טיול עצמאות בגולן או "איזה כֵּיף לנו"

לחברה שלי מרוה יש אמירה כזו, "איזה כֵּיף לנו", שהכי כיף לשמוע כשאנחנו נפגשות ויוצאות לטייל בחברותא.
רצף חגי אפריל איפשר לנו לצאת גם לטיול פסח בנגב וגם לטיול עצמאות, כשהפעם הכיוון הוא צפונה, לגולן.
נפגשנו ברביעי אחה"צ, על התפר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, נפרדנו בשישי בשעות הצהריים, היא לביתה ואני ליממה נוספת בגולן שהלך והתחמם.

את הפוסט הזה שיספר את סיפור הטיול בתמונות ובמילים תלווה האמירה "איזה כיף לנו", כשלפעמים הכי כיף שאפשר ולפעמים פחות.
כיף, במובן של הנאה, שמחה, התרגשות, התלהבות ושאר התחושות הטובות שמרגישים כשיוצאים לטייל בטבע עם חברה טובה וגם לבד.

שתי חברות טובות יצאו לגולן, בים-בם-בום, איזה כיף לנו!

הגולן, "איזה כיף לנו"

מזמן לא טיילתי בגולן. לשמחתי צפון הגולן עדיין ירוק ומזג האוויר הנוח הצפוי ליום הזיכרון ויום העצמאות עדיין נחשב לנוח.
אם כך, זו הזדמנות נהדרת ולנסוע צפונה. הכי צפונה שאפשר. להגיע עד למרגלות ההר הגבוה במדינה, החרמון, מלך מלכי ההרים של ישראל.
הגולן הפתיע אותי במרחבים ירוקים שהשתרעו לכל כיוון וככל שהתקדמתי צפונה על כביש 91 ואחריו 98, הירוק נוקד גם בצבעים של פריחה.
פשוט יפה.
שמחתי מאוד בבחירה דווקא בחבל ארץ זה לטיול העצמאות שלנו. בימים המושלגים, כשכל עם-ישראל השתרך לאיטו שעות על גבי שעות כדי לגעת בשלג, העדפתי להתרחק. והינה, באיזור ראש פינה, פתאום, משום מקום, מופיע ההר הגבוה עם פסים בלבן. כזה יופי!

חניון לילה, עין זיוון, "איזה כיף לנו"

עד שמרוה הצטרפה ניצלתי את הזמן להליכה קצרה מחניון עין זיוון בעקבות סימון שביל הגולן. לנשום אוויר של שדות ירוקים.
זו פעם ראשונה של שתינו בחניון זה, התמקמנו באחת הפינות, מתעלמות משאר הטיילים שפקדו אותו. כיוון שנמצא על התוואי של שביל הגולן, שביליסטים רבים עצרו לישון בו.
הרשימו אותנו במיוחד בחור צעיר וכלב שנשא על גבו מנשא למים ואוכל ו… הידס לאיטו עם נעליים. מסתבר שיש דבר כזה, נעלי הליכה לכלבים. הכלב העונה לשם "קינג" צעד באותו יום 20 ק"מ. מרחק מרשים גם להולכים על שתיים.
כשירדה החשיכה אנחנו מתחילות בנוהל הקמת מחנה: פורסות מחצלת ומעמידות שני אוהלים, מביאות את סל האוכל מהמכוניות ומכינות ארוחת ערב קלה. טחינה וירקות. אוכל פשוט, משביע, טעים. מרימות כוסית יין לחיי מדינת ישראל ולחיינו אנו.
החניון היה שקט יחסית לכמות המטיילים שהתארחו בו באותו הלילה לא היה קר מדי, היו כוכבים בשמיים.
העברנו ליל עצמאות שקט, נינוח, בלי זיקוקים וצילצולים.
ויחד עם זה, כיף גדול.

