הטיול שאחרי הצבא, "לראות פיורד ולמות"

בשעה וחצי האחרונות הייתי עסוקה בצילום עמודים שפרקתי מאלבום תמונות ישן וכשסיימתי עם הצילום התחלתי במסע של פירוק והרס. מדובר באלבום תמונות מסוף שנות השמונים, עם דפי קרטון מצופי דבק עליהם מניחים את התמונות ומכסים בצלופן שקוף שמגן עליהן. לא לקחתי אז בחשבון שעם הזמן הדפים יצהיבו, הדבק יתייבש ולמרות הצלפון התמונות ידהו ויקבלו גוון עכור.

הכל התחיל לפני זמן מה כשנתקלתי בפייסבוק בשאלה "מי ביקר בברלין לפני נפילת החומה?" מייד קפצתי: אני! הרי הייתי שם במאה שעברה כחלק מהטיול הגדול שלי של "אחרי הצבא", טיול עם כרטיס רכבות פתוח לחודשיים באמצעותו דילגתי מעיר לעיר. בין היתר היגעתי לברלין ליומיים. שלפתי מהמדף את האלבום הישן שזמן רב לא נגעתי בו והתחלתי לדפדף. לא זכרתי אם צילמתי את החומה בברלין, לפני שהעיר המזרחית אוחדה עם המערבית. לא… אין תמונות מברלין.

פתאום מראה האלבום החל להפריע לי. שנים שאני מטפחת אוסף תמונות דיגיטלי ממסעותי בעולם, אוסף שהולך וגדל ומאוחסן בתיקיות במחשב. משהו בדפים הישנים המצהיבים צבט לי בלב וקרא לי לעשות איתם משהו. עדיין לא יודעת מה, אבל צעד ראשון יהיה לתעד, לצלם את העמודים כפי שהם. אח"כ לקלף את התמונות מעמודי הדבק לערימה גדולה ואת דפי הקרטון עם הצלופן לזרוק. בשלב הבא אדפדף בערימת התמונות ואדלל אותה במעט, את הגרועות ביותר אזרוק. ושוב אצלם. מעבירה למדיה דיגיטלית ובאמצעות תוכנת עריכה מנסה לחדד ולשפר את איכות התמונות שבחלוף הזמן איבדו מחדותן, או שלא היו מספיק ברורות מלכתחילה. כיוון שאלו תמונות בעלות ערך סנטימנטלי, השאלה האם זו תמונה "מעניינת" או "טובה" אינה רלוונטית. רוב התמונות מגורענות, לא חדות, עם צבעים עכורים ולא ברורים. זה לא משנה. אני שמה לב שהתמונות שהכי מושכות את תשומת הלב שלי כעת הן התמונות בהן אני מצולמת, או אנשים אחרים שפגשתי בדרך. מחפשת אותי בתוך הנוף ומצרה על כך שלא הצטלמתי יותר.

פוסט זה מוקדש ל"טיול שאחרי הצבא" עם כמה מן התמונות מאותו אלבום ישן, בעיקר אלו מסקנדינביה.

את השירות הצבאי העברתי בתפקיד מסווג ולכאורה מעניין בחיל המודיעין. שיעמם לי מאוד ורציתי שהסיוט ייגמר. כדי להקל בספירה לאחור אימצתי ביטוי שהפך לי למנטרה, "לראות פיורד ולמות". פראפרזה על "לראות את נאפולי ולמות". בזמנו האינטרנט עדיין לא היה קיים, אבל איכשהו גונבה השמועה לאוזני שאי שם בנורבגיה יש דבר כזה שנקרא "פיורד", ים שנכנס אל תוך היבשה, או יבשה שנכנסת אל תוך הים, וכשמביטים על הדבר הזה מלמעלה זהו המראה היפה ביותר בעולם. פסטורליה שיכולתי רק לחלום עליה, כי היכן ששירתתי היה נוף סתמי, אור ניאון שדלק 24 שעות ביממה, היו סופות חול, היה חם, היה משעמם, היה מחניק.

