היום הרביעי לטיול השנתי – מטפסים להר שלמה, יורדים בנחל מפלים ומטפסים שוב בנחל נטפים 


התוכנית המקורית ליום הרביעי דיברה על מסלול אל "אצבע האלוהים" בנחל עתק. במפה זה נראה אפשרי רק שבפועל, כשראינו את השלט אל עומק השטח, לא ידענו היכן להשאיר את המכונית. אם כך, משנים מסלול.
–  יש לך רעיונות? העדפות? אני שואלת את שין
–  לא משנה לי, עונה שין תשובה מתחמקת אופיינית. בבית הוא הדפיס מסלול אל נחל מפלים
– אז אתה רוצה שנטייל שם? בנחל מפלים? הייתי שם שנה שעברה, בדיוק באותו המסלול, לא איכפת לי לחזור עליו שוב
–  כן
סוף-סוף היגענו להסכמה. רביעי, השכמה בשש בבוקר, בשבע אנחנו נפרדים מהמכונית בחניון הר יהורם ויוצאים לדרך.

בראש הר יהורם נמצאת אחת התצפיות היפות בארץ. הנוף הנגלה הוא אחד היפים, רק כשהשמש מאירה ממול קשה לצלם בלי להסתנוור. אנחנו נעצרים להתבונן. אחרי שעוברת ההתפעלות אנחנו נותנים בהרים שמות.  תצפית של בוקר, כשהאוויר עדיין מקפיא את העצמות

– הינה הר שחורת. ושם הר אמיר, רואה? היינו שם אתמול

באוכף המפורסם של הר שלמה אני מקבלת משין הסבר וויזואלי מעולה איך נראה אוכף ואיך לזהות אוכף במפה. אחרי ההסבר הזה אני לא יכולה לפשל יותר בזיהוי אוכפים. בנקודה הזו אפשר לראות את הקו המפריד בין הצבע הבהיר של המסלע הצעיר יותר לבין הצבע הכהה של המסלע המגמטי העתיק יותר.

מכאן מתחיל הטיפוס הקשה אל הר שלמה, תוך כדי טיפוס עוברים ליד עמדות צהליות ישנות.

עת להעפיל לפסגות ועת לנוח 

"לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד, עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם"

קוהלת ג' 8-1

לכבוד שלמה המלך, החכם באדם, ציטטתי דברי תורה שינעימו את הטיפוס הוירטואלי אל ראש ההר. מדובר בטיפוס לא פשוט. תלול. כזה שסוחט ממני את הנשימה. שין קצת מודאג מהקצב המואץ של פעימות הלב שלי

–  תגידי, הלב שלך בסדר? הלכת להיבדק?
–  תודה רבה על ההתעניינות — הפסקה — הלב שלי בסדר גמור — זה הלב שקיבלתי כשנולדתי — הפסקה — הוא עובד יופי — איך זה שאתה לא מתנשם??? — אתה, יש לך בכלל לב??? —

העפלתי בהצלחה אל פסגת הר שלמה. טוב, אולי זו לא ממש הפסגה כי הר שלמה לא נראה כמו הר אחד ולפי סיפור הדרך מהדפים המודפסים ההעפלה היא אל ראש "כתף" שלמה. גם זה בסדר. למעלה אנחנו מוצאים מקום בצל ומוגן מהרוח לארוחת בוקר ומנוחה לפני שנתחיל בירידה לנחל מפלים.

18 מפלים יש לו לנחל מפלים המקסים

תוך כדי עלייה להר שלמה ראינו המוני אוטובוסים מגיעים אל חניון הר יהורם ופורקים משם תלמידים שהפכו לנחש ארוך של דמויות שנע לכיוונינו. אנחנו תוהים אם הם הולכים לטפס על הר שלמה או לא. זה נראה לנו קצת לא אחראי לאפשר לילדים לטפס כזה טיפוס אתגרי בשביל כזה תלול, כשאין לך מרחב טעות. כל סטייה מהשביל יכולה להסתיים בנפילה ופציעה. ואם הם מקצרים ויורדים ישר לנחל מפלים, אז כדאי שנזדרז כדי להימנע מפקקי תנועה במפלים עצמם.

