שלושה ימים על השביל בהרי אילת


זה הרי ידוע שהמדבר נגע חזק מאוד בי ובחיים שלי, שעמוסים במידה דומה לחיים של אחרים.
גם בלעדי "פרוייקט השביל" הייתי לוקחת את עצמי למדבר בשבתות החורפיות, מנתקת את עצמי מהעומס, מפנה זמן לדאוג לעצמי בצורה העמוקה והמיטיבה ביותר שאני מכירה. על אחת כמה וכמה כש"פרוייקט השביל" בעיצומו ואני מנצלת כל הזדמנות לצעוד מקטעים שיחד יצטרפו לשביל אחד באורך 1000 קילומטרים.
מתחילת ספטמבר, כשיצאתי למקטע הראשון על השביל (חדרה-נתניה) עד המקטע הנוכחי (באר אורה-אילת) ההליכה בשביל שזורה עמוק בתוך שגרת חיי, מזרימה בי כל כך הרבה שמחה, ממריצה את מחזור הדם, מחזקת את שרירי הרגליים ולא פחות גם את שריר השמחה.

הפוסט הזה משובץ בשיריו של מאיר בנאי ז"ל שהלך לעולמו שנה שעברה. כמה מוכשר. כמה עומק במילות שיריו. על המסע, על החיפוש, על האמונה, על החיים, על הדרך. והמילים עם המוסיקה הנהדרת שכתב מצאו את הדרך ללבי.

"מסע אל העולם ~ בתוך סירה קטנה
מסע אל הנשמה ~ בתוך דימעה
רוצה לחוש עכשיו ~ כאב וגם שמחה
רוצה לראות הכל ~ בתוך הממלכה

תן לי את ידך ~ ואראה לך
את כל הפלאים ~ את כל הניסים
שכאן"

בספטמבר כשתוכנית הטיולים השנתית של "חוג המשוטטים" של שדה בוקר הגיעה במייל וקראתי על הטיול המתוכנן בינואר להרי אילת, נשמעה צהלת שמחה קטנה בלב: "יש!" אלו שלושת הימים האחרונים של שביל ישראל ויהיה נחמד מאוד ללכת אותם עם חבורת המשוטטים. כשנפתחה ההרשמה הייתי הראשונה להירשם, רק שלמרבה האכזבה בסופו של דבר הטיול בוטל בגלל מיעוט משתתפים. כמה חבל. אבל אני לא מהמוותרים בקלות. אם "חוג המשוטטים" ויתר על החווייה, אצא אני יחד עם שותף למסע לאותם שלושה ימים. רק אנחנו עם תיק גדול וכבד על הגב וקצת עזרה ממכר שגר באילת והתנדב לסייע לנו בהקפצה ובהטמנת מים. אני מרגישה מספיק בטוחה בעצמי להיכנס לעומק השטח לכמה ימים, גם לבד וגם עם חבר לדרך שסומך עלי ועל הניסיון שלי.

יצאנו מאיזור המרכז בחמישי מוקדם מאוד בבוקר דרומה לאילת לשלושה ימים הכי יפים והכי מיוחדים שאפשר לבקש על שביל ישראל. ללא הנוחות של ג'יפ מנהלה צמוד שמשנע את הציוד והאוכל, ללא מדריך וללא חבורה גדולה של אנשים. שני מטיילים עם שני תיקים גדולים על הכתפיים והמון מוטיבציה וסקרנות לקראת ההרפתקאות שמחכות לנו.

בדיעבד אלו היו שלושה ימים מאתגרים, מרתקים, מעניינים, שאיפשרו תחושה של ניתוק, כזו שלא אפשרית לנו בשגרת היומיום. שלושה ימים בארץ בראשית בקצה המדינה. שלושה ימים בהם הלכנו לאורכו של השביל, רק שנינו, פוגשים מעט מאוד אנשים וכל כך הרבה הרים בצבעים שונים שמקיפים אותנו מכל עבר. ושמיים, לפעמים בהירים, לעיתים מעוננים. ואוויר, צלול, נקי, שנכנס לעומק הריאות ומרחיב אותן. ומים, לקראת סוף היום האחרון קו האופק נצבע בכחול של ים, לאט לאט מתקרבים אליו עד שלבסוף נוגעת במים ומבינה שהיגעתי לסוף הדרך.

