היום החמישי לטיול השנתי – מפארק תמנע לשן רמון והביתה


התוכנית לשבוע הטיול השנתי הייתה כמובן בסיס להמון שינויים והחלטות ספונטניות שקיבלנו תוך כדי תנועה. כמו המסלול של היום החמישי והאחרון לטיול. התיכנון המקורי דיבר על מסלול נינוח ורגוע בפארק תמנע ומשם נסיעה צפונה.
השכמה בחמש וחצי, בשבע ורבע אנחנו בכניסה לפארק תמנע מול שער נעול. הפארק נפתח למבקרים רק בשמונה.
– נעשה קפה? שואל שין
– היית פה פעם? אני שואלת ומקבלת תשובה חיובית, אם ככה, אז אולי במקום לקפוא בקור ולהתבטל 3/4 שעה, ניסע למכתש רמון ונטפס על שן רמון?
– היית פעם על שן רמון? אני שואלת
– לא, בואי ניסע, שין זורם איתי בלי להתווכח

העיניין רק שאין לנו מפה. יש לנו רק את מפה 20 של הרי אילת
– רגע, אבל יש לי מפה בתוכנה בסמארט. חוצמזה נלך על שביל ישראל, לא צריכה להיות בעייה
יוצאים לדרך ובעשרה לתשע אני מחנה את המכונית בכניסה לנחל גוונים. עוצרים בצל אחת השיטות לארוחת בוקר ומתחילים ללכת על התוואי של שביל ישראל שהולך מהר גוונים לכיוון שן רמון ומשם למצפה רמון.

לא יפה ולא הוגן לעשות השוואות בין הרי אילת למכתש רמון. לכל מקום היופי והייחוד שלו, אבל לעומת הר שלמה שטיפסנו עליו בשעה דומה יום קודם, המסלול הזה נראה קצת כמו טיילת… עד תחילת העלייה אל השן, אז אני כבר אדבר אחרת
אני מספרת לשין איך בטיול לפני כמה שנים לשן רמון פיספסתי את קיר האמוניטים, עברתי לידו ולא שמתי לב שהם שם בקיר, כנראה בגלל שהייתי מעולפת מחום. אז שיסתכל טוב טוב על הקירות. "מה הבעיה? יש פה שלט". ואיה האמוניטים שעדיין על הקיר? הרבה מאוד נעקרו ורואים בור קטן, אבל אלו שישנם ממש יפים, מקובצים אחד ליד השני.

למעשה אנחנו הולכים עכשיו מחוץ למכתש והנחל הגדול שאנחנו רואים זה נחל נקרות. שן רמון נמצאת על צלע המכתש. נטפס עליה וממנה נרד אל תוך המכתש. לאט-לאט אנחנו מ ת ק ר ב י ם ואפשר לראות את סלסולי השיניים מרחוק

– את עוד תצטערי שבאת לפה… את עוד תזיעי כהוגן בעליה הזאת… את עדיין יכולה להתחרט ולחזור ולחכות לי בכביש עם המכונית
– נראה לך שאני מוותרת על השן הזאת?

ומכאן מתחילה העלייה, חתיכת עלייה קורעת, בהתחשב בעובדה שזה היום החמישי לטיול

– אני תוהה בקשר למשהו אחד, אומר שין. לפני כן הוא מספר לי על האנשים המבוגרים עם בעיות בלב שהולכים לאטם ברחוב ואז נעצרים מול חלון ראווה. הם עוצרים לא כדי להתבונן בחלון הראווה עצמו אלא כדי לנוח, כדי לסדר את הנשימה שלהם
– אז אני תוהה אם הפסקות הצילום שלך הם כמו חלון ראווה
– אהה… תפסת אותי על חם…

11:00 – עצירת צל. אני מסתכלת על המשך הטיפוס שמחכה לי ומבטיחה שעד 12 נהייה למעלה.
– שעה עלייה? הגזמת…, ככה שין שרץ-אץ בכל העליות
בכל מקרה הטמפרטורות המכתש גבוהות בהרבה ממה שהורגלנו בהרי אילת. לשנינו חם בשמש הקופחת

במשך כל העלייה שין הולך אחרי, לשם שינוי. 99% מהטיול הוא רץ לפני, הפעם בעלייה לשן הוא מחליט ללכת בקצב שלי
– מאוד נוח לעלות בקצב שלך, אני עולה קצת ואז נח ושוב עולה ונח
זה לא פייר להצחיק אותי כשבקושי יש לי אוויר לנשימה
זאת העלייה האחרונה בטיול השנתי שלנו, תיכף נהייה בגובה השן עצמה ונהנה מתצפית אל מכתש רמון, חלון ראווה ראוי לצילום לכל הדיעות.

