יומיים סולו בהרי אילת

לאחר התלבטות ממושכת החלטתי להצטרף לקבוצה שיוצאת בסוף מרס לסיני כשהיעד הוא ג'בל סירבל.
לפני חציית הגבול לסיני היפה הספקתי לטייל יומיים לבד בהרי אילת. היגעתי אל איזור שחרות בשישי בבוקר וסיימתי את טיול הסולו שלי בחניון הלילה של נחל צפחות, סמוך לחוות הגמלים, מרחק נסיעה של כעשר דקות מהחניון בו נפרדתי מהמכונית לכיוון מסוף הגבול בטאבה.

ביומיים הללו תיעדתי מחשבות ורגשות בארבעה פתקים שפרסמתי בדף האישי שלי בפייסבוק.
ימים אחדים אחרי ששבתי לביתי מהמסע בסיני היפה אני מלקטת את המילים שנכתבו לפוסט חדש בבלוג המסעות שלי.
אתמול בלילה ליקטתי מבחר תמונות סלולריות לסירטון. מי שמסתפק בתמונות מוזמן לצפות בסרטון עם צלילי גיטרה שמנגנת אחותי הקטנה כפס קול.
למי שיש זמן וסבלנות, מוזמן לקרוא את ארבעת הפרקים בהמשך.

אני עוד אכתוב על החוויות מסיני, בינתיים אני נותנת את הבמה להרי אילת היפים.

(1) לפני הנסיעה לסיני היפה

יש לי ספר שירה של רבקה מרים שקניתי פעם במחיר יחסית גבוה כי זו מהדורה מצומצמת. לספר קוראים "לפני הנסיעה" שם שטומן בחובו הזמנה לשירי מסע, ככה חשבתי כשהזמנתי את הספר. אלו למעשה פתקים או סיפורים קצרים חידתיים שאת רובם לא ממש הבנתי וגם לא התעקשתי לפענח עד הסוף, כנ"ל צילומי ההדפסים של מאיר אפלפלד שמלווים את הספר, גם עליהם לא ממש" עפתי". ובכל זאת הספר שרד את דילול האוספים הגדול והוא עדיין מונח על המדף.
פתאום נזכרתי בו, כשהתחלתי להקליד מחשבות שני לילות לפני הנסיעה אל סיני היפה.
אתמול והיום טיפלתי בסידורים ביורוקרטים.
מחר אארוז את הציוד.
פעולת האריזה, סידור הבגדים, הגרביים, כובע צמר, אוהל שק"ש ומזרון שטח – כל אלה מראים לי כמה זה קרוב.
כמה המרחק ביני לבין סיני היפה הולך ומתקצר.

ביום ראשון בשבע וחצי בבוקר נפגשים בגבול.
היום נכנסתי לאתר של רשות הגבולות ושילמתי עבור אגרת מעבר. בחרתי במעבר הגבול על שם מנחם בגין (טאבה), הגבול היבשתי בין ישראל למצריים.
מאז סוף מרס 2019 לא הייתי בסיני היפה. שלוש שנים ושלושים אלף דברים שקרו בחיים הפרטיים שלי ובחיים בעולם הגדול. בעיקר הקורונה שבגללה סגרו את הגבול הרמטית לתקופה ארוכה, המאבק על פתיחת הגבול, המגבלות על תנועת הישראלים לסיני ואח"כ הנהירה הגדולה שהרתיעה אותי והרחיקה אותי מאחד המקומות האהובים עלי בכל העולם כולו.

ביום ראשון, כשמסוף הגבול יפתח בשמונה בבוקר אחצה לצד המצרי. אני מצטרפת לקבוצת מטיילים שתטפס על הסירבל. טיול מאורגן בפורמט דומה לטיול לצבח מפברואר 2019.

שני לילות לפני הנסיעה קפץ הפקק של החשמל והחשיך חצי בית. ניתק אותי ממסך המחשב ואת מקומו תפס המסך הסלולרי והפתקים שאני מקלידה.
הקור עדיין לא עוזב, חודר לעצמות. המקום הטוב ביותר להיות בו בלילה קר כזה הוא במיטה, מתחת לשמיכה. כמה קר יהיה בלילות בסיני היפה?
בינתיים אני בבית, חולמת על מקומות רחוקים, מקומות שמעוררים געגוע.

