוא לא מפסיק להקניט אותי ולהזכיר לי איך שנה שעברה, לפני שהיינו אמורים לצאת יחד לטיול לאילת נפגשנו לקפה ואני, ברוב חוצפתי, מראיינת אותו ושואלת אם הוא מיטיב לכת.
–  ממש הצחקת אותי עם השאלות שלך, אם אני יודע ללכת, תראי מי משנינו הולך כמו צב
–  חכה רגע, לא נוח לי עם שני זוגות גרביים בנעליים, אני צריכה להוריד זוג אחד

שירוץ קדימה, לי לא איכפת, אני עסוקה בלהתפעל מהמראות היפים הללו, כשאני לא יכולה להכיל את היופי הזה אני אני צועקת לו
– היי, שין, ראית איזה יופי פה!!! ראית את הסלע הזה שעל הקצה? הוא תיכף הולך ליפול

חלק ניכר מהשיחות שלנו היו בצעקות כי הוא לרוב היה 5-10 מטר לפני, וכשהוא היה מדבר אלי התשובה הכמעט אוטומטית שלי הייתה "מה???? לא שמעתי…" ואז להתחנן "חכה רגע" לרוץ קצת מהר כדי להשיג אותו ואז לשאול שוב "מה אמרת?" כאן הוא מחכה לי כדי להראות לי את פינת חמד עם טיפטופים של אבן גיר מכוסים תחמוצת ברזל

– למה את נוגעת? את תפוררי את הקיר

כששין לא בסביבה להשגיח עלי אני מושיטה אצבע כדי לגעת בסלע הפריך. אח"כ בערב בחדר, הוא מבקש לראות מה צילמתי, קולט את התמונה הזאת ומעיר לי, לא אמרתי לך לא לגעת בסלעים… ותשובת הילדים שהתחבבה עלי בטיול הזה: "אתה לא תחליט עלי במה אני נוגעת"

אנחנו על השביל האדום בדרכנו לקניון שחורת, כל כך הרבה גוונים של חום בנוף וטבלת שוקולד עשוייה סלע

העלייה עדיין לא הסתיימה. שין מחכה לי באמצע הדרך ומנסה לנחם אותי, "תשמעי אילנה זו עלייה לא פשוטה בכלל"
אח"כ הוא שואל אותי:
– באיזה קומה המשרד שלך נמצא?
– 11
– למה שלא תעלי ברגל, תשפרי את הסיבולת לב-ריאה שלך
– למה לי לסבול???

אז לא ידעתי שבקייץ האחרון, בהכנות למון בלאן טיפסתי 11 קומות שלוש פעמים ברציפות. טיפוס של 44 מטר אנכיים כל פעם. עשינו את החישוב. לא משימה בלתי אפשרית.

בקניון שחורת אנחנו פוגשים את ילדי הטיולים השנתיים… שכבה שלמה מופיעה מולנו. במפלים הם מעודדים את המורה שלהם בקולי קולות, כששין יורד במהירות הם מוחאים לו כפיים. וגם לי.

בסיום המסלול, בחניון של נחל שחורת, שין עומד במילה שלו ומכין לנו קפה שחור מבושל כהלכתו. זאת היתה הפסקת הצהריים שלנו. משם המשכנו בנסיעה על שבילי העפר אל עמודי עמרם. בטיול אתמול, לו היינו ממשיכים על שביל ישראל היינו מגיעים אל מעלה עמרם שעובר בדיוק מעל הענקיים הללו ואז היינו רואים את העמודים במבט על. נחמד לחשוב שאתמול היינו ממש קרובים למקום בו אנו עכשיו, רק מכיוון אחר.

לעולם לא נשכח, כי רגלנו דרכה בשבילים,
לעולם לא נשכח, כי עיננו טבלה בשמים,
כי צמחה במרחב הקמה, בין אלפי שיבולים,
שיבולת אחת דקה ירוקת-העין.
כי נתיבנו רחב והלכנו הלוך ומעוד,
כי אהבנו לצחוק וקיווינו לגווע –
אם ליבנו איננו עונה לשמחה הגבוהה עד מאוד,
הוא עונה לכאב הגבוה.

לאה גולדברג

מפת היום השלישי לטיול (המסלול בוורוד)

תם היום השלישי לטיול השנתי – להמשך הרפתקאותינו ביום הרביעי לטיול לחצו כאן

Comments

3 תגובות על “היום השלישי לטיול השנתי – מתחיל בחניון שחורת, נחל אמיר וקניון שחורת ”

  1. תמונת פרופיל של נורית שטובר
    נורית שטובר

    אילנה שלום,
    מצאתי את הבלוג שלך בשיטוטיי ברשת, כשחיפשתי תמונות יפות של אבני החול ואזור עמודי עמרם. את מצלמת וכותבת נהדר! האם תרשי לי להשתמש ב 2-3 מהתמונות בפוסט הנוכחי במצגות שלי? (מיועדות להוראה גיאומורפולוגיה לסטודנטים באוניברסיטת חיפה?)
    כמובן שאתן לך קרדיט ולינק לבלוג שלך.
    תודה רבה
    נורית שטובר

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה נורית, שמחה שהיגעת אל הבלוג שלי, ובמיוחד לפוסטים מהרי אילת, אחד המקומות האהובים עלי בארץ.
      שלחתי לך הודעה במייל. וכן, בשמחה.

  2. תמונת פרופיל של נורית שטובר
    נורית שטובר

    וזה המייל הנכון 🙂