החלק הקשה של הטיול מאחורינו ונותרה עוד הליכה יחסית רגועה בשביל ג'יפים שיוביל אותנו לכביש

– תקשיב, כשנצא מכאן, נעצור במצפה ואני רוצה מגנום
– נראה
– מה נראה?
– לפי ההתנהגות שלך

– אני לא יכולה להמשיך ללכת
– מה עכשיו?
– אני מוכרחה הפסקה, כואבות לי הרגליים

אין ברירה אלא לעצור לכמה דקות, בשמש, לחכות עד שאחלוץ נעליים, אתן לכפות רגליים המסכנות לי לנשום כמה רגעים מחוץ לנעל ואז שוב… לדרך…

לאורך כל השביל מפוזרות אבנים גדולות עם טקסטורות מעניינות, חלון ראווה או לא, אני מוציאה את המצלמה לצילום תקריב.

להלן ספסל made by nature:

– בואי שבי על הספסל הזה אני אצלם אותך, מציע לי שין

ומכאן עד הכביש הדרך קצרה. היגענו קצת אחרי שתיים בצהריים ומצחיק לחשוב שעוד דאגנו שלא נסיים עד החשיכה. שין מתנדב/מנודב ללכת שני קילומטרים נוספים ולהביא את המכונית ולאסוף אותי. בתחנת הדלק במצפה שין קונה לי מגנום. אין כמו גלידה בסיום של כזה טיול שנתי… טיול בו כל יום הלכנו במסלול יפה יותר מקודמו.

וככה חזרנו איש-איש לביתו, עייפים, מאובקים, רוויים במלא-מלא מדבר שמילא כל סנטימטר בגוף, מכפות הרגליים הכואבות עד קצה הראש.

כאן גם תם הסיפור על המקומות המופלאים בהם ביקרנו בטיול השנתי ומקווה מאוד שנהינתם מהטיול הוירטואלי. מוזמנים לכתוב ולהשיב לי אם אהבתם.

אַל תַּחְשְׁבִי שֶׁהַחַיִּים קְצָרִים.
חִשְׁבִי: אֵיזֶה נִסָּיוֹן מְיֻחָד.
שֶׁהֲרֵי הָאֹרֶךְ אֵינוֹ הָעִנְיָן כָּאן כְּלָל וְעִקָּר,
אֶלָּא שֶׁהִתְאַפְשֵׁר בִּכְלָל לַחֲווֹת אֶת זֶה.
מַה שֶּׁהִתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכָם הוּא בְּעֶצֶם
שׁוּלִי.
זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אֶת הַהַתְחָלָה וְאֶת הַסּוֹף
בְּלִי לְהָבִין מַה קּוֹרֶה
וְזֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהִתְקַיֵּם בֵּין לְבֵין
וְלַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ בְּלִי לְהָבִין שׁוּם דָּבָר גַּם בְּיַחַס אֵלָיו.
וְזֶה שֶׁחֵלֶק הָאֲרִי הוּא הָאִי־קִיּוּם
וְשֶׁהַשֶּׁמֶץ הַזֶּה, הַחַיִּים, הֵם רַק מַה שֶּׁבְּנִגּוּד אֵלָיו.
לִרְגָעִים הָאִי־קִיּוּם נַעֲשֶׂה רָגִישׁ וּמֵבִין אֶת עַצְמוֹ.
אִי־אֶפְשָׁר לִדְרֹש הֶמְשֵׁכִיּוּת מֵהַתּוֹפָעָה הַזֹּאת.
אֲבָל זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אוֹתָהּ,
שֶׁאֶפְשָׁר לִקְרֹא אוֹתָהּ,
שֶׁאֶפְשָׁר לָשִׁיר אוֹתָהּ וְלִכְתֹּב,
שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְצַיֵּר אוֹתָהּ וּלְנַגֵּן,
שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לִרְקֹד וּלְצַלֵּם,
שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהַצִּיג אוֹתָהּ, לְבַכּוֹת אוֹתָהּ
וְלִצְחֹק, לִלְעֹג לָהּ וְלֶאֱהֹב,
וְזֶה שֶׁזֶּה כָּאַב כָּל כָּךְ,
וְשֶׁהִיא הָיְתָה מְתֹעֶבֶת וּשְׂנוּאָה,
וְזֶה שֶׁהַוִּתּוּר עָלֶיהָ מְעוֹרֵר חַלְחָלָה כָּזֹאת,
מוֹלִיד כָּזֶה אֹשֶר,
וְזֶה שֶהָאֵבֶל

אווה קילפי מתוך ספרה "הפרפר חוצה את הכביש" בהוצאת "כרמל", תרגום רמי סערי

מפת היום החמישי והאחרון לטיול