איך המעגל הצית בי מחדש את התשוקה לאמנות

אומרים שהאמנות מרפאת. נכון, אז אומרים. גם אני אומרת. מניסיון אישי שלי.

מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה קטנה אהבתי לצייר וליצור. ציירתי, צבעתי, גזרתי, הדבקתי, תפרתי, רקמתי, סרגתי, ארגתי, הילחמתי, כיירתי, ריתכתי. ניסרתי, צילמתי. הושטתי את שתי ידי להתנסות כמעט בכל מלאכה שקרצה לי.

ב-2006 צבעתי מדי יום מנדלה לפי תבנית מוכנה מודפסת מהאינטרנט, אח"כ גזרתי לצורת מעגל ושמרתי בשקית בצד עד בשאחד הימים, ביוני 2017, החלטתי לכרוך אותן לספרון שהכנתי במו ידי. 48 המנדלות מצאו בית חדש בספרון – אלו התמונות שאציג בפוסט הנוכחי.

אני זוכרת איך בחופשות הקייץ בימי ביה"ס היסודי למדתי מאמא שלי לרקום, לכל אחת מהבנות היא קנתה גובלן, אני קיבלתי קובלן של חתול, עד היום הוא ממוסגר ותלוי בבית הורי. למדתי לתפור במכונת תפירה ידנית, כזו שמשמשת היום כפריט קישוט סטייל וינטאג', ולסרוג, בהתחלה עם שתי מסרגות אח"כ עם אחת. בניתי בית בובות ממקלות ארטיק, תפרתי תיק לבית ספר. תיקנתי בעצמי חורים במכנסיים, בעצם, כל מה שיכולתי לעשות במו ידיי עשיתי מאז שהייתי ילדה קטנה.

גם לצייר. אבל לציור היתה משמעות אחרת, עמוקה יותר. הציור אינו פרקטי כמו חולצה שתופרים או סוודר שסורגים, את הציורים המוקדמים שציירתי גם לא מסגרו לתלות בבית, ככה ש לא היה להם שום שימוש קישוטי. ציירתי כי פשוט אהבתי לצייר, כי נמשכתי לצייר. באמצעים פשוטים. בלוק ציור שמינית גיליון וחבילה של צבעי עיפרון ופנדה. זה הכל. בכיתה ט' היה שיעור אמנות והתבלטתי לטובה, אבל לא מעבר לזה. בכיתה קיבלנו תרגילים פיגורטיביים ואני שמעולם לא למדתי רישום הרגשתי שהדמויות שאני מציירת מסורבלות ורחוקות מאיך שדמות אמורה להיראות. בכיתה ציירתי לפי המצופה ממני ובבית המשכתי לצייר איך שבא לי. כלומר "מופשט אקספרסיבי", אם חייבים לתת כותרת. עבור הילדה השקטה, המופנמת, והמסוגרת בעולמה שהייתי הציור שימש אמצעי ביטוי לרגשות, תיסכולים, פחדים. בציור יכולתי לצעוק בצבעים את מה שלא היעזתי במילים. בכיתה י' שובצתי במגמה והסתיימו שיעורי האמנות, זה טוב זה רע, לא יודעת, לפעמים אני תוהה מה היה יוצא ממני אם במקום תיכון עיוני הייתי לומדת בתיכון לאמנויות.

בצבא (1985-87) הפסקתי לצייר, בתורנויות שמירה הארוכות נהגתי לסרוג סוודרים וצעיפים. כתבתי יומנים, אבל לא ציורים. אחרי הצבא עבדתי תקופה במושב בבקעה וניצלתי את החלל של בית האריזה לצייר בזמני הפנוי. ציירתי דמות באקריליק ופנדה על בריסטול שלם ותליתי בחדר בו גרתי, הציור הראשון שתליתי על קיר. ואז נסעתי לאירופה, טיול התרמילאי הראשון שלי, במהלך הטיול לא ציירתי אבל ביקרתי במוזיאונים רבים וחשבתי מה אני רוצה ללמוד. מה באמת מעניין אותי. התשובה שעלתה היתה אמנות.

