החופשה היוונית שלי: אגיסטרי האי הטורקיזי – חלק II

כשתלכי לישון הלילה, תירדמי מחייכת, אני אומרת לעצמי. זה מתכון בדוק לאושר, לשביעות רצון, להכרת הטוב. הרי את כאן לעשות את מה שהכי בא לך לעשות בעולם. בא לך יוון, הינה את ביוון, בא לך אי, הינה את על אי מוקף ים טורקיז.

"שבת בבוקר, יום יפה, אילנה שותה עוד כוס קפה"… חושבת שלו היה לי חדר מפואר עם מרפסת צופה לים אולי לא הייתי רוצה לצאת החוצה ומפסידה את כל ההרפתקאות שעוד אחווה היום. החדר שלי בסדר גמור ונעים להיות בו בשעות החמות של היום, אז עד שיתחמם יוצאת לסיבוב נוסף. נדמה לי שאין דרכים חדשות ללכת בהן אחרי שאתמול ושלשום כיסיתי ביסודיות את רוב הכבישים וההסתעפויות.
הבוקר אני יוצאת לרחוב בידיעה שאחזור אל אותם המקומות, ושזה בסדר גמור כי לא מוכרחים כל הזמן רק "חדש". חכו, זה עוד יבוא לי בהפוכה בהמשך היום.

לו ידעתי לרכוב על טוסטוס הייתי שוכרת אחד ורוכבת עליו ברחבי האי, עזבו טוסטוס, אופניים, אפשר להתנייד כאן גם עם אופניים. כמה פעמים אמרתי לעצמי, אז הינה אני אומרת שוב. אילנה, אופניים! תתגברי כבר על הפחד ותעלי על אופניים!
בהתחשב בנסיבות שאין ברשותי שום כלי תחבורה רק שתי רגליי, אני הולכת ברגל. עולה ברחוב קטן שנדמה לי שעדיין לא ביקרתי בו. חולפת ליד טברנה שמתנגן בה השיר she של אלביס קוסטלו. שיר ישן שפעם היה סוחט את בלוטת הדמעות, זה קרה עם עוד כמה שירים שלו, היום כבר לא.
מתיישבת על ספסל אבן בצל, לשמוע בכל זאת את השיר, לכתוב לי כמה מילים שמסמנות זיכרון. זיכרון מפעם, לעומת זיכרונות חדשים שאני צוברת עכשיו.
מעניין אילו זיכרונות יישארו טבועים מהחופשה היוונית אחרי שתסתיים.

מרימה את המבט המסך הסלולרי, מולי עץ שסק. גם עצי תאנה, רק שהיא עדיין לא חנטה פגיה והשסק כן. רשות הכלל, מותר לי לקטוף אחד או שניים. אממ… טעים…. מי שיגיע לאיים לקראת סוף בקייץ, יהיה לו כזה שפע של תאנים על העצים.
זה אכן רחוב שעדיין לא הלכתי בו, הוא עולה מעלה, נושק להר שמכוסה יער אורנים. הרחוב הקיצוני ביותר בעיירה הקטנטונת. הים למטה בתכלת בוהקת-מסנוורת.
גם היום יצאה שמש חזקה אם כי בצל נעים. בצל עץ זית מתיישבת על גדר האבנים לכתוב כמה מילים. סוג של תיעוד המחשבות כפי שהן באות בזמן אמת. בלי לערוך מדי, בלי להקפיד על ניסוח מסוגנן מדי. ככה, כמו שזה מתנסח, זה טוב.

הערה קטנה: לו גם אנחנו היינו מעתיקים מהיוונים את שיטת הסיד הלבן ומסיידים הכל בלבן, כולל גדר אבנים בשולי הכביש, פסים ישרים שמסמנים שוליים וגם סתם פסים מתעקלים בכניסה לבית, זה היה הופך את המרחב שלנו לנקי יותר?
לצבע הלבן יש אנרגיה של ניקיון, שווה לנסות.