כשהגיע יום השיחרור המיוחל יכולתי לפרוס כנפיים ולהמריא לכל מקום, רק שלא היה לי במה לממן את החלום. הייתי מוכרחה למצוא עבודה ולחסוך לקראת הנסיעה. אי שם בסוף שנות השמונים לא קיבלנו מענק שיחרור, לא היו עבודות מועדפות שתיגמלו חיילים משוחררים. נאלצתי לאסוף שקל לשקל בסבלנות ובעבודה קשה עד שכעבור קרוב לשנה, בתחילת קייץ 1988, היה לי מספיק כסף לקנות כרטיס הפלגה לאתונה ולמחייה מצומצמת. ארזתי מעט חפצים בתרמיל גדול ויצאתי לדרך. בזמנו הפלגה באוניית נוסעים מחיפה לפיראוס היתה הדרך הזולה ביותר לצאת מגבולות המדינה, אחרי תשלום מס יציאה מהארץ, כמובן.

התמונה הראשונה בדף הפותח את האלבום היא של ההורים שלי שליוו אותי לתחנה המרכזית בירושלים. אבא שלי מצולם מרחוק עם התרמיל על גבו ואמא שלי מדברת עם חברה טובה שבאה ללוות, כנראה מרגיעה אותה. כמה חבל שלא הצטלמתי איתם, שלא ביקשתי לתעד את הרגע שחלף, כשגם אני בתוך הפריים. הרגע הזה שעוזבת את העיר בה גדלתי וחוצה בפעם הראשונה את גבולות הארץ. אני מביטה בתמונה של אמא שלי והלב נצבט. התמונה צולמה במאי 88, שלושים שנה חלפו מאז, אמא שלי מצולמת בגיל שלי היום. מי חשב אז על השנים שיחלפו, הייתי אז צעירה בת 21 שלא יודעת שום דבר על החיים. כאילו שהיום, בגיל 51 אני יודעת משהו על החיים.

בזמנו היתה לי מחברת צהובה ובה כתבתי מחשבות במהלך הטיול. מעין "יומן מסע", כשבדף הפותח ציינתי את שמות המקומות והתאריכים. זהו הדף היחיד ששרד מאותה מחברת שבחלוף הזמן נזרקה. כמה חבל, הייתי רוצה לקרוא בה עכשיו, להיזכר בחוויות שחוויתי ומחשבות שכתבתי תוך כדי תנועה.

מנסה להיזכר בתלאות הדרך, בקשיים וגם ברגעים הטובים והיפים. הטיול עבר למדור מרוחק בזיכרון ורק בגלל אותה שאלה על ברלין ניגשתי לאלבום הישן, מפרקת, מצלמת את התמונות מפעם ותוך כדי מכריחה את עצמי לנגב אבק ממקומות נידחים בזיכרון. לא יכול להיות שאת לא זוכרת את ההרפתקאות שהיו לך שם, באירופה. טיול שהתחיל ביוון הקייצית, אווירה של ים, חופים קסומים, שמש, צחוק, צעירים אירופאים בני גילי שהיכרתי – המשיך לחודשיים אינטניסיביים של Interailing עם כרטיס רכבות פתוח, סטייל "חודשי חופשי", חורשת את אירופה לאורכה ורוחבה על פסי הרכבת – וכשפג תוקפו של הכרטיס היגעתי לקופנהגן ושם נשארתי חודש, אולי יותר. זה היה בסתיו, תקופת השלכת, כשהימים נעשו קצרים וקרים יותר ויותר. הפסקתי לטייל וניסיתי לשווא למצוא עבודה כדי לממן את השהות.  כשהניסיונות כשלו וכל הכסף אזל, שלחו לי סכום בדואר, מספיק כדי לעזוב את דנמרק ללונדון, שם היתה לי כתובת להגיע אליה ולהתארח. את החודש האחרון בטיול העברתי במזרח לונדון, בשכונת האקני, כאורחת של טרי ודבי, הכומר ואישתו. מצאתי עבודה זמנית עד שמתישהו בינואר 89 החלטתי שהגיע הזמן לחזור הביתה.

זו היתה הפעם הראשונה שלי בחוץ לארץ. התנסות שלימדה אותי להסתדר לבד, לנוע ממקום למקום, להתמצא, לא ללכת לאיבוד, להתנהל עם תקציב דחוק. היה לי מעט מאוד כסף ורציתי להפיק את המקסימום מהמעט שהיה לי. כדי לחסוך בהוצאות לינה ישנתי ברכבות לילה, בדורמיטורי באכסניות נוער ואצל כמעט כל מי שנתן לי ברוב טובו את הכתובת עם הזמנה לבוא ולהתארח.

והפיורד? האם ראיתי פיורדים? בוודאי! היכנשהו בנורבגיה כשעמדתי לנסוע באוטובוס, כי הרכבת לא הגיעה אל איזור הפיורדים, פגשתי שלושה בחורים ישראלים שטיילו ברכב שכור. הזמינו אותי להצטרף אליהם ועם המכונית היגענו לקרחון, למפלים ולפיורדים המרשימים. הם אלו שצילמו אותי מנופפת במטפחת מעל הפיורד.

