שוטטות אינטואיטיבית 500 מטר מהבית

"שוטטות.
איזו קונוטציה יש למילה הזו!
הליכה ללא תכלית. ללא מטרה.
יש בה מן הבטלנות והחדלון במילה הזאת.
יש אפילו חוק נגד זה.
בשנים האחרונות התחלתי לתרגל שוטטות.
הליכה במרחב האורבני, בכיוון כללי מוגדר מראש, אבל בהליכה איטית תוך כדי התבוננות.
שוטטות שכזאת תמיד נושאת בחובה דברים מענינים.
איזה כתובת שמובילה לסיפור.
איזה גרפיטי, נאה.
גינה קטנה עם פרחים בבית בטעם של פעם."

ככה כתבה ינינה זסלבסקי לפני ימים אחדים בדף הפיסבוק שלה.
קראתי ונזכרתי בשוטטות האינטואיטיבית שאני כ"כ אוהבת לעשות. לרוב ברחובות של ערים גדולות כמו ת"א, ירושלים, חיפה.
מזמן לא התגלגלתי לעיר גדולה, לכן הערב במקום לנסוע להליכה בים נתתי לעצמי הנחייה: קחי את הנייד ומשקפי קריאה וצאי לשוטטות אינטואיטיבית במרחק 500 מטר מהבית.
כמו בתקופת הסגרים של ראשית ימי הקורונה.
לכי בדרכים חדשות שעדיין לא הלכת בהן, הפעילי את ההתבוננות והסקרנות. כשיתחשק לך שלפי את הטלפון הנייד, צלמי מה שבא, כתבי מה שבא.

וכך היה. בסופו של יום עבודה מהבית יצאתי להליכה שעיקר מטרתה להתאוורר, להיות זמן מה מחוץ לבית, לנשום אוויר של בחוץ, לאפשר למחשבות להתפזר.
להלן מה שצילמתי ומה שכתבתי במהלך ערב של שוטטות אינטואיטיבית, 500 מטר מהבית.

מכירים את זה שביום כיפור הכבישים ריקים מכלי רכב ואפשר ללכת בחופשיות בכביש? אז בכניסה לישוב בו אני גרה בעשור האחרון, בלב השרון, תקום בקרוב שכונת וילות חדשה. מה שפעם היה שדות של תותים וגידולים חקלאיים יהפוך לרחובות הולנדיים עם בתים פרטיים, גינה ובריכה פרטית. בהתחלה הופיעו שלטים ענקיים עם שם שכונה, "שדות". מתחם מגורים יוקרתי. מאז הספיקו לסיים עם רוב עבודות התשתית. מדדו, סימנו את הרחובות והמגרשים לבנייה וסללו כבישים ומדרכות. הציבו תמרורים ופנסים, אפילו שעדיין לא נבנה אף לא בית אחד.

במקום לצעוד על המדרכה לצד הכביש הראשי פניתי שמאלה לאחד הכבישים החדשים שמוליכים לשום מקום. זו לא שכונה, גם לא אתר בנייה. אני מנחשת שבקרוב יגיעו הדחפורים לחפור יסודות, מערבלי הבטון לצקת יסודות והאיזור יהפוך לאתר בנייה מגודר, רועש ומעלה אבק.
בינתיים שקט,הרחש של התנועה נשמע ברקע כמו רעש לבן שלא מפריע, נושבת רוח נעימה, הלחות בקושי מורגשת. עוד שעה השמש תרד ותצבע את השמיים המעוננים בצבעים של שקיעה.
זו שעת בין ערביים. זמן שבין לבין. בין העשייה האינטנסיבית של שעות היום להאטה של שעות הערב ואח"כ למנוחה של הלילה. ובין לבין אנשים נוסעים חזרה לביתם. אם בבוקר רוב התנועה זורמת לכיוון היציאה מהישוב, כעת התנועה נוסעת בכיוון ההפוך, אל הישוב, כל אחד לביתו.

אבן יהודה, ישוב שבעבר היה מושבה חקלאית בה גידלו פרדסים ולולים ובמרוצת השנים הפכה למושבת וילות. פה ושם יש שדות, אבל גם הם ישנו ייעוד ויהפכו למצע עליו מונחות קוביות בטון מעוצבות. בתים יוקרתיים, או שכונות בוטיקיות, כפי שאנשי מכירות אוהבים למתג את הבתים הללו. בני המעמד הבינוני הגבוה שמשקיעים מיליונים מכספם אוהבים את המילים "בוטיק" או "יוקרה", זה מצלצל נעים באוזן, הופך את ההשקעה היקרה בטירוף לכדאית.

כשאני צועדת ברחובות המיושבים, על מדרכות קיימות אני רואה בעיקר הזנחה, חוסר תשומת לב לניקיון, לטיפוח, לגימור. כלומר, המאפיינים הישראלים לכל מקום כמעט. שוב התמיהה למה מלוכלך כשהמועצה המקומית מציבה פחי אשפה. למה הגינות עלובות, כשמחלקת גינון מחדשת את הפרחים אחת לזמן מה. למה הרחוב שדייריו משלמים ארנונה גבוהה נראה עלוב כ"כ.
אני מנסה להפוך את נקודת המבט. במקום להתעכב על המוזנח, הלא גמור עד הסוף, הלא מטופח – למצוא את מה שכן יפה. הרוח הנעימה, ציוץ הציפורים, חוות סוסים.
מעניין מה חושבים הסוסים על הנוף המשתנה. מנוף של שדות לנוף אורבני של בתים, כבישים, אנשים.

האם המהנדסים שתיכננו את השכונה החדשה חשבו גם על שטחים ציבוריים? גן משחקים למשל? נדנדות, מגלשות, מתקני ספורט? אולי. אין באבן יהודה פארק גדול, יש גינות שכונתיות קטנות וחורשה של כמה עשרות אורנים ישנים ברחוב הסמוך לבית. יש, גם עצים גדולים, בוגרים, כאלה שניטעו לפני 90 שנה כשהמושבה נוסדה. חילקו השנה לתושבי הישוב מגנט למכוניות עם הסיפרה 90, הגיל של אבן יהודה, ישוב זקן שמאוכלס בעיקר במשפחות צעירות.

מולי בית הספר האמריקאי, מימיני בית אבות, בריכה, בית ספר. אני לא היחידה שעושה שימוש בכבישים הנטושים, ראיתי רוכב אופניים, קודם נסעה מכונית קטנה במהירות איטית ואחריה רץ כלב שחור. ברקע נשמעים קולות ילדים צוהלים בבריכה, הליקופטר חולף בשמיים לכיוון דרום. במערב, נתניה, שם תשקע השמש. במזרח, בימים עם ראות טובה אפשר לראות את הרי השומרון. לא סתם נתנו לכביש הראשי שפונה שמאלה את השם רחוב שומרון. מעניין איך יקראו למקבץ הרחובות בשכונה החדשה. בשכונה שלי הרחובות הם בעיקר שמות של פרחים או פירות. מעניין אם ווייז כבר מכירה את הרחובות החדשים, כי פה ושם נוסעות מכוניות, אולי כדי לקצר את הדרך הביתה. בינתיים הכבישים הריקים יכולים לשמש נהגים צעירים לתרגול פניות, עצירות, חניות.

העין נמשכת לצלם מעגלים, כולל מכסי תאורה/חשמל על המדרכות. כמו ביפן. גם שם צילמתי את מעגלי המתכת שבכל עיר היו מעוצבים אחרת. יפן, ממלכת הפרטים הקטנים והמרחב הציבורי המטופח והמוקפד, לעומת אבן יהודה שמייצגת את הווייב הישראלי, הפרטאצ'י, שמזלזל בפרטים הקטנים, במיוחד כשהם נגישים לכל במרחב הציבורי.

מה עוד אני רואה? ולמה העין שלי כ"כ ביקורתית? האם זה בגלל שחזרתי לעבוד למחייתי בבדיקות תוכנה? בעבודה אני מתוגמלת בשכר חודשי עבור העין הביקורתית שלי שמציפה את כל מה שלא בסדר. כעת כשאני בשוטטות פרטית אני יכולה להניח בצד את הפילטר הביקורתי, הציני, הנוקב. להניח לתלונות על הליכלוך וההזנחה. ואולי אני מגזימה, אולי כן נעים ויפה ומטופח כאן, אם כי יש טיפוח ויש טיפוח. בטח שלא כמו הטיפוח המצועצע של השכונות האמידות באטלנטה למשל.

אני נמצאת במקום ריק שעוד כמה שנים יתמלא בבתים ואנשים. מי יגור כאן? משפחות, זוגות צעירים עם שניים-שלושה ילדים, כלב, גינה, בריכה ומשכנתא. זה לא מקום לאנשים כמוני.

חולפת על פני דרך קיצור, אם אפנה ימינה אגיע מהר יותר לרחוב שגובל בבית האבות. לבי לזקנים שיאלצו לספוג את הרעש והאבק כשתתחיל הבנייה. עד אז המקום חצי נטוש, "למכירה". והוא ללא ספק ימכר. להם ולא לי. אני כמו הרשע מההגדה שמוציא את עצמו מתוך הכלל. ככה זה כשמדובר בדיור יוקרתי.

החנייה ליד בית הספר האמריקאי עמוסה, בוודאי חוגגים את סיום שנת הלימודים. אני ממהרת מערבה, לכיוון בית הקברות, לתפוס את גלגל החמה רגע לפני שהמגדלים של פולג יסתירו אותו ויעלם בים. אילולא הייתי כותבת כ"כ הרבה, היה לי יותר זמן לעקוב אחרי השמש השוקעת, לפחות הספקתי לתפוס חתיכת שמש קטנה, אחרונה. ושמחה שלפחות בקצה היום, לפני שמחשיך נחשפתי לשמש, כי זה חשוב.

" יאאאאא, איזה כיף", צהלה רמה שמשמיעה אישה שגם היא כמוני יצאה להליכת התאווררות. היא משוחחת עם חברה ואני משוחחת עם עצמי, דרך כתיבה אינטואיטיבית שזורמת מקצות האצבעות לפתקה סלולרית. ואח"כ לפוסט בבלוג, להראות שבכל מקום אפשר להאט את הקצב, להתמהמה, להפעיל סקרנות ועין בוחנת. ולתת למילים להיכתב מעצמן.
אין כתיבה יפה או נכונה, יש כתיבה שמשקפת הלך רוח. אחרי זמן מה שלא כתבתי, שמחה שחזרה אלי חדוות ההקלדה תוך כדי תנועה.

הצבעים בשמיים אחרי שהשמש הסתלקה רפים. את המילה "רפה" אני לוקחת מהספר "גירושים מאוחרים" של א. ב. יהושע שהסתלק מעמנו שבוע שעבר והשאלתי השבוע בספריה.
גם לי לפעמים מתחשק להסתלק מכאן, לעבור למקום אחר, לגור בבית משלי עם נוף למדבר. בינתיים אני פה, צועדת לכיוון בית הקברות וחזרה, מרחב פתוח וקטן של שדות, נקי מבתים, סמוך לעמודי העירוב. מהמסלולים החביבים עלי בימי הקורונה. איך קרה כשדווקא אחרי נגמרה הקורונה מישהו נזכר שזאתי עדיין לא טעמה את טעם המחלה וגם אני חטפתי. חתיכת מחלה מחורבנת, מי רוצה אותך. נלחמתי בה כמו נמרה והחלמתי.

ועכשיו מה?

מקלחת, קוטג' וחביתה לארוחת ערב, פרק אחרון בסדרה ולישון.
"ואלה הם חיינו בזמן האחרון, יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון, ערב טוב יאוש ולילה טוב תקווה, מי הבא בתור ומי בתור הבא"
בדיוק כמו שפעם פוליקר שר.