המיטב של הרי אילת, ינואר 2017

באמצע ינואר 2017 הצטרפתי לחבורת ג'יפאים קטנה ומנוסה לחריש אינטנסיבי וקצר של הרי אילת הרחוקים והאהובים. סה"כ נמדדו 840 ק"מ, מחמישי בערב שהתיישבתי במושב הנוסע בג'יפ ועד למוצ"ש שהתיישבתי במושב הנהג במכונית שלי. לשמחתי לא נהגתי אף לא ק"מ אחד.

אין לי כוונה לנטוש את הטיולים הרגליים לטובת הג'יפים, פשוט יעד הטיול היה תפור עלי "בול" וכשקיבלתי את ההזמנה מייד עניתי "כן, באה!"
הטיול תוכנן היטב מראש, השתתפו 3 ג'יפים עם נהגים מנוסים שדהרו על לנד-קרוזרים שלהם וטחנו את השטח בקלי-קלות, בשישי בערב הצטרף הג'יפ הרביעי כך שסה"כ היינו 13 מטיילים שאת חלקם הכרתי מטיולים אחרים. זו חבורה מגובשת שמטיילת בהרכב דומה פחות או יותר לאורך שנים, מצויידת היטב בכל מה שצריך לטיול שטח, מתקתקת ארוחות בוקר וערב במהירות מרשימה. לשמחתי לא בילינו את הסופ"ש רק באכילה והפסקות קפה, אלא גם הלכנו בשני מסלולי הליכה ששולבו בסיפור.

הג'יפים איפשרו לגמוע מרחקים שכהולכת רגל אני יכולה לחלום עליהם. למשל, בשבת בבוקר נכנסו לשטח מכיוון כביש 90 וכעבור שעות ספורות יצאנו בכביש 12. זהו אחד המסלולים ששנים אני מפנטזת לעשות, מכביש 12 ל-90, מסלול שאורך לפחות 9 שעות הליכה אינטנסיבית. 

בגלל יופיים הרב של הרי אילת המלכותיים, בגלל המרחקים שהג'יפים גמעו ולקחו אותנו אל מגוון נופים, בגלל הזריחות והשקיעות המרהיבות שצילמתי, בגלל התמונות היפות משם, אני מעלה את הרשמים מחורף שעבר לפוסט חדש בבלוג המסעות שלי בדיוק לפני שאנ עתידה לצאת שוב אל הרי אילת במסגרת "פרוייקט השביל" שלי.

מסלולי חובה למטיילים בהרי אילת
אפתח בפירוט סיפור הדרך בשילוב תמונות ללא כותרת. אתם מוזמנים לעשות את החיבור בין שם המקום לתמונה.
חמישי בלילה – מגיעים לחניון לילה בנחל ציחור בסביבות עשר, מקימים את המאהל, שותים מרק חם, קופאים מקור ומנסים לישון 
שישי בבוקר – נוסעים לכיוון אילת דרך נחל איה. כלומר למה לנסוע על הכביש אם אפשר להיכנס לשטח. מגיעים לירידה מפחידה ושטעים קדימה.
ארוחת בוקר בכניסה לקניון שחורת + הקפצת ג'יפים
מסלול הליכה מקניון שחורת (גובה 100 מ') עד ל"גיא אבוד" ואח"כ יציאה מנחל רודד. נמדדו כ- 7.5 ק"מ. גובה מקסימלי 450 מ', כלומר הרבצנו טיפוס מכובד בגובה מצוק ההעתקים. מקווה שאני מדייקת, שכחתי את מפה 20 בבית, כששאלתי למי יש מפה שולחים אותי למחשב הנייד בג'יפ לבדוק בעמוד ענן… הדיגיטלי תופס את מקומו של הנייר של פעם
מנחל רודד נוסעים לעיר, טורפים פלאפל/שווארמה ויוצאים מהעיר לכיוון לנחל שלמה.
התוכנית המקורית דיברה על שנורקלניג בים, אבל סקר זריז העלה שאף אחד לא מתכנן להיכנס למים (השעה היתה ארבע אחה"צ והיה קריר), במקום ים הרווחנו תצפית מדהימה על הגשרון ועל קער רחבעם בזמן השקיעה.
משם נסענו לחניון הלילה בנחל שלמה, מקימים את המאהל, מסדרים שולחן וכסאות לארוחת ערב שישי, מבשלים אוכל וכו'. למזלנו היה קר במידה סבירה, כך שכל מי שלא ישן היטב בלילה הקודם ישן בלילה זה טוב מאוד.