כשחזרתי ארצה (1989) התחלתי לארגן תיק עבודות והיגשתי מועמדות לבצלאל, למחלקה לאמנות ולעיצוב גרפי. התקבלתי למחלקה לאמנות. אין לי מושג למה, היתה לי תעודת בגרות מעולה, פסיכומטרי ככה-ככה ותיק עבודות עם ציורים שליקטתי מהעבר וחלק שציירתי במיוחד עבורם. בראיון המצאתי על המקום סיפורים אסוציטיביים שקשורים לציורים. חבל שאין לי תיעוד של אותו תיק עבודות גדוש צבע וסיפורים דימיוניים, כי כעבור ארבע שנות לימוד (1993) היצגתי את "תערוכת הסיום" כתובה בעיפרון על גבי דפי פנקס דבוקים לקירות. מה שעברתי במהלך הלימודים היה תהליך הדרגתי של סירוס. "אם אין לך משהו מעניין לומר, אל תאמרי". הקישקושים הקונספטואלים לא דיברו אלי, אמנם התנסיתי במדיומים שונים כמו צילום, יציקות זכוכית, פיסול, הדפסים אבל את הציור זנחתי. צימצמתי את הצבע למינימום ובמקומו אימצתי את המילה. באמצע שנה ד' אני מגישה למנחים קובץ מודפס, סדרת מונולגים עם דמויות מעולם האמנות. הם לא ידעו מה לומר. את שייכת למחלקה לאמנות או לספרות? תמצאי דרך וויזואלית להציג את המילים שלך. אמרו ולא ממש עזרו. זו היתה התמודדות שלי, התנסות שלי, איך אני מציגה את המילים שלי, עד שמצאתי את הדרך. פרוייקט הסיום שלי שנתלה במסדרון, המקום הכי פחות אטרקטיבי, הפך למעניין מאוד, כזה שאנשים נעצרו לקרוא. את התואר סיימתי בציון ממוצע של 80, רווח לי שלא נשרתי, שאיכשהו החזקתי מעמד, למרות הביקורות הצולבות, למרות התחרותיות, למרות שזו היתה תקופה לא קלה בחיי הפרטיים.

חודשיים לאחר סיום הלימודים טסתי להודו לטיול של "אחרי התואר" (1993) ושם חטפתי בומבה של צבע ישר לפנים. הודו הצבעונית, הססגונית. מי שהיה שם יודע. הצבע הקיף אותי מכל עבר, בלבוש, בבתים, במקדשים. צבעים עזים, אינטנסיביים, שילובי צבעים שעין מערבית לא רגילה לראות. ספגתי את הצבעים לתוכי, עוד ועוד ועוד, אדום וכתום וצהוב וירוק וכחול וטורקיז. ויום אחד, בדלהי, נכנסתי לחנות אמנות לקנות בלוק ציור וצבעים. ושם חדוות הציור חזרה אלי. מה שארבע שנות לימוד במוסד האקדמאי בעל המוניטין הרסו, הודו החזירה לי. ציירתי וכתבתי ובניתי "פאזל תלת-מייד" מפריטים שהקיפו אותי וארזתי בחבילות עם משמעות שכנראה רק אני הבנתי. כשחזרתי ארצה (1994) אספתי את הציורים לספר שקראתי לו "גיאוגרפיה דימיונית". עד היום אני חושבת שהספר הזה הוא יצירת אמנות שעומדת בפני עצמה.

המשכתי לצייר עוד קצת עם הפיגמנטים שהבאתי מהודו, אבל לאט-לאט זה דעך. הייתי במקום בחיים בו נדרשתי לחשוב על העתיד שלי, לבחור מקצוע ממנו אוכל להתפרנס בכבוד. הבחירה הקלה ביותר היתה להירשם למדרשה ברמת השרון לשנה נוספת של לימודי השלמה לתעודת הוראה. היגעתי לראיון עם עבודות מבצלאל והתקבלתי. בדיוק באותם ימים כשחיכיתי לתשובה מהמדרשה מצאתי עבודה כמדריכה חברתית בפנימייה בדרום הארץ. העדפתי להתחיל לעבוד ולדחות את הלימודים. עד היום אני תוהה מה היה קורה אילו הייתי נרשמת ללימודי ההוראה והופכת למורה לאמנות, איך היו נראים חיי. אבל אותה שנה במסגרת חינוכית (1995) לימדה אותי שאני לא מתאימה למערכת, בתום אותה שנה חזרתי לירושלים, התחתנתי, נרשמתי ללימודי תואר שני במידענות, קניתי את המחשב הראשון שלי. ו… הפסקתי לצייר.

באותן שנתיים אינטנסיביות של לימודי תואר שני (1996-1998) לא היה פנאי לעשייה יצירתית, סיימתי את הלימודים בהצטיינות מתוך כוונה למצוא עבודה בהיי-טק. כשנכנסתי למסגרת של עבודה קבועה והתפנה לי זמן התחלתי להרגיש את הדגדוג בקצות האצבעות. נרשמתי לחוג קרמיקה. זו היתה הפעם הראשונה שנגעתי בחימר והתאהבתי. למדתי טכניקות של בניית כלים ידנית, השתפרתי ואז נסענו לארה"ב, רילוקיישן מטעם העבודה של בעלי לשעבר.

באטלנטה (2001 -2004) מצאתי את עצמי מובטלת בעל כורחי, אלו היו שנים קשות לעולם ההיי-טק, לא היה לי סיכוי לעבוד במקצוע שלי, בשנה וחצי הראשונות גם לא היה לי אישור עבודה. בשפע הזמן הפנוי שהיה לי נרשמתי לחוגים במרכז האמנות השכונתי. הבחירה הראשונה היתה קרמיקה. התנסיתי בשיעור על אובניים וגם בשריפת ראקו. אח"כ נרשמתי לחוגים בצורפות והתאהבתי בתחום. עד שעזבנו את אטלנטה כעבור שלוש שנים למדתי כ"כ הרבה שיטות וטכניקות בצורפות, יכולתי להכין תכשיט מסובך, מהשרטוט על לשלב הניקוי. השתתפתי גם בשיעורי ויטראג', פיוזינג,  הכנת חרוזי זכוכית. נחשפתי לעולם ה-Craft על רבגוניותו ו…לא ציירתי.

כשחזרנו ארצה (2004-5) המשכתי להפעיל סטודיו קטן לצורפות בבית, למדתי פסיפס וקייץ שלם ריסקתי זכוכיות והדבקתי על כדי זכוכית. שלחתי ידיי לכל כך הרבה אומנויות ורק לבלוק לציור נותר מיותם. משהו היה חסום. תקוע. אבל לא העיק מדי כי לדרייב היצירתי היו נתיבי ביטוי אחרים.

ב-2006 נסענו לחצי שנה לאוסטרליה וזכור לי ביקור בחנות לחומרי אמנות בסידני, קניתי בלוק ציור, צבעי עיפרון ואקריליק. רציתי לחזור לצייר, אבל זה לא קרה, הצבעים לא זרמו בין האצבעות. מה שזרם אז בחופשיות באצבעות אלו הקליקים במצלמה הדיגיטלית החדשה שלי. אחרי החזרה ארצה התגלגל אלי במקרה הספר של ג'וליה קמרון "דרך האמן" והחלטתי שאני קוראת את הספר ומתרגלת את התרגילים שהיא מציעה ברצינות. אחד מהם היה לצבוע מדי יום מנדלה. הדפסתי תבניות של מנדלות מהאינטרנט ומדי יום במשך חודשיים צבעתי מנדלה אחת בצבעי עיפרון, פנדה, מה שבא. העיקר לתרגל את היד, להחזיר לה את תנועת הצביעה. לקחת צבע, לאחוז בו ולהניע על פני הדף, קדימה ואחורה. התרגול הזה הועיל ואכן שיחרר איזשהי חסימה.

מאסתי בעיצוב התכשיטים ויתר המלאכות בהן עסקתי בעבר. נרשמתי לחוג רישום ברעננה, עד היום אני זוכרת את הפרגון של המורה, את, יש לך יד טובה, את רק צריכה לתרגל ולתרגל ולתרגל. צודקת. במשך קרוב לשנה התמדתי בשיעור רישום. כשנפתח בבית יד לבנים חוג לציור אינטואיטיבי לא ידעתי מה זה אומר, אבל נרשמתי בכל מקרה. אחת ההחלטות המשמעויות שעשיתי. כי השיעורים הללו הזכירו לי את חדוות הציור, כמה כייף לצייר, כמה שהציור מרגיע ומרפא. השיעורים היו בנויים בצורה הדרגתית, מפורמט קטן בגודל A4 עם פנדה עד לבריסטול שלם עם אקריליק. ואח"כ קנבס. ציירתי במסגרת הזו כמה שנים ומתישהו עזבתי. אבל גם כשעזבתי המשכתי לצייר בבית. פגישה מקרית עם אחת הבנות מהשיעור גרמה לי להרים טלפון ולחזור למסגרת (2010). ציירתי אז על קנסבים גדולים, ציורים שניכרת בהם התנועה המעגלית. בחנוכה 2011 היצגתי כמה ציורים במסגרת תערוכה קבוצתית של השיעור לציור אינטואיטיבי. זו היתה הפעם הראשונה מאז סיום הלימודים בבצלאל שהצגתי בגלריה. הרגשה קצת משונה.

