"שלושה דברים טובים שקרו לך היום – שוּט!"

טוב לראות שדברים לא עומדים במקום, שהנוף האורבני של ירושלים משתנה ומתחדש, כמו ה"קפה גן סיפור" החדש בגן סאקר, הסנטרל פארק של ירושלים. עדיין לא שלכת, המדשאות ירוקות ברובן, לא דשא סטרילי שאין לדרוך עליו אלא מגרש משחקים אחד גדול ותוסס.
ירושלים. שבת בצהריים. בית הקפה סגור. גם שוק מחנהיודה סגור ולשם פני מועדות. לסיור "גרפיטי תריסים" עצמאי.
מזמן שמתי עין על תריסי הדוכנים, רק שכדי לראות את הציורים צריך להגיע כשהשוק סגור. והשבת התאפשר לי להגיע בצהרי היום, את המכונית השארתי חונה סמוך לבית המשפט והתחלתי ללכת לכיוון רחוב אגריפס.
היה נדמה לי שאמרו בתחזית שירד גשם. אז אמרו. השמיים התכסו בכמה עננים, נרשמה טמפרטורה נעימה מאוד, אבל הגשם בושש לבוא, מה שאיפשר לי חצי יום טיול נעים מאוד.

התחלתי את הסיור בגן סאקר, הסנטראל פארק של ירושלים וכאן גם סיימתי בדרך למכונית החונה. הגן שוקק חיים, אנשים מכל הגילאים וכל העדות. קבוצה גדולה של נערים ונערות משבט כלשהו של הצופים, כמה משפחות אתיופיות שחוגגות חתונה, אם הבנתי נכון. יש מי שעוסק בספורט, רץ, מתאמן ויש מי שמשחק, משחקי כדור או צלחת מעופפת. כלבים, אופניים והשתוללות אנרגטית מלאה שמחת חיים. אני מתיישבת על אחד הספסלים שידע ימים נקיים יותר אל מול ההמולה. נושמת עמוק ומקנחת כמה שעות של שוטטות אורבנית משובחת בתפוח ירוק.
עוד שבועיים אגיע אל התפוח הגדול, בינתיים אני כאן, בתפוח המקומי המיוחד והאהוב עלי ביותר.

כירושלמית לשעבר "לי כל רחוב נושא מזכרת". בתחילת שנות התשעים, בתקופה הסטודנטיאלית של חיי גרתי זמן מה בנחלאות, כשעוד היתה שכונה מרופטת, ענייה, מוזנחת, עם דירות זולות להשכרה. דירות לא מטופחות, דולפות, ובאותו חורף, כשסדאם שיגר סקאדים לכיוון ישראל, לכי תאטמי דירה כזו… לא עזרו סלילי המסקינגטייפ והסחבות הרטובות, אם חלילה היה נופל טיל כימי בירושלים, דבר לא היה עוזר… גרתי אז ברחוב ניסים בכר ואח"כ גרתי כמה חודשים ברחוב תקוע. אני מסתובבת ברחובות הללו, מנסה לזהות את הדירה שלי מפעם אבל הכל כ"כ השתנה. השכונה עברה מתיחת פנים רצינית. רוב הבתים הישנים מאז נהרסו והוחלפו בבתים חדשים, צפופים מאוד. זו לא אותה נחלאות של שנות התשעים מהמאה שעברה. סמוך לתיאטרון פרגוד (אין לי מושג אם עדיין פועל) חונה מכונית קטנה, car to go, המצאה חדשה, ברחוב שעמוס ברכבים חונים, מה שפעם לא היה ככה.

יתכן שאני נשמעת כמו הזקנים הטרחנים שמתרפקים על הזמנים שחלפו לבלי שוב. ובכן, אני לא מתרפקת. זו לא היתה תקופה מי יודע מה. הייתי אז סטודנטית "תפרנית" וזכור לי איך ניצלתי את הקרבה לשוק כדי להגיע בשישי בצהריים, דקה לפני כניסת השבת, כשהמחירים ירדו לתחתית, כדי לחסוך כמה שקלים. היום אני כבר לא שם, אבל יודעת שיש לא מעט אנשים שזו שגרת חייהם.