אני מפספסת את הפריחה האביבית בארץ, אבל במחשבה שנייה אני לא "מפספסת" דבר. גם כאן נהנית לעצור ליד פרגים, חרציות, הפרחים הוורודים הענקיים עם העלים הבשרניים שפורחים ממש על קו המים. אתמול ראיתי פרח חדש, צהוב, מזכיר פרגה. הבוקר צילמתי פרח וורוד, מזכיר פרח דומה מהארץ, לא זוכרת את שמו.
כך או כך, האביב ניכר גם כאן, אמנם בקטן, אבל לא פחות יפה ומשובב את העין.

תוך כדי הליכה אני מפנה את עדשת הקנון שלי למרפסות של בתים, מלונות. מנסה להבין למה יש לי משיכה כזו גדולה ל"מרפסת" .
אולי כי אין לי מרפסת משלי, למרות שהייתי מאוד רוצה. חזרנו לעיניין הקנאה? או, לא! הבוקר אני צועדת לבד, לא מעוניינת באורחות.
אני אוהבת מרפסת כי יש בה משהו מאוד יפה, היא מסמלת את התפר שבין הפנים לחוץ. על הציר שבין להיות בבית לעומת להיות בחוץ אני רוב הזמן בקצה של "החוץ". לכן מרפסת יכולה לחבר בין החוץ לפנים בצורה עדינה יותר.
לי בבית יש חצר קטנה עם מדרגות על תקן של כסא ישיבה. גם זה טוב.
מה פתאום נזכרתי בבית שלי? מתגעגעת? לא, רק חושבת שאם מזג האוויר בארץ מתחמם בשבת הבאה אסע לטבול בים.

11:30 על המזח הריק. משפחה יוונית עם חכות, מנסים כוחם בדייג ואנוכי שהתיישבתי בפינה, עם הגב לשמש, פורשת את ארוחת הבוקר שלי. מאפה תפוחים (כי בורקס הגבינה החביב עלי נגמר), יוגורט בטעם בננה ובננה. מולי הים הגדול.
ביררתי מתי יוצאת המעבורת הראשונה לפיראוס. 10:45. הם יוונים והם לא ממהרים לשום מקום. כנ"ל אני. כשאגיע לאתונה, אגיע, עד אז אני כאן. נהנית מהמרחבים של הים הפתוח. וגם ממאפה תפוחים.
למדתי מילה חדשה ביוונית, "פיציקטו" שזה פיצי, פיצפון. דומה לעברית אני מנחשת, כי זה נאמר בהקשר לדגיגים הפיצים שהילד מנסה לדוג.
רק שואלת, בשביל מה. למה לא להשאיר את הדגים בים. ועונה לעצמי, כי אז מה יאכלו התיירים, ממה יתפרנסו המקומיים.

אחרי ארוחת הבוקר צועדת במעלה הרחוב לאותה נקודה בה היבטתי בים ביום הראשון באי ואמרתי לכאן אחזור לצלם. המים היום בגוון טורקיז משגע. כל כך יפה, כל כך מרגיע. להתמוגג מרוב יופי, מהשילוב בין טורקיז של ים לירוק של עצים. אלו בדיוק הצבעים האהובים עלי ביותר.
מישהו הניח כאן את מפת האי ובזה הרגע היא שלי, תשמש חומר גלם לפרויקט "גלויה ביום" שמדי פעם מקדישה לו זמן (כאן אפשר לראות את מבחר הגלויון מיוון )

ממשיכה למועדון הנטוש, פינה שלפני יומיים היתה שלי בלבד, היום כבר לא, נופשים בבגדי ים שוכבים להשתזף על הסלעים ממול, משפחה יוונית בדיבור שלא נגמר ואז המילה "רילקס" נזרקת לחלל הים הנפלא, במבטא יווני כמובן. אני מחקה את המבטא בלב ומחייכת.
נראה לי שמצאתי תחליף ציפרלקס לזמנים של אנרגיה ירודה ומצב רוח נפול. יוונית!