"בגינה אור של ירח ~ הוא מביט ומבין
שהיא בו שוב מתנגנת ~ מנגינת הנדודים
ובסוף הוא לא נוסע ~ הוא נשאר ומבין
לעולם היא תתנגן בו
מנגינת הנדודים"

חמישי בבוקר, ברדיו מדווחים על מזג אוויר סוער מאוד, רוחות חזקות וגשמים, אבל בדרום הארץ השמיים בכחול בהיר, ללא ענן אחד. אפשר לפשוט את הסווצ'ר, לקפל ולהכניס לתיק ולהתחיל לצעוד עם חולצה קצרה. בלילה שבין חמישי לשישי, כשהארץ סערה וגם בהרי אילת נשבו רוחות חזקות שהעיפו חול עם טפטוף גשם, ישנו תחת כיפת השמיים. למזלנו מצאנו מקום מוגן להעביר את הלילה. קירות המצוק עטפו אותנו והגנו עלינו.

להירדם אל תוך יופיו של הטבע ולהתעורר למחרת אל בוקר שעולה זו חוייה חד-פעמית שמסע רציף על השביל מעניק להולכים בו במתנה.

ימי השבוע לפני היציאה לדרך היו רצופים ב-doing, כשמשימה רודפת משימה ואז כשמגיעה למדבר, מרגישה שהיגעתי למקום של עצירה. אני מסכימה להתמסר למרחב, לדרך, מסכימה לא להישאר אותו הדבר. אני אוהבת את תהליך השינוי שקורה לי מהרגע שמתחילה לצעוד, איך לאט-לאט זורמת ממני ואלי יותר אנרגיה, יותר חיוניות, יותר שמחה.
המדבר מאפשר לי את כל אלו, אנרגיה, חיוניות, שמחה, מאפשר לי לנוע בדרכים, להתמלא בהרגשה שאני במקום טוב, יפה, בטוח, שמח, מתפעל.

אני מדלגת על פני תהומות, מתקדמת, פוגשת אור, פוגשת חושך, פוגשת קושי, פוגשת תחושות טובות של שמחה, אושר, רווחה גדולה.

מרגישה שהמדבר פחות מבקש לדבר אותו אלא יותר להרגיש אותו. לפעמים המילים חומקות לי אבל הגוף זוכר. הגוף זוכר כאב חד בברך שמאל, חולצה רטובה מזיעה בגב, אבק על הפנים, שיער מתנופף ברוח חזקה, שמש מסנוורת, מכה חזקה ברגל שנתקלה בזיז סלע בולט, כתפיים כואבות ממשקל התיק שנושאות, צימאון גדול למים, רווייה גדולה אחרי שאוכלת תפוח. ובעיקר איך שמעצמה מגיעה שמחה.

"מה אני ~ אני רק בן אדם ~ אני חי ועובד כמו כולם …
לא מבין מה קורה וחושב ~ מי שומע את מה שבלב …
אין לי פחד ויש לי תחושה ~ שהדרך תהיה לי קשה …
אני רואה עתיד ~ אני חושב תמיד ~ שהכוונה נותנת אמונה"

