החופשה היוונית שלי: אגיסטרי האי הטורקיזי – חלק I

איך להגיד, היום התחיל קצת צולע…. לוקח טיפת זמן עד שמוצאת את החדר החדש באי מס. 2, אגיסטרי. ההסבר במייל היה מספיק ברור, רק שהיגעתי מכיוון אחר. הגברת שמקבלת את פני דוברת אנגלית מינימלית. מראה לי את החדר והולכת. המפתח לחדר כמו המפתחות של פעם, לפני שפורקת את התיק מוודאת שאני מסוגלת לנעול את הדלת. לא. אני לא. מנסה שוב ושוב ושוב, כשהדלת פתוחה, כדי בטעות לא לנעול את עצמי. יורדת לקרוא לגברת. היא מכניסה למנעול, מסובבת ו… ננעל. אמממה… אי אפשר לפתוח. שתינו נעולות בחדר. בטוחה שהמילים היווניות שהיא מסננת הן קללות. הסיסמא לווייפיי שגוייה. אין חדר אחר פנוי? לא, אבל הזמינה מישהו שיבוא לתקן.
מה אני עושה? מחכה? יוצאת לסיבוב היכרות במקום?
קודם כל תירגעי. יש קומקום. תרתיחי מים לקפה עם עוגייה קטנה ליד.
אחרי כמה וכמה ניסיונות סרק להכניס את הסיסמא המכשיר מצליח להתחבר לסיגנל של הווייפיי. נרגעתי. קודם לכן אפשר היה לזהות סימפטומים של מכורה.
מה? גם החדר היקר ביותר בחופשה היוונית שלי, גם מנעול דפוק, גם סיסמא שגוייה. לא יהיה לי אינטרנט??? ובאמת, מה יקרה אם לא יהיה? מניחה שאשאר בחיים, שיהיה קצת שקט, אבל בסוף אחד הניסיונות הצליח, יש קליטה והודעות זורמות אלי.

אחרי שהזרקתי קצת אינטרנט לווריד מכבה את המכשיר ויוצאת לסיבוב היכרות.
נותנת לאי צ'אנס להראות לי עד כמה הוא מיוחד.

לפעמים המילים לא מספיק מדויקות לתאר את תחושת הרוגע ושלווה שמחלחלת לגוף אחרי שהות של כמה ימים באיים. אני מניחה להן ורק אומרת שהשהות כאן לימדה אותי להסתובב בקטן, לפרגן לעצמי מנוחות צהריים. פחות לעשות, יותר להיות. וגם לנוח. טופחת לעצמי על השכם, כי יודעת שעבורי, לשלב מנוחה בתוך טיול חוצלארצי, זה לא עיניין של מה בכך.

בהמשך הרחוב כנסייה בלבן-כחול. באופן עקרוני נמנעת מלצלם בתוך כנסיות. נהנית לנשום את ריח הקטורת ולבחון את העיצוב של הלוסטרה. בכל כנסייה שמכבדת את עצמה יש נברשת מרשימה, שתמיד מסקרן אותי איך היא לא נופלת, עד כמה היא מפוארת ומתוחכמת, מכמה נורות היא מורכבת, כמה חשמל היא צורכת וכו'. מי שיראה אותי מתבוננת יחשוב שאני מתפעלת מהציורים, אבל ישו וחבריו הקדושים לא מעניינים אותי, אני יותר בקטע הטכני של לבחון איך תלו את הדבר הזה ואם יש סיכוי שיום אחד ייפול.

שאלה נוספת: האם חוץ מלקחת כסף מציבור המאמינים הכנסייה גם נותנת בחזרה לחלשים ולנזקקים?
בבת אחת שמתי לב שמאז שהיגעתי לאיים לא נתקלתי בנדכאים ובקבצנים שגדשו את רחובות אתונה.

