יומן מסע – מסע רגלי בחבל טושטי בגיאורגיה – חלק שני‎

לא פעם אני תוהה מה מידת העיניין שאנשים אחרים מוצאים בסיפורי טיולים של אחרים. עבור מי שמעולם לא ביקר בגיאורגיה ולא מתעתד לבקר – האם התמונות שאשבץ בפוסט הזה פה מצליחות להעביר לו משהו מן החוויה שאותה קבוצת מטיילים שאני נמניתי עימה עברה שם?
הרי תמונת נוף של הר ירוק או מים זורמים היא בסופו של דבר תמונה של הר או של מים. משנה איפה היא צולמה? משנה כמה מאמץ השקיעה הצלמת כדי להגיע אל אותו המקום כדי לצלם? מה היא הרגישה?  זה משנה למישהו מהקוראים שביום הרביעי לטרק, כשהלכנו על קו גובה בעברו השמאלי של הנחל, הסתכלנו על ההר הירוק ממול, בעברו הימני של הנחל, על אותו ערוץ אותו עברנו יום קודם? כנראה שרק מי שהיה שם מבין.
שנה קודם בטרק ברומניה טייל איתי בחור שלא הפסיק לחזור על המנטרה "זר לא יבין זאת" ויש משהו בדבריו. אבל עדיין אני סבורה שכותב מסעות מוצלח יכול באמצעות המילים להכניס את קוראיו לתוך החוויה שעבר, גם בי שיזוזו אף לא מטר אחד מהבית.
בפוסט הקודם סיפרתי על הטרק בחבל טושטי שבגיאורגיה אליו יצאתי במסגרת מאורגנת בתחילת קייץ 2015. כעת אמשיך את תיאור קורותי ומקווה להכניס אתכם לחוויית ההליכה בדרך, בין הכפרים ובנופים הירוקים והפורחים.

אתנחתא פרחונית 
נאמר לנו שהאביב אחר להגיע השנה, שהאיזור היה עדיין משולג גם במאי, וכשהיגענו לשם, שבועיים לערך אחרי שמעבר ההרים נפתח לתנועה, עדיין יכולנו לראות שלג על הפסגות הרחוקות. אבל ברגע שהשלג נמס הוא הותיר אחריו אחו ירוק עטור פרחי בר.

המשך היום השלישי  לטרק 
תחילת היום השלישי היתה במגמת ירידה עד שהיגענו בסופו של דבר לנהר שזורם בעמק וחצינו אותו אל הכפר דרטלו.
נשארנו ללון בכפר באותו הלילה ובגלל שהגענו לקראת צהריים, ערכנו את פיקניק הצהריים שלנו במסעדה שבמקום. אחרי הסעודה המשכנו לחלקו השני של היום, שכלל כמובן עלייה  וירידה. הבונוס העיקרי בטיפוסים הלא קלים הללו שזוכים לראות מקומות במבט על. ביקרנו בשרידים של כנסייה וממנה טיפסנו לכיוון היציאה מהכפר. גם בדרטלו יש מגדל ישן דומה למגדלים של אומלו.

הגענו אל כפר נטוש, כמו ללכת אחורה בזמן. חלק מהבתים עדיין עומדים על תילם, באופן מפתיע קירות האבן העבים עדיין מחזיקים מעמד. מי שמסתקרן מציץ פנימה, מנסה לדמיין איך פעם גרו פה אנשים.

יורדים בחזרה לכפר דרטלו לנוהל סוף היום: חלוקה לחדרים, מקלחות, ארוחת ערב נהדרת ו…לישון… לאגור כוחות לקראת היום הרביעי לטרק, שזכה לכינוי "היום הכי קשה בטרק" ולא בכדי.

היום הרביעי לטרק 
השכמה בכפר דרטלו. לוקח זמן להתרגל לשמות הגיאורגים וגם אז לא תמיד זוכרים אותם.
מתעוררים לבוקר סגרירי. השמיים מבשרים על גשם. משתדלים לא להיראות מאוכזבים, כי ככה זה כאמור בהרים, ענני גשם באים והולכים.