"לפני הנסיעה, אני מתהפכת מתוך שינה על יצועי. כשאקיץ, ישמשו לי קמטי הסדין טבני דרך." רבקה מרים.

הקשבתי אתמול לסרטון בו אהוד בנאי מספר על השיר שכתב, פס קול לסרט הדוקומנטרי "אח שלי גיבור".
הוא חזר על השאלה שצליל שאלה, "אני לא מבינה למה לטפס על הר כשכואבות לי הרגליים, שמישהו יסביר לי למה". והוא אמר משהו על זה שהטיפוס לראש ההר הוא ברמה הפיסית ויחד איתו יש את השאיפה לעלות לתודעה גבוהה יותר. כשיחזור החשמל מחר, אחפש את השיר ביוטיוב, אקשיב היטב למילים.
ובינתיים, תוהה עד כמה קשה יהיה טיפוס לפסגת הסירבל. כמה קר יהיה או שאולי מזג האוויר יתחמם. כמה מעיק או מהנה יהיה לטייל עם מעל עשרים מטיילים בקבוצה. במיוחד עבורי, שזמן ארוך כ"כ לבד, מטיילת לבד, חייה לבד. וסיני, עד כמה נשארה יפה, מרשימה, עוצמתית.

לילה אחרון לפני הנסיעה. הכל מוכן, רוב הציוד במכונית, נשאר לקחת את המעט שנותר מחר, מוקדם בבוקר. ולהתחיל לנסוע. מהשרון אל הרי אילת.
תחנה ראשונה, שחרות. ומשם לצאת למסלול רגלי עד הגב. גב עישרון. שמעתי שהתמלא במי גשמים. אני רוצה לראות את הפלא במו עיני. במסע הנדודים שוטטתי במרחב הזה כמה ימים. אני חוזרת אליו במרחק של יותר משנה. איך נראה המקום היום ואיך אני זוכרת אותו אז.

לפני הנסיעה עולים זכרונות מנסיעות קודמות. ארוכות, מרגשות. אל הלא נודע.
הסירבל מבחינתי הוא "לא נודע".
ראיתי תמונות, אנשים שאני מכירה סיפרו לי עליו. שבוע הבא אראה וארגיע בעצמי. אטפס לפסגות של הג'בל הזה. איך ארגיש? מה אחווה בגוף?
אלה ימים שנדמה לי ששכחתי איך מרגישה התרגשות.
אני רושמת לי לתאר אותה במילים כשהיא תגיע. ואני בטוחה שתגיע. מחר, כשאצא את פתח הבית ואצא אל הכביש שייקח אותי דרומה. ואח"כ עוד דרומה, אל מעבר לגבול ודרומה, לכיוון השפיץ של חצי האי. סיני היפה.

מה עוד לכתוב על הלילה האחרון לפני הנסיעה. הקפדתי לסגור קצוות. בעבודה, בבית, בניקיון של שולחן היצירה ושולחן העבודה. לנקות, לפנות את המרחב. כדי שיהיה מקום לאנרגיה שאביא איתי, כשאשוב מסיני היפה.
מגבלות של עבודה וכמות מדודה של ימי חופשה לא מאפשרים לי להישאר עוד הסיני היפה. כשיסתיים הטיול אחזור צפונה. המכונית תחכה לי באילת, ומשם ארבע שעות נהיגה עד הבית. מחר אנהג ארבע שעות בכיוון ההפוך. מהצפון דרומה. מהנוחות של הבית, מהשגרה הקבועה של עבודה-יצירה, אל הרפתקה שיש בה מן הלא נודע.

יהיה שם מדבר, ג'בלים, מרחבים, גמלים,שמיים כחולים, אנשים, הרבה יופי ושקט.
אני רוצה למצוא שם יופי ושקט, להתעטף בהם מבחוץ ומבפנים, להמיס את מעטפת העצבות שמכסה אותי, להסיר אותה.
הלוואי וזה יקרה. הלוואי והמדבר ינחם מעט, ירגיע, יעזור בתהליך ההחלמה והעידוד.