ביציאה מהכנסייה בית קפה קטן עם שלט של כל סוגי הקפה כולל "Frape". שלא יגידו שאין בי סקרנות להתנסות בטעמים חדשים. מזמינה קפה קר. הבחור שואל כמה סוכר, שיהיה מדיום, להמתיק לי את היום. לקחת או לשבת? שיהיה לשבת. הוא מגיש לי את הכוס, מציע גם סיסמא לווייפיי, מסרבת בנימוס. אין צורך להיות מחוברת כל הזמן. רק בחדר, כמה פעמים ביום, זה חשוב לי.
והפראפה? בואו נאמר שלא נפלתי מהכיסא. זה מר, גם עם מדיום סוכר. לחשוב שיש אנשים שמתים על הטעם. נו, כבר אמרו את זה לפני, על טעם ועל ריח…

מי, מי ביקשה מי ים צלולים בגוונים של טורקיז? מי ביקשה ולא קיבלה? ועוד במרחק הליכה מגוחך מהחדר?
סיבוב ההיכרות הוכיח את עצמו. יש מה לראות באי הנ"ל, בעיקר ים, שכשהאובך ישקע ישנה את הגוון שלו. אבל גם בתנאי התאורה הנוכחיים הוא נראה יפה ומפיק ממני קריאות התפעלות.
מוצא חן בעיני איך היוונים צובעים בלבן את הקווים בין הבלטות במדרכה. זה יוצר סוג של קישוט ותוחם את השטח הכניסה למלון/מסעדה. יש להם רגישות עדינה לאסתטיקה שאני אוהבת, לא מוגזמת. מוצאת פינות חמודות לצלם ומסמנת לי שכל יום אבוא לרחוב המתפתל מעל הנמל לבדוק את צבע המים.

לפעמים המרדף אחרי חוויות מריץ אותנו סביב הזנב של עצמנו. יש לזה אפילו שם "FOMO" כלומר, Fear of  missing out שנאמר בעיקר בהקשר של הרשתות החברתיות, אבל אפשר לאמץ אותו גם לטיול בחו"ל. השקעתי כסף וזמן להגיע עד הלום, ומשהיגעתי, להישאר ספונה בחדר? לא מתקבל על הדעת. הרי בחוץ יש הרבה דברים לראות, לעשות. וכמי שיש לה תיאבון בריא לגירויים ויזואליים, העין לא שבעה ורוצה עוד ועוד ועוד.
השהות שלי באיים מלמדת אותי להסתפק בקטן. הליכה קצרה, כי העיירה בלאו הכי נגמרת תוך כמה רחובות. וגם אם זו לא העונה של הים עכשיו, עדיין, יכולה לשבת ליד הים, לא מוכרחה בית קפה, אפשר למצוא סתם ספסל. להביט בגלים, באנשים שחולפים.
עוברת דקה ועוד דקה, אני לא מפסידה שום דבר. רק מרוויחה. קצת שלווה. קצת שקט. קצת בהירות.

במהלך טיול כשעוברים ממקום למקום לוקח זמן להתרגל לחדר. לא מדברת על ה"מקום" עצמו, לעת עתה מסתפקת בכמה מטרים רבועים עם דלת שסוגרת אחרי ושם אני לבדי, יכולה לפשוט בגדים, לנוח, להיטען בכוחות. בדר"כ זו פעולה אוטומטית שעושים בלי להקדיש לה תשומת לב גדולה מדי, אבל היא חשובה מאין כמוה.
אתמול בלילה כששכבתי במיטה פתאום שמה לב שהמזרון מאוד רך, מהסוג ששוקעים לתוכו. חששתי שאקום עם כאבי גב אך לשמחתי ישנתי היטב. נזכרת ברגע שכיביתי את האור והעיניים מתרגלות לחשיכה, מביטה בחדר הזר, מסמנת את הדרך לשירותים, אם אקום באמצע הלילה שלא אתקל בפינות השולחן.
החלון העיקרי שבחדר הוא דלת שמובילה למרפסת שצופה על חצר פנימית. כנראה שבמחיר ששילמתי לא מקבלים מרפסת עם נוף לים. גם כשהדלת סגורה צלילי באס של מוסיקה שמתנגנת ברחוב מסתננים פנימה. כשאני ערה זה פחות מפריע. גם אני תורמת לרעש הכללי ע"י האזנה לפודקאסטים ותוכניות רדיו. שמה את אטמי השחייה שלי שעושים את מלאכתם ואוטמים את הרעשים של העולם החיצון, מאפשרים לי לצלול לשינה עמוקה.

