החופשה היוונית שלי : אמנות פרועה ברחובות אתונה

ביום השני שלי באתונה אחרי שסיימתי את הביקור באקרופוליס, נכנסתי למודיעין לשאול כמה שאלות. התיישבתי מול אישה שביקשה לדעת במה תוכל לעזור לי. התחשק לומר לה, תעזבי שאלות טכניות, איך מגיעים מכאן לשם, אולי במקום תוכלי לספר לי בכמה גוונים של צלליות השתמשת לצבוע את העיניים.
היו לה עיניים קטנות ומוקפות שכבות של צבע בגוונים מדהימים. אילולא התביישתי הייתי אומרת לה כמה האיפור שלה מדהים בעיני…

זה בדיוק מה שקיבלתי למחרת בבוקר כשיצאתי לרחובות העיר. מכה של צבע בעיניים.
הנחתי למפה ונתתי לרגליים להוביל בין הסמטאות של שכונת פסירי. מצאתי כיתוב בשם "פרויקט אמנות", שיכול להסביר את כמת הציורים הגדולה שככל הנראה נוצרה במסגרת אותו פרויקט.

באופן כללי אתונה עמוסה בגרפיטי, עוד בשדה התעופה ראיתי שלט שהתהדר שקירות אתונה הם כמו קנבס. אמת. אפשר למצוא הכל על הקירות, החל מקשקושים סתמיים עד ציורים מושקעים בעירבובייה מהממת חושים. בעיקר את העיניים.

כחובבת צבע, אמנות, אמנות רחוב, וביטוי עצמי באשר הוא, רחובות אתונה העניקו לי חווייה מיוחדת.
דומה לזו כשנעצתי מבט בעיניים המאופרות בצבעוניות יוצאת דופן של אותה יוונייה אדיבה.

יורדת מהחדר לרחוב בוחרת ללכת ברחוב אחר שעדיין לא הלכתי בו. באיזו עוד עיר בעולם אצעד להנאתי ברחוב סוקרטס או היפוקרטס. הרחוב העונה לשמו של הפילוסוף האתונאי שאמר שכל מה שהוא יודע זה שאינו יודע, הוא רחוב עלוב למראה. בבוקר שבת רוב תריסי החנויות מוגפים וכמעט כולם מרוססים בצבע.
זהו הדבר הבולט ביותר לעין ברחובות אתונה, הגרפיטי. עומס גדול של קשקושים צבעוניים, זה על גבי זה בחוסר סדר. למבקר מבחוץ נדמה שכל מי שבא לו לוקח פחית ספריי ומרסס.

רוב הגרפיטי שראיתי ברחבי העיר הוא מסוג tag, כלומר כיתוב טקסטואלי, לרוב באותיות לא קריאות. הרוב הגדול מכוער וחסר כל ייחוד, פה ושם ניתן למצוא משהו יפה ומושקע. לכן מכל שפע התמונות שצילמתי בחרתי להראות כאן את ציורי העיניים, אלו שמשכו לי את העין, גם אם רובם הגדול לא מצאו חן בעיני. ברור לי לחלוטין שמטרתו של הגרפיטי אינה למצוא חן בעיני המתבונן, שבמקור זוהי אמנות חתרנית וכו' וכו', אבל משהו קרה לג'אנר הזה באתונה והוא איבד כל רסן.

לו הקירות היו מדברים היתה נשמעת כזו צעקה גדולה בעיר, קקופוניה שלמה של אנשים שרוצים להשמיע את קולם, ולו רק כדי לומר את שמם. להגיד, הינה אני.

אם פעם עיריית אתונה טרחה למחוק את הכתובות, היום המאמץ מיותר לחלוטין. חבל על הצבע, הזמן, המאמץ והכסף שצריך להשקיע כדי לנקות את העיר או לפחות את הרחובות בשכונות התיירותית.
שיא אוזלת היד של הרשויות בא לידי ביטוי בעיני בקרונות הרכבות התחתית, שגם הן מצופות כתובות גרפיטי חסר טעם. כאילו אמרו if you cannot beat them, join them, אם הם כבר מרססים צבע, יאללה, נשתמש בזה כדקורציה מגניבה. בעיני זו דקורציה כעורה ומוגזמת. "מגניבה" היא לא. באמת שלא.

בדומה לארכיאולוגיה, גם אמנות הרחוב באתונה זקוקה לתיווך. לסיורים מודרכים ע"י תושבים מקומיים שמכירים את הסצינה מקרוב ויכולים לנפות את הרעש ולקחת את התיירים לקירות היצירתיים, היפים, המעניינים יותר. אולי גם לספר על אמני הרחוב שפועלים בעיר. מי שלא משתתף בכזה סיור ופשוט הולך ברחובות, כמוני, רואה הצפה של דימויים, צבעים, צורות. עומס, ויזואלי שמפוזר בכל מקום, עד שבסוף גם עין סקרנית כמו שלי מתעייפת ומתייחסת לויזו'אל כאל תפאורת רקע.