משאירה את העבר בעבר וחוזרת לכאן ועכשיו של חיי ולמה שקרה בשבת סתווית של אוקטובר 2018, כשאני מתהלכת בסמטאות השוק הריק. ככל הנראה אחרי שהחנויות נסגרו עם כניסת השבת הגיע צוות ניקיון ופינה את הליכלוך, הקרטונים, הסחורה הזרוקה. השוק נקי למדי, הדוכנים נראים נטושים, עד ראשון בבוקר שתסודר עליהם סחורה טרייה. את ההמולה של ימי השבוע מחליפה דממה. שקט. פה ושם משב ריח רע של משהו רקוב, בכל זאת שוק.

לשוק מחנהיודה יש כמה מופעים, הרגיל, בשעות היום כשהדוכנים פתוחים, עמוסים בירקות ופירות טריים והסמטאות גדושות בקונים ומטיילים, כי בשנים האחרונות השוק הפך לאטרקציה תיירותית. בשעות הערב, כשהדוכנים והחנויות נסגרות, זהו המופע השני של השוק, הבלייני. כי אז מגיעים הבליינים לבתי הקפה והמסעדות הרבות. אמנם יש פחות עומס בסימטאות, אבל עדיין, יש חיים. והמופע האחרון של השוק הוא בשבתות וחגים, כשהכל ס-ג-ו-ר ואז אפשר לחזות בתערוכת "גרפיטי התריסים" ללא הפרעות.

הופתעתי איך הכל סגור, למעט שני בתי קפה עמוסים ברחוב בצלאל. אם ת"א היא "עיר ללא הפסקה" לירושלים יש הפסקה ארוכה, הפסקת שבת. ואולי זה דווקא טוב לעצור ליממה אחת. מי אמר שמוכרחים להיות בתנועה נון סטופ. מניחה שלו הייתי תיירת בירושלים הייתי בוחרת להגיע לשוק ביום חול או בשישי בשעות הצהרים כשהבלאגאן מגיע לשיאו. יש משהו מדליק בצפיפות התוססת הזו. לפעמים הדוחק גורם לי לתחושה של too much אבל רוב הזמן אני מתמסרת להמולת השוק בשמחה. מי שהדוחק מפריע לו שיגיע בשבת, ויוכל להינות משוטטות שקטה בסימטאות השוק, סוג אחר של סיור. סיור "גרפיטי תריסים", ביטוי ששמעתי לאחרונה ואימצתי.

רוב תריסי החנויות חתומים בשם Solomon Souza ומתוארכים מ-2016. הציורים הם דיוקנאות בעלי הבעת פנים אקספרסיבית, חלקם אישים מפורסמים שאני מזהה (גולדה, איינשטיין, הרמב"ם, יוסי בנאי וכו'), חלקם לא, אולי בעלי הדוכנים. אני מנחשת שהציורים נעשו בהסכמתם. חיפוש שמו של אמן הרחוב בגוגל הביא את המידע הבא מויקיפדיה:

Solomon Souza (born 1993) is a British-Israeli street artist. He is best known for spray painting portraits of contemporary and historical figures on the metal shutters of the Mahane Yehuda Market ("The Shuk") in Jerusalem, turning them into an after-hours attraction

מצאתי גם את הסירטונים הללו שמתעדים את הצעיר המוכשר בפעולה. כלומר, ריסוס הדיוקן על תריס המתכת נעשה אמנם בשעות הלילה, כשהחנות סגורה, אבל לעיניהם של עוברים ושבים שנעצרים לתעד במצלמותיהם. הייתי משייכת את "גרפיטי התריסים" לקטגוריית "אמנות רחוב" שנועדה לקשט, לעשות נעים בעין. כדי להוסיף חן וצבע לאווירת השוק, שכבר שנים הוא לא אותו שוק שאני זוכרת מהילדות או מהתקופה הסטודנטיאלית שלי. כיום זהו מקום לקניות, לבילויים, לסדנאות צילום, לסיורי טעימות, וגם לסתם שוטטות בעקבות "גרפיטי התריסים".