(2) תן לשים ת'ראש על דיונה

שכחתי לגמרי שהזיזו את השעון קדימה. אם כיוונתי את השעון המעורר לשישי ברבע לחמש, ויצאתי מהבית בחמש ועשרים, למעשה כבר שש ועשרים.
מי יודע מתי אגיע וכמה זמן תארך הדרך.
במצפה רמון אני עוצרת לתדלק, בחניון נקרות מתדלקת בכוס קפה חם.
קר מאוד.
איך שוב שכחתי לבדוק ביסודיות את התחזית. עד באר שבע ירד גשם, אח"כ השמיים הפכו מעוננים עם רוחות חזקות. עוקבת אחרי המדידות של הטמפרטורה: במצפה רמון 6° בקרקעית המכתש 7° ואח"כ עלה ל-8° וגם 10°. בשחרות, לפני שכיביתי מנוע היו 14°. פה ושם שהשמש יצאה לכצה רגעים היה נעים. אבל רוב הזמן נשבו רוחות קרות. גשם לא ירד.

מאז שהייתי פה השתנו כמה דברים. חניון הנוודים בכניסה לשחרות נעלם, היו פה פעם אוהלים גדולים וכמה מבנים. הכל פורק למעט שני תאי שירותי קומפוסט, כיור עם ברז מים וארון עם השלט "צידה לדרך", מעט מצרכים לשביליסטים שמוזמנים לקחת ולהשאיר תשלום. על האדמה גומות מתחומות באבנים, מתחמים מפולסים להקמת אוהלים. יש גם מעגל אבנים למדורה עם עצים. "מר מדבר" משחרות מתחזק את החניון עבור מטיילי השביל. הלינה חינם, רק מבקשים לשמור על הניקיון, "לא לחרבן על המדבר".

בטח שלא. אני אוהבת את המדבר וגם את האיזור הזה של שחרות שמתוייג כ-"סוף העולם שמאלה".
כאן, על שפת המצוק הוקם מלון יוקרה לאלפיון העליון. עלות של חדר ללילה היא כמו עלות הטיול לשבוע בסיני. המלון נפתח למבקרים ואני יכולה לומר שלפחות נבנה בצורה שמשתלבת בנוף ולא מציקה בעיניים.
אם החניון לשביליסטים בשחרות עבר שינמוך, חניון הלילה בחולות כסוי עבר שידרוג. מרחבת עפר תחומה בסלעים, עכשיו יש כמה גומות חצץ תחומות בגדר אבנים שנעים לשבת עליה. אין כאן מים ולצערי גם אין קרשים למדורה. המעט שמצאתי ליד התצפית על צוקי שיירות לא ידלקו אם לא יהיו לי זרדים או קרשים קטנים שיתפסו את האש. הנחתי אותם בחבית, וגם אם לא אבעיר אותם, ישארו למטיילים הבאים.

ריק כאן מאנשים.
בהתלבטות בין להישאר בשחרות אחרי שחזרתי מביקור בגב עישרון לבין לנסוע מרחק קצר ולישון בחניון הזכור לי לטוב, בחרתי נכון. הקמתי את האוהל מול הדיונה. מה יכול להיות טוב מזה. להניח את הראש ללילה מטר מהדיונה. להתקרקע. לקבל הזנה מאימא אדמה.

ערב. עוד כמה דקות שש, כמו חמש של אתמול. עוד שעה השמש תשקע, מעניין איזה צבע יקבלו העננים, אם וורוד בוהק או סגול דהוי.
סיימתי להתארגן, האוהל עומד ובתוכו מזרון, כרית, שמיכה, שק שינה. גם הנעליים, התיק, הבגדים למחר. אותם הבגדים של היום, אין סיבה להחליף. לא ממש התאמצתי היום, הליכה קלה עד לגב עישרון וחזרה. מרחק קצר שמתחתי אותו על פני שלוש שעות, הלוך-חזור. גב חמוד. בקור הזה אפילו לא עלה בדעתי לפשוט בגדים ולהיכנס למים. אכלתי בננה וקלמניטינה, קישקשתי קצת עם חבורת אופנוענים שהגיעה באותו הזמן.
"בטח נסעת רחוק והלכת כדי להגיע לכזה מקום ולהיות לבד והינה אנחנו מגיעים והורסים את השקט, מתנצל", אמר אחד מהם. אין מה להתנצל, המדבר שייך לכולם. כלומר, לכל מי שלא מחרבן עליו. כי מי שמחרבן על המדבר, שלא יבוא.