שבת בבוקר– השכמה בשעה סבירה. זריחה מ-ד-ה-י-מ-ה ביופייה
מחניון נחל שלמה נוסעים לפארק הצפרות, צופרים לפלמינגו שיעופו קצת. העדשה שלי לא ממש מתאימה לצלם את העופות הוורדרדים הללו שהיו קצת רחוקים מאיתנו
ממשיכים לדקלי הדום, באר עברונה ויוצאים בכביש 90, נסיעה קצרה ונכנסים דרך באר אורה לשטח. שמים פעמנו לחניון הלילה של נחל רחם שם עוצרים לארוחת בוקר
בתום הארוחה נוסעים לעבר נחל עתק. רוב ההולכים יורדים מהג'יפים לתצפית על המפל ומתחילים לרדת לנחל. בינתיים אלה שנשארים עושים הקפצת ג'יפים. אני בין אלו שיורדים למסלול בגבי עתק. מטפסים על סולמות, עוקפים את הגבים שבחורף הקודם היו מלאים ועכשיו עדיין ריקים למרבה האכזבה. ביציאה מהנחל רואים את הקימוט המרשים שזכה לכינוי "אצבע אלוהים".

עולים על הג'יפים ונוסעים במעלה סיירים עד לכביש 12. משם נוסעים לחולות כסוי להתגלגל קצת בדיונה. 
התוכנית המקורית דיברה על תצפית הר ברך, אבל הוחלט לקצר. מחולות כסוי היינו אמורים להמשיך למעלה שחרות ולסיים ביוטבתה, אבל בגלל שאחת הבנות שכחה את הסלולרי במעלה סיירים אחד הג'יפים חזר לחפש. בינתיים כל היתר נוסעים לשחרות לחפש מקום מוגן מהרוח. מצאנו את חניון השביליסטים הנטוש ועל המחצלת הגדולה עשינו "פריסה" אחרונה לטיול זה. כעבור זמן מה הג'יפ שנסע למעלה סיירים חזר עם הטלפון. מסיימים לאכול ומחליטים לוותר על הנסיעה ליוטבתה דרך השטח. השעה כבר אחרי ארבע, מזג אוויר מעונן, קר, מבינים שהחושך מתקרב, אבל נוסעים בכל זאת לראש מראש מעלה שחרות לתצפית.

אני מציינת לעצמי שכאן עוד לא הייתי והינה סיבה טובה לחזור לאיזור הזה שנית.
טקס חיבוקים-נישוקים, "היה כייף לטייל איתכם" וכו' ומתחילים בנסיעה צפונה.
על כביש שש צפון מתחיל לרדת גשם, "אז מה, יורד אצלכם גשם?", מסוג השאלות ששואלים החוזרים מחו"ל, כאילו מה שקורה בארץ לא נוגע להם, ובאמת שהייה כזו אינטנסיבית בקצה הדרומי ביותר של הארץ, גם אם קצרה, מרגישה כמו קפיצה קטנה לחו"ל

יוצאים לדרך  
אני: הרי אילת היקרים, שחורת, שלמה, אמיר, יואש, יהורם, נשף, שחמון, ידידיה, תמנע, ארגמן, יוטבתה, צפחות ויסלחו לי אלו ששכחתי את שמם… כמה שהתגעגעתי… כמה שאני אוהבת את יופכם… כמה שחסרתם לי
הרי אילת: תזכירי לנו מי את
אני: הגזמתם, איך אתם יכולים לשכוח אותי, אני, שלא מפסיקה להלל את יופכם
הרי אילת: את המטיילת זוללת התפוחים? עם הנעליים המתנפנפות בפסגות? 
אני: אמת, אני ולא אחרת. אבל הפעם באתי עם חורים בנעלים, לא נעים לנפנף ככה
הרי אילת: ברוכה הבאה לממלכתנו, את והחורים בנעליים
אני: לעונג לי להלך בכם בנעלים עם חורים, יפהפיים מלכותיים שכמותכם, נא התחשבותכם, בלי חולות טובעניים ובלי שלוליות עמוקות, אם יורשה לי לבקש
הרי אילת: שאי ברכה מטיילת יקרה. כל ההולך במשעולינו עם כזו חדווה בלב וניצוץ התלהבות בעיניים, מתקבל כאן בברכה ובאהבה