לפני שעוזבים את הכפר מבט על שרידי כנסייה עתיקים – לבנתיים זהו הסממן הנוצרי הראשון שראינו בכפרים. המקומיים אמנם נוצרים אבל עדיין משמרים חלק מן האמונות העממיות העתיקות. ביום הקודם כשהיגענו אל הכפר הנטוש המדריך המקומי סיפר על פסטיבל שעורכים המקומיים מדי קייץ לציון הניצחון על האוייבים, פסטיבל שנחגג עם אוכל שמבשלת משפחה אחת לפי התור. את המצרכים הם אוגרים באחד הבתים הנטושים שלנשים אסורה הכניסה אליו. יש לא מעט מקומות קדושים נוספים שלנשים אסור היה להתקרב.

מהכפר דרטלו מטפסים מעט ומתחילים לצעוד לאורך המדרון באותו קו גובה, פלוס מינוס. אנחנו הולכים בעברו השני של הנחל, פחות או יותר באותו גובה שהלכנו ביום הקודם. וככה חבורת "היעד הבא" הולכת בגשם קל, בתוך נוף מרהיב, כשפה ושם חולפת על פני קטע דרך שדורש טיפת זהירות.
בדרך מגיעים למכלאת כבשים בדיוק בזמן שהרועים עסקו בחליבה, מחזה מסקרן ומעניין עבורנו. שעוצרים לצלם את המחזה המיוחד ואח"כ עוברים בזהירות ליד כלבי הרועים העצבניים שלא הפסיקו לנבוח על התיירים המוזרים שאינם שייכים למקום…

למסלול של היום הרביעי לטרק, שנאמר עליו שהוא "היום הקשה ביותר" מצטרפים שני סוסים שנוכל להיעזר בהם בעלייה הגדולה אליה נגיע לקראת סוף היום. המדריך הגיאורגי מסביר מהם כללי התנהגות עם סוסים. לא מומלץ לעמוד מאחורי סוס. הצטרף אלינו גם כלב שחור, חמוד להפליא, תושב דרטלו. היות ובארוחת הערב חלק מהחברים האכיל אותו בשאריות בשר, החליט שאנחנו תיירים נחמדים ולקח על עצמו את תפקיד המדריך. הוא צעד איתנו עד לאומלו שם סיימנו את הטרק. כמובן שנתנו לו לשתות ובדקנו איזה אוכל הוא אוהב (את גבינת הכבשים שנמאסה על כולנו הוא דווקא אכל בתיאבון רב). דאגנו איך יחזור אבל לדברי המדריך אין מה לדאוג, באומלו הוא ימצא קבוצת תיירים חדשה ויצטרף אליה. ככה הוא מטייל הלוך-חזור בין הכפרים.

התוואי בו הלכנו ביום זה היה לאורך המדרון בקו ישר, אבל אחרי כך וכך ק"מ עבר ערוץ מים שהכריח אותנו לרדת לגובה המים, לחצות את הערוץ ואז שוב לטפס. שלוש או ארבע פעמים עד שבינתיים הגשם הדליל שירד מהבוקר פסק.
כל כך ירוק שם. לא יאומן כמה שירוק שם. או יער אורנים צפוף או מרבדי דשא עצומים, בקושי רואים אדמה חשופה. שלא לדבר על סתם אבנים, מה שעורר תהייה מאיפה בדיוק ליקטו את האבנים לבניית הבתים. השביל עבר דרך אחד הכפרים, אוסף של כמה בתים, זה הכל. בתים וצלחת לויין לטלויזיה, כמובן. דרך הגישה היחידה אל הכפר היא ברגל או באמצעות סוס.