התחנה הבאה, הטברנה של אתמול. חלפתי על פניה והיתה מלאה תיירים, לא התחשק להיכנס אז המשכתי הלאה.
בגלל שיצאה השמש, בגלל שחם, בגלל ששבת, בגלל שיש תיירים שרוצים לטבול בים הם מוצאים פינות קסם. אני יורדת אל קו המים בעקבותיהם, מוצאת סלע מוצל לשבת, להתבונן בים
משם ממשיכה לכיוון היער, ראיתי קודם אנשים הולכים בשביל, סקרנית לאן. וטוב שהנחתי לסקרנות להוביל אותי, כי היגעתי להיילייט של האיים של יוון.
מבט מלמעלה על קו חוף מפורץ בגוונים של כחול-טורקיז. מים צלולים שנגלים דרך עלי המחט של האורנים.
כלומר, להתעלף מרוב יופי.

אבל זה לא מספיק, רוצה לראות מה יש בהמשך. ואז… ההייליט הכי מהמם של האי היווני הזה, פיסת חוף שהשאירה אותי לרגע ללא נשימה.
כמה יופי קיבלו האיים של יוון! אי אפשר שלא להתפעל ולא לרצות לרדת למטה. מהיכן הירידה? היא לא נראית מסובכת רק שאין לי בגד ים… גם זו לא אמורה להיות בעייה כי רוב האנשים על החוף ערומים. ביוון תתנהגי כיוונית, חולצת נעליים, מורידה בגדים, נשארת רק בתחתונים כי יש גבול כמה אני מוכנה להתערטל בפומבי, ונכנסת לטבול בטורקיז המשגע.
והמים? קפואים זו לא מילה. קרח. קרח טורקיז שמזרים את הדם בדקירות. אלו רגעים שסבל והנאה שזורים זה בזה. לא הייתי מוותרת על אף רגע.
אח"כ מתייבשת בשמש, מתלבשת, מצלמת עוד כמה קליקים את הטורקיז המשגע הזה ולאט לאט חוזרת לחדר כי כבר אחרי שלוש ואני רעבה ועייפה.
מזל שיש לי יום נוסף להיות באי. אבוא לכאן מחר, מבטיחה לעצמי, עם מגבת, בורקס גבינה, מים וספר.

"הם השתגעו לגמרי", ממלמלת לעצמי כשהשעון מראה חצות, חצות ורבע, חצות וחצי. מאחת עשרה בלילה החלה סידרת פיצוצים אינטנסיבית של זיקוקים לרגל הפסחא.
"די, הגזמתם לגמרי, תנו לישון", מתלוננת ביני לביני. מסתבר שזיקוקים ורעש מוגזם אינם נחלתם הבלעדית של הישראלים. זהו כנראה ביטוי לשימחה, לחגיגיות, גם אם זה בא על חשבון רעש גדול שחודר לרשות הפרט העייף, שרוצה לישון בשעה סבירה.

הבוקר אני לא מתעכבת בסימטאות, פני אל החוף של אתמול. בדרך עוצרת ביער ויושבת על שפת המצוק לבראנץ' של יוגורט ובורקס. נשבעת לעצמי שכשחוזרת הביתה נגמלת ממאפים ומתוקים. עד אז מותר לי. אני בחופשה.
חברה כותבת לי הבוקר בוואטסאפ:

"במקרה שלך למשל, החוויה אינה זוגית. כמעט כל התיירות שנמכרת לאיים, מוכוונת חוויה רומנטית וכו'. כך שלקרוא אותך בהחלט מהווה זווית אחרת שיכולה לעניין קוראים/מטיילים מהסוג 'שלנו'." (כלומר נשים שמטיילות לבד)

וצודקת. בזמן נופש לארוחת בוקר יש קסם מיוחד. זה הזמן לפתוח את היום בחברותא, עם כוס קפה ומה שלא יהיה לאכול. האוכל הוא רק התירוץ להיות ביחד, לשוחח.
כשלבד, אין עם מי לחלוק את הקפה של הבוקר, לספר לו איך ישנתי הלילה. לפעמים אני מדליקה את ידידי הסלולרי, לפעמים פותחת את פנקס יוון שלי למלא עמודים. לפעמים סתם לבד. לגימה מהקפה, לעיסה ממה שזה לא יהיה ומבט בלוקיישן בו נמצאת.
סיימתי לאכול, אפשר להמשיך הלאה, לכיוון הים שתוהה איזה גוון יהיה לו בתנאי התאורה הנוכחיים.

הייתי בטוחה שאכתוב מהחוף כמה שמקסים כאן וכו', אבל בפועל לא ממש. כשהיגעתי לפני 12 בצהריים לא היו הרבה אנשים, מצאתי פינה מוצלת, פרשתי מגבת, שמתי את התיק כמשענת, הוצאתי את הספר וסיימתי את הפרקים האחרונים.
אח"כ הגיעו עוד ועוד אנשים. גם חבורת בנים, בני 11 או 12, חלקם דובר אנגלית, חלקם מה שנשמע לי כהולנדית. לא ברור היכן ההורים שלהם, למה מכל רצועת החוף בחרו להתמקם דווקא מולי, למה במקום להיות במים הם זזים בלי הפסקה, למה לעזאזל הם מוכרחים לזרוק אבנים למים?
משהו באנרגיה הקופצנית, חסרת המנוחה שלהם  מציק לי. שילכו כבר. או שאוותר על הצל ואתרחק מהם.
יתר המבוגרים שכאן, רובם הגדול עירום כביום היוולדו, שוכבים, ישנים, יושבים, מדברים. לא מפריעים.
הילדים הלכו. בסופו של דבר נראה שהשתעממו והלכו להוציא את המרץ במקום אחר.

אחרי שהלכו, בבת אחת שקט. נכנסתי קודם לים, אחרי ההלם הראשוני של המפגש בין הגוף החם למים הקרים, הגוף מתרגל ונעשה נעים במים.
יש במים מדוזות קטנטנות, שקופות, לא צורבות, שונות מהגדולות והמזיקות שמבקרות בחופי הים התיכון שלנו.
במקום חול יש אבנים. קטנטנות, בינוניות, גדולות. חלקות. בגוון לבן. מים שהים שטף ושטף והחליק אותן. זו תחושה אחרת לדרוך עליהן בכפות רגליים יחפות לעומת החול הזהוב המוכר מרוב החופים.

ארבע אחה"צ, רגע לפני שקמה והולכת מהחוף כותבת כמה מילים, שיזכירו לי אח"כ את החווייה.
מוכרחה לציין שחלק מהחוויה היה העירום שאני לא מורגלת בו בחופי ארצנו. כל מי שבא הנה פושט בגדים או שנשאר בבגד ים. העירום מתקבל בטבעיות. המבט משוטט בין הים לחוף, נתקל בגוף עירום של אישה, של גבר, מתעכב קצת, ממשיך הלאה, שמיים, גלים של ים, אישה עירומה טובלת במים, גלים נשברים על קו המים, אישה עירומה יוצאת מהמים, גברים שוכבים על החוף תופסים תנומה בשמש.
גם אני נכנסת למים, זה ים שתענוג לשחות בו, לצוף. השמש נעימה, לא צורבת, שמחה שיצאה כי בימים הקודמים, כשהסתתרה היה בלתי אפשרי להיכנס לשחות.

מעסיקה את עצמי בדברים קטנים כמו לאסוף אבנים עגולות קטנות ולצבוע אותן בגוונים של כחול. לא ארזתי הרבה חפצים, כל חפץ שארזתי עשיתי בו שימוש, למעט הצבעים. עדיין לא ציירתי, הינה ההזדמנות לצבוע אבנים ואח"כ לערום אותן לרוג'ום כחלחל קטנטן על רקע המים, לצלם, להכניס לשקית שתישאר בתיק ותילקח הביתה, מזכרת מהאי היווני הטורקיזי.

אח"כ הנחתי את הראש על התיק ונרדמתי. כזו תנומה נעימה, פוקחת עיניים והשעה חמש. זמן לזוז, לאכול משהו.
בדרך חזרה לכיוון החדר רואה מעבורת גדולה עוגנת בנמל, הגיעה נגלה חדשה של מטיילים, ביניהם צעירים רבים עם תרמיל גדול, מזרון ואוהל. פניהם ככל הנראה לחוף ממנו שבתי.