באותו הזמן, לאחר גירושיי, עברתי לדירה קטנה יותר באבן יהודה, החוסר במקום היה התירוץ לנטוש את הפורמטים הגדולים ומפעם לפעם ציירתי בבלוקים הקטנים, כבר לא במסגרת של חוג.

בקייץ 2013 עברתי לדירה הנוכחית בה אני גרה היום, וכאן יש לי חדר נוסף, הממ"ד, אותו ייעדתי לסטודיו. התירוץ "אין לי מקום" כבר לא תופס ובכל זאת כמעט שלא נכנסתי ל"חדר השני" ימים רבים מאוד עד שבקייץ 2015 נרשמתי למרתון ציור אינטואיטיבי. השעות האינטנסיביות הללו שיחררו את המעצור, הציתו מחדש את התשוקה לצבע, העירו אותי מהתרדמה ומאז מצאתי את עצמי  מבלה שעות רבות בחדר, מציירת על גילונות של מטר על שבעים לפי אותה שיטה של ציור אינטואטיבי, לא מתוכנן, שיכבה על גבי שכבה. ככה מילאתי גליונות רבים בצבע, בצורות, במעגלים.

בספטמבר 2015 נרשמתי בהמלצת חברה לסדנת מנדלות, המורה נתקעה בדרך לירושלים, הסדנה בוטלה, אבל כיוון שכבר היגעתי החברה הדריכה אותי ולימדה אותי לשרטט את המנדלות הראשונות שלי. תבניות כמו זרע החיים ופרח החיים. אם עד עכשיו ציירתי מעגלים ביד חופשית, לא מדוייקים, לא תחומים עם קווי קונטור, לפי השיטה שלמדתי יש להקפיד על הדיוק, על שימוש במחוגה וסרגל. נתתי לזה צ'אנס ולמען האמת נשביתי בקסם המעגל שבדרך קסם מילא אותי אנרגייה של עשייה. מאז אני מציירת ללא הפסקה, מגוונת, מחליפה פורמטים, סוגי נייר, צבעים שונים. מנסה מעגלים מן המוכן, מעגלים שאני משרטטת, מעגלי צבע בלבד. המעגל הפך לצורה הדומיננטית ביצירה שלי. לא רק בציור, אני מוצאת אותו גם בצילום, גם בהעמדה של חפצים. המעגל חיבר אותי פנימה לעצמי והתניע איזה מנוע פנימי של תשוקה ליצור ולהתנסות בעוד ועוד חומרים.

בסקירה שכתבתי כאן ציינתי נקודות זמן בחיי בהן הצבע נעלם, דהה. אבל לא לגמרי. הצבעים מוטבעים עמוק ב- DNA שלי, אני לא יכולה לשכוח אותם, אני לא יכולה לסלק אותם לחלוטין מחיי. היו תקופות שאולי לא הייתי פנוייה לעיסוק באמנות, שהייתי עסוקה בדברים "פרקטיים" או שוויתרתי על האומן שבי לטובת לימוד של מיומנויות שונות כדי להשביע את הסקרנות. וכשרציתי לתת לאומן שבי ביטוי חשתי לא פעם תקיעות וחסימה. השילוב של צורה וצבע שיחררו את החסימה, הזרימו אנרגיה של תנועה ושמחה אל המקום הפנימי הזה שמשתוקק לבטא את עצמו ללא מילים.

אני לא יודעת מה העתיד טומן בחובו עבורי, אבל מרגישה שמהרגע שגיליתי את כוחם המרפא של מעגלי הצבע הם לא יעזבו את חיי, כי זו עשייה שגורמת לי להרגיש חייה ויוצרת. אפילו שהעיסוק באמנות אינו משלח ידי העיקרי, הוא תופס מקום מרכזי בחיי, אני רואה את ההשפעה המבורכת שיש לו על חיי, על הבריאות הנפשית שלי, על יכולת הביטוי שלי, על החיבור שלי פנימה. בגלל זה החלטתי להעלות על הכתב את המילים הללו ולהפיץ אותן כדי להראות לאחרים שבאמצעים פשוטים ניתן להצית את התשוקה הזו ליצירה, לעשייה מיטיבה. זה אפשרי. זה צבעוני, מחייה, מהנה, משמח.