בדרך לאילת עוצרים בחניון לילה שבהר יהורם, מחביאים מים בין השיחים וממשיכים העירה לפגוש את יאיר שיקפיץ אותנו לבאר אורה. מחוץ לישוב אנחנו נפרדים לשלום, המכונית מסתובבת ונוסעת חזרה לאילת ואנחנו שנינו, עדיין לא רגילים לכובד המשקל פוסעים את הצעדים הראשונים לכיוון נחל רחם. הליכה של קילומטר או שניים עד שנפגשים עם שביל ישראל, סימון שילווה אותנו עד לשבת אחר הצהריים כשנגיע כעבור 46 ק"מ לאילת, סמוך לגדר המקיפה את בית ספר שדה אילת. שום שלט או ציון דרמטי לסמן את נקודת הסיום או ההתחלה של השביל, תלוי בכיוון ההליכה. למעט סלע גדול צבוע כולו בצבעי השביל, לבן-כחול-כתום וקופסה קטנה בה מחברת מרופטת שאנשים שירבטו כמה מילים, שום דבר "גדול" או "מיוחד" שמציין את האירוע של תחילת/סיום המסע לאורכה של הארץ. אבל בלב התרגשות גדולה וחיוך שנמתח מאוזן לאוזן ומתביית על הפנים, כי איך אפשר שלא לחייך באותם רגעים, ולא רק אלו של סיום הטיול, אלא לאורך הדרך כולה. ההרגשה היא שאנחנו ברי מזל, שנהגתי בחוכמה כשלא ויתרתי ולמרות ביטול הטיול הקבוצתי התעקשתי שיוצאים ושנינו הרווחתנו חווייה חד פעמית מיוחדת במינה.

חמישי בבוקר. יוצאים לדרך. אין דרך אחרת לקצר מרחקים, מוכרחים לנהוג לאורכם של כל 300 פלוס הקילומטרים הללו מהבית עד הקצה הדרומי של המדינה. ובמוצאי שבת כששבים מהדרך הביתה. ובין לבין המסע עצמו.

"לא רוצה להקשיב לקולות ~ שקוראים לי עכשיו לעצור
כי הרגע הזה מחכה לי מזמן ~ הולך בלי לדעת לאן
זאת הדרך שאני בה נוסע  ~ אל חלומות אחרים
זה הקסם שאני בו נוגע ~ והוא אותי מוביל
בכביש המהיר חולף בטיסה ~ הנוף מתרחק מאחור
עוזב את העיר יוצא למסע ~ בתוך מכונית כמו שיכור"

לפני הצעד הראשון על השביל אוכלת ארוחת בוקר, סנדוויץ', ביצה, מלפפון, בננה, לגימה גדולה של מים, להפחית כמה גרמים ממשקל התיק. עשרה לעשר מתחילים ללכת. מצפים לנו 18 ק"מ עד לסיום היום בחניון הלילה סמוך לקניון שחורת שם תחכה לנו הטמנת מים. כעבור שני קילומטרים עוזבים את דרך הג'יפים הירוקה וחוברים לשביל ישראל שמושך לאורך קילומטרים רבים בנחל רחם, נחל שאין בו טיפת רחמים והתחשבות במטיילים עם משא כבד על הכתפיים. זהו נחל רחב ידיים שלא מציע נופים עוצרי נשימה כפי שיש למקומות אחרים באיזור, הקרקעית מרוצפת חצץ ואבנים קטנות שהופכים את ההליכה לדישדוש מייגע. רק במפגש עם נחל שני הנוף נעשה מעניין יותר. הגבים יפים ומרשימים, וכמובן יבשים. מהפעם הקודמת שטיילתי שם הוסיפו יתדות, להקל על המטיילים, רק שלא חישבו את הגבהים בין דרגית לדרגית לפי אורך הרגליים ממוצע. גם לא לקחו בחשבון שביליסטים שמגיעים עם תיק כבד ונדרשים לטפס עם משא כבד על הגב שמושך אחורה. אילו טיילתי שם לבד לא היתה ברירה אלא להוריד את התיק, לדחוף אותו למעלה ורק אז לטפס. אבל עכשיו אני נעזרת בצורי שנמצא צעד אחרי, אני מטפסת והוא נותן קונטרה, דוחף בתיק, בטוסיק, עוזר לי לקחת תנופה ושומר שהתיק לא יגרור אותי אחורה.