כבר אמרו את זה קודם, אני לא מחדשת דבר, התמונות שמפרסמים בבוקינג מאוד מטעות. הן מציגות את המקום בצורתו הטובה ביותר על מנת להרשים, כמו אומרות "תבחרי בי".
בחרתי בדירת סטודיו ברחוב מול הים לארבעה לילות כי נראתה סבירה, מרווחת, עם מרפסת, מצויידת במטבחון ושולחן וכל זה במחיר הזול ביותר שמצאתי על האי. הלינה באי הזה יקרה. לא כל המלונות או חדרים להשכרה מפורסמים בבוקינג, חלקם עדיין סגורים.
בזמנו, בטיול תרמילאי הראשון שלי, כשהיגעתי לנקסוס, המקומיים חיכו בנמל למעבורת והציעו חדרים לתיירים שהגיעו. או שהייתי הולכת ברחובות ושואלת למי יש חדר פנוי, משווה מחירים. היום זה לא עובד ככה. מזמינים מראש לפי מחיר, מיקום, תמונות והמלצות.
אם כי, אחרי השיטוט של אתמול ברחובות, נראה לי שטייל אמיץ יכול פשוט להגיע לאי ולצאת לסיבוב, לבחור את המקום שנראה לו ולהיכנס לשאול אם פנוי. לבקש לראות את החדר ורק אם החדר והמחיר מצאו חן להיכנס ולשלם. זה אפשרי כשהעיתוי הוא לפני העונה הבוערת. כשהעונה בשיאה ייתכן שרוב המקומות יהיו תפוסים או מוזמנים מראש.
עולם התיירות השתנה, הפך לדיגיטלי, אבל עדיין הדרך הטובה ביותר לחוות מקום היא דרך הרגליים. לזה עדיין לא המציאו אפליקציה.

מרתיחה מים לקפה מס. 2 של בוקר שישי, חג פסח היום בישראל. כאן יחגגו את הפסחא ביום ראשון. אתמול בלילה הדליקו את האורות בכנסייה, זו עם הלוסטרה הגדולה, והכומר השמיע זמירות ברמקולים. נאמר לי שבשבת ובראשון המקומיים יחגגו. סקרנית איך. אם גם הם עושים מנגלים. בשוק באתונה ראיתי למכירה מתקן צלייה שמסובב נתח ענק של חייה על האש. קונספט מזעזע עבור צימחונית.
לפני כמה ימים גיליתי את הגרסה היוונית לבורקסים. כלומר הם היו שם מהיום הראשון, פשוט לא התייחסתי אליהם כאל אוכל אפשרי עבורי, עד הפעם הראשונה שקניתי אחד טרי במאפייה… זה טעים אבל מותר לי רק אחד ביום.

הים בצבע תכלת בהיר, שקט, רגוע, כמו פלטה חלקה. הקו בין הים לשמיים כמעט שלא נראה, מטושטש, לא ברור היכן הים נגמר ומתחיל הרקיע. לא נשמע רחש של גלים, פה ושם דיבורים של אנשים או מכונית שחולפת. צילצולי פעמונים מכיוון הכנסייה.
בהמשך הכביש המקביל לקו המים, בדרך שמובילה מהעיירה שלי, סקאלה, לעיירה הסמוכה רואה את הכומר. סיים את משמרת הבוקר שלו ואולי חוזר לביתו, או לכנסייה השנייה, זו שתצלצל בפעמונים כשאעבור לידה.

תוך פחות משעה של הליכה בקצב איטי מגיעה לפאתי העיירה. יאכטות שמפליגות, שני ילדים קטנים וגולדנית ששוחים בים.
"אבא, אני צריך את המצלמה". ישראלים. הסתכלתי על הכלבה ואיך ששיכשכה בים הרדוד ולא יכולתי שלא לחייך.

בהקשר של "צריך", נזכרת בציטוט שקראתי הבוקר של רבי שלמה אבן גבירול שמצא חן בעיני:
"בקש מה שאתה צריך לו ועזוב מה שאינך צריך לו. כי בעזיבת מה שאינך צריך לו השגת מה שאתה צריך לו".
על ההבדל בין מה שצריכה לו למה שאיני צריכה לו ועל השחרור ממה שאיני זקוקה לו יותר וכמה מקום זה מפנה למה שצריכה לו שייכנס לחיי. סוג של "ביעור חמץ" פנימי שרצוי שאדם שיעשה מעת לעת.