הקבוצה הראשונה שבאה מולנו היא אותה קבוצת נוער מאוסטרליה שנתקלנו בה אתמול בנחל אמיר. אנחנו מתעניינים לאן פניהם מועדות ואם זה לא יהיה קשה מדי לילדים לטפס על הר שלמה
"אל תזלזלי ביכולות של הילדים" אומר לי המדריך, ואכן, למדתי לא לזלזל בהם בכלל. כשילדים רוצים, או כשמכריחים אותם, הם יכולים לעשות הכל….

אח"כ אנחנו פוגשים את הכיתות שמגיעות מהכיוון ההפוך. זו החטיבה העליונה של גן יבנה. מטיילים במסגרת טיול נודד, ישנים בחניוני לילה, שלושה לילות. שין שהלך קצת לפני הפתיע שתי בנות שעלו במפל. פתאום הן ראו אותו מולן: "אימל'ה! מי אתה?"
והוא עונה להן: "שו הדא?"
הן נלחצות באמת וצועקות: "תגיד שאתה מדבר עברית…"
אח"כ אני נותנת לו על הראש, אתה לא מתבייש להבהיל בנות קטנות. הן מתעיינות איך נראית המשך הדרך: "זה קשה?" "זה עוד הרבה זמן עד שנגיע להר שלמה?"
אני מתעניינת אם היה להן קשה לישון באוהלים בלילה, לא היה לכן קר, ואיך הסתדרתן בלי מקלחת. הן כן התקלחו, לא ברור לי איך, אבל זה מה שאמרו. אנחנו יורדים והם עולים. ילדים נחמדים. לפי דברי המדריך הם אמורים להגיע בסוף היום לחניון שמתחת להר שלמה. בערב, בדרך חזרה לאילת עצרנו בצד הדרך ותיצפתנו על המחנה שלהם מלמעלה. שוב שין לא הרשה לי ללכת לבקש מהם קפה.

ביציאה מן הנחל, אלו נכנסים ואלו יוצאים:
"איזה כייף לכם, אתם מגיעים לסוף המסלול" ככה הילדים שחושבים שאנחנו בטיול פנסיונרים שמסתיים בתשע בבוקר…
"איזה כייף לכם, מחכה לכם טיפוס מה זה קורע להר שלמה" ככה אני… אבל ברור שלא אמרתי להם את זה אלא חייכתי והבטחתי להם נוף משגע ושרק יזהרו

אחרי העלייה הקורעת להר שלמה והירידה הלא פשוטה בנחל מפלים מגיעה לנו קצת מנוחה ונחל נטפים בתחילת דרכו באמת מגלה התחשבות. מציע שביל רחב, מישורי, נוח.

שין לא מפסיק להזכיר לי את אותו "ראיון" שערכתי לו אז כשתחקרתי את יכולות ההליכה שלו.
– את מיטיבת לכת? את??? שמעת את עצמך מתנשפת בעליות?
– בטח שאני מיטיבת לכת! אני מנסה להגן על שמי הטוב
– את לכל היותר מיטיבת לכת פנסיונרית
– לא אני לא!!!
שין כ"כ מבסוט מהבדיחה שלו, מי אני, סתם אחת מקבוצת מיטיבי הפנסיונריות, שאקלקל לו את הבדיחה…

עד שמגיעים אל קטעי מעבר צרים, שהיה יכול להיות נחמד לו היו מתקינים שם דרגית או שתיים להקל על המעבר. את כל הדרגיות קיבל נחל מפלים ולנטפים לא נשאר. פה המקום לציין איך שין מסתכל עלי, פנסיונרית או לא, שמצליחה לטפס במפלים המאתגרים הללו, תוך כדי שאני נעזרת בישיבה על הטוסיק, או הליכת זיקית. כל מיני טכניקות שפיתחתי כשאני נעזרת בכוח של הידיים והישבן.  "יפה, אילנה, למדתי ממך משהו." סוף-סוף אני מקבלת מחמאה…

גם בנחל נטפים אנחנו נתקלים בתלמידים בטיול שנתי, אלו תלמידי מקיף ג' מאשדוד. הם קצת יותר קולניים, משאירים אחריהם שובל של בדלים וניירות טואלט.

בנקודה הזו השביל מתפצל, שנה שעברה עליתי עם שביל ישראל למעלה, עלייה קטנה ואח"כ הולכים ישר עד שהשביל מתחבר עם השביל שיוצא מן המעוק. הפעם שין בוחר להמשיך ישר פנימה, אל תוך המעוק ואני בעקבותיו.

אחרי שאחרון התלמידים של מקיף ג' אשדוד עבר אותנו נשארנו שוב שין ואנוכי לבד במדבר. כשהשמש מכה ללא רחם, עם עייפות של היום הרביעי לטיול שרק הלכה וגברה. אולי הייתי צריכה למצוא מקום מוצל ולעצור למנוחה. לבקש שורה או שתיים של שוקולד, להתעקש על רבע שעה-חצי שעה של הפסקת נימנום. אולי.
מה שקרה זה שהמשכנו ללכת בתוך המעוק שהלך ונעשה מבולגן יותר ויותר בבולדרים גדולים שדרשו תשומת לב בטיפוס. ואז בבת אחת משהו פקע בי.

מה שהתחיל כרטינה לעצמי – בשביל מה הייתי צריכה להיכנס למעוק הזה, למה לא טיפסתי עם השביל למעלה – קיטור שהתגבר והתגבר לתסכול ש"קשה לי", ש"אני כבר לא יכולה יותר". זה קרה מהר מאוד. בבת אחת המעוק הזה הלך וסגר עלי. לעזאזל עם המדבר המסריח הזה והמעוק המסריח הזה והסלעים המסריחים האלה. כשאני בקריזה כל העולם מפיץ בין רגע סירחון עצום. וככה כשאני כמעט באפיסת כוחות הכעס הוא הדלק שמניע אותי קדימה בספיד. שין הבחין בשינוי שעבר עלי ושמר ממני מרחק ביטחון. ישב בצל וכנראה חיכה שארגע. לא אמר מילה. לא ראיתי את הדרך ובכל זאת המשכתי קדימה, עד שבאמצע הטיפוס הרגל כבר לא יכלה לזוז. נתקעתי באיזו פוזה, באיזו זווית, חצי בשמש, חצי בצל. התסכול עלה לגבהים שאין כמותם, עד שסוף-סוף הגיע הבכי. שסתום שחרור הלחץ שלי. איכשהו ירדתי מאותה זווית ומצאתי עץ שיטה לשבת תחתיו ולבכות. בדיוק בשביל זה יש שיטים במדבר. שין התקרב גם הוא אל העץ. התיישב לידי, הסתכל עלי בוכה ולא אמר מילה. עד שגמרתי לבכות.

ושום סלע לא יזיז אותי מפה
ושום ענק נורא לא יוכל לי
אני רוצה רק פה
אני רוצה רק פה
ושום טייפון לא יעזור
ושום סופה
לא קר לי

לא קר לי
ואני רוצה רק פה
להיות עד סוף ימי
מול אדן וחלון
אני רוצה רק פה
כל כך נעים לי פה
שכבר ממש אפשר
להשתגע או לישון

ושום סלע לא יזיז אותי על כן
ושום מפל אדיר לא יוכל לי
אני נמצאת רק פה
אני נמצאת רק פה
ושום סופות ורעשים לא יעזרו
פה קל לי

פה קל לי
ואני רוצה רק פה
להיות עד סוף חיי
מול קיר, ספה, ארון
אני רוצה רק פה
כל כך נעים לי פה
שכבר ממש אפשר
להשתגע או לישון

תרצה אתר

שום סלע לא ישבור אותי.
לשטוף פנים, לשתות קצת מים, לקום.
בוא. ממשיכים.