מה עושים בערב שבת במדבר?
השמש מציצה בין העננים, תיכף תשקע. הרוח לא רגועה. אילולא הרוח, אפשר להתמודד עם הקור.
ושקט.
מה עושים?
מרתיחים מים לתה, לא ממתיקים, לוגמים לאט-לאט. מוותרים על ערגלית ובכלל מדלגים על ארוחת ערב, נכנסים לאוהל, מתכסים בשמיכה בצבע תכלת, יושבים ומביטים החוצה, עוקבים אחרי השמש שיורדת בהדרגה ועוד מעט תעלם מאחורי ההר.

בצהריים, אחרי שחזרתי מהגב, נשארתי בחניון בשחרות להפסקת צהריים ארוכה. לקחתי את סל האוכל שהבאתי מהבית וישבתי באחד המתחמים המיועדים ללינה. הרכבתי ארוחת צהריים פשוטה ומשביעה מפיתה, סלט טחינה-טונה-תירס, ביצה קשה, זיתים, ירקות.
מעניין מה מגישים לאורחי סיקס ססנס לצהריים או לארוחת ערב. לא עולה בדעתם איך אפשר לאכול טונה עם תירס בפיתה ולהינות, או לישון באוהל בקור כזה. בחדר שלהם עם הנוף למצוק יש חלונות אטומים, מגזן על חימום ומים רותחים במקלחת המעוצבת. לי יש מעקה אבן, חצץ ונוף לדיונה.

זה למה אני מתה על המדבר, הארד קור מדבר, ולא אחליף אותו בעד שום פינוק שבעולם. הוא מחזיר אותי ל-basic. לפשטות. לניקיון. לשקט.
לא לכולם זה מתאים. אני יודעת. מצד שני עודף היוקרה אולי קוסמת לאנשים מסויימים, אותי היא מרתיעה ומרחיקה.

לא יהיו צבעים מרשימים בשקיעה. בא ענן גדול, אפור ומכסה את השמש. אני מנחשת שאם השמש בכל זאת תפנק אותי בוורוד הוא יבלע בענן.
זה מה שאני עושה בערב שבת לבד במדבר. מסתכלת על השמיים. מתכסה בשמיכה, כדי לשמור עלי ברוח הקרה. נחה.

אגב, צדקתי לגבי הצבעים. השקיעה היתה חיוורת, לא מרשימה, ועדיין יפה בזכות הלוקיישן הנהדר של הדיונה. לאט לאט השמיים מתנקים מעננים, לאט לאט הרוח נרגעת, לאט לאט החושך יורד, לאט לאט אני שוקעת לשלווה הזו שיש רק במקום מרוחק כמו המדבר.

"אחרי הכל אנחנו רק קצף נמוג של ים" שר לי דני רובס במכונית בדרך לכאן, ובהשראת הדיונה היפה של חולות כסוי הייתי אומרת, אחרי הכל אנחנו גרירי חול עפים ברוח.
וזה נותן יופי של פרופורציה לחיים. על משקלן של הצרות והכאבים שאנו נושאים על גבנו שמרגישים כמו טון וחצי.
אז לא. ברגעים של כבדות לזכור גרגר של חול נישא ברוח, קצף נמוג של ים.

היה לי ברור שאף מטייל שפוי לא ישאר ללון בשטח בקור הזה. צדקתי. שבע גומות חצץ ואוהל אחד ירוק.
כמו שאני אוהבת.
ובבוקר לצאת מפתח האוהל אל המדבר שמתעורר ליום חדש, שמיים כחולים, דיונה צהובה-כתומה, רוח קרה ו… שקט.