אני יודעת היטב שזהו אמצעי ביטוי שהפך בשנים האחרונות לפופולרי, אבל באתונה קיבלתי רושם של הזנייה. משהו שעשו בו שימוש כ"כ אינטנסיבי, עד כדי כך שהמסר החתרני והמחאתי התמסמס והפך ל"קישקוש ציבעוני".
ביום הראשון, כשהעין היתה עדיין סקרנית, הייתי מוקסמת, כשהיגעתי לשכונת פסירי, המקבילה היוונית לפלורנטין התל אביבית, הסתובבתי מסימטא לסימטא בעיניין גדול. ביום החמישי לשהות שלי בעיר, כשאני מגיעה לביה"ס הגבוה לאמנות של אתונה, ליד המוזיאון הארכאולוגי ורואה את הקירות החיצוניים של המבנה מכוסים קשקושים, משהו השתנה.
המבט מפסיק להיות מוקסם והופך לביקורתי.
ראבאק, תלמידי אמנות, זה מה שיש לכם להגיד? זה הכישרון החזותי שיש לכם להחצין?

על הגרפיטי של אתונה הייתי אומרת "מרוב עצים לא רואים את היער", או אם לצטט מורה בבצלאל שלימד אותי לפני שנים רבות והיה נוהג להפטיר ברישעות מול עבודות סטודנטים לא ראויות בעיניו: "no point of interest"
בעיני המשפט המזלזל והמתנשא הזה תקף ל-90% מהגרפיטי שברחובות העיר. שכבות של קשקשת, כשרק לעיתים רחוקות אפשר למצוא משהו מעניין. מראש אומרת, צריך סבלנות רבה ושוטטות ארוכה על מנת להיתקל מדי פעם בציור שמושך את העין, שיש בו איכויות יפות.
או שאפשר להירשם לסיור ולתת למישהו אחר שיעשה את מלאכת הסינון עבורכם.

בימי קדם, האומנים שסיטטו בשייש הקפידו על כל קו, כל פס בקיפולי הבגד, שמראה הפסל יהיה מושלם, גם אם הוא מוצב בחזית המבנה, עדיין מפסלים את אחוריו, כי שלמות זו שלמות. הקפדה על כל הפרטים, גדולים כקטנים, זה המוטו של אז.
נעבור ב fast forward לאמנות הרחוב של המאה ה-21, שמאופיינת בחפיפיות זועקת לעין, חוסר סימטריה, חוסר כישרון, דיס-הרמוניה, אקספרסיביות מוגזמת.
כאילו כולם רוצים לבטא את דעתם. רוצים שיקשיבו לכם, שיעצרו לראות אתכם?
נסחו את המסר שלכם בצורה מעניינת ורצוי שתהיה נעימה לעין. אחרת זה בלאגן לא מעניין, כאוס ויזואלי כעור, השחתה של רשות הרבים.

מעניין מה חושבים המקומיים שגרים בבניינים הללו וחשופים לשכבות הצבע על בסיס יומיומי. זה יפה בעיניהם? הם אוהבים את זה? סולדים מזה? או שבלית ברירה התרגלו לזה, כי זה חלק בלתי נפרד מהנוף האורבני של העיר.
כשאני כותבת "זה" אני מתכוונת לתמונות שצילמתי רק כדי להוכיח את הטיעון ולא בגלל שמצאתי בהן ערך אסתטי.
לרוב אני אוהדת נלהבת של אמנות רחוב, אבל במקרה של אתונה, ככל שמרבה להסתובב ברחובות בשכונות שונות, מבינה שכאן "אמני הרחוב" חצו את הקו והפכו את התופעה למטרד ויזואלי.

יושבת באיזה בית קפה בפינת רחוב, ליד כיכר אקסאקריה, תוהה איך הרחוב היה נראה לו היה נקי. ללא מיליון המודעות שמצפות את הקירות, ללא מיליון הקישקושים. האם היה נראה יותר סתמי וחסר ייחוד ממה שהוא נראה עכשיו?
לא יודעת. מה שכן יכולה לומר שכשדבר נעשה בהגזמה הוא מאבד מהאפקט שלו.

זו כמובן דעתי הפרטית ומותר לא להסכים איתי. אפשר גם לטעון נגדי, אז למה את מצלמת כ"כ הרבה? אם" זה" נטול עיניין עבורך, למה את מצלמת כ"כ הרבה תמונות? לא חבל על כרטיס הזיכרון, על הזמן שלוקח לצלם כל פריים, על המאמץ שתשקיעי אח"כ בבית במיון וסינון התמונות.
אני טוענת שאין שום סתירה. אפשר גם להתבונן בתופעה בעין ביקורתית וגם להינות ממנה בו זמנית, או לפחות מחלק ממנה.

חלק ניכר ממקור העיניין שיש לאתונה בעיני נובע מהניגודים שקיימים בה, זה לצד זה. בין ישן לחדש, בין מטופח למוזנח, בין אמנות קלאסית ששואפת לשלמות ומוצגת במוזיאונים לבין אמנות רחוב פרועה, "נמוכה", זמינה לכל מי שחולף ברחוב.
קיים פער עצום בין המאמצים הניכרים שמושקעים בשימור אוצרות העבר, כמה זