יומן מסע – מסע רגלי בחבל טושטי בגיאורגיה – חלק ראשון‎

בסוף יוני 2015 יצאתי לטרק בן חמישה ימי צעידה נטו בהרים של גיאורגיה. מסע בשבילים באזורי טבע בתולי, פראי, נידח, מרהיב שבני האדם טרם הספיקו להשאיר בו את חותמם. טיול בפינה הכי נידחת, הכי קשה לגישה והכי מרהיבה של גיאורגיה.
בימים החמים של קייץ 2018, אחרי ששבתי מהטרק השנתי המסורתי שלי, אני זקוקה למשב רוח צונן ממקום רחוק ויפה בצורה שלא ניתנת לתיאור. דיפדתי בהנאה רבה באלבום התמונות שמיטיב להראות את הנופים הפסטורליים שצילמתי באותו טיול לפני שלושה קייצים.
אני נזכרת ב-spirit של גיאורגיה, בצבע הירוק, בשפע של המים, בגובה של ההרים, בשלגים בפסגות ובמעברי ההרים, בפלגי מים גדולים וקטנים שחצינו, איך עמדתי נדהמת מול היופי הזה. וגם מול נדיבות לבם של המקומיים, כמה טוב לב יש בהם. מקווה שמשהו מרוחו של המקום היפה הזה תעבור גם אל קוראי.

זכיתי לבקר בחבל ארץ שלא הרבה מגיעים אליו, וביומן מסע זה ובפרק הבא אני מזמינה אתכם להצטרף אלי למסע בטושטי על נופיה המרהיבים.
פריחת הרודודנדרון
כדי לתת טעימה מהיופי שזכינו לראות שם אפתח את סיפור המסע בכמה תמונות של מרבד פריחה משגע על המדרונות התלולים

שם הצמח נלקח מיוונית ופרושו עץ הוורד (רודון-ורד, דנדרון-עץ), מסתבר שיש בעולם כאלף מיני רורודנדרון ובגאורגיה פגשתי לראשונה את הזן המכונה רורודנדרון קווקזי rhododendron caucasicum
כל הרודודנדרונים מכילים רעל שעובר גם לדבש. לרעל יש כנראה השפעה על צמחים שכנים ולכן הרודודנדרונים מצליחים לייצר סביבה ללא מתחרים.
המדריך, בוטנאי חובב, הקשה ושאל למה הרודודנדרון פורח בכזו צפיפות ולמה דווקא כאן? הוא הזכיר משהו על הרבייה הווגטאטיבית של הפרח שאינו זקוק להאבקה ופורח בכזו צפיפות למקרה שבאחת ממפולות השלגים, אם האדמה תיסחף והפרחים ימותו, יהיו בכל זאת כמה בודדים שיצליחו לשרוד.

טיול טבע למיטיבי לכת
יש טיול מאורגן סטנדרטי ויש טיולי טבע למיטיבי לכת שהפכו מאוד נפוצים בשנים האחרונות ליעדים שונים בעולם. לטיולים הללו שיוצאים בקבוצות קטנות יש אופי שונה לחלוטין מהטיול המאורגן ה"רגיל". כשמדובר בהליכה רצופה מאוד נוח שיש מישהו אחר שדואג ללוגיסטיקה ולהדרכה, במיוחד בתוואי באיזור נידח וולא נגיש. לא הייתי יוצאת לטרק כזה בדולמיטים או בסובב מונבלאן, אבל בטושטי כן, בגלל הנוחות ובגלל שאני יכולה להגיע לשדה התעופה בלי להכין שיעורי בית וללמוד על המסלול והמדינה תוך כדי תנועה.
ואכן, לטיול הזה היגעתי לא מוכנה. בקייצים שבאו אח"כ, כשיצאתי לטרקים יותר פופלארים במסלולים מסומנים התכוננתי, הזמנתי מקום מראש בבקתות, למדתי את תוואי הדרך וכו'.
גם זה כיף וגם זה כיף.
Georgia on my mind
גיאורגיה היתה על הכוונת שלי עוד מהימים בהם גרתי באטלנטה ג'ורג'יה. להבדיל מהאמריקאי הדרומי הממוצע שלכל היותר נוסע לחופשת סקי בצפון קרולניינה או מבלה בקייץ בחופים של פלורידה, ידעתי שאי שם באסייה יש מדינה בשם Georgia וביום מן הימים אבקר בה.
ואכן באחד הימים השנה אני מקבלת מייל עם פרטים על טרק פיילוט מטעם "היעד הבא" שיוצא בתחילת הקייץ לגיאורגיה. "אנו שוקלים להירשם. מעניין?" שואל אותי חבר לטיולים אחרים.
אני עונה: נשמע מעניין מאוד. גם אני בעיניין. לא פוסלת על הסף "טיול מאורגן" רק בגלל שהוא "מאורגן".
חלפו עוד כמה חודשים מהרגע שנרשמנו עד ליום בו נפגשנו בשדה התעופה, קבוצה של 16 איש + שני מדריכים ישראליים מטעם "היעד הבא" ויצאנו להרפתקאה הגיאורגית.

מפות
זו גיאורגיה ובאדום האיזור בו טיילנו, אי שם בקצה העולם

ובהגדלה – חבל Tusheti הפינה הצפון מזרחית של גיאורגיה בגבולה הצפוני עם רוסיה

זו המפה הטופוגרפית באמצעותה ניווטנו בשטח, בתוספת לידע ולהכרת השטח של המדריך המקומי

חוצים מעבר הרים גבוה בדרך לטושטי  
למחרת ההגעה לטביליסי העמסנו את הציוד ואת עצמנו על ארבעה ג'יפים והתחלנו בנסיעה ארוכה ומתישה צפונה. יצאנו מהעיר בשעות הבוקר ורק עם החשיכה היגענו לכפר Zemo Omalo נקודת ההתחלה של הטרק. נדרש יום שלם של נסיעה כדי לעבור מרחק של כ-160 ק"מ. נאמר לנו שמעבר ההרים נפתח לתנועת רכבים כשבועיים שלפני שהגענו, כלומר הדרך משובשת והנסיעה איטית מאוד.

בדרך חצינו ערוצי מים זורמים, ככל שעלינו בגובה נחשפנו לערוצי מים שעדיין לא נמסו לחלוטין, טיפסנו עד מעבר לקו העצים, המשכנו לטפס עד למעבר הרים בשם Abano בגובה של 2970 מטר ומשם ירדנו לכיוון טושטי.
והנופים? תראו בעצמכם… למזלנו, נהג הג'יפ גם התלהב מהנופים, ככה שמדי פעם עצר וירד יחד איתנו כדי לצלם.

המגדלים של אומלו  
ההתיישבות באיזור טושטי החלה לפני כ-3000 שנה, זהו איזור הררי מבודד הנמצא בין שני רכסי הרים. בחורף הטמפרטורות צונחות למינוס שלושים מעלות. הקהילה ההררית מתגוררת בכפרים, 46 במספר, רק ארבעה חודשים בשנה.
הבתים הכפריים המסורתיים בנויים מאבני צפחה מונחות זו על גבי זו לעיתים ללא מלט. רק בבתים בהם התקינו קולטים סולארים יש מים חמים ולמי שיש גנרטור יהיה חשמל בשעות הלילה. התנאים מאוד בסיסיים. אנו לנו בבתי הארחה של מקומיים, האירוח היה מאוד לבבי ורמת התנאים (סוג החדר, מיטות, מקלחות, אוכל וכו') נעו מבסיסי ביותר עד בסדר גמור, תלוי באיזה כפר.

על מצוק תלול בקצה הכפר הראשי של חבל ארץ זה, אומלו, מתנוססים מגדלים שבעבר שימשו כמגדלי שמירה והגנה. כשהאוייב הצ'צני פלש בקייץ (בחורף השלג חסם את הדרך) – המשפחות התבצרו במגדלים הללו עד יעבור זעם. היום חלק מהמגדלים שייכים למשפחות שגרות שם והם סגורים.
מהמגדלים הבטנו על הנוף המיוער. האיזור מוקף יערות אורנים, ההרים מצופים צמחייה עשירה, מרבדים של נוריות צהובות ופרחי בר אחרים. אז עוד לא ידענו שמהמגדלים של אומלו ילוו אותנו לאורך רוב הימים, שאנו נלך בדרך ומרחוק נראה את המגדלים וניזכר שמפה התחלנו ללכת.

היום הראשון לטרק
בשונה מטרקים ביעדים אחרים (הרי הקרפטים ברומניה, הרי הטטרה בסלובקיה, הדולומיטים בצפון איטליה, סובב המונבלאן ו-AV1) בהם המסלולים מסומנים היטב ונוחים להתמצאות גם ללא מדריך – בטושטי המצב שונה. לא ראיתי אף לא סימון שבילים אחד. חלק מן המסלול חפף לדרכי עפר בהן נוסעים ג'יפים או סוסים, וכשטיפסנו בהרים הלכנו בדרכים בהן צועדים המקומיים.
כדי לטייל באיזור צריך להכיר היטב את השטח. מי שהוביל אותנו בדרך היה מדריך גיאורגי תושב האיזור שמחלק את זמנו בין אומלו בחודשי הקייץ לטביליסי בחודשי החורף.
ביום הראשון לטיול היה נדמה לכולנו שאנחנו הולכים בתוך גלויות נוף. עלינו לתצפית היפה מעל הכפר, סמוך למגדלים ואחרי שהתבשמנו מהנוף ירדנו חזרה לכפר ומכאן התחיל היום הראשון של הטרק שהיה קצר יחסית ונינוח למדי.

כמו שאמרתי קודם, את המגדלים של אומלו יכולנו לזהות גם מרחוק
סיימנו את היום הראשון לטיול בבית הארחה מבודד שנמצא בתוך קרחת יער ושם נשארנו ללון שני לילות

היום השני לטרק  
בבוקר, בדיוק כשהיינו מוכנים לצאת לדרך התחיל גשם. ככה זה כשמטיילים בהרים. צריך לקחת בחשבון שיירד גשם וגם אם יורד, לא עושים מזה ביג דיל, לובשים מעיל גשם, מכסים את התיקים ויוצאים לדרך…
הערפל שליווה אותנו רוב שעות הבוקר נתן לנוף נופך קסום במיוחד שאני מאוד אוהבת. בכלל, יש משהו מאוד מיוחד בטיול בגשם, לא מבול שוטף, אלא טפטוף עדין. נכון שהיינו מעדיפים יום בהיר עם מזג אוויר נוח, לא חם מדי, לא קר מדי, אבל זה מה שהיה – ודווקא יצא לטובה.

ביום השני לטרק יצאנו למסלול מעגלי. היינו אמורים לחזור ללון באותו בית הארחה. הגשם שירד בבוקר גרם למדריך לשנות את הכיוון ובמקום לעלות עלייה רצחנית על הבוקר, הלכנו הליכה נינוחה על דרך עפר עד לכפר השכן ומשם עלינו בצורה מתונה יחסית עד לשיא הגובה. רק לקראת שעות אחה"צ התחלנו בירידה תלולה חזרה לכיוון קרחת היער.

בבוקר היגענו אל הכפר שברובו נראה נטוש כיוון שהמקומיים עדיין לא הגיעו לאכלס אותו, בדרך מדלגים מעל ערוצי מים שנשפכים מהמדרונות הירוקים. הערפל מסרב להימוג, מצד אחד מהערפל מקנה למקום מראה מיוחד, מצד שני מסתיר את הנוף.

מתחילים לטפס לגובה, בעוד אנו מטפסים חוצה את דרכנו עדר כבשים. כלבי הרועים שאמורים להגן על העדר עשו מלאכתם היטב כשנעמדו ונבחו עלינו במרץ. הרועים קוצצים להם את האוזניים כדי שיהיו יותר עירניים. הכבשים הגיאורגיות שקטות, לא שמענו את צלצול המשכוכית כיוון שאת תפקיד ההובלה של העדר ממלאים כמה עזים שלוקחות פיקוד. רועה הצאן הוביל את העדר למטה ואנחנו המשכנו לטפס מעלה.

לאורך הטרק נתקלנו לא פעם בסוסים רועים באחו. הם לא קשורים ולא מסומנים, פשוט עומדים שם בתוך היופי הירוק והגדול ולועסים בנחת דשא.

הטיפוס הלא נגמר… ככה זה בגיאורגיה. ההרים מכתיבים מסלול שבגדול הולך ככה – הולכים – מטפסים- מטפסים – ואז יורדים – ואז שוב מטפסים את מה שירדנו – ושוב יורדים וכו' וכו' אבל כשצועדים בכזה מקום פסטורלי אין מקום לתלונות.
אחרי הפיקניק של הצהריים (לחם גיאורגי בן יומיים-שלושה, גבינת כבשים מלוחה, מלפפון, עגבניות) נותר קטע אחרון של טיפוס בשיפוע תלול מאוד. צעד-צעד, נשימה-נשימה ובסוף כולנו היגענו אל ראש מה שקרוי "המצוק המחייך", כיוון שבמפה יש לו צורה של חיוך. זו הנקודה הגבוהה ביותר אליה היגענו במהלך הטרק, קצת פחות מ-3000 מ'.
הרגשה נהדרת לעמוד שם ולתצפת על הנוף

" 360 מעלות של אושר"
אחרי שטיפסנו את כל הגובה המגמה משתנה להליכה לאורך קו הרכס ואח"כ ירידה. בדרך ראינו פרחים בצבע סגול-כחול משגע שפורחים רק בגבהים, אגם קטנצ'יק, מדרונות מצופים רודודנדרון. תענוג לעיניים, ללב, לנשמה.

היום השלישי לטרק  
ביום השלישי לטרק עוזבים את בית הארחה בבוקר ויוצאים לכיוון היער, זמן נהדר להוריד תיקים מהגב לתרגילי התעמלות של בוקר.

הפסקת קפה-תה מול הנוף
עוצרים להפסקת קפה-תה, והיו לנו לאורך הטיול לא מעט כאלו והן היו משובחות ביותר, עם נוף מעלף, קומקום אחד לתה, קומקום שני לקפה ומלא מתוקים שהביאו החברים.

טרק בלי נעליים אי אפשר – אז קבלו את נ', הבחורה הצעירה בקבוצה שאהבה לצייר ובכל הזדמנות הוציאה מהתיק מחברת וצבעים. ככה היא צולמה מציירת את נעלי ההליכה שלה.

המשך הטרק יסופר בפוסט הבא