(3) לטייל לבד זה מדהים

את המפה של הרי אילת קניתי בינואר 2010 כשתיכננתי את "הטיול השנתי" שלי להרי אילת. התיכנון המקורי היה לנסוע עם שותף, רק שלמזלי ברגע האחרון קרה משהו והוא ביטל. לא ויתרתי ונסעתי דרומה לטיול של חמישה ימים – ולבד. הפורמט היה של טיולי כוכב, כשישנתי בחדר זול בעיר ובכל בוקר נסעתי לנקודת ההתחלה של מסלול הליכה מעגלי. כן. לבד.
אז בעיקר צילמתי ובשובי הביתה העלתי רשמים מצולמים לפורום הטיולים "אג'נדה" ז"ל. אחרי שפתחתי את הבלוג העתקתי חלקים מהדיווח גם לשם, מזכרת מאותו טיול שנתי סולו שחיזק את תחושת המסוגלות שלי. שאני יכולה לטייל לבד גם מסלולי הליכה מאתגרים, שאני מתמצאת בשטח, לא הולכת לאיבוד, נהינת מאוד מהשקט ומהנוכחות שלי לבד עם המקום.

מאז מפה מס. 20 מלווה אותי בטיולי הרבים בהרי אילת, כולל ביומיים האחרונים, בהם אני שוב מסתובבת לבד במרחב.
ההבדל בין חורף 2010 לאביב 2022 הוא שבזמן שחלף היגעתי כמעט לכל פינה. אני מכירה כל סנטימטר מרובע במפה המרופטת והאהובה הזו.

הבוקר פניתי ימינה לדרך האדומה שלוקחת לנחל קידר, לראות את בולבוסי הגיר היפים. שמעתי עליהם, ראיתי תמונות של אחרים והיום זו היתה הפעם הראשונה שהיגעתי למקום. להיות לגמרי לבד באיזור הנידח, כמה קילומטרים מכביש 12, בשקט של הבוקר, לשוטט בין הסלעים הכדוריים. לבנות רוג'ום, להרתיח מים לקפה, לאכול משהו קטן לארוחת בוקר – priceless.

בקבוצת הפייסבוק "נשים מטיילות לבד" כתבה פעם מישהי שטיילה לבד פוסט בשבחי הטיול סולו. הוא כ"כ מצא חן בעיני שהעתקתי אותו לפתק. אני מקווה שזה בסדר מבחינתה שאעתיק את מילותיה גם לכאן:

"אני כבר למעלה משנה מטיילת לבד. פגשתי הרבה שותפים בדרך כמובן. לפרקים גם טיילתי איתם. למזלי בשלב מסוים כל אחד ואחד מהם עזב, התפצלנו, ושוב חזרתי להיות לבד.
למה אני אומרת למזלי?
כי למדתי במסע הזה אינספור שיעורים עוצמתיים בטירוף, אינספור. ואחד החשובים שבהם הוא שהלבד הוא לא פחות ממדהים. ואני אומרת לכן בצורה חד משמעית שלפני היציאה למסע זה היה הפחד הכי גדול שלי.
אבל חשוב לי שתדעו, שברגע שמפסיקות לנסות להתחמק מהפחד והכאב ומסכימות לקפוץ פנימה לתוך מחילת הארנב הזאת שנקראת לבד, להסתכל לתוך המראה הזאת לרגע מבלי לזוז, מגלות ניסים ונפלאות, לא פחות. מישהי היתה צריכה לומר את זה כאן. לגלות מה באמת קורה מעברו השני של הנהר, לא פחות.
וכן, זה מפחיד. מאוד. זה פאקינג מפחיד בהתחלה. אפשר להתנסות בהדרגה, בשלבים. לעשות צעדים קטנים. אבל יש בי משאלה שתדעו, שהלבד הוא לא איזה הסתפקות במועט, איזה דבר שאנחנו בוחרות בו בלית ברירה כי החברה או החבר לא רצו להצטרף אז חייבות לצאת לבד. לא. הלבד הוא הוא הממלכה המעניינת, המפתחת, מגרש המשחקים המרהיב באמת."