זו בדיוק התמונה שרציתי להיות בתוכה ולו רק לשבריר שנייה.

ואחרי שראיתי את הפיורד, האם הרגשתי מאושרת? שהגשמתי חלום? אולי. מה שנשאר חקוק בזיכרון זו העובדה הכואבת שהמסע בכלל לא היה about happiness אלא יותר עיניין של "להחזיק מעמד", להתרחק מהארץ, מהבית. מעין בריחה מההתמודדות עם ה"כלום" שחיכה לי בסבלנות בבית. לבחון את עצמי אם אני מסוגלת להסתדר בארץ זרה, אם אני מצליחה להגיע למקומות שסימנתי שרוצה לראות, ליצור קשרים, ללמוד.

מה שנחרת עמוק בזיכרון, מה שגם במרחק שלושים שנה אני עדיין זוכרת, כאילו קרה אתמול, זו הבדידות, המצוקה והקושי שחוויתי כשלא היה לאן ללכת, כשלא היה מספיק כסף, כשלא היה עם מי לדבר. כשלא רציתי לוותר ולחזור הביתה עם זנב בין הרגליים. רציתי טיול ארוך, להיות לפחות שנה בדרכים, רציתי למצוא עבודה בחורף, לעבוד ולחסוך ולצאת לחפש הרפתקאות חדשות בקייץ. אני זוכרת סיטואציות לא קלות, לא פשוטות, בעיקר בגלל המחסור בכסף, כשאני מותחת את הגבולות שלי לקצה. אבל גם עם המעט שהיה הצלחתי להגשים חלום. לראות פיורד. ולא למות.

לצד הקושי הכלכלי להתקיים כתרמילאית באירופה היקרה היתה גם ההנאה מגילויים של מקומות חדשים. הסקרנות, החקרנות. הייתי מוותרת על ארוחה אבל קונה כרטיס כניסה למוזיאון. האמנות משכה אותי, עיניינה אותי. ריתקה אותי עד כדי כך שכששבתי ארצה נרשמתי ללימודי אמנות בבצלאל.

התמונות מהאלבום, גם בלי המילים מהיומן שנזרק, מעוררות זכרונות נשכחים. תערובת שנעה בין דמעות לחיוך. תראי, כמה אומץ ונחישות היו בך כאישה צעירה, לקום ולנסוע. לעשות מה שאת רוצה, בלי לפחד. אילו מילים אני יכולה לומר לאותן פנים צעירות שניבטות אלי מתמונת הפיורד בנורבגיה, מה לומר לאותה אישה צעירה שהייתי פעם. אני יכולה לומר לה, תקשיבי, יעברו שלושים שנה ושוב יתעורר בך יצר הנדודים שיקרא לך לעזוב, להתרחק, לצאת לדרכים. ותקשיבי לו. ותצאי שוב לבד. כמובן שלבד. לבד זו ברירת המחדל שלך. היית ונשארת אדם שנקודת החולשה שלו היא מערכות יחסים. כל אחד במבט חטוף יכול לשים לב שזאתי, אין לה בעייה להיות לבד אבל יש לה בעייה להיות עם אנשים. כמו שהיית בגיל עשרים פלוס, ככה את היום בגיל חמישים פלוס. כמו שהיית אמיצה אז, ככה את היום. והיום יש לך גם כרטיס אשראי וחשבון בנק תודה לאל. לא תצטרכי להתקמצן כל כך.

לפעמים אני תוהה איך קרה שבשלושים השנים שחלפו לא שבתי שנית לערים שדילגתי ביניהן בקצב מטורף, כמו אתונה, פריס, ברלין, המבורג, קופנהגן, אוסלו, שטוקהולם. אם אני רוצה, הכל אפשרי. היו מקומות אחרים שקרצו, שפיתו אותי להגיע אליהם. נסיעות ששימשו לי כתחנת דלק למלא מיכל של מרץ וחיוניות על מנת להמשיך בשגרה השוחקת. אולי באחד הקייצים הבאים אסע שוב לסקנדינביה ואגיע שוב לאותו הפיורד, להביט מלמעלה על האדמה שנכנסת אל תוך הים או הים שנכנס אל תוך היבשה. בין המראות היפים בעולם, ללא כל ספק.

