"לסמן לי את שביל הבריחה"

הערב בדרך חזרה הביתה שמעתי ברדיו שיר ישן של ריטה בשם "שביל הבריחה" ונזכרתי ב"ערב בריחה" לבלוגרים שהשתתפתי בו שבוע שעבר, במסגרת "קהילה למען בלוגר".
זה היה ערב בהנחייתה של הבלוגרית לילך פינצ'בסקי סימיאן שכתבה עבורנו "חדר בריחה" מותאם אישית. וכיון שהתאספנו קבוצה קטנה של בלוגרים נושא החידה היה "בלוגרית א' נעלמה, אנא עזרו למשטרה לגלות היכן היא".
לפני שניגשנו לפיתרון החידה הבלשית בשישים דקות ערכנו סבב היכרות וכשלילך הציגה את עצמה היא סיפרה איך התחיל הרומן שלה עם עולם המשחקים. עצם זה שמדברים על "משחקים למבוגרים" נראה לי כ"כ חשוב, משהו ששווה להתעכב עליו לרגע. נדמה שפעולת המשחק משוייכת באופן אוטומטי לילדות. נכון, ילדים קטנים אוהבים לשחק, דרך המשחק הם מגלים את העולם סביבם ורוכשים מיומנויות רבות. משחקים שונים מפעילים כישורים שונים בילד, לפי הגיל והרמה ההתפתחותית.
אבל מה עם משחקים שהם "סתם בשביל הכייף"? משחק שאין לו שום תכלית מלבד להעלות בת-שחוק על פנינו. למה לא בעצם?

בדומה לפעולת הציור שגם היא אהובה על רוב ילדי הגן, ככה גם עם המשחקים, איכשהו קורה משהו לילד כשהוא גדל ומהגן נכנס לבית הספר, למסגרת עם חוקים נוקשים, עם תכלית ומטרה ברורה שמשכיחה מחלק מהילדים את חדוות הציור והמשחק. זה לא קורה לכולם, יש ילדים שממשיכים לשחק/לצייר לאורך כל שנות היסודי והתיכון וגם אח"כ כאנשים בוגרים. הרוב הגדול נוטש את הפעולות הפשוטות והכל כך מהנות הללו וכשמציעים לו, למה לא תצייר ציור או תשחק איזה משחק, זו לרוב הזמנה שמעוררת התנגדות. "מה לי ולזה?", "אני לא יודע לצייר יפה", "משחקים זה לילדים קטנים" ועוד שלל תירוצים למה לא כדאי להתמסר לחדווה הפשוטה הזו.

קחו רגע והתבוננו בעצמכם, מתי בפעם האחרונה שיחקתם או ציירתם ככה סתם בשביל הכייף.

שתי פעולות אלו של הציור ושל המשחק מגיעות מהחלק הימיני במוח, האונה שאחראית על הדימיון, היצירה, האינטואיציה ושאר התהליכים היצירתיים.

"היצירה של משהו חדש לא מושגת על ידי האינטלקט, השכל, אלא על ידי אינסטינקט המשחק הפועל מהכרח פנימי. המוח (mind) היצירתי משחק עם האובייקטים שהוא אוהב" – ציטוט מפי קארל יונג, מייסד הפסיכולוגיה האנליטית.
מהות החיים היצירתיים היא בהסכמה לראות בכל סיטואציה אפשרות למשחק. אני יכולה לבחור לפעול מתוך הבנה ,שכמו במשחק, אני לא נתקעת במקום אחד, בזווית ראיה אחת אלא ממשיכה לחקור את האובייקט שמולי בחדווה ובסקרנות ולא פוחדת לטעות ולהתבלבל בדרך. כשאני חוזרת לכללי המשחק הפשוטים ביותר של ההנאה מעצם העשייה, מעצם החיפוש והדרך – שם תתרחש היצירה, ולא משנה באיזה תחום בחיים.

בגלל זה שמחתי מאוד להזמנה להשתתף ב-"חדר בריחה". זהו משחק קבוצתי בו כל אחד לוקח חלק בפתרון החידות, ושם אפשר לשים לב מי השתלטן בקבוצה שלוקח פיקוד ומחלק הוראות הפעלה, מי היצירתי שמגיע עם רעיונות יוצאי דופן, מי נלחץ, מי מרמה, מי מאבד עיניין, מי לוקח את כל העסק ב"סבבה". בשעה של משחק אפשר ללמוד כ"כ הרבה גם על עצמי, עד כמה אני תחרותית, עד כמה חשוב לי לנצח, עד כמה אני מקשיבה לאחרים, מנסה לשתף איתם פעולה או מנסה לפתור את החידות בכוחות עצמי. עד כמה אני מתייחסת ל-"מקום ראשון" ברצינות, כלומר, איך מגיבה כשמישהו אחר מנצח, האם מקנאה בו או מפרגנת.