היא נגעה בחשש להיות לבד, שהוא מוכר וטבעי כ"כ. יש אנשים שיחפשו שותפים לטייל איתם, רק כדי להימנע מהלבד. עד שטועמים מהחוויית הטיול בדד ומגלים את הקסם. או במילים שלה "הלבד הוא הוא הממלכה המעניינת, המפתחת, מגרש המשחקים המרהיב באמת."
צודקת. אני איתה בכל מילה.
שנים שאני מטיילת לבד וקשה לי להסביר מה יש בלבד הזה שמושך אותי, שגורם לי לרצות עוד ממנו.
מעבר לעובדה הפשוטה שהכל תלוי רק בי וברצון שלי, החל משעת ההשכמה, המסלול הנבחר, התפריט לארוחת צהריים – יש מרחב שלם שמאפשר רק לאנרגיה שלי לבוא לידי ביטוי, אני לא מושפעת מאנרגיות של אנשים אחרים, או ממצבי הרוח שלהם.
כולכם טיילתם עם אנשים שהיו עצבנים וחסרי סבלנות, לא כיף גדול. ומה בנוגע למטיילים עצובים? שהולכים ובוכים, שנרגעים קצת ושוב בוכים. גם לא כיף גדול. נו, די כבר עם הבכי הזה. לא כולם יודעים להכיל בכי של הזולת. לכן, כשאני מטיילת לבד, אני יכולה גם לבכות כמה שבא לי. בלי לחנוק אותו בתוכי, כי לא נעים לי מהאחרים או להזדנב בסוף הטור, כדי שלא יראו.

המועקה הגדולה שצמודה אלי בזמן האחרון באה איתי גם להרי אילת. רק שכאן משהו באוויר הקר, במרחב הפתוח, בשקט, איפשר לה להתפוגג מעט.
איך מועקה מתופגגת? אצלי זה נעשה באמצעות בכי. אני פשוט בוכה. בכיתי אתמול תוך כדי נהיגה, קצת לפני מצפה רמון, בדרך להרי אילת, בדרך לגב עישרון ובחזרה ממנו וגם בחזרה למכונית מנקודת התצפית למרגלות המלון המפואר בשחרות.
בכיתי גם היום מול הר שלמה, מלך מלכי ההרים של הרי אילת. שאלוהים ישמור עלי, וככה הוא כנראה שומר עלי ומסדר לי תנאים אופטימלים לבכי, בלי לדפוק חשבון לאף אחד, בלי להסתיר, בלי להסביר למה, בלי להצטדק.

אני (כמעט) בטוחה שאף אחת לא חשבה דווקא על זה, כשדימיינה איך יראה טיול לבד. גם אני לא, והינה, זה מה שקרה. בדרך לסיני היפה טיילתי יומיים לבד בהרי אילת, ואת רוב היום הראשון העברתי בבכי. ויחד עם זה, אתמול היה יום מדהים. וגם היום יהיה יום מדהים.

ובנימה אישית, מרגישה גיבורה לעבור את היומיים הללו בשלום, לנהוג את המרחק עד המדבר, להסתובב בשטח, לבכות את הבכי הגדול שביקש לצאת החוצה. Cry me a river, ולבד. מפרגנת לעצמי שלא נבהלתי, שלא וויתרתי, שלא הידחקתי. ששוב ניגבתי ת'דמעות בקצה השרוול.
היומיים בהרי אילת שפירגנתי לי כהקדמה לסיני היפה הראו לי שוב עד כמה המדבר הוא עוגן משמעותי בחיי, עד כמה הוא נחוץ ל-well being שלי ואיך בזמנים של דחק הוא המקום הטוב ביותר להימצא בו. ולבד.

(4) כמה חבל או שלא

כמה חבל שלא בחרתי לישון במוצאי שבת בחניון היפה בהר יהורם. בגומה הקיצונית המשקיפה על הר שלמה. זה מקום גבוה וחשוף לרוחות, קר שם מאוד. זרמתי עם התוכנית המקורית לרדת לאילת, לתדלק ולהיכנס בדרך האדומה לכיוון חוות הגמלים. זכרתי את הפינה היפה שמצאתי אז, במסע הנדודים, בחניון של נחל צפחות.
אז המדבר היה ריק ממטיילים. אלה היו ימי הקורונה, כשאילת היתה "אי ירוק" ובכניסה לעיר היתה עמדת בדיקת קורונה. הבוטקה הזו קיימת עד היום, למרבה ההפתעה לא סילקו אותה, אבל מאז המגפה נרגעה והחיים חזרו פחות או יותר לשגרה. כולל טיולים, כולל הקלות בבקשות לבדיקות ביציאה ובכניסה לארץ.
אז הפינה הזו נראתה לי קסומה. היום היא מטונפת. בכלל, חניון נחל צפחות הוא חניון שהמטיילים מחרבנים עליו, בגלל זה הוא נראה כמו שנראה וחבל.
הגישה שלי היא להשאיר כמה שפחות עקבות שהייתי פה. קשה שלא להשאיר בכלל, אבל את הזבל שלי אני לוקחת איתי. תמיד.
חבל שלא שיניתי דעתי ועפתי מכאן. אבל זה מסוג ה"חבל" הקטן. כי לא נורא, עכשיו, לקראת שקיעה, תנועת הרכבים פחתה ותיכף אף אחד לא יעבור עד הבוקר, יחשיך ואני אסתגר באוהל וארדם.
כמה חבל ששכחתי להביא קרם אלוה וורה. העור מרגיש את היובש באוויר ומתחיל להתייבש.

הערב פחות קר מאתמול. רוב היום הסתובבתי עם חולצה קצרה והרגשתי את השמש קופחת.
איך יהיה בסיני היפה? חם? קר? או משהו באמצע?
אתמול היה קר מאוד, לא טמפרטורה שנעים להיות בה שבוע שלם ברציפות.

יומיים שאני נמצאת בחוץ ומתחילה להרגיש את ההשפעה הטובה של המדבר עלי. מרגישה איך מצב הרוח השתפר לעומת אתמול. קצת התרומם. קצת יותר שמח.
עלי לעבור עוד דרך ארוכה עד שמפלס האופטימיות וההתלהבות יגיע למקסימום, אבל אני שמחה בכל צעד קטן לקראתו. ובסיני היפה אני מקווה להתקדם עוד, כל יום קצת.

לא מזמן קראתי על שתי סוגי חרטות. דברים שעשינו וחבל ודברים שלא עשינו וחבל. על מה אנשים מצטערים, על מה שעשו או על מה שלא.
יצאתי אז למסע הנדודים, חייתי כמעט חודשיים בדרכים וממש לא חבל. חבל אולי שלא יצאתי קודם או שלא נשארתי עוד בשטח. בטח שלא חבל שנדדתי.
חבל אולי שבימים בהם לא עבדתי, לא ניצלתי הזדמנויות לחצות את הגבול לסיני. יכולתי ולא עשיתי. האם חבל? או אולי להבין ולקבל שאז סיני פחות עיניינה אותי. הייתי טרודה בדברים אחרים. היו הרבה עיניינים עם הגבול בימי הקורונה, היה סגור תקופה ארוכה, אח"כ נפתח חלקית.
אחרי ששבתי ממסע הנדודים מיעטתי לצאת החוצה. טיילתי, אבל במינון נמוך יותר. ואז התחיל הקייץ והשעות הארוכות בהם הייתי בים.

איפה אהיה מחר בשבע בערב? איפה נעביר את הלילה? איך יראה הנוף? איך תהיה הקבוצה? אילו אנשים אפגוש שם? אילו שיחות יתפתחו? איך יראו הערבים המשותפים? וארוחות הערב? מה נאכל?
ושוב, הטרדה שנוגעת לטמפרטורה, כמה קר יהיה שם בלילות?

חלק מהקבוצה כבר חצה היום אחה"צ את הגבול, החלק האחר יפגש מחר בשבע וחצי. את המכונית אחנה במגרש עפר ליד בית ספר שדה, היכן ששביל ישראל מתחיל/מסתיים. גם שם ישנתי אז, במסע הנדודים. שמתי לב שנזכרתי בו הרבה היום. הייתי המקומות שהזכירו לי תחנות במסע. הפרק של הרי אילת היה העמוק והמשמעותי. נכנסתי לעומק המדבר, עד קרוב להר ברך. לבד. בקור של סוף דצמבר. ימים ארוכים שלא ראיתי אנשים, כמעט ולא דיברתי עם איש. בדידות מזהירה והרבה טיולים. כל מיני מסלולים, רובם מעגליים. היום חזרתי על אחד מהם היום, בדרך לקער רחבעם. לראות את הגבעה העגולה והיפה הזו בתוך נוף מרהיב בגוונים של שוקולד. כמה יפה.