הינה מה שאני צריכה לו הבוקר, מקום קטן ליד הים, שקט, לגימה של מים, מבט שמתבונן מהופנט בגלים העדינים, הטורקיזים שבאים והולכים.
הכדורים השחורים שאני רואה במים הם קיפודים. זו חייה שמזכירה הרבה אנשים, מבחוץ דוקרים, חדים, ציניים, עוטים שיריון קוצים. מפנים משהו רך שזקוק למגע.
איך אני יודעת? פעם גם אני הייתי כזו. ובהקשר של לעזוב מה ש"אינך צריך לו", למשל להשיל קוצים, לקלף קליפות, לפרק מחיצות שיוצרות נפרדות על מנת להשיג מה ש"צריך לו", שזה מגע אוהב, קירבה, הקשבה, קשר, חיבור.

אחת וחצי, חזרה בחדר. איך בבת אחת נהייה חם. השמש יצאה, אף לא ענן אחד מסתיר אותה והיא קופחת בעוז. מצד שני, ההתבהרות הזו משפיעה על הגוון היפה של הים, צובעת אותו בגוונים של תכלת-טורקיז בהיר. לו היה לי רחפן הייתי מצלמת את הים במבט על, מקבלת תמונה שמראה את הגוונים השונים בהתאם לעומק.
בגלל זה כשחולפת על פני סופרמרקט ורואה סטנד של גלויות נעצרת והיד נשלחת מעצמה לבחור שתיים מהאי אגיסטרי שיתווספו לאוסף הגלויות היווניות שלי.

התעייפתי. אין לי אפליקציה שסופרת צעדים וגם לא חשוב לי למדוד כמה בדיוק הלכתי. מכאן לשם, הלוך חזור. מזלי שהחדר נגיש, שהמפתח החדש פותח את הדלת בקלות, שהמרפסת משקיפה על חצר פנימית, ככה שיכולה לחלוץ נעליים, לפשוט בגדים, לשטוף מעלי את הזיעה ולשכב במיטה עם הנייד למנת האינטרנט היומית שלי.

בשבע יצאתי מהחדר לסיבוב בחוץ. השמש החזקה של הצהריים צרבה ועייפה אותי, בשעות הערב היא נעימה וכשתסתלק יהיה קריר.
יוצאת לרחוב, מגיעה לאיזור הנמל ופתאום לים יש צבע כחול. כאילו מישהו העביר מטלית לחה וניגב את כל האבק שהעכיר את האוויר בימים האחרונים. פתאום הכל בהיר, נקי, ברור. כולל האי אגינה שמונח ממול, האי הגדול ממנו הפלגתי אתמול.

היוונים חוגגים בסופ"ש הזה את הפסחא, ככל הנראה מסביר את הנוכחות הגדולה באופן משמעותי של התיירים באי. האווירה שקטה, נעימה, נינוחה. תיירים לבושים יפה, אחרי מנוחת צהריים ומקלחת יוצאים אל "מתחם" המסעדות ברחובות שליד הנמל.
עדיין לא רעבה ומנצלת את שעות האור האחרונות להליכה לכיוון השני של הנמל. כזו אני, יש לי דחף לחקור כל מקום ביסודיות, למרות שבסופו של דבר מדובר בבית ועוד בית, יער אורנים, נוף משקיף לים, כי הדרך עולה כלפי מעלה, מעל קו המים. עוברת ליד טברנה ומסמנת לי לבוא לשם מחר, לקפה ולכתיבה.