"גרפיטי התריסים" 

שמחה להציג כאן מבחר מתמונות התריסים שצילמתי בשוק ומקווה שתמצאו בזה עיניין לפחות כמו שאני נהינתי לעבור דוכן-דוכן, להתבונן ולצלם

"גרפיטי הגדרות"

אחרי שסיימתי לשתות כוס קפה שחור to-go, באחד משני בתי הקפה היחידים שהיו פתוחים ברחוב בצלאל, שמה פני לכיוון גן סאקר ובדרך חולפת על פני מרכז ז'ראר בכר. מולו נפער בור עצום באדמה. אתר בנייה, אלא מה, וככל האתרים הוא מוקף גדר ואת הגדר הזו מעטרים ציורים שכבר הספיקו להתבלות ולדהות. מעבר לסיבוב קוראת את ההסבר – כאן מוקם קמפוס ירושלים לאומנויות. אתר הבנייה נותן במה לפרוייקט "גדרות דקורטיביות זמניות": "באמצעות השימוש בגדרות הזמניות של אתר הבנייה כפלטפורמה להצגת אמנות, שואף הפרוייקט להפוך את אתרי הבנייה הפזורים במרכז העיר ממפגע ויזואלי לגלריות זמניות".
כלומר פנו לאמני רחוב ידועים ואמרו להם, הינה לכם קטע גדר חשוף, לבן, נקי, אתם מוזמנים לצייר עליו, לא נמחוק לכם את הציור, להיפך, תקבלו קרדיט, נעזור לכם להתפרסם. חלק מהציורים מעניינים, חלקם סתמיים ואפילו מכוערים למדי. הכי הצחיקה אותי היא ההערה "מה זה החרא הזה" שמישהו שירבט בטוש על גבי אחד הציורים. פשוטי העם שמאסו ב"תחכום" המתנשא והלא מובן של האמנות הויזואלית.
מודה שגם אני לא תמיד מבינה את המשמעות, מה רצו להגיד, שכדי להבין עד הסוף אני נדרשת למחקר קטן, לתשאול של גוגל. זה בעיני הבאג הכי קריטי באמנות העכשווית, כולל אמנות הרחוב, שאינה קומוניקטיבית. שהיא לפעמים "מדברת" בשפה לא מובנת, או שמובנת למעטי מעט. שלרוב נדרש תיווך בין "מה התכוון האמן" לבין עובר האורח שחולף על פני הציור, נעצר להתבונן ולא מבין מה רוצים ממנו. מה שמסביר את התופעה ההולכת וגדלה של סיורי הגרפיטי שמנגישים את הז'אנר הזה לציבור הרחב והסקרן. נדרש מדריך מיומן כדי להסביר "מה זה החרא הזה"…
מה שכן, "החרא הזה" מצטלם לא רע בכלל…

שירת רחוב

כחובבת שירה, אני אוהבת לפגוש מילים גם במקומות לא קונבנציונלים, כשהן כתובות על הקירות ברחוב, בשלט בתחנת אוטובוס, בחדר מדרגות, או בחלון ראווה של חנות מסגרות. נעצרת לקרוא ואם אהבתי, שולחת יד למצלמה, להקליק, לתעד, להוסיף לאוסף.

חזרתי מירושלים לביתי עם שלל נאה של תמונות, וביניהן השירים הללו שליקטתי מהרחובות. להנאתכם.

לסיום הפוסט הירושלמי המלצה על סדרה תיעודית מבית היוצר של כאן על ירושלמים, החיים בירושלים ומה שביניהם. בסדרה מופיעות הדמויות הססגוניות והמיוחדות של עיר הבירה – ירושלים – כנסו ללינק וצפו בסרטונים הקצרים. אני נהניתי מאוד, מקווה שגם אתם.

פוסטים נוספים שעוסקים בגרפיטי ואמנות רחוב בארץ ובחו"ל:

Comments

4 תגובות על “"שלושה דברים טובים שקרו לך היום – שוּט!"”

  1. תמונת פרופיל של ניני אטלס

    פוסט יפה. צילומים נאים!!"גרפיטי התריסים" אכן יפה ומפתה 😊

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ניני, יש לי הרגשה שגם את תאהבי את התריסים הירושלמים. אם אהבת את אלו של ברצלונה. זה מזכיר לי בנות שמתאפרות מאוד יפה, צובעות את העפעפיים שלהן בשלל צבעים ורק כשהעיניים עצומות אפשר לראות הכל. ככה זה בשוק בשבת. אז אפשר לראות הכל, בשקט, בנחת.

  2. תמונת פרופיל של עינת הרשקו
    עינת הרשקו

    מאוד מענינת ירושלים שלך. אהבתי את התיאורים הפיוטיים על רחובות ירושלים. צריכה לקרוא שוב לעומק.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה עינת. מוזמנת בשמחה לשוב הנה, יש פוסטים נוספים שכתבתי על ירושלים. בהזדמנות אשלוף אותם ואצרף קישורים.