בראש השביל נקודת תצפית מרהיבה, צד מזרח צופה אל הר גבעת רחבעם, צד מערב אל נחל גישרון, גבול מצריים וסיני היפה. כיוון שהיום לא מיהרתי לשום מקום יכולתי לעצור להפסקה ארוכה, לקלף קלמנטינות, לאכול תפוח, לשכב על האדמה, להניח את הראש על התיק, לעצום עיניים ו.. להירדם לרבע שעה או יותר. מין תנוחה מיוחדת שכזו במקום כ"כ עוצמתי ומיוחד. ולבד. אף לא מטייל אחד חלף במקום וחשבתי איזו ברת מזל אני שאני מכירה את פינות החמד הללו ויודעת להביא אותי אליהם. ובכלל שיש לי אומץ ותעוזה לעשות את המסעות הללו לבד. לפעמים מסע ארוך של חודשיים, לפעמים מסע קצר של יומיים. לא כל אחד יכול, ומי שיכול אולי לא בהכרח יודע איך, וגם מי שיודע ומכיר לא בהכרח ירצה לצאת לשם לבד. הרבה פעמים אנשים חפשים שותף לדרך.
אילו היו איתי עוד אנשים אולי היינו משקיעים יותר בארוחת ערב, אותי היינו מבעירים אש, יושבים ליד המדורה, מתחממים, מדברים.
כיוון שהערב אני עדיין לבד, אני יכולה לאכול את מה שנשאר מהסלט טונה-טחינה-תירס + ביצה קשה +ירקות ולקנח בכוס תה וערגליות. מטיילים שהיו כאן לפני הבעירו אש, אבל לא השאירו קרשים, ויתרתי גם על מדורה. החושך כבר ירד, אני כבר באוהל, מכוסה בשמיכה. תיכף אניח את הטלפון בצד, אעצום עיניים, אתמסר לשינה.

אחת וחצי לפנות בוקר. הזאב הלך, אני יכולה לחזור לישון. התעוררתי קודם לצליל מוזר של גריסה, לא צליל של משב רוח. קמתי לבדוק את מקור הרעש, נו אלא מה, בעל חיים שחור בגודל של כלב, מחטט במדורה שהשירו המטיילים שהיו כאן לפני ומכרסם בשיטתיות את הלחם היבש או מה שזה לא יהיה. אלה מטיילים ש"מחרבנים על המדבר", משאירים אחריהם שאריות של מזון, טינופות, ערימת גללים של חמורים רתומים לכירכרות, כי זו ממש אטרקציה, להוליך תיירים בחמורים בשבילי המדבר.
מה עושים כשבאמצע הלילה מסתובב זאב ומנשנש שאריות מהמדורה? לא עושים. מחכים בסבלנות עד שיסיים וילך לדרכו. עקבתי אחריו, התפלאתי כמה זמן ואיך הוא מוצא כ"כ הרבה מה לכרסם. שוב כעסתי על המטיילים לפני ועל עצמי שלא נסעתי מפה לחניון בהר יהורם. הוא נקי, לכן מניחה שאין לבעלי החיים עיניין לתור אותו בלילות. החניון של נחל צפנות מטונף, שיילך לתחילת החניון, השאירו שם שקיות עם אשפה. בטוח ימצא מה לאכול. ככה זה כשהמדבר נושק לעיר ולחניון הזה מגיעות משפחות לעשות על האש וחבורות ג'יפאים ורייזרים דוהרים בדרכים המישוריות.

השתלטנו על שטח המחייה של בעלי החיים ובצדק כתוב בשלטים בכל חניוני הלילה שבעלי החים פעילים בעיקר בשעות הלילה, לכן יש איזורים שהם מחוץ לתחום אחרי רדת החשיכה. הזאבים יודעים שכאן מסתובבים בעלי החיים המוזרים האלה שהולכים על שתיים ונוסעים על ארבע. והם משאירים אחריהם שאריות של אוכל.
כשאני ישנה בשטח אני אף פעם לא משאירה אוכל מחוץ לאוהל, אפילו לא באוהל, הוא נשאר במכונית. לו היה כאן נקי לזאב לא היתה כל סיבה להתקרב.

עוד יום מדהים שבא אל קיצו. ומחר, אל סיני היפה. מקלידה את המילים הללו ולא מצליחה לעכל את ה"התרגשות". לא יודעת אם אני מתרגשת או לא. אני רק יודעת שזה הולך לקרות בקרוב מאוד. המפגש עם הקבוצה, מעבר גבול, נסיעה, הליכה בהרים, המולה של גמלים, אנשים, ציוד. וברקע – ס י נ י.