המלונות שאני חולפת על פניהם נראים לי "שווים" יותר מהחדר שלי, נעימים יותר, שקטים יותר.
לא יאומן איך אני לוקחת את עצמי למקומות כ"כ מרוחקים, כ"כ יפים, ולאן שלא אלך ההשוואתיות בעיקבותי. וכי למה להשוות? בבוקר כשצעדתי ברחובות של העיירה הסמוכה והיגעתי עד הכביש שהסתיים מטר מהים, חלפתי על פני בתים פרטיים, בני שתי קומות, לא פאר מנקר עיניים, אבל מספיק מושך תשומת לב לעצור להתבונן ו… לקנא. פתאום תופסת שאני מקנאה בהם, בבעלי הבתים היווניים שגרים בכזה מקום קטן, שקט, שליו, מרחק הליכה מהים רחב הידיים. עכשיו כשאני הולכת לאיטי ברחובות וחולפת על פני זוגות, אני מקנאה בהם, מקנאה במשפחות, בחבורות, בביחד שלהם לעומת הלבד שלי.
הקנאה הזו עולה במעלה הגרון ויש לה טעם חמוץ.
חכי רגע, אני פונה לגברת קינאה, עדיין יש אור, בואי נשב פה על המעקה ונדבר קצת.
מה את רוצה לומר לי? מה הבעיה? על מה את מסתכלת, על מה שיש לאחרים, מה שנדמה לך שיש לאחרים ולך לא?
בואי ננסה תרגיל, בסדר? נסי לחשוב על מה האחרים מקנאים בך. הסתכלת על הבתים, על בני הזוג, על המשפחה, על החברים שיש לאחרים וקינאת.
אולי יש אנשים שמסתכלים עלייך, על מה שיש לך, ומקנאים בך?
גברת קינאה: אמממ…. יכול להיות.
אני: לא יכול להיות, בטוח. כולם מקנאים בכולם. תחשבי על מה אנשים יכולים לקנא בך.
שתינו סופרות לפחות עשרה דברים שזה לא המקום לפרט.
ספירת המלאי מראה לגברת קנאה שגם לי יש "דברים" או תכונות שאין לאחרים שראויות לקנאה. זה מרגיע אותה והיא נאותה ללכת לדרכה.

קמה עכשיו וממשיכה הלאה לכיוון הים, לתפוס צבעים של שקיעה. השקיעה מצטלמת ממש יפה, השקיעה הפוטוגנית הראשונה מאז היגעתי ליוון.
בואו ניקח את היוונים לדוגמא. אלו שיש להם כסף, שיש להם בית פרטי באי, שנוסעים עם המכונית מאתונה לפיראוס, עולים עם המכונית לבטן המעבורת ושטים עד לנמל היעד. כשמגיעים נוסעים לבית השני שלהם או למלון, לסוף שבוע או לחג או לכמה ימים באמצע השבוע, באמצע הקייץ כשחשקה נפשם בטבילה מרעננת בים.
על פניו, כייף גדול. סיבה מצויינת לקנא בהם. אבל אני רואה רק את הקליפה החיצונית. אני לא רואה את היתרה בחשבון הבנק, אבל בהחלט רואה אומה שלמה מוטרדת ממצב כלכלי רעוע, מחוב עצום לאיחוד האירופי, מהאיום לנדות אותה מחוץ לאיחוד אם לא תעמוד בתשלומים.

הקינאה מתעתעת. היא מראה את מה שחסר לי, מה שאני משתוקקת אליו שנדמה לי שאני מזהה באחרים. במקרה שלי היא ראתה בית, שייכות, אנשים, ביחד. מה שלא בנמצא אצל אישה שמטיילת לבד, שרחוקה מחבריה, משפחתה, מכריה, ביתה.
את באמת רוצה בית גדול, שתי קומות, עשרה חדרים, גינה וכו' באי יווני? מה תעשי כאן? לא תשתגעי אחרי חודש-חודשיים? לא תתגעגעי למרחבי המדבר? לחברים שלך? לעיסוקים שלך?


~ המשך רשמים, חוויות והגיגים מאגיסטרי בפרק שיפורסם שבוע הבא ויחתום את סדרת "החופשה היוונית שלי" ~


לקריאה נוספת
מתוך הבלוג "המשוטטת" של אלישבע זלצר:


פרקים מתוך "החופשה היוונית שלי":

Comments

2 תגובות על “החופשה היוונית שלי: אגיסטרי האי הטורקיזי – חלק I”

  1. תמונת פרופיל של משה
    משה

    את מגשימה חלומות שאנשים אחרים רק חולמים

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה משה. אני מאמינה שאם זה אפשרי עבורי, זה אפשרי גם לאחרים שחולמים…