אחרי בירידה האחרונה לערוץ הנחל, חוצים גשר ואז מתחילה העלייה הגדולה. מגובה של 1790 מ' עד לשיא גובה של כ- 2500 מ' שהתווספה לכל העליות שעלינו עד כה במשך היום. בערך פעמיים מצוק ההעתקים בלג אחד. רצוף. עם 2-3 הפסקות מנוחה קצרות.
הציעו לי לעלות על אחד הסוסים אבל סירבתי, הסכמתי רק שיעמיסו את התיק שלי על הסוס. נשארתי עם מקלות ההליכה והתקדמתי צעד-צעד, מטר ועוד מטר ועוד מטר. נצמדתי כזנב של אחד המדריכים וניסיתי להתאים את עצמי לקצב שלו. להתאים בין קצב ההליכה לקצב הנשימה. צעד-להכניס אוויר-צעד-לנשוף אוויר.
מי שמטפס איתי בפעם הראשונה עלול לקבל את הרושם המוטעה שאו-טו-טו אני שובקת חיים. אבל לא כך הדבר… בכל מקרה זו הייתה הפעם הראשונה שהיה לי הכבוד להוביל בעלייה. הייתי הראשונה בטור וכל האחרים טיפסו אחרי לפס קול ההתנשפויות שלי… מסתבר שהכתבתי קצב עלייה לא רע בכלל. אח"כ ניגשו אלי חברים להגיד שהיה נהדר, שלא הלכתי מהר מדי וגם לא לאט מדי, שהייתי בסדר גמור, רק דאגו קצת ללב שלי…

אחרי שעה וחמישים דקות לערך של מאמץ גדול מאוד והרבה מאוד כוח רצון, היגעתי אל סוף העלייה ושם חיכה לנו נוף של פסגות מושלגות על הגבול עם רוסיה.
זוכרים איך הולך תוואי ההליכה בגיאורגיה? שאת מה שמטפסים צריך אח"כ לרדת? אז גם כאן, אחרי שהיגענו לשיא הגובה, התחילה ירידה, בתנאי לוקסוס, על דשא ירוק בשיפוע קצת תלול שהסתיים אחרי פחות ממחצית השעה.

מתקרבים לכפר שנאקו, שם נלון בלילה. מרחוק אני רואה שיש עוד עלייה קטנה לכפר, וכבר אין כוח לעוד עליות ביום הזה… אבל אין דבר כזה "אין לי כוח". צריך לעלות אז עולים. ומגיעים.
ברחבה מול הכנסייה סיימנו את היום בתרגילי הרפייה ושחרור. כלבי הכפר קיבלו אותנו בנביחות רמות ורצו לאכול את הכלב השחור שלנו, אח"כ נרגעו ובאו להתחנף.

בכפר שנאקו התפזרנו לשני מקומות לינה שהיו בתנאים הכי-הכי בסיסיים, אבל דווקא כאן זכינו לאכול את ארוחת הערב הטעימה ביותר שניכר בה שבעלת הבית עמדה יום שלם במטבח וטרחה על המאכלים השונים. זה אולי המקום לציין לטובה את המטבח הגיאורגי שמאוד ערב לחיכי עם מאכלים שזו היתה הפעם הראשונה שטעמתי.

היום החמישי והאחרון לטרק 
מתעוררים בבוקר יום שני ליום האחרון של הטרק שלדברי המדריך יהיה very easy. היעד שלנו – לחזור לאומלו. אולי בגלל שלא צפוי יום ארוך במיוחד הזמן אחרי ארוחת הבוקר נמרח ולא ממש מזדרזים לצאת לדרך. אני יוצאת לסיבוב עם המצלמה ומתעדת מראות שבעיני הם חלק לא פחות חשוב ומעניין מההליכה בטבע. כאן חיים האנשים המקומיים, אלו הבתים שלהם. אני מצלמת גם את החצר של בית הארחה, ה"לובי" בו מונח שולחן עליו פזורים פרוספקטים רבים על גיאורגיה.