"לא מביט סביב, לא מקשיב ~ איש חולם אני ~ וכך היה תמיד
אבל מכיר כבר את דרכי ~ הדרך אל שער הרחמים
חי פעם, רק פעם ~ יש טעם, אין טעם
עם כח, בלי כח ~ שער הרחמים"

הקטע הקצר בגבי רחם ולמחרת בסדק בעין נטפים עולה לי במאמץ גדול בעיקר בגלל התיק הגדול. זו חווייה שונה לחלוטין לטייל בהרים הללו עם תיק יום ששוקל לכל היותר 5 קילו כולל המצלמה לעומת 12-13 קילו על הגב בתוואי שדורש טיפוס אופקי. "אל תשכחי שאת עם תיק גדול על הגב", צורי דואג לתזכר אותי שוב-ושוב במקומות בעייתיים, כנדרש שיווי משקל, לא לעוף קדימה או אחורה. לתיק יש נוכחות ברורה ומורגשת לאורך כל שלושת הימים, בתיק יש לנו כל מה שאנחנו צריכים לטיול שטח של שלושה ימים, שלושה וחצי ליטר מים ליום אחד, אוכל לשלושה ימים, בגדים חמים, שק שינה, אוהל ומזרון. פלוס קישקושים נוספים שמצטרפים למשקל הכולל שככל שמתקדמים הולך ויורד. אלמלא בוטל הטיול היינו הולכים בשביל עם תיק יום קל משקל ולא נאנקים, "אוףףף… כבד לי…" אבל אלמלא בוטל הטיול לא היינו ניהנים מהחופש והגמישות שטיול בסגנון כזה מקנה ומשנים תוכניות תוך כדי תנועה.

בשפה הטיילית יש מושג שנקרא "360 מעלות של אושר", הכוונה לנקודה גבוהה בנוף שהמטייל עומד בה ומכל הכיוונים עוטף אותו נוף עוצר נשימה. הרי אילת מספקים לא מעט נקודות אושר כאלו. הראשונה היתה בראש מעלה עמרם. אחרי הטיפוס המאומץ בגבי רחם והעלייה במעלה עמרם מגיעים אל המקום בו הנוף נפתח לרווחה.

אני: "רואה את השביל האדום הזה? אם היינו מטיילים עם שדה בוקר היינו מגיעים לכאן מהדרך האדומה, זו שמגיעה מכיוון התחנה הססמוגרפית"
צורי" "אז לא היינו הולכים בנחל רחם, ולא מטפסים בגבים, ולא הייתי דוחף אותך בטוסיק?"
אני: "אההה…"

אז בשביל לדחוף אותי בטוסיק היה שווה להגיע מהדרך בה באנו והדרך שמצפה לנו תספק לצורי לא מעט הזדמנויות לדחוף אותי מהטוסיק… מצד אחד זה מצחיק אותנו, מצד שני זו עזרה גדולה מאוד עבורי, וכשהיא מושטת לי אני בשמחה מושיטה יד.

"כמו ציפור מעל הים  ~ שמחפשת יבשה
כמו אותו אדם ~ שלא מצא עדיין את האישה
אין מקום אליו אני שייך ~ יש בי קול המצווה תברח
אבל השמש מאירה ~ בשבילי, רק בשבילי
אני מרגיש, אני יודע
אין לך ממה לברוח
החלומות לאט כיסו אתך ~ עד מתי יהיה בך כוח
בלי למצוא פינה קטנה שלך?"

לקראת ערב מחליטים לעצור למנוחת לילה בפינה מוגנת מהרוחות, פינה שכמו לקוחה מגן עדן. היום מפנה מקום ללילה שמכסה את הרקיע באינספור כוכבים. עייפות היום מכריעה אותי ואני נרדמת בקלות ומתעוררת בשלוש לפנות בוקר לקול רוחות מנשבות וטיפטוף של גשם קל על גג האוהל. הקירות הגבוהים מגנים עלינו מהקור והרוחות החזקות עד שבחמש לפנות בוקר מתעוררים ליום הליכה חדש.