מכירה את הדרך הזו  
נכון שהמסלול בקניון שחורת לעוס? וכולנו כבר הלכו בו, כולל אותי, שוב ושוב. אבל אז מה. אם הייתי גרה קרוב יותר הייתי חוצה את הקניון הקטן והיפהפה הזה פעם בשבוע

וכשיוצאים ממנו איתי סקרן לדעת מה רואים אם מטפסים לשם – ומצביע ימינה – אני אומרת ששוה לעלות לבדוק. מזמן לא הייתי בנקודה הזו, אבל אני זוכרת שזו תצפית מרשימה על נקודת החיבור בין המסלע הצהוב לחום. 
עולים, מתלהבים, מצלמים, פותחים בקבוק בירה ושותים לחיי הנוף היפה הזה, ואח"כ יורדים אל התמרור שמצביע לארבעה הכיוונים ועולים על השביל שעולה אל הגיא האבוד.

הרי אילת, כמו פרא אציל 
בטיול בשבת שקדמה להרי אילת, כשטיילתי בצאלים עליון, תוך כדי שיחה ניסיתי לאפיין את המדבריות שלנו ולתת בהם סימנים.

מדבר יהודה הוא המדבר היפיוף שלי. גבעות עגלגלות, קווים רכים בגוונים של בג'. להסתכל על קו האופק של רמת המדבר, להושיט יד וללטף… בשפה של מורי דרך אלה ה-"חמוקיים" העגלגלים והמפתים של מדבר יהודה. בשפה שלי זוהי גבעה שנראית כמו ציצי, כמו זו שליד הר צפירה. ציצי זקור, יפה, רק חבל רק שלא טיפסנו עליו, בגלל הרוח מקפיאת העצמות שנשבה אותו בוקר. עם כל העגלגלות הנשית הזו מדבר יהודה לא יוצא פראייר. רוצה להינות מהחמוקיים העגלגלים שלי? יאללה, תקרעי קצת את התחת באחת המעלות של מצוק ההעתקים. סיימת לטייל ועכשיו את רוצה לחזור למכונית שלך על כביש 90? תצללי 400 מטר בגובה בעוד מעלה. ויש בו גם קטעים דרמטיים, מפלים עצומים, קניונים עמוקים עם מצוקים תלולים ונחלים שמדי פעם שוטפים ומריצים אותנו בקור ובבוץ לצוד שיטפון. וגם אומרים עליו שהקשתות הכי יפות הן שם.

הנגב הוא מדבר עארס. יענו פרח עצבני, פראי, חצוף, גדול מיימדים, אחד כזה שלא כדאי להתעסק איתו. מביא אותה בקטעים קשים, סלעים קוצניים, דוקרים, הרים מתנשאים אל על, מכתשים נפערים בבטן האדמה, שבילי מרפסת, או שיפועי כרבולת חדים שאיך לעזאזל הולכים עליהם. וגם יש בו מרחבים של כלום, קילומטרים ארוכים של שממה ושיממון ושלא תעיזי להגיד "משעמם" כי הוא כבר מנופף לי את "אצבע אלוהים" אי שם במזרח הרמון. הפוזה העארסית הקשוחה של הנגב לא עושה עלי רושם, לא נבהלת ממנו, לא פוחדת ממנו. נותנת לו כבוד שמגיע לו כי הוא יכול להיות מסוכן ואכזרי, אבל מצד שני יש בו גם צד מתמסר עם נופים שחבל-על-הזמן כמה שהם יפים-יפים. למות עליו, שוב ושוב ושוב, הנגב הזה.

הרי אילת הם כמו פרא אציל. סלעים מגמטיים מתנשאים אל על היישר מבטן האדמה. נופים דרמטיים, כאלו שהנשימה נעצרת לאיזו דקה מרוב יופי. מדבר צבעוני, קשוח. ואלגנטי. מאוד אלגנטי. בקושי יש בו צמחייה, מעיין אחד קטן, אבל איזה הרים, ההרים הם כמו פרחים. את מלך המלכים יש בו, הר שלמה הקשוח, הפראי, האלגנטי, היפה עד מאוד. הרי אילת לא מתמסרים למטייל בקלות, נותנים לו להרגיש כמה הוא קטן. שיעור בפרופורציה עושים לך ההרים האלו.

הלוואי וכל הדרכים ללא מוצא בחיים יובילו לכאן  
למקום האדמוני הזה שזכה לכינוי "גיא אבוד", אז אולי לא תהיה הרגשה כזו קשה ומתסכלת להיתקע ב- dead end
העייפות חולפת אל מול כאלה נופים  

קער רחבעם – אחד המקומות היפים בארץ  
הקומפוזיציה של הגבעה הקונוסית הבהירה המתנשאת על רקע הרי הגרניט השחורים, הצבעוניות הנהדרת הזו של הלבן הבהיר עם גוונים שונים של חום – יש בה משהו כל כך הרמוני, כל כך יפה.

זו לא הפעם הראשונה שאני עומדת בדיוק באותו המקום ומצלמת את קער רחבעם הצבעוני הזה ומתמוגגת מרוב יופי, רק שבפעמים קודמות זה היה במסגרת טיול רגלי, אחרי הליכה ארוכה ומגיעים בצהרי היום באור מלא ובוהק.
כשהיגענו למקום לעת ערב, בשעה של השקיעה, השמש שקעה מעבר לגדר הגבול, בצד של מצריים. להתמוגג מרוב יופי.
אחד היתרונות של טיול ג'יפים, שאפשר לקפוץ לרגע לתצפית, להיכנס לשטח, לעצור, לטפס כדי לנשום לרווחה את הנוף ולרדת ולחזור לג'יפ שתוך כמה דקות כבר לא היה שם

הקור בלילות החורף במדבר
למדתי על בשרי להבדיל בדרגות שונות של קור בלילות החורף במדבר:

יש לילות עם קור סביר, "לא נורא קר", אפשר להתכסות בשק"ש כמו שמיכה ולישון עם ביגוד מינמלי. שנאמר "סבבה".
יש לילות קרים, צריך לרכוס את השק"ש ולהשתחל לתוך המומיה. אפשר ברגליים יחפות
בלילות קרים קצת יותר צריך להתלבש כמו שצריך, כולל גרביים, טרנינג וסוודר כשנכנסים למומיית השק"ש. 
בלילות קרים מאוד צריך להגן גם על הראש ואז עוטפים אותו בחם-צאוור מפליז. הצרה היא שהאף והפנים קופאים ואז אין ברירה אלא להתחפר עם הראש ולשלם על כך במחנק מה. 
כשממש-ממש קר, אז אפילו הגרביים לא עוזרות, ואז אפשר לקשור על הגרביים צעיף וכובע ולהכניס את יתר הבגדים לקרקעית השק"ש שיבודדו בין כפות הרגליים לקור שבחוץ. 
למדתי שרצוי להביא עוד שמיכה בנוסף לשק"ש, כל שכבה שמוסיפים מועילה בלילות קרים, כמו בלילה שבין חמישי לשישי בחניון לילה בציחור.
ומה נגיד כשמתעורר הצורך לקום באמצע הלילה להשתין? השלפוחית מאותתת שאין ברירה, אבל איך מגייסים כוחות לצאת מהמומייה החמימה אל אוויר הלילה הקר
הכי גרוע זה כשהשיניים נוקשות מרוב קור, אם זה לא עובר, כמו אז בלילה הנוראי ההוא בחניון בהר כרכום, זה עלול להיגמר בשפעת בתום הטיול.

בלילה שבין שישי לשבת ישנו בחניון נחל שלמה שלשמחתי נמוך יותר מנחל ציחור, כלומר קצת פחות קר, כלומר אפשר לוותר על השמיכה מעל השק"ש, על הגרביים והסוודר וגם על החם צאוור. לתת לראש להתאוורר. ראש שהורם קודם לשמיים וצפה בירח כמעט מלא שט בין העננים. 
בתום הטיול, בלילה שבין שבת לראשון חזרתי לישון במיטה שלי בבית. המוגן, הנוח, המחומם. מתה על המיטה שלי ועדיין בחודש האחרון כמעט כל סופ"ש אני עוזבת אותה לטובת האוהל שלי. זה מחיר שאני משלמת ברצון כדי לישון תחת כיפת השמיים, כשרק מזרון דק וקרקעית האוהל מפרידות ביני לבין האדמה. להתעורר עם הזריחה, לפתוח את הריצ'רץ' של דלת האוהל אל מול שמיים מוארים באור זריחה… 

הזריחה בנחל שלמה

יוצאים ליום הטיול השני בדרכים  
ארוחת בוקר של אלופים

אחרי הגיחה לדקלי הדום ובאר עברונה חוצים את כביש 90 ונכנסים לשטח. בדרך לחניון נחל רחם דודו מעביר לי שיעור ראשון על ההבדל בין המכונית שלי לג'יפ. אני לומדת על תיבת ההעברה, איך המנוע מעביר כוח לגלגלים הקדמיים והאחוריים, מה זה הילוך כוח וכו'. היה אמור להיות שיעור המשך בדרך חזרה הביתה, רק שנרדמתי

צוללים אל המעוק של העתק
אחרי הסלט עם החביתה הגיע הזמן לשרוף קצת קלוריות, נוסעים לתחילת המסלול של נחל עתק, אני לא מפסיקה לפזול לספידומטר ונדהמת איך הם דוהרים על 40 קמ"ש בשטח שלא הכי נוח לנסיעה. נוסעים מהר, מדלגים על בורות ומהמורות. אני לומדת להעריך את חיות המתכת הללו, את היכולות שלהם. והינה היגענו. הבנות שלא יורדות למעוק של העתק מארגנות הקפצת ג'יפים ואנחנו צוללים מטה רגלית. סולמות ויתדות.

מסתבר שאחת הבנות סובלת מפחד גבהים, אני לא מבינה מה זה, אבל לגמרי מעריכה את האומץ שהיא מגייסת עם עזרה של החברים לעבור את הקטעים התלולים, בירידה ובעלייה. לא נראה לי כזה ביג דיל לטפס על סולם, אבל זו רק אני, שמנסה לברר עם עצמי ממה אני כן פוחדת. עקרבים ונחשים. כן, אלו החיות שמפחידות אותי.

מכביש 90 אל כביש 12  
ואחרי שיצאנו מהנחל, עולים שוב על הרכבים ומתקדמים לכיוון מעלה סיירים ו…הופ… כבר היגענו לכביש 12. מה שברגל היה לוקח יום שלם. מדלגים על התצפית בהר ברך ומצפינים לכיוון חולות כסוי. אין כמו לנסוע לבד על כביש 12, כשהכביש ריק ומימין ושמאל רק "חול וחול"…

מנצלת את ההזדמנות שלא נוהגת כדי לתפוס פריימים של דרך שאני כ"כ אוהבת.

ים של חולות בשתי עיני  
כשפרסמתי תמונות מהדיונה מסיני אחותי כותבת לי: "יש גם דיונות באשדוד. תחשבי עלינו ביום פקודה". צודקת. מצד שני גם אני צודקת. בכל מקרה, אפשר גם לבקר בדיונה שבחולות כסוי בלי להסתכן לרגע. ושם צילמתי את החבורה דוהרת במורד הדיונה.

יש משהו מיוחד בחולות שגם מבוגרים שדורכים עליהם, מתגלגלים, מתפלשים בהם – משהו משתחרר ופורץ החוצה צחוק גדול. אין מי שלא דוהר במורד הדיונה ולא מתגלגל בצחוק. ולא צחוק מזוייף. 

לרגע אחד להיות עם השמיים המעוננים משהו, עם חולות הזהב, עם הרוח הנעימה, עם נוף המדבר הכל כך יפה הזה.

"A desert road from Vegas to nowhere"
בווריאציה ישראלית: "כביש מדברי בין שחרות לשום מקום"…

כשהתגלגלנו לכיוון שחרות וחיפשנו מקום מוגן מהרוח לשבת לארוחת צהריים מאוחרת הגענו למקום הנטוש הזה, מחנה אוהלים לצועדים בשביל ישראל, לא היתה שם נפש חייה. האוהלים סגורים, אין מים שמתחממים בקומקום לקפה.

לא יכולתי שלא להיזכר בסרט הישן-ישן "קפה בגדאד", סרט שהעלה בי זכרונות ואיזה געגוע עמוק למקום נידח-נידח-נידח, סטייל שחרות
"A coffee machine that needs some fixing"

ובאווירה זו אני מסיימת את סיפור הטיול בהרי אילת האצילים-הפראים-היפים בינואר הקודם.
מוזמנים להגיב ולספר לי אם אהבתם ומה אהבתם ואם תרצו לטייל במקומות שהזכרתי.