בפעם הקודמת שהשתתפתי בחדר בריחה, זה היה במסגרת "פעילות חברתית" ממקום העבודה. אני זוכרת שנאמר לנו שם ע"י מפעילי החדר שלעיתים מזמנים לחדר בריחה מועמדים לתפקיד בחברת הייטק וכשהם מנסים את כוחם בפיצוח החידה מתצפתים עליהם ובוחנים כיצד הם מתמודדים. לא אהבתי לשמוע את זה, אנשים אינם חיות מעבדה, וכשמגיעים לאחד מחדרי הבריחה הרבים שצצו בכל עיר, זה פשוט כדי ל ש ח ק . לתרגל את המיומנות הזו שאצל רבים מאיתנו התנוונה ונשכחה. אותה התנסות לא זכורה לי כחוויה כייפית, אולי בגלל שהייתי בחדר עם אנשים  שתפסו פיקוד ואיכשהו נדחקתי הצידה ולא ממש הבנתי כיצד הגיעו לפיתרון, כי הכל נעשה בחופזה רבה רק כדי לנצח.

"חדר בריחה" מעבר להיותו אתגר לפתור חידה מורכבת, לעבור משלב לשלב, להבין איך פיצוח הקוד של המנעול הראשון נותן רמז לפיצוח הקוד של המנעול השני והשלישי – עד שלבסוף, תוך פחות משישים דקות מגיעים אל ההתרה של החידה – מעבר לכל אלו – זה פשוט כייף גדול. במיוחד כשמשחקים עם אנשים שכייף להיות איתם.

ערב הבלוגרים שחוויתי בו ניסינו לפצח את תעלומת היעלמותה של בלוגרית א' ייזכר כתענוג צרוף. לקח לנו 47 דקות לפתור את החידה הסבוכה והיצירתית מאוד שלילך רקמה בכישרון רב.

למי שמעוניין להתנסות בכזה אתגר מהנה, לחוות חוויה מהנה, כיפית, אצלו בבית, לפתור חידה ש"תפורה" למידותיו באמצעים פשוטים שנמצאים בבית – ממליצה בחום ליצור קשר עם לילך והיא תסביר לכם בפירוט על השירותים שהיא מציעה.

כיצד ליצור קשר עם לילך?
בלוג המשחקים של לילך  |  פייסבוק  |  אינסטגרם  |  פינטרסט

ומילה של פרגון גם לגלית קידר מהבלוג "שיעמום הוא בחירה". גלית מנהלת את קהילת הבלוגרים הישראלים בפייסבוק וטורחת רבות על מנת להפגיש אותנו גם בעולם האמיתי, זה שמעבר למסכים. היא זו שעומדת מאחורי היוזמה המברוכת "קהילה למען בלוגר" בה מזמינים למפגשים הרצאה או פעילות מיוחדת שיוזם אחד הבלוגרים, מפגש שחושף אותנו לעשייה שלו ואח"כ אנחנו כותבים עליה ומפיצים אותה הלאה.

ואסיים עם הטקסט "אט-אט גווע" שכתב פבלו נרודה ומתאר את הדעיכה האיטית שקורית למי שמזניח את המוח הימני היצירתי, למי שנותן פחות מקום לדימיון ולהנאות שהחיים מזמנים לנו, גם אם אינן "פרקטיות" או נחוצות ליומיום העמוס לעייפה במטלות ודברים ש"צריך".

"אט אט גווע
מי שלא נוסע
מי שלא קורא
מי שלא שומע מוסיקה
מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו

אט אט גווע
זה שהורס את האהבה לעצמו
זה שדוחה עזרה מושטת

אט אט גווע
זה שמשועבד להרגלים
החוזר יום יום על אותם מסלולים

אט אט גווע
זה שלא מחליף את המותג
שלא מחליף את צבע הלבוש
שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר

אט אט גווע
זה שמתחמק ממערבולת החושים
המונע מעצמו תשוקות
המחזירות את הברק לעיניים
ומשקמות את הלב ההרוס

אט אט גווע
זה שלא מסובב את ההגה
כאשר הוא לא מאושר בעבודתו
ממעשיו, מאהבתו

אט אט גווע
זה שלא מסכן את הוודאי
או הלא וודאי
בכדי ללכת אחרי החלום

אט אט גווע
זה שלא מרשה לעצמו
אפילו פעם בחיים
לברוח מהעצות הטובות

חייה היום
סכן היום
עשה היום
עשה מיד
אל תסכים לגווע לאט
הסר את המכשולים
אל תסרב לאושר"

טיפ קטן: כש-2018 תתחלף בשנה חדשה ואתם מאחלים לעצמכם איחולים, הבטיחו לעצמכם הבטחה קטנה להקדיש זמן למשחקים, להנאות קטנות ללא שום תכלית מלבד ההנאה עצמה. זהו מרשם בדוק להקלה מהלחץ ולשמחות קטנות שייכנסו לחיים.
מקווה מאוד שפוסט זה עשה לכם חשק לרוץ לשחק או לתלות מנעול הכינשהו בעולם (תמונות המנעולים צולמו בטיולי האחרונים בניו יורק ובלונדון וגם בסלון הביתי בו שיחקנו בפתרון התעלומה. לא מגלה היכן הסתתר המפתח… במקום הכי לא צפוי בבית…), א אם בא לכם להיזכר בריטה מבצעת את "שביל הבריחה" ב-1986, פיסת נוסטלגיה אהובה…