בדיוק כשאני מתחילה לחפש כרטיסי טיסה ולברר האם הקונספט של "כרטיס פתוח" עדיין תקף, אני נזכרת בטיול ההוא, כשלכיוון אחד קניתי כרטיס הפלגה (29.5.1988) ולכיוון השני היה ברשותי כרטיס טיסה פתוח לשנה, פריס-ת"א. בסופו של דבר שיניתי את היעד וכעבור שבעה חודשים חזרתי ארצה מלונדון. ינואר 1989 היתה הפעם הראשונה בחיים שטסתי במטוס.

זו היתה חוייה מיוחדת להיזכר בטיול של "אחרי הצבא" ולכתוב עליו כאן, בבלוג המסעות שלי.
מוזמנים לכתוב ולספר על הטיול שלכם "אחרי הצבא" ובעיקר מה נותר בזיכרון בחלוף השנים.

Comments

7 תגובות על “הטיול שאחרי הצבא, "לראות פיורד ולמות"”

  1. תמונת פרופיל של ניני אטלס

    לאור הזכרונות.
    מאד אהבתי לקרא על טיול אחרי הצבא שלך. על הקשר שיצרת עם אילנה של אז.
    מאד אהבתי את הצילומים של דפי האלבום כמניפה זה על זה – כאילו באו יחד
    לנפנף אבק מעל זכרונות ולעוררם לחיים.
    יופי של רשומה.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ניני, חלק מהזכרונות הם כאלו שאולי עדיף שיישארו רדומים ולא יתעוררו לחיים. זכרונות של מחסור, של "אין כסף", כשלא הצלחתי למצוא עבודה וגם זיכרון אחד ששייך לכותרת "me too" שבכוונה השמטתי.
      אבל זה היה טיול שכל המוטיבציה שלו היתה לראות פיורד ועובדה שהיגעתי אל הפיורד. גם אם זה היה לכמה דקות וגם אם זו הפעם היחידה בחיי שהייתי שם. כמו בשיר "אני ראיתי יופי" של נתן זך, בפראפרזה אישית "אני ראיתי פיורד"…

  2. תמונת פרופיל של רבקה קופלר

    "תערובת שנעה בין דמעות לחיוך" זה בדיוק מה שהרגשתי כשקראתי את המילים המרגשות שלך! שמחה שיצא סיפור מופלא, לא בטוחה אם עשה לך טוב או לא… אני כל כך מצפה עכשיו לתמונות עדכניות של פיורדים שתראי…

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבקה, גם על התגובה החמה. את נתת את הטריגר. מספיק שאלה אחת קטנה שתשלח אותי להציץ, לבדוק ומשם דבר מוביל לדבר. עברו כ"כ הרבה שנים מאז, ובגלל שתיעוד הטיול איננו, נברתי בזיכרון שלפעמים יכול להיות מתעתע. כן, זה לא היה טיול שכולו "כייף חיים", היו שם הרבה רגעים קשים וחלקם השמטתי מהפוסט בכוונה. מקווה ביום מן הימים לחזור שוב לסקנדינביה. אני זוכרת שיש באוסלו גן עם פסלים של דמויות אנושיות עצומות. זוכרת כמה זה הרשים אותי. זה והקרחון הכחול.

  3. תמונת פרופיל של המתלבטת

    פוסט מאוד מרגש אילנה.
    אני אוהבת איך את שוזרת את העבר בהווה ותמיד לתמונות שי חלק חשוב במארג החיים שלך.
    לגבי אלבומי העבר המצהיבים, לא העזתי לגעת בהם והנה נתת לי כאן כמה רעיונות.
    נהניתי לקרוא אותך.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה! משמח אותי לשמוע וגם שמחה ששמת לב למקום הגדול שהתמונות תופסות אצלי, כי תמיד הייתי אדם ויזואלי. שמחה שננתי לך רעיון שאפשר לפרק אלבום ישן, להוציא ממנו את התמונות. כרגע הן מונחות בערימה. לא יודעת מה אעשה בה, אולי אאחסן באיזו קופסה. בכל מקרה, זה חסכוני במקום.

  4. תמונת פרופיל של המתלבטת

    אני יושבת ומחייכת מול המסך ..'כי תמיד הייתי אדם ויזואלי'
    משפט שאני כל כך מחוברת ומבינה אותו.
    הגעתי למסקנה שצריך לפנות זמן והרבה ממנו כדי לסדר את כל אלבומי התמונות באשר הן.
    קופסה זה גם רעיון . אצלי הן בתוך מעטפות.