המקטע הראשון בשביל הגולן, "איזה כיף לנו"

אם כבר הצפנו לגולן, מתבקש שנטייל בשביל, במיוחד בתוואי החדש של המקטע הראשון – מהחרמון לעמק יעפורי – שסיקרן אותי. כבר צעדתי בשביל הגולן לכל אורכו, ב-2012-13 ומאז הספקתי פה ושם לחזור על מקטעים בודדים. אין לי התנגדות לחזור שוב אל המקטע הראשון, וגם לא למרוה, שזו הפעם הראשונה בה היא מטיילת במסלול.
מקפלות את המחנה בזריזות ועושות הקפצת רכבים, כשמכונית אחת נשארת ביער אודם ובשנייה מגיעות אל קופות החרמון, שם מתחיל השביל. שביל באורך 120 ק"מ, יוזמה ברוכה של מנהלת תיירות הגולן.
ההבדל העיקרי בין טיול סולו לבין טיול בחברותא הוא בכמות המלל. כשנמצאת עם חברה טובה תמיד יהיו לנו סיפורים לספר. אני רוצה לתת למרוה את התחושה של איך זה לטייל לבד וההנחייה היתה שמהרגע שהתחלנו ללכת ועד הכניסה למג'דל-שמס, הולכות ושותקות.
לא תמיד צריך למהר למלא את החלל במלל. אפשר לשתוק ואז תשומת הלב יכולה להיות מופנית פנימה והחוצה, אל מה שרואים סביב. אל הנוף, הפריחה, בעלי החיים.
לא כל מה שרואים צריך לתמלל, ואפשר פשוט להיות, להרגיש, בלי מילים, בלי סיפורים שאחרים מספרים ומושכים את ההקשבה שלנו.
הלכנו ככה קרוב לשעתיים ודיאטת המילים הזו היתה נהדרת. לשתינו. להיות לבד עם עצמי, כשבעצם אני לא לבד, יש איתי חברה טובה, שכעת היא גם עם עצמה.
וזה, למי שלא ניסה, כיף גדול. ומביא איתו שקט וניקיון.

התוואי החדש של השביל, ממג'דל-שמס לכיוון ברכת רם, "לא כיף לנו"

את המקטע הראשון של שביל הגולן חילקנו לשניים, עד הכפר הדרוזי, מקטע שיורד בטבע מקסים, מוריק ופורח עם תצפית מרהיבה לכיוון מצודת נמרוד. ומהרגע שהשביל נכנס אל תוך הכפר/עיר ההליכה משנה גוון והופכת לסוג של סיור אורבני ופחות טיול טבע.
מרוה כועסת, למה אנחנו צריכות לחצות את הכפר, בואי נצא מפה. אני ממשיכה לעקוב בעקשנות אחרי הסימונים שמובילים אותנו למדרחוב של מג'דל, שהיא לא בדיוק כפר, אלא עיר קטנה בתהליכי בנייה והתרחבות. חלפנו על פני השכונות הקיצוניות, פרוייקטים של "בנה ביתך", עד, שלבסוף אחרי "גבעת הצעקות" יצאנו מהכפר/עיר.
לא כיף גדול.

אחרי שיצאנו מהכפר/עיר ציפינו שהשביל יוליך אותנו בנוף ציורי בין המטעים.
"תסבירי לי איך שביל שעובר על כבישים נקרא שביל? זה לא שביל. היינו יכולות לנסוע כאן עם המכונית", מרוה מתרעמת.
אחרי הילולת הצילומים של פריחת הדובדבנים, אנחנו מבינות שככה הדרך הולכת להיראות. משני צדי הכביש הצר מטעים מגודרים ועוד מטעים ועוד גדרות.
אין אף לא פיסת צל לרפואה כדי לשבת לאכול צהריים. מזג האוויר הולך ומתחמם, התנועה על הכבישים הצרים הולכת ונעשית סואנת יותר ויותר.
כיף גדול זה לא.

היכנשהו ליד אחד המטעים, בין הגדר לכביש אנחנו מזהות עץ. כלומר צל. כלומר הזדמנות נהדרת לנוח.
תארו לעצמכם שתי מטיילות שוכבות על האדמה, הראש מונח על התיק, כובע השמש מסתיר את הפנים. ככה נרדמנו לעשרים דקות, תרדמה שהגוף היה זקוק לה ביותר, בלוקיישן הכי לא מתאים, בין הגדר לכביש. כשפקחתי עיניים, בערה בצדו השני של הכביש מדורה קטנה כששני דרוזים משגיחים עליה.
במבט לאחור, הסיטואציה בה שתי מטילות, שוכבות על האדמה בצל, בשולי הכביש וישנות שנת ישרים זה ביטוי לסוג של אומץ. לסמוך על העולם שהוא לטובתי, שאני יכולה לעצום עיניים, לשחרר, לאפשר לגוף לעשות shut down לעשרים דקות ולא ירא רע. אף סורי לא יחטוף אותנו. נראה לי שמטיילות מפוחדות לא יעזו לישון ככה. הן ינוח בצל, אבל לא ישחררו שליטה ולא יעצמו עיניים.
לנו שעשינו restart היה יחסית כיף, כי קיבלנו ממעט מרץ שמייד תועל לצורך הצעידה המתישה בשמש לאורך הכביש עד ליער אודם.

