פרידה מן המדבר, עד הפעם הבאה

"היית בים?" שואלים אותי בבוקר יום ראשון כשאני מגיעה לעבודה בפנים שזופות
"לא, הייתי בדרום…" אני עונה ומייד מתכוננת להסביר כי לא מתקבל על הדעת טיול מדברי בסוף שבוע של חמסין.
נכון, היה חם, אבל המסלול שתוכנן כלל ביקור בכמה גבי מים מה שריעננו מאוד ואיפשרו לא לנבול מרוב חום. אילולא הגבים שעדיין מלאים במים טובים, לא היה טעם לשהות במדבר בעונה זו של השנה. בצהרי השבת, כשגם המדבר וגם הגוף שלי להטו מחום, ידעתי שנגמר. שהפעם הבאה תהיה אחרי שתחול ירידה משמעותית בטמרפטורות.

זהו פוסט פרידה מהמדבר שאני כ"כ אוהבת, מקום שזכה לכינוי "My Super-charger", מקום המרגוע שלי, מקום המפלט שלי.
אותו איזור צחיח שמרווה אותי מאוד ונותן מענה לצורך שלי במרחב פתוח, ריק, שקט. מרחב שמקבל אותי כפי שאני. לרוב מגיעה אליו טעונה במצב רוח מסויים, מוטרד או מודאג ועוזבת אותו עם מצב רוח אחר, קצת יותר מרווח, נינוח ושקט. הטרנספורמציה שמצב הרוח עובר מקצה אחד בסקאלת העומס לקצה השני עושה אותי מאושרת, גם אם השהייה במדבר בחום של אמצע יוני לא בהכרח מהנה. השקט העוצמתי ברקע, האוויר הנקי והנפלא בשעות הלילה, הרקיע מעוטר כוכבים בוהקים מנצנצים, כל אלו מעצימים את חוויית המדבר שלי. לישון תחת כיפת השמיים, להרים ראש לרקיע זרוע הכוכבים, להביט בהשתאות בפלא הזה, להרגיש איך התאים בגוף מתחדשים, מתמלאים חיוניות. Super-charger, כבר אמרתי, לא?

"כגודל הקרקע מתחת לרגלינו, כן גודל השמיים מעל לראשנו" ~ חיים נחמן ביאליק

יש את ההגדרה המילונית למדבר, ויש את ההגדרה הפרטית, האישית, החווייתית שלי ל-Super-charger שלי

"לאחד – מישור אבק, שממה רבתי ללא קיוסק. לאחר – נוף חלומותיו" ~ עזריה אלון

"השמים והארץ נמצאים בתוכנו" ~ מהטמה גנדי

מדבר (נקרא גם אזור צחיח) הוא אזור שהתנאים בו מאפשרים מחייה לאוכלוסייה קטנה מאוד של צמחים וחיות, אם בכלל. במרבית המדבריות יורדים משקעים מעטים. ניתן להגדיר אזור כמדברי אם יורדים בו פחות מ-200 מילימטר משקעים בשנה. כמות משקעים זו אינה מאפשרת חקלאות בעל, חקלאות המסתמכת על גשמים בלבד. מדבריות מכסים כרבע משטח היבשה בכדור הארץ. הם נפוצים יותר בחצי הצפוני של הכדור. 

מתוך ויקיפדיה

זו חווייה יוצאת דופן לבקר במקומות עם מים דווקא בנוף הצחיח הזה. חוסר היציבות של מזג האוויר, גשמים שלא יורדים בעיתם ובכמות מוגזמת מאפשרים לטיילים חובבי המדבר להגיע אליו גם כשהחמה יוקדת ולהינות מטבילה מרעננת. אין דרך טובה מזו לומר שלום למדבר.

"המים אינם יפים בשום מקום כבמדבר, כי בשום מקום אין הם נדירים כל־כך" ~ אדוארד אבי

התמונות שמלוות את הפוסט הזה צולמו בטיולי המדבר האחרונים, החל מתחילת מאי בשבוע שלאחר "השיטפון הגדול" ועד הסופ"ש האחרון כשהטמפרטורות הרקיעו לכיוון הארבעים…

המקומות המצולמים לפי הסדר הם: ברכת צפירה, עין יורקעם, גבים בנחל חתירה סמוך לעין יורקעם, עין סהרונים, פרסת נקרות, בריכת המחצבה על ציר צבעי הרמון, בריכה נוספת במכתש רמון באתר הידוע בשם "אבן, רוח, מים", גב ימין, גב שרף ולסיום פרסת נקרות המוצפת מים.

מדבר. מפגש. שתי נקודות מבט. שני משוררים. שני שירים.
בנסיעה של יהודה עמיחי עם ארז ביטון לאחר הופעה בערד, בדרך לירושלים, ביקש ארז ביטון מעמיחי לתאר לו את מהות המדבר הנגלה בדרך. בתגובה החזיק עמיחי בידו של ארז ושתק כמה דקות. אז אמר לו ארז: "עכשיו אני מבין".

לסיום מצטטת שיר ישן של רוני סומק, שיר שלוקח אותי אחורה במנהרת זמן לתקופת השירות הצבאי שלי. יש לי זיכרון עמום של השיר גזור מעיתון ומודבק בצילוטייפ על הקיר ליד המיטה שלי במגורי הבנות בבסיס, אי שם בדרום הארץ. מחלון החדר ההוא המדבר אכן נראה כמו ערימות חול אינסופיות. השממה הזו בה שירתתי, חיילת מיואשת במדי ב', מאזינה בלופ אינסופי לכמה קלטות בווקמן שלה, מנסה להתעודד, להיחלץ איכשהו מהדיכאון. להבדיל מהחיילת שבשיר אני לא קיבלתי מכתב. לי לא היה בחור אבל לשותפה שלי לחדר היה בחור ששלח לה חבילות עם מתוקים והפתעות. כמה שקינאתי בה. כמה שהשתעממתי. כמה שלא היה לי מושג קלוש על החיים. וכמה שהשיר הזה מחזיר אלי את הניחוח מאותה תקופה, כשהמדבר היה ברקע, חום, יבש, נמתח עד אין קץ.