Comments

12 תגובות על “איך המעגל הצית בי מחדש את התשוקה לאמנות”

  1. תמונת פרופיל של תמר
    תמר

    אילנה יקרה,
    את אשה מיוחדת ומרתקת !

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תמר, תודה, מקסימה שאת 🙂

  2. תמונת פרופיל של Tova
    Tova

    אילנה, הפוסט הזה , הוא כמו המנדלות שאת מציגה בו, מעגלים צבעוניים, שמושכים אותי פנימה… ( גם המילים שלך) עוד ועוד צורות מגוונות , כמו שתארת את כל סוגי האומנות שהתנסת בהם. את פשוט נהדרת .
    תודה על עוד פוסט מקסים ומקווה שהמסע שלך להודו יהיה צבעוני בריא ומשמייח

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      טובה יקרה, כמה משמח אותי לפתוח את הבוקר עם כזו תגובה מרגשת. מאחלת גם לך מסעות צבעוניית ומשמחים. ומקווה שנספיק להיפגש לפני שאסע.

  3. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מרגש…כל פעם מחדש מרגשת את.. הנכונות הזו לגעת בעצמך פנימה ולאפשר לאחרים גם לגעת/ לחוש אותך..
    תודה
    עטרה

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה עטרה על מילים מרגשות ועל הנכונות שלך להתרגש יחד איתי.
      יש בטקסט שבפוסט הזה משהו מאוד חשוף, אבל הרגשתי שהצורה המעגלית שומרת עלי, ומי שיסכים לקרוא ולהתבונן במעגלים המצויירים יזרום איתי ולא ישפוט אותי בביקורת קשה…

  4. תמונת פרופיל של גבי
    גבי

    מאד מזדהה עם מה שכתבת. מעורר השראה, עדיין לא חזרתי ליצור.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      מבינה ללבך, זה קרה גם לי בתקופות מסויימות. אם היצירה טבועה עמוק בתוכך, מאמינה שזה אפשרי, שאפשר להתניע אותה. יש לא מעט טכניקות שאני מכירה שיכולות לעזור על מנת לשחרר "תקיעות".
      אם את מעוניינת לשמוע יותר מוזמנת לפנות אלי בפרטי, זה חלק ממגוון הכלים שאני מציעה כמאמנת ומלווה, גם תהליכים יצירתיים.

  5. תמונת פרופיל של טלילה
    טלילה

    איזה יופי של מנדלות! צבעוני, מעורר ונוגע בנפש!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה טלילה. המנדלות ידועות ככלי שנועד בדיוק לגעת בנו מבפנים, לעורר, למרכז, להרגיע, להניע.

  6. תמונת פרופיל של ניני אטלס
    ניני אטלס

    אילנה
    את יודעת שאני אוהבת לקרא אותך.
    איך דרך הכתיבה והצילומים שלך, אני אפילו יכולה לאהוב את המדבר הצהוב, כשאני מול המחשב בבית.
    לא ידעתי שאפשר לתאר במילים "מעגל"
    כל הפוסט הזה – מעגלי. כל הכתיבה שלך, מצד אחד חדה ומצד שני עגולה ומזמינה, כזו שלא חוששים להתקל בה בפינות חדות, כי את עוטפת אותן בצבעים, והם מרככים.
    מעגלים של צבע, מעגלי החיים.
    ענקית!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      ניני יקרה, סיפרת לי איך סיפורי המדבר שלי מחבבים עלייך את המקום וזה בעיני אחד ההישגים שלי בבלוג… לתאר את נפלאותיו של מקום שאני כ"כ אוהבת לאחרים, שיסתקרנו ואולי יטעמו גם הם מהקסם.
      עכשיו כשקראתי את התגובה שלך הבנתי שעשיתי דבר דומה גם בפוסט הנוכחי, דרך סיפור קורתיי ותמונות המעגלים, העברתי הלאה את התנועה של המעגל שמתגלגל לו בנעימות, מניע אותנו לפעולה עדינה ומיטיבה.
      ואגב, לא המצאתי כלום, זוהי האיכות של המעגל, אני רק תיארתי אותה, למי שעדיין לא שם לב…