פריחה אביבית – חלק I

חודש מרס הגיע, בעוד כמה שבועות יחול יום השיוויון ומכאן הימים ילכו ויתארכו. זוהי העונה של הלידה מחדש, תקופה של שינויים בטבע, תמורות שכל כך בולטות לעין שלא ניתן להתעלם מהן.
אני יוצאת החוצה אל הטבע ורואה אותו מתהדר בשלל צבעים: סגול, וורוד, אדום, צהוב, כתום, לבן וכמובן ירוק בשלל גוונים
כזו השתוללות מענגת של צבעים, ריחות וצלילים.
אני מבקשת לפקוח עיניים לרווחה ולספוג כמה שניתן מהיופי הססגוני הזה. מבחינתי אלו החיים, להיות ערה, להסתובב בעולם ולחפש כתמים של צבע, של יופי.

בגיחות הרבות שיצאתי באביבים של שנים קודמות אל הטבע אספתי פיקסלים רבים מאוד של יופי.
בסדרת פוסטים אביביים שאפרסם החודש אני מבקשת לשתף אתכם במקצת מן המראות והמחשבות.
מוזמנים לעקוב אחרי רסיסים של צבע ויופי שאתיז כאן.

אירוס ארגמן

החיים שלי ואני מניחה גם של כולנו נעים על הרצף שבין מתח להרפייה.
היומיום עמוס, דחוס, צפוף, לחוץ, עסוק, פקוק. התנועה היא בין משימה למשימה, מהר-מהר, לחץ בלתי פוסק להספיק. להספיק להגיע לעבודה בזמן, להספיק להוריד כביסה מהחבל לפני שיירד הגשם, להספיק לעצור בתחנת דלק ולתדלק לפני שהמיכל נגמר, להספיק לקניות בסופר לפני שהמקרר מתרוקן. וככל שנספיק יותר יגיעו עוד ועוד דברים שצריך לבצע, כאן ועכשיו. ואם לא אספיק אז אני בצרות.
ככה זה.

כדי שיהיה לנו כוח להספקים הללו, לעשייה הלא נגמרת, צריך לפעמים להרפות. לשחרר. לנוח. להתמסר להווייה.
והינה הגיע שישי בבוקר, סוף סוף יום פנוי לעצמי. כמובן שיש דברים שאני צריכה להספיק, אבל קודם כל אני מרפה. מכינה לי תה בתרמוס עם כמה עוגיות ליד ותפוח ונוסעת שישה קילומטרים לשמורת אילנות.

עצים, צמחייה ירוקה, פרחים, שקט, ציוצי ציפורים, רעש התנועה על כביש ארבע ברקע מלווה אותי כפס קול מונוטוני ומרגיע כשאני פוגשת פנים אל פנים את האירוס ארגמן הראשון לחורף, או סוף חורף זה.
האירוסים פורחים בחבורות, חבורות, מצמיחים גבעול גבוה מהאדמה ועליו תפרחת סגולה מסובכת למדי. מרשימה. מסקרנת. עלי כותרת סגולים עם נימים שזוהרים באור, חלקם עדיין עם טיפות הגשם שירד אתמול וניקה את האבק.
ההתבוננות מקרוב בפרח זו ההרפייה שלי, ההתמסרות לכאן ועכשיו, ליופיו של הטבע, לרוח הנעימה, לשמש שמציצה בין העננים ומחממת בנעימות.
אחרי שצילמתי כמה וכמה פריימים מניחה את המצלמה בצד, מתיישבת ליד האירוסים, פורשת את המעיל על האדמה הרטובה, מוזגת לי כוס תה חם מהתרמוס. עם עוגייה קטנה ליד.

נשימה. לגימה. הרפייה.
הפרחים מחייכים אלי הבוקר ואני מחייכת אליהם בחזרה.

אז תבל הייתה כמו שהילדים ציירוה
חרציות של זהב
שמשות קטנות של ילדותי
לב מאהב

סוסי הלבן רעה בדשא
דבורים ארו דבש
ילדים לכדו פרפרים ברשת

ותבל כמו שהילדים ציירוה
למעלה לבן של רוח
מתחת לרוח, שמים, פרחים, אדמה
חיות, שורשים, מים
למטה מהם קו.
מה רואים אחריו?
שוב מתחילה הרוח
שמים, פרחים, אדמה
חרציות של זהב
אחר-כך קיץ,
אחר-כך סתיו.
אחר-כך… אבא, נגמר לי הדף.

נתן יונתן

צבעוני

עלי גביע של צבעוני, ממסגרים גביע כתום-אדום  גדוש בצוף, יופי, שמחה, אנרגיה טובה של הטבע

אני מביטה בגביע הזוהר בקרני השמש, תוהה האם הוא עולה על גדותיו, האם זה מצב טוב להיות בו, במלאות שופעת, כי אז אין יותר מקום לדברים חדשים להיכנס.
אני מביטה בגביע של חיי ובוחנת את מפלס הגודש, האם הדברים מהם מורכבים חיי תופסים את כל המקום, או שנשאר מקום לעוד עשייה, עוד שמחה, עוד התרגשות ועוד הרפתקאות שייכנסו אל חיי.

Comments

2 תגובות על “פריחה אביבית – חלק I”

  1. תמונת פרופיל של מיכל מנור

    מילאת אותי בצבע ובאושר בזכות המילים והתמונות. וקטע טלפתי – כשהתחלתי לקרוא את הפוסט עלו לי לראש מילותיו של שירו של נתן יונתן "והרותם היה מלבין", לא יודעת למה, הלוא זה שיר מאד עצוב. והנה בהמשך הפוסט, אני רואה שציטטת משיר אחר שלו, הפעם שיר אופטימי. ובהקשר הזה אני רוצה לצטט שיר אחר שמתקשר אף הוא – 'קצר פה כל כך האביב' של דויד גרוסמן :
    "יש רגע קצר בין אדר לניסן
    שהטבע צוהל בכל פה
    הוא שופע חיים
    שיכור ומבושם –
    איך שיופי יכול לרפא!

    נסער ומשולהב ומתיז
    ניצוצות –
    אך עוד רגע ייבּול ויצהיב
    כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת –
    קצר פה כל כך האביב".

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה מיכל, על התגובה והשיר. מוכר ואהוב. האביב רק הגיע ותיכף יחלוף. נותר רק לפקוח עיניים ולצאת החוצה להינות כמה שניתן מהיופי הזה