הגדרות בגולן, "לא כיף לנו"

מגיעות עם המכונית שלי חזרה למגרש החניה באתר החרמון סמוך לתחילת המסלול, עוצרות לקפה ועוגיות, לתדלק את הגוף בקפאין וסוכרים.
מתחילה התלבטות מה נעשה מחר, אם כדאי לחזור לישון ביער אודם שלא נראה הכי כיפי לשינה, או לחפש חניון חינמי אלטרנטיבי.
ההחלטה שהתקבלה היתה כזו: מוותרות על מקטע הליכה נוסף בשביל הגולן, מתל קצעא לחטיבת פלס"ר.
במקום אני מציעה את עין חרמון, עין מוקש, אולי הר בנטל והטורבינות שבעיני היא "ה" אטרקציה בגולן, בהא הידיעה, מקום שאני מאוד אוהבת.
זכורה לי חורשה קטנה ליד נמרוד, שמה לנו באחד מהטיולי הנודדים. נגיע לשם, ננסה לבדוק מקרוב אם עדיין אפשר.

הדרך לנמרוד יפה. בתצפית היפה על ברכת רם אנחנו יכולות לראות את הדרך שהלכנו בעמק יעפורי, בחלק הלא כיפי של השביל עד ברכת רם, שגם היא קוטלגה כ-"לא כיף" בגלל עומס המטיילים, מכוניות, טרקטורונים שטסים בשיא המהירות. רק במזל לא נדרסנו.
החורשה עדיין במקומה, מה שהתווסף זו הגדר. יש בגולן קילומטרים ארוכים של גדרות. הכל מגודר, גם החורשה. יש, דרך להיכנס, אבל היא לא נוחה.
ליד הכניסה לנמרוד יש חניון בתשלום, מבררות כמה עולה לאדם, משלמות דמי כניסה של 50₪ ונכנסות למתחם. שם מקימות את האוהלים לחניית לילה.
בדיעבד היה טוב לישון שם, על פני החורשה. ועדיין הגדרות שחסמו את הכניסה לא תרמו לתחושת הכיף והמרחבים הפתוחים.

חניון לילה ליד נמרוד, מדורה ומרק, "איזה כיף לנו"

זה ללא ספק היה לילה מוצלח. מקלחת חמה, מרק ירקות ועדשים שמרוה בישלה, השיחות שהיו לנו, תקשורת טובה, ערוץ שיחה פתוח – כל אלו עשו את הלילה לכיף מאוד.
פחות כיף הילד של השכנים שהיה על "טורבו" גם אחרי שמונה בלילה, צעק על אחותו בלי סוף עד שהאבא התערב והרגיע מעט את הריב – פחות כיף, אם כי זה חלק מאינטגרלי מהחווייה של קמפינג ישראלי, בין אם בחינם או בתשלום. לעולם לא תדעו מי יהיו השכנים באוהל הסמוך, אבל היו בטוחים שצלילי הריבים הקולניים יגיעו עד אליכם ולא יהיה לכם נעים לגשת ולבקש קצת שקט.

עין חרמון, "איזה כיף לנו"

כיף להשלים שעות שינה ולהירדם מוקדם, לאפשר לגוף מנוחה טובה, על האדמה.
בשש אני מציצה מחלון האוהל ורואה את השמיים מתבהרים, בגוונים וורודים. ממשיכה לישון עד שש וחצי ואז קמה. כיף לנו שהתעוררנו בבוקר, שזכינו לקום אל מול כזה נוף יפה.
אחרי קיפול המחנה וקפה ראשון של בוקר נוסעות נסיעה קצרצרה ועוצרות בשולי הכביש – היעד: עין חרמון.
מרוה לא מכירה את המעיין ואני שמכירה אותה ויודעת כמה היא אוהבת מים, שמחה להכיר לה את עין חרמון, אחד המעיינות היפים בארץ בעיני.
אנחנו שם לבד והיא מייד פושטת בגדים וקופצת ראש למים. אני נשארת מחוצה למים, בכל זאת יש לי סטנדרטים למינימום ניקיון. הפרות והסוסים באים לשתות, יש מעט יתושים מעל המים, אבל למרוה לא איכפת, רואים עליה שממש ממש כיף לה. וגם לי.

התחנה הבאה היא קפה וארוחת בוקר בחניון שסמוך לאנדרטה לחללי סיירת חטיבה 7 לדורותיה.
הביקור במקום עושה למרוה חוויה מתקנת, אני מתעניינת בהסברים הכתובים על ההיסטוריה של החטיבה. מסוג הביקורים החשובים שאפשר ללמוד מהם, על למה אנחנו כאן ולהכיר בזה שהעובדה שאנחנו כאן, אינה מובנת מאליה.
ארוחת בוקר, אחת השוות. טחינה, אבוקדו, מלפפון וגזר. קפה, אחד השווים. שיחה, אחת השוות (העברה בין דורית, אם חשוב לכם לדעת על מה דיברנו).
כיף גדול.

הליכה קצרה ביער אודם, "איזה כיף לנו"

לפני שנעבור לאטרקציה הבאה, אני מציעה שניכנס ליער אודם להליכה קצרה, הלוך ושוב, כעשרים דקות לכל כיוון.
רק שיש לי בקשה, אם נוכל לעשות את זה בדרך שלי, לפי ההנחייה שלי.
מרוה זורמת איתי. בהלוך, מהחניון אל תוך היער, אנחנו שותקות. הולכות יחד ולחוד, בלי לדבר.
בדרך חזרה אני קושרת את הצעיף הלבן הרב שימושי שלי על העיניים של מרוה, נותנת לה יד ומובילה אותה בדרך חזרה, עד למעבר הבקר ליד הכניסה לחניון.
אני מובילה, מזהירה ממכשולים, אבנים מבצבצות מהאדמה, מעט ימינה וכו' ומרוה צועדת בעיניים קשורות. סומכת עלי. נותנת בי אמון. מפנה את המבט פנימה ובו בזמן גם קשובה מאוד למה שבחוץ.
תרגיל משמעותי לשני הצדדים, זה שסומך וזה שסומכים עליו. כיף גדול.

עין מוקש, "איזה כיף לנו"

יש מטיילים כמו מרוה שאך פעם לא שמעו על עין מוקש ולא היו במקום. ויש מטיילים כמוני שהיו במקום בכמה הזדמנויות שונות, שטבלו במים ונהנו מאוד.
בגלל זה שיבצתי את הביקור במעיין כפעילות הכיפית האחרונה המשותפת שלנו. אחרי הטבילה במעיין מרוה תחזור הביתה ואני אשאר בגולן.
מיותר לציין שאיך שהיגענו, מרוה שוב פשטה בגדים וקפצה למים. הקרים. הקפואים. משכנעת אותי גם לפשוט בגדים ולקפוץ. ואני? משתכנעת, קופצת למים הקרים, הקפואים. כמו סכינים דוקרים. הנשימה נעשית מהירה ורדודה, לא מסוגלת להישאר וממהרת לצאת.
הקפיצה למים, העובדה ששרדתי את הקור הגדול – כיף מיוחד במינו. אנחנו מצלמות אחת את השנייה, מבקשות שיצלמו את שתינו יושבות על שפת המעיין בתחתונים וחזיות.
רגע לנצור, רגע של כיף טהור, נקי, פשוט.

טורבינות הרוח, הר בנטל, "פחות כיף לי"

זה שמרוה פנתה שמאלה והתחילה בנסיעה חזרה הביתה, כשאני פונה ימינה לכיוון טורבינות הרוח – פחות כיף
זה שהטורבינות לא פעלו, שבקושי נשבה רוח לפוגג מעט את חום הצהריים – פחות כיף
זה שהמדרון היה צבוע ירוק על רקע שמיים כחולים – מאוד כיף
זה שבכניסה לחורשה הקטנה מול הטורבינות הוצבו שלטי סכנה שאוסרים כניסה, כי העצים בסכנת קריסה בעקבות השלג ואסור לישון שם – בכלל לא כיף ואפילו מאכזב מאוד.
זה אומר שאני צריכה לחשב מסלול מחדש ולבחור בלוקיישן אחר ללינת לילה.
משם אני נוסעת לביקור בראש הר בנטל, פחות נהנית מהצפיפות, מהנוכחות של כמות המטיילים הגדולה, אבל כן נהנית מההסברים ומהנוף.

חניון עין זיוון, "פחות כיף לי"

צהריים, חם לי, אני עייפה, רעבה ולבד. לא יודעת היכן אשן הלילה. בדרך מהטורבינות עוצרת שוב בחניון עין זיוון, מתיישבת ליד אחד משולחנות הפיקניק לארוחת צהריים. לחם, טחינה, מלפפון, גזר. וקפה עם בפלים לימון. אוכל טיולים הכי כיפי שיש.
מנחשת שבהמשך יבואו עוד מלא אנשים, שמה שריק ושקט יתמלא ברעש והמולה +ניחוחות מנגלים. כלומר, שלא יהיה כיף ולכן עדיף לשוב הביתה.
רגעים פחות כיפים, כשמבינה שמסיימת את טיול העצמאות מוקדם מהמתוכנן.
מרוה שולחת הודעה שהגיעה בשלום לביתה, עדיין עם האנרגיות של הטיול כיפי שהיה לנו.
בדרך הביתה, אחרי שיוצאים מהגולן, מעט אחרי העלייה מהירדן ולפני גדות יש חניון קק"ל. ובחניון עמד אוהל בגודל של חצי בית. מייד אותתי ימינה ועצרתי.
חשבתי להישאר לשבת על ספסל מול הנוף הירוק והשקט עד השקיעה ואז לנסוע הביתה, בסוף שיניתי דעתי ובניתי את האוהל מול נוף ירוק משגע, סמוך לכביש.
כיף.

לילה לבד בחניון ללא שם,"כיף לי ככה-ככה"

הזוג הצעיר שהזמין אותי לארוחת ערב מושקעת, אורז עם ירקות מתובלנים, טעים לאללה, והשיחה שהתפתחה ביני לבין "מטיילים חדשדושים" – כיף
האוויר עומד במקום, אין טיפת רוח וחם – פחות כיף
בשתיים בלילה רעש של מוזיקת טראנס מרחוק, קולות חשודים בין השיחים – פחות כיף
הרגשתי סוג של דריכות ששומרת את הגוף חצי ער, גם תוך כדי שינה, עד שלפנות בוקר מתעוררת מחלום ויודעת שבסוף זה איכשהו קרה והדריכות התפוגגה.
אח"כ הזוג הצעיר סיפר לי שבשש בבוקר כמה פרות התקרבו לאוהל שלי, מזל שלא שיחררו איזה מוווו קולני שהיה מעיר אותי בבהלה…
ובכל זאת כיף, כי מצאתי פינה שקטה רחוקה מההמון, כי היכרתי זוג מטיילים שאוכל לעזור להם בהמשך, כי בכל זאת נחתי ואגרתי כוחות ליום האחרון לטיול עצמאות.

חניון דליות, "איזה כיף לי"

הנהיגה מהחניון ללא שם עד לחניון דליות בבוקר שבת, כשהכביש מתפתל בין נופים ירוקים, החלון פתוח ואני מזמזמת לעצמי שיר אהוב – כיף גדול!
שמחה לחלוף שוב על פני השלט "גולן", כן, אני עדיין כאן, משייטת במהירות שהכי מתאימה לי, לוחצת על דוושת הגז במידה הנכונה, המכונית ואני עולות במעלה גמלא המתפתל, לא לאט מדי ולא מהר מדי. רק מי שאוהב נהיגה יכול להבין ולהזדהות עם תחושות הכיף, כשהנהגת, המכונית והפיתולים בכביש הופכים לאחד. פשוט תענוג.
בחניון דליות עוצרת לקפה וארוחת בוקר. משאירה את המכונית ויוצאת להליכה קצרה עם נוף למצוק נחל דליות ונחל בזלת. בוודאי שכיף לי.
הולכת מרחק של קילומטר, נעצרת מול הנוף. השעה עשר בבוקר והחום כבר מורגש.
צפוי היום גם עומס חום וגם עומסי תנועה. בחרתי בנקודה אקראית לעצירה ומתיישבת בקצה הסלע מול הנוף היפה, לצלילי מים מפכים.
בפעמים קודמות המשכתי במסלול האדום עד לשמורת גמלא, הפעם אני רק דוגמת חלקיק קטנטן ממנו. לא מוכרחה ללכת עד הסוף, לא מוכרחה להזיע למוות, לא מוכרחה להיתקע בפקקים.
היום יהיה יום של כיף, מהקפה הראשון בחניון ללא שם, עד הקפה שיסגור את היום בבית, בערב. ככה אני מבטיחה לעצמי, כי ככה בחרתי שיהיה ואכן כך היה.

תם טיול העצמאות, ביחד ולחוד, טיול עם הרבה רגעים כיפים וגם רגעים פחות כיפים שהתערבבו לחווייה מיוחדת שתיזכר.

לסיום מקדישה למרוה את השיר "תן לי להיות" – נכתב ע"י רב סרן רפאל אלישע, טייס שנפל במלחמת ששת הימים, לחן ושירה: אברהם טל, צילומים: אילנה בר

"תן לי להיות אדמה ואדם, תן נא חיים בדמי"

Comments

8 תגובות על “טיול עצמאות בגולן או "איזה כֵּיף לנו"”

  1. תמונת פרופיל של ‪Orit
    ‪Orit

    מקסים!!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה אורית!

  2. תמונת פרופיל של מלי
    מלי

    נהניתי מאוד לטייל איתך ועם מרווה ועם המוטיב החוזר כייף לא כייף. נשמע לי כייף גדול: ספגת את הטבע באופן הכי אותנטי שאפשר. התמונות נפלאות. חבל שהיופי הזה עומד להיגמר.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה מלי, הגולן יפה בעיני כל השנה, רק שבקייץ הוא משנה גוון לצהוב ושחור… הכיף הגדול בעיני הוא לגלות גמישות ולהתאים את עצמנו למה שיש לאיזור להציע, גם מסלולי הליכה ארוכים או קצרים וגם מעיינות ונופים.

  3. תמונת פרופיל של חנה
    חנה

    יופי של תיאור.
    מעניין לחוות את החוויה דרך העיניים שלך. לא מזמן הלכתי את שביל הגולן לאורכו (מהחרמון דרומה, סיימתי בהאון-משם היה לי נוח להתנייד).
    מכיוון שהכרתי את התוואי הקודם של השביל, גם אני הרמתי גבה לגבי השינוי שמעביר את השביל דרך מג’דל שמס, אבל איכשהו זה זרם לי טוב.

    התמונות נהדרות. איזה כיף שיצא לכם לטייל בכל כך הרבה מקומות נהדרים בעונה נהדרת וכנראה שעם חברה נהדרת!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה חנה. לעונת השנה ולחברותא תמיד יש השפעה על החווייה. לגבי השביל, באתר של תיירות הגולן כתוב שהמטרה היתה להכיר למטיילים את התרבות הדרוזית. וזה מה שגם אנחנו ניחשנו. רוצים שמטיילים יכנסו לכפר, יקנו קפה, אוכל וכו'. כנראה שהלכת ביום בו התנועה היתה רגועה, ביום העצמאות זה היה ממש לא נעים ללכת בצדי הכביש, בקושי יש שוליים וצריך להיזהר.

  4. תמונת פרופיל של זהר ג.
    זהר ג.

    נהנתי מאוד לקרוא את הפוסט. היכולת שלך להנות וסבול ביחד ולבד. המעבר מלא כייף לכייף ( רחצה במים ביום חם ומשעמם, מנוחה קצרה תחת עץ במטע והרפייה מוחלטת). אני בטוח שדווקא המעברים הללו מלא כייף לכייף מהווים מצב טיבעי אצל כולנו, ומגבירים את הכייף. הלא כייף הוא היחוס של הכייף, קשה מאוד לשנות ולהגביר את הכייף כל הזמן. הבחירה וההסכמה של שתייכן לשתוק ולהעצים את החוויות חכמה מאוד( בטוח שהשלמתם את המילים בערב). הרעיון שאחת מובילה את השניה כשהיא עוצמת עיינים גם הוא נפלא, בכך שזה טיול שונה איך להנחות/להיות מונחה בלי ליפול, ואיך להעביר תחושות מאחת לשניה. הרצון לנתינה ועזרה לצעירים כל אלה הפכו את הטיול לכייף גדול. אני מציע לך להמשיך בסדרת טיולים כייף ולא כייף, ואז אני בטוח שתשתדלי יותר כל פעם לחפש איך לצאת מהלא כייף לכייף, ואולי גם איך לשמור על הכייף. אני בטוח שהנ"ל יכול לעזור תמיד גם לא בטיול.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה זהר. צודק, הכיף-לא כיף קיים גם בשבילי החיים. קשה עד בלתי אפשרי לשמור על רמה של 100% הנאה כל בזמן. תמיד יגיעו הזבובים ושאר ההצקות, כמו אותו ילד שלא הפסיק לריב בקולי קולות עם האחות בחניון הלילה… אבל העדפנו למקד את תשומת הלב במדורה, במרק החם, בשיחה.