לא כתבתי למה בכיתי כי זה לא מעניין. הקושי הפיסי היה כנראה הטריגר שהציף קשיים שבאים מבפנים. מה חשוב זה ש-"נפלת, קומי". אנחנו עדיין במעוק שכבר פחות ופחות מסריח. מגיעים אל מפל נוסף. אף לא דרגית אחת לרפואה. איך מטפסים? שין עולה איכשהו. הקול שהנעלים שלו השמיעו על האבן הצחיק אותי.
וככה כמו שזה בא, ככה זה נעלם. עכשיו הגיע הצחוק. ועכשיו תורי לטפס. אני מסרבת ליד המושטת. אני רוצה לבד.
אני עולה בישיבה, על הצד. הטוסיק בצד שמאל של המפל ועם הרגליים והידיים אני דוחפת את עצמי לאט לאט למעלה.
– יפה אילנה, הינה למדתי ממך עוד משהו

סוף-סוף מגיעים לעין נטפים. מנוחה והפסקת אוכל. סנדוויץ' עם גבנ"ץ ולקינוח פרוסת שחיתות שהרווחתי בזיעה ובדמעות (חמאת בוטנים, חלבה וקוביות שוקולד).

אני מציעה שנחזור דרך שביל ישראל. שמעתי על המעבר בעין נטפים ואני רוצה לראות הכצעקתה. שין מסכים. עולה ראשון ו… בום! " אתה בסדר?"
אין תגובה… אני מתקרבת אל המעבר וצועקת לעברו שוב. המסכן קיבל מכה חזקה בראש מהמעקה, מזהיר אותי מהראש, נותן עיצות איך לעלות. תקפלי את המקל שלך, תורידי את התיקים ותעלי אותם קודם ורק אח"כ את.  ותעלי למעלה, לא ישר. שוב, התסכול הקטן שלי שאני לא מצליחה לקחת תנופה ולהרים את עצמי במכה אחת. בגלל הברכיים. או אולי בגלל עודף הקלוריות שאני אוכלת… אני מסרבת לעזרה. אל תרד, אסתדר לבד. בסוף מצליחה להנדס איכשהו את הרגליים ככה שאני מתגברת על מכשול התנופה. רק למי שקשה כמוני במקומות הללו יכול להבין על מה אני מדברת. קלי הרגליים דוגמת שין לא מבינים מה הבעייה לקחת תנופה ואתה הופ למעלה. לכל אחד הדרך שלו לעלות למעלה. מה שחשוב שבסוף הצלחתי לעבור במעבר הצר, בלי לקבל בומבה בראש.

אנחנו יוצאים קרוב לכביש, ליד המחסום, נעצרים לפטפט עם החיילים, החמודים האלו מכינים לנו קפה שחור.
ת-ע-נ-ו-ג
מהכל. מהשיחה עם הילדים חדורי המוטיבציה הללו, לתרום ולשרת. משעת בין הערביים כשהמדבר נצבע צבעי זהב. מהטיול המדהים שטיילנו. מכל מה שראינו. מכל מה שחווינו. מעצם העובדה שאני כאן.
עוד כמה צעדים ואנחנו בחניון הר יהורם, מגיעים אל המכונית שחיכתה בסבלנות מהבוקר ואל התענוג הגדול מכל, לחלוץ נעליים ולנעול את הנעליים האופנתיות שלי, קרוקס בצבע תכלת.

מפת היום הרביעי לטיול

תם היום הרביעי לטיול השנתי –  להמשך הרפתקאותינו ביום החמישי לטיול לחצו כאן