–  צורי: לא היית כאן פעם?
–  אני: כן, למען האמת, יותר מפעם אחת, ועדיין כל פעם היא אחרת.
זו שאלה שאני נשאלת לא פעם והכי טוב לשלוף כתשובה את הציטוט של הֵרַקְלֵיטוֹס (פילוסוף יווני קדם-סוקרטי):
"אף אדם לא נכנס אל אותו נהר פעמיים, מפני שזה לא אותו נהר והוא לא אותו אדם"
ובווריאציה שמתאימה לפרוייקט השביל שלי: "אף אדם לא נכנס אל אותו מדבר פעמיים, מפני שזה לא אותו מדבר והוא לא אותו אדם"

– אני: ואתה? היית כאן פעם?
צורי: לא, זו פעם ראשונה. כלומר, טיילתי כאן עם הג'יפ, אבל לא מכיר את המקומות האלו
ואני מקנאה בו שזו הפעם הראשונה בה הוא חווה את המקומות היפהפיים הללו, מסתכלת עליו מעיף מבט ראשון בנוף וגם אם זו לא הפעם הראשונה שלי, אני עדיין אחוזת התלהבות

היות ומכירה את הדרך מטיולים קודמים אני נהנית לעדכן את צורי, "מחכה לך עכשיו הפתעה", והוא נלהב מכל הפתעה, כמו ילד שמקבל ביצת קינדר. הפתעה ראשונה ליום השני לטיול: קניון שחורת. בגלל הנגישות של הקניון לכביש הוא יעד נפוץ מאוד במסלולי הטיולים הרגליים באיזור ולא פעם חוויתי את הצפיפות של טיולים שנתיים של בתי ספר. שישי, שבע בבוקר, הקניון הקצר והיפה לרשותינו. מזג האוויר המעונן והקודר יצר תאורה דרמטית שמאירה את הסלעים המגמטים הכהים באור מיוחד. תענוג.

הפתעה שנייה: הגיא האבוד. אחד מן המקומות המקסימים שההרים הללו מספקים למטיילים בהם. נהינית לעקוב אחרי צורי כשהוא נכנס אחוז התלהבות לתוך המעוק הקטנצ'יק ותוך כמה צעדים מגיע לסופו. שנינו בהילולת צילומים, מצלמים מהזווית הזו ומזו. "צלמי אותי כאן", "הינה השמש יצאה, איזה אור נפלא לצילום". ואני כ"כ שמחה בשמחתו של צורי שהגיע לטיול עם הניקון הקצת כבדה שלו ונהנה כ"כ למסגר פריימים של יופי צרוף. את העדשה רחבת הזווית השאיר בבית בגלל הכובד, אבל גם עם העדשה הצרה יותר המצלמה מוסיפה משקל, זהו מחיר ששווה לשלם על מנת ללכוד את יופיים של ההרים בתמונות שתישארנה למזכרת.

"גשם, רד כבר גשם ~ כי צריך לשטוף הכל
לא רוצה לראות הכל כשבא ~ הגשם
רד כבר גשם
כי העיר כבר עייפה ~ היא פוחדת מעצמה
רוצה לנשום"

מהגיא האבוד ממשיכים לנחל רודד, עוצרים לפטפט עם זוג תיירים שוויצרים שגם הם מטיילים על שביל ישראל. כשראיתי אותם מרחוק המחשבה הראשונה שעברה בי, "אולי יש להם קפה", והם אכן הזמינו לכוס תה, אבל סרבנו בנימוס והמשכנו לכיוון נחל נטפים – העלייה האנכית המאתגרת דרך הסדק הצר בעין נטפים – ולאחריה העלייה האחרונה בדרך לחניון הלילה בהר יהורם. על פניו, יום יחסית קצר, אנחנו מגיעים לחניון בסביבות שלוש אחה"צ, החניון שומם, אף לא נפש חייה, רק אנחנו והרוחות. מחפשים את המים שהחבאנו בהטמנה של עצלנים מאחורי השיחים, שקית אחת נמצאה ושישיית מי עדן איננה. מישהו אחר חמד את המים שלנו. ניגשת לבקש ממטיילים שירדו מהתצפית בהר יהורם קצת מים ומקבלת 3 בקבוקים נוספים שמספיקים לנו למקלחת קרה ולשתייה. קר מאוד בחניון, אלמלא הרוחות שנשבו היינו מקימים את האוהלים ב"זולה" שבנו מטיילים אחרים מתחת לעץ שיטה. אין ברירה אלא לחפש מקום אחר, מוגן יותר. צורי מציע שאולי ניסע לאילת, נישן בעיר במלון זול ומחר נחזור לתחילת המסלול במונית. אני פוסלת את הרעיון ומציעה את חלקת עפר קטנה מאחורי קיר העפר סמוך לכניסה לחניון. מקום קצת מכוער, אבל בכל מקרה הלילה יורד, קר, לובשים את כל הבגדים החמים שברשותינו, שכבה על גבי שכבה, מתחפרים בתוך שק השינה, מנערים את שקיות החימום הצה"ליות שהבאתי כמו רעשנים עד שהתגובה הכימית מתחוללת והשקית מתחילה להפיץ חום.