ולבסוף כשהעמסנו את המזוודות על הג'יפ התחיל לרדת גשם. מה עושים? הפעם אנחנו מחכים. הזמנו תה ויושבים לשתות בנחת עד שבעשר בבוקר קמים ויוצאים לדרך.

סוף המסע בן חמישה ימים באומלו 
לעמוד לרגע מול הנוף הזה ו..לקחת לריאות כמה שאפשר כי עוד יומיים הטיול נגמר וחוזרים לקיץ הישראלי ההביל והחם…
הדרך לאומלו יורדת דרך יער אורנים, כאן לראשונה מאז תחילת הטרק ראינו תיירים אחרים, קבוצה של פולנים וקבוצה קטנה של ארבעה ישראלים, אלא מה.

הירידה מסתיימת בנהר ושם אנו עורכים פיקניק צהריים אחרון לטיול זה – ומה שנשאר לי בזיכרון זה שהיה חם מאוד והיו שם הרבה מאוד זבובים שממש עקצו, שהייתי עייפה מאוד, שהתחיל לכאוב הראש, שכבר לא יכולתי לאכול יותר מהלחם היבש והגבינה המלוחה.

אחרי שהיגענו לנקודה הנמוכה ביותר, קרי הנהר, מתחילה עלייה שתיקח אותנו עד אומלו עלית. בדרך המבט נעצר להתבונן ולהתפעל שוב מהפרחים העדינים והנוף, שהמילה יפה לא ממש מספיקה כדי לתאר אותו.

מתקרבים לאומלו ובאופק, רחוק, המגדלים של אומלו עלית
עוצרים בחנות פאסט-פוד, רק שלא יתקלקלו מהמערביים שמגיעים לכאן, כי כאן בטושטי שום דבר לא זז "פאסט", כאן לזמן יש קצב משלו.

אנחנו חוגגים את כמעט סיום הטרק בקולה קרה ובמשקה אנרגייה גיאורגי מהקיוסק המקומי.

אחרי הקולה ומנוחה קצרה, עלייה אחרונה לטרק זה ואנחנו באומלו עלית בחצר הבית של רומאן, המדריך הגיאורגי שלנו. היגענו לקו הסיום של הטרק בן חמשת הימים.
עושים תרגילי שחרור, הרפייה ומיינדפולנס על הדשא ואח"כ מתפזרים לחדרים בבתי הארחה חדשים ונוחים שנבנו במיוחד עבורנו, התיירים המערביים.

ההתיישבות בטושטי החלה לפי כ-3000 שנה והאיזור היה מיושב לסירוגין בדלילות. סה"כ יש באיזור כיום 46 כפרים שמיושבים רק בקייץ. הבתים הכפריים שמצולמים כאן חלקם הגדול בתים ישנים ובנויים מפלטות של אבן צפחה. אבן מונחת על אבן בחומה די עבה שהיתה עמידה לאורך הרבה שנים. מבחוץ לא שמו מלט אבל בתוך הבית ציפו במלט כדי לבודד טוב יותר. חלק מהבתים הישנים בנויים על סלע, ככה שאין בהם רצפה.

סוף דבר
בשלישי בבוקר קמים לבוקר שמשי ובהיר. המגדלים של אומלו נראים כ"כ יפים וגבוהים. לחשוב שכאן התחלנו ללכת לפני חמישה ימים… זה מה שאני אוהבת בכאלו טיולים נודדים, שיוצאים לדרך במקום אחד, הולכים רצוף יום אחר יום, חמישה ימים – ולבסוף חוזרים חזרה.
זה נותן הרגשה נהדרת. מי שהלך ככה יכול להבין על מה אני מדברת.
בבוקר יום שלישי, מתארגנים לתזוזה חזרה לטביליסי. המזוודות ארוזות ומועמסות על אחד הג'יפים. בחירה לא מוצלחת באחד הג'יפים גרמה לי ולשותפים לנסיעה לסבל גדול, ובנוסף לטלטלות הדרך התייבשנו חמש או שש שעות בקופסה הרותחת ללא מזגן.
פה ושם עצרנו בדרך, לחלץ עצמות, לתקן פנצ'ר, לספוג עוד מראות מההרים עם הפסגות המושלגים בדרך חזרה.