אותה טברנה שחלפתי על פניה וסימנתי לי כמקום טוב לקפה, עכשיו הומה אדם. מוסיקה יוונית בפול ווליום, אנשים סביב שולחנות אוכל עם צלחות ריקות. מה שהסתובב בוקר על שיפוד ענק על האש עכשיו מתעכל…
המנה הקבועה שלי במסעדות, ספגטי ברוטב עגבניות וזזיקי, מדי פעם מגוונת בסלט יווני. חוץ מזה לא משנה. מצאתי מה טעים לי ומזמינה אותו הדבר בכל מסעדה אליה מגיעה. למה? כי מנה מנצחת (במושגים שלי) לא מחליפים.
אני מתבוננת ביוונים ביום חגם, מרביצים מופע זיקוקים רועש עד חצות הליל, עושים מנגל עצום מיימדים, אוכלים, שותים כמה כוסות אוזו, ברקע מוסיקה, מי שבא לו קם לרקוד. בקיצור, שמח. החג נמשך גם מחר ובראשון למאי גם יום חופשי מעבודה, ככה שמקומיים רבים עשו גשר ויצאו לחופשה בת שבוע.
בארץ חוזרים לשגרה אחרי חופשת הפסח הארוכה. מניחה שיש מי שנושם לרווחה שנגמר.

בגלל שרוב היום ביליתי בים, בחוף שמכונה "nude beach", חלק מהזמן בשמש, מרגישה עייפה וחסרת סבלנות למוזיקה ולהמולה, ניגוד מוחלט לשקט שחוויתי בחוף הים. מחכה שהפסטה שלי תגיע, להרגיע את הבטן שדורשת פחמימות. מכאן, תוך דקה וחצי אני בחדר, מקלחת, קפה ואחרי מנוחה קצרה אצא להליכה בטיילת, עד שיחשיך.
זהו הלילה האחרון באי היווני ומי יודע מתי תיקרה בפני הזדמנות לחופשה נוספת בסגנון זה.
אולי הקייץ אחרוג ממנהגי ואטוס לנופשון לאחד האיים הקרובים לישראל. הילדים שהשליכו אבנים לים, הרעש וההמולה במסעדה הזכירו לי שיש סיבה למה נמנעתי מנופשונים כאלה.

בוקר. עוד עשר דקות תגיע המעבורת הגדולה ותאסוף לתוכה מכוניות, ג'יפים, אופנועים, אופניים, אנשים, כלבים. וגם אותי.
בזה תם פרק האיים בחופשה היוונית שלי.

פירגנתי לעצמי שמונה לילות בשני איים, אגינה ואגיסטרי, איים שלדברי הבחורה המאופרת בכבדות מה-Tourist Information אין מה לעשות בהם יותר מיומיים.
נכון, אין הרבה מה "לעשות" וזה בדיוק המקום להחליף דיסקט מעשייה להווייה. להסתפק גם בעשייה מועטה, מצומצמת, נטולת אטרקציות.
עברו עלי כאן הרבה רגעים, חלקם יפים יותר, חלקם פחות, חלקם מהנים יותר, חלקם פחות. לפעמים הציקה לי הבדידות, לפעמים בכלל לא שמתי לב לעובדה שאני לבד.

 ~ תמו שבעת הפרקים בסיפור אודות "החופשה היוונית שלי" ~
מודה לכל מי שעקב, קרא והגיב. תודה שבחרתם להצטרף אלי למסע


פרקים מתוך "החופשה היוונית שלי":

Comments

2 תגובות על “החופשה היוונית שלי: אגיסטרי האי הטורקיזי – חלק II”

  1. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    שלום אילנה.
    תודה על הפוסטים היפים והשיתוף. מחכה לחדש בכיליון עיניים.
    דניאל.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה דניאל, זה היה הפוסט האחרון בסדרה על יוון. כעת מטיילת בהודו, משתדלת לעדכן את הדף של הודו ברשמים תוך כדי תנועה.