מסיימת את ארוחת ערב שבת הצנועה שלי, שימורים של טונה מעורבבים בשימורים של תירס. לגימה של מים להעביר את הטעם וביס מחטיף החלבה בתור קינוח. בשש לערך, שעה אחרי שירד החושך, יורדת עלי העייפות ומכריעה אותי. למחרת צורי שוטח בפני את טענותיו, לא רק שהיה לילה קר, גם לא היה עם מי לדבר כי הלכת לישון בחמש… "שש", אני מתקנת אותו, לא שזה עוזר במיוחד לשיפור תדמית השביליסטית העייפה שדבק בי…

"רץ לבד לתוך הלילה השחור ~ הגלים צבועים אדום
בניינים גבוהים צורחים אלי ~ אתה לבד אתה אחד
מחפש את הכיוון ~ מחפש את הסימון
המסע שלי ארך יותר מדי
אני שוב ליד ביתך
בואי נתחיל את המשחק מהתחלה
וכך תמיד זה יימשך"

היום האחרון לטיול, זה שמתחיל בהר יואש ומסתיים בחוף אלמוג באילת, הוא בין היפים על השביל. יום שטומן בחובו הפתעות רבות ונקודות תצפית רבות בסגנון "360 מעלות של אושר", כמו התצפית על מצוקי הגשרון, על קער רחבעם, על ים סוף שמנצנץ באופק כשמתקרבים לנחל צפחות, שלא לדבר על הר צפחות ממנו ניתן להשקיף גם על סיני. זהו יום של הליכה מאומצת, ירידה מצטברת של קרוב לקילומטר, יש גם עליות, אבל כשהדרך כל כך יפה, כשמזג האוויר לטובתנו, התבהר והתחמם לעומת היום הקודם, לא נשמעת אף לא תלונה אחת. אולי תלונה קטנטונת שלי, כשסיימתי את כל הצידה לדרך ומחכה לקפה שאשתה כשנגיע לאילת. מתלבטת בקול רם בין אייס קפה לקפה שחור.

בסוף-בסוף, אחרי שהיגענו לחוף אלמוג, צורי רוצה להזמין אותי לקפה. שואל את הפקח בכניסה לשמורה אם יש להם קפה, "לא, תקנו בסופר ממול", "שלושה ימים היא משגעת אותי שרוצה קפה"… אם ככה ממשיכים עוד כמה צעדים על הטיילת עד למתחם הצלילה ושם צוללים לכורסאות, צורי עם טילון ואני עם מגנום לבן וקפה שחור לסיום הטיול.

"וואוו איזה טיול זה היה!" צורי מסכם בקצרה את שלושת הימים על השביל, "היה כייף גדול לטייל איתך. נהינתי מאוד"
כנ"ל אני. ואיזה טיול זה היה! יפה, קשה, מעניין, מרתק, מקפיא, מפתיע, מרהיב, מעייף, מאתגר. טיול שמציב רף גבוה מאוד למקטעי השביל שיבואו אחריו. וגם טיול שהיה קשה מאוד להניח בצד ולחזור בראשון בבוקר לשגרה.


לסיום, סרטון שהסריט צורי בגיא האבוד:

Comments

2 תגובות על “שלושה ימים על השביל בהרי אילת”

  1. תמונת פרופיל של צביקה פיקובסקי
    צביקה פיקובסקי

    ללא ספק
    הגשרון הוא השיא של שביל ישראל

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      כן, זהו אחד הנחלים העוצמתיים והמיוחדים שיש על השביל.