בסופה של נסיעה מתישה במיוחד היגענו לטלאבי ושם עלינו על מיניבוס שלקח אותנו לארוחת צהריים באחד היקבים באיזור. נסיעה ארוכה בחום הגדול עד לעיר ציורית ומקסימה. סיבוב במקום של כמה שעות ושוב נסיעה ארוכה עד ההגעה לטביליסי מאוחר בלילה.
למחרת, היום האחרון לטיול הוקדש לסיור בעיר. מי שלא רצה להצטרף לסיור המודרך פרש. בסוף נשארנו קבוצה קטנה של מטיילים שהתעניינו. מאוד נהניתי מהיום בעיר ושמחתי על השילוב בין מנה גדושה של טבע וגם יום בעיר. המדריכים פחות התלהבו מהשילוב ולהערכתי בטיולים הבאים יוותרו על הסיור בטביליסי.
לסיום הינה סרטון שצילם אחד מהמדריכים במהלך הטיול ומביא משהו מאווירת המקום והקבוצה:

תמונות שמצולמות תוך כדי טיול הן תמיד מזכרת נהדרת לחוויה שמתוייקת בזיכרון כ-"מיוחדת ויפה". למעוניינים לצפות בתמונות נוספות שצולמו במהלך הטרק, בנוסף לאלו ששיבצתי בשני פרקי יומן המסע מוזמנים לדפדף באלבום התמונות הדיגיטלי שלי בקישור כאן.

מקווה שנהינתם לטייל איתי בחבל ארץ מרוחק ויפה עד מאוד.

Comments

2 תגובות על “יומן מסע – מסע רגלי בחבל טושטי בגיאורגיה – חלק שני‎”

  1. תמונת פרופיל של שני שדה
    שני שדה

    שלום אילנה,
    מאד נהנתי לקרוא את יומן המסע שלך!! את כותבת מעניין ומלא בהומור, מרגישים את המקום דרך הכתיבה שלך ושלא לדבר על התמונות המשגעות שצילמת!!!תודה רבה ששיתפת..
    אני רוצה לצאת לטרק הזה, או בגירסה מקוצרת שלו. ההבדל העצום זה, שאנחנו יוצאים כמשפחה עם שתי ילדות. מה שיוצר לי הרבה מאד שאלות, מכיוון שקודם כל אין לנו שום כוונה (ויכולת…) ללכת כ- 20 ק"מ ביום, וגם נשמח לדעת האם יש קטעים מסוכנים בתוואי ההליכה עצמו או שגם העליות והירידות התלולות הן על שבילים נוחים. בקיצור, נשמח מאד לדעת האם ניתן לפרוש את הטרק הזה על פני מספר גדול יותר של ימים וללכת הרבה פחות כל יום, אך עדיין להגיע בסיומו של כל יום לכפר שיספק לנו מקום לינה והצטידות במים ובאוכל. אני מבינה שחלפו 4 שנים מאז שטיילת שם.. לא יודעת אם את בכלל מספיק פנויה לענות או שאת בעיצומו של טרק אחר או אם את זוכרת…. אבל אם נוח לך ואפשרי לענות , אז אשמח לדעת מה את חושבת…. (כמובן לא אעלב אם לא תעני 🙂 )
    אני גם מצרפת את מספר הטלפון שלי אם תעדיפי. שמי שני והטלפון 0525-628294.
    והמייל shanis@m-shaharut.org.il
    תודה רבה ותמשיכי להנות בטרקים המשגעים שלך ואני אקרא עוד כמה פוסטים כי אהבתי…

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה שני. נכון, חלפו כמה קייצים מאז הטרק בגיאורגיה ומאז יצא לי לטייל בעוד מקומות יפים ואחרים.
      לגבי שאולתייך אענה לך בפרטי.