"מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?"

פעם, כשהייתי סטודנטית צעירה בירושלים גידלתי גורת רוטוויילר. החמודה היתה מתיישבת מדי פעם ליד הדלת, רוצה לומר: "קחי אותי לטיול".
כשלא נעניתי לבקשתה היתה מתחילה ליילל, מסבירה לי בשפה שלה שהיא מוכרחה, אבל ממש מוכרחה לצאת החוצה. כשסוף-סוף הייתי ניגשת לקחת את הרצועה, איזו התרגשות ואיזה כישכושים נמרצים באין-זנב של הגורה החמודה.
בתחילת שנות התשעים עוד לא המציאו "גינת כלבים", אבל אנחנו אימצנו פיסת דשא קטנה כמגרש משחקים, ליד פסל המדרגות ההפוכות סמוך לשדרות הרצוג. כשהייתי משחררת אותה מהרצועה היתה מזנקת אל הדשא כמו טיל. היינו משחקות תופסת, כלומר, אני זורקת בקבוק קולה ריק, היא תופסת אותו במהירות הבזק, מסרבת להחזיר לי, מריצה אותי אחריה עד שניאותה לשחרר את הבקבוק למסירה הבאה.

ואיך סיפור הרוטוויילרית, מנוחתה עדן, קשור לעיניינינו, כלומר לטיול השבת?
כמו שהיא ישבה ליד הדלת בציפייה לטיול, ככה אני, מצפה שהקור והגשם שגרמו לי להסתגר בבית יחלפו ואפשר יהיה לצאת לטיול.
אחרי שהמסלול לחצץ-דרוך נפסל בגלל טמפרטורות נמוכות מדי בנגב, ואחרי שהמסלול בין מעלה רחף לחווארי מצדה ירד מהפרק בכלל החסימה בכביש 90 דרומית לעין גדי, ואחרי שהזמנתי את עצמי למדבר יהודה עם החבורה שתיכף אספר עליה – כשסוף סוף נכנסתי בשער השמורה הסמוך לבי"ס שדה – הגיע הרגע שיכולתי לשחרר לחופשי את גורת הרוטוויילרית שבי ולשעוט לעבר המדבר בשמחה.
סוף-סוף טיול מדבר כהלכתו!

אחרי הפתיח, אציג ברשותכם את הנפשות הפועלות שלקחו חלק בטיול השבת: שוקי הידוע בכינוי "סייר מדבר", שרהל'ה, חנן ואנוכי.
בסיפור הטיול האחרון לא נקבתי בשמות ואי לכך ננזפתי, לכן כעת מתחילה מהאנשים, כי בזכותם נוצרת החברותא בטיול.
זו חבורה חובבת טיולי מדבר קשוחים עם קילומטראג' מכובד של צעידה בשבילי המדבר ומחוצה להם. מדי פעם אני חוברת אליהם, במיוחד כשמתעורר בי הרצון להגיע למקומות חדשים ולא נגישים. לסייר המוביל את החבורה יש מוניטין למצוא תמיד איזה קיצור או חיתוך "דוך", דרך נאקב לא מוכר, או כזה שמסומן בנקודה כחולה בעמוד ענן, ובתור "רוטוויילרית" סקרנית, זה תמיד נחמד לרחרח שבילים חדשים.

במבואה של נחל דוד, מעל הקיוסק תלוי שלט גדול עם השאלה: "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?"
לא זוכרת שנתקלתי בשלט הזה קודם, ייתכן שהוא חדש ושמחתי לקראתו כי הוא תזכורת לכלל חשוב בחיים שאימצתי לפני שנים רבות. מדי פעם לעשות, לחוות, להתנסות במשהו חדש. זו עיצה שאני מיישמת גם בטיולים, להגיע למקומות חדשים שעדיין לא טיילתי בהם. יש ב"חדש" הזה כדי להלהיב, לגרות את הסקרנות, ליצור עיניין, ללמד, לאתגר ואתם מוזמנים להוסיף משלכם – מה עוד עושה לכם משהו חדש.

זו היתה המוטיבציה העיקרית שלי לצאת לטיול מדבר בשבת החורפית הזו: גם כדי לשחרר קצת מרץ שהצטבר וגם כדי להגיע לשמורת נחל ערוגות ולטפס במעלה "בני המושבים", אחד מהמעלות של מצוק ההעתקים שעדיין לא טיפסתי בו. יצא לו שם של מעלה קשה – קשה מאוד, תלוי את מי שואלים וסיקרן אותי לבדוק האמנם, ואיך נראה ים המלח ממרומי המעלה.

אבל… תכניות לחוד ומציאות לחוד. בשמונה בבוקר אחרי שהשמורה נפתחה למבקרים, נאמר לנו בכניסה לנחל ערוגות שסגור, הפקח מסתובב בשטח, סורק את השביל, עושה בקרת נזקים – ורק אם השביל בטוח לתנועת מטיילים, השמורה תיפתח למבקרים.

מה עושים? מחשבים מסלול מחדש. נוסעים לב"ס שדה, שם משאירים את הרכב ומטפסים לכיוון שער השמורה אל עבר הר ישי.
במקום לעלות במעלה בני המושבים נעלה במעלה ישי להר ישי ואח"כ נלך על רמת המדבר עד מעלה עין גדי ונרד בו חזרה לשמורה.
מסלול יפה ומאתגר שפעם, מזמן, כשהייתי בתחילת הקריירה שלי כטיילת מיטיבת לכת, טיילתי בו לבד. קשה לי לזכור איך הרגשתי אז בתחילת דצמבר 2012 כשיצאתי לבד למסלול לא מוכר אל מחוץ לשמורה. עברו מאז כ"כ הרבה שנים ולא חזרתי להר ישי. בפעמיים קודמות שרציתי לחזור למסלול הזה הפקחים בשמורה לא הירשו בגלל "סכנת שיטפונות". ישראל היא ארץ ידועת סכנות, תמיד תהיה סכנה תורנית שיש להיזהר מפניה, שתשבש את מהלכם התקין של התוכניות, וכמטיילים שרוצים לטייל בבטחה, להינות ולשוב הביתה בשלום – אין ברירה אלא לגלות גמישות ולהימנע ממפגש ישיר עם הסכנה.

ככה יצא שבמקום מעלה בני המושבים היגעתי בפעם השנייה אל הר ישי. בגלל השנים הרבות שחלפו מאז הרגשתי כאילו זו הפעם הראשונה.
חוצים את השער, השעון מראה רבע לתשע, השמש מתחילה לטפס בשמיים ולחמם. פושטת את החולצה הטרמית ושמה בתיק ונשארת עם חולצה קצרה (!) עד שעות אחר הצהריים.
"עוד יהיה לנו חם היום" כך חנן מנבא, וצדק.
אני שולחת מבט אל ההר המתנשא מולי ומעדכנת את חנן, "אני מתחילה לטפס, אחכה לכם בהמשך" ו… פותחת מבערים…

לא בדיוק "מבערים" כי אין לי בדיוק את אותו דלק שהאיץ בגורה הרוטוויילרית לטוס קדימה, וגם כי ככה לא בדיוק נכון לטפס על הר. למדתי משהו בקילומטרים הרבים שטיפסתי מדצמבר 2012 עד ינואר 2020. למדתי שעליות מטפסים לאט ובעיקביות, צעד-צעד, בקצב הנשימה. אם יש צורך לעצור, אזי עוצרים, מסדרים את הנשימה, ממשיכים לטפס, מביטים בנוף, שולחים את המבט קדימה, לבדוק לאן צריך להגיע, יעד קרוב ויעד רחוק. לא כדי להתייאש אלא כמשהו שמדרבן ומתדלק את המוטיבציה.

זו אמנם לא הפעם הראשונה שאני מצטטת את הקטע הנ"ל, אבל הוא מתאים לתיאור המסע אל ראש ההר:

“על הרים יש לטפס מתוך מאמץ קטן ככל האפשר, בלי התלהבות יתרה.

האמת של טבעך העצמי היא הצריכה להכתיב לך את הקצב.
אם אתה קצר רוח – הגבר את הקצב,
אם אתה נעשה קצר נשימה – האט.

יש להעפיל בהר מתוך איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה.
אז, כאשר אינך מקדים לחשוב על דברים,
פוסקים צעדיך מהיות אמצעי להשגת המטרה,
וכל אחד מהם נעשה למאורע בפני עצמו.

סלע זה יש לו קצוות מסוכנים, סלע זה אחוז בהר בצורה רופפת,
מנקודה זו רואים פחות טוב את השלג אף כי הוא נמצא קרוב יותר אליו.
ואלה דברים שתמיד יש להבחין בהם.

חיים הנחיים רק למען איזושהי מטרה עתידה – הם חיים רדודים!
צלעות הר הן המזינות את החיים ולא פסגתו.
עליהן מתרחשות צמיחתם של דברים.
אולם, כמובן, ללא הפסגה לא תוכלנה להתקיים צלעות ההר –
הפסגה היא המגדירה את מהותן של הצלעות.
וכך ממשיכים אנו הלאה.
דרך ארוכה לפנינו… אין מה למהר… פשוט צעד אחר צעד.”

מתוך "זן ואומנות אחזקת האופנוע" מאת רוברט פרסינג

כשמגיעה בתום שעה ו-45 דקות של טיפוס לראש הר ישי התחושה היא של סיפוק גדול – מהיכולת הפיסית להתגבר על המאמץ הכרוך בטיפוס של 480 מ' לאורך 1.6 ק"מ וכמובן מהנוף שנפרס סביב. מזכיר לי ציטוט נוסף של פרד דה ויטו: "אם זה לא מאתגר אותך זה לא משנה אותך"

מראש ההר נראה קו המים הפתלתל של ים המלח בתכלת – טורקיז משגע, קיבוץ עין גדי, מה שפעם היה חוף עין גדי והכביש שנפער בו בולען, הסטייה של כביש 90 שנסללה לפני כמה שנים ואי שם דרומה, היכן שהאגן הצפוני מסתיים, שם נמצא "הנהר הסודי" שעלה לאחרונה לכותרות.

להבדיל מטיולים רבים בהם הייתי מסיימת את העלייה יחד עם המאסף, הפעם הקדמתי את החבורה בחצי שעה. כשאני לא בתנועה נעשה לי קר ועיקצוצים של חוסר שקט מציקים לי. זה בגלל שאני לבושה בחולצה אדומה. אדום הוא צבע ממריץ, צבע עם אנרגיה של עשייה. זו הסיבה שהישגתי אותם, או אולי בגלל שהתחלתי לרוץ והכושר שלי השתפר.

כך או כך מדובר במסלול מאתגר, רוב הדרך היינו לבד בשטח, ובגלל החולצה האדומה שהריצה אותי לפני החבורה חלק ניכר מהזמן הייתי לבד, בשקט הנפלא שמדבר יהודה המוריק העניק בשפע רב.

הנתונים המספריים: 12 ק"מ, 600 מ' טיפוס, 673 מ' ירידה – ראו במפה מתוך אתר המפות החופשיות: https://israelhiking.osm.org.il 

עלייה בהר ישי מתפרסת על אורך של 1.67 ק"מ, הפרש גבהים של 507 מ', שיפוע של 30.36% – כלומר תלולה!
לפי קובץ שהכינו חברי קבוצת הפייסבוק "פורום טיולים וידיעת הארץ" בו מדורגים המעלות לפי השיפוע (כלומר כמה תלול וקורע לטפס בשביל) – הר ישי  במקום החמישי, במקום הרביעי מעלה בני המושבים (36% שיפוע).

בפועל סטינו מעט מדרכי הג'יפים על רמת המדבר, ותודות ל"קיצורי הדרך" של סייר המדבר היגעתי בפעם הראשונה לחלקו העליון של נחל דוד ולנקודת תצפית מדהימה בדיוק מעל המפל העצום.
"דוד" הוא שם רב עוצמה, סימטרי, מאוזן. והנחל רב העוצמה שבחלקו התחתון זורמים מים לאורך כל ימות השנה בגלל המעיין – זכה לשם היפה "דוד". ובטיול השבת הזה זכיתי לנקודת מבט אחרת על הנחל וגם על הר ישי עליו טיפסנו כמה שעות קודם.

לפני סיום כמה תמונות מהטיול בדד ב-2012, זכור לי שהתברברתי ובמקום להגיע לתצפית מראש מעלה עין גדי היגעתי לתצפית על החלק הנסתר בנחל ערוגות, גם הוא נחל מרשים מאוד. את המסלול אז סיימתי בחלקו התחתון של נחל דוד, אחרי שמצאתי את הדרך למעלה עין גדי.

למעוניינים במסלול בו הלכנו חשוב לציין שבגלל שעוברים דרך השמורה יש להקפיד לסיים את המסלול שעה לפני סגירת השמורה – יש לצאת ממעיין דוד בשעה שלוש (בחורף) ולצאת מהשמורה עצמה עד ארבע אחה"צ.

וכמובן שישנן אפשרויות טיול נוספות ויפות לא פחות לטייל בתוך השמורה:

"שמורת עין גדי היא ללא ספק מהיפות ומהחשובות שבשמורות הטבע בארצנו. שני נחלי איתן עוברים בשמורה – נחל דוד ונחל ערוגות (שהוא אחד משני הנחלים היחידים במדבר יהודה שבהם זורמים מי מעיינות בכל ימות השנה) – וארבעה מעיינות מתוקים נובעים בה: עין דוד, עין ערוגות, מעיין שולמית ומעיין עין גדי.
השילוב המנצח בין מפלים יפים לבריכות מים מתוקים לצד מדבר צחיח וחם יוצר נווה מדבר מיוחד במינו! נחל דוד משופע במסלולי טיול מקסימים המתאימים לכל רמה, כולל מסלול נגיש של 400 מטרים לבעלי מוגבלויות ועגלות ילדים."
מתוך האתר של רשות הטבע והגנים

Comments

9 תגובות על “"מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?"”

  1. תמונת פרופיל של שוקי סייר מדבר
    שוקי סייר מדבר

    אילנה יפה מאד. תמונות נהדרות וסיפור הטיול מקסים ומהנה.
    מעניין, הבלוג מאפשר לך לתאר ולספר על טיול במתכונת דומה לסיפורי הטיול שהוצגו באג'נדה.
    יש לך טעות קטנה במפה ששירטטת. השמטת את המעבר בנאקב.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      הי שוקי, בכוונה שירטטתי מפה שעוקבת אחרי השבילים שקיימים בשטח, השבילים המסומנים. זה שבפועל הלכנו בדרך קצת אחרת, זה עיניין שלנו…
      היה לנו יופי של מזג אוויר ויופי של טיול.

  2. תמונת פרופיל של גיא שחר
    גיא שחר

    הי אילנה.
    שמחתי לראות שאת משתמשת ב-Israel Hiking לתכנן לשתף ולנתח טיולים. אשמח אם תתני לאתר קרדיט ליד התמונה באמצעות קישור. או שתשתמשי ב-iframe עם המסלול עליו.
    ראי הסבר בסעיף 30 כאן:
    https://www.facebook.com/notes/israel-hiking-and-biking-maps/%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%99%D7%99%D7%A7%D7%98-%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%A0%D7%A4%D7%95%D7%A6%D7%95%D7%AA-faq/1277884272266763/

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      בשמחה גיא, אערוך את הפוסט ואתן קישור לאתר המצויין שלך. אני נעזרת בו רבות בתיכנון הטיול.

      1. תמונת פרופיל של עודד הנודד
        עודד הנודד

        ובכן.כאחד שטייל ועלה את כל המעלות של מדבר יהודה אכתוב כך. רצוי להתחיל לעלות לפני זריחת השמש על מנת 1. לראות את הזריחה ובעיקר למנועה עליה לפני שחם

        1. תמונת פרופיל של אילנה בר

          תודה עודד, במקרה של מעלה ישי, עין גדי, בני המושבים והא סיים – ארבעת המעלות שנמצאים בתחום שמורת עין גדי, זה בלתי אפשרי וצריך להמתין עד, ששערי השמורה יפתחו בשמונה בבוקר. לראות את הזריחה מראש המעלה זה בוודאי תענוג גדול מאוד. עדיין לא יצא לי לראות את הזריחה מרמת המדבר, צריך ממש להשכים קום.

          1. תמונת פרופיל של עודד
            עודד

            עד כמה שזכור לי ,ואני מדבר על תקופה של לפני 30-35שנים, תחילת השביל למעלה ישי היא מבית ספר שדה עין גדי,ושם לא היתה שמורה

          2. תמונת פרופיל של אילנה בר

            נכון, תחילת העלייה היא מאותו המקום, ביציאה העליונה מבי"ס שדה עין גדי רק שהיום יש גדר ושער נעול. צריך לחכות עד שהשמורה נפתחת ואז אתה מצלצל באינטרקום והפקח מראיין אותך (לאן פניך מועדות וכו') – ורק אז אתה יכול להיכנס ולהתחיל בטיול.

  3. תמונת פרופיל של עודד הנודד
    עודד הנודד

    נקודה חשובה. אם אתה לא מכיר את המדבר ככף ידך, אל תנסה לעשות קיצורי דרך. כבר קרו לא מעט אסונות שכמה מהם הסתיימו במוות בגלל נסיונות כאלה. אחד מהם הוא על האחים ליבוביץ מחיפה שנהרגו כנראה בגלל הניסיון לעשות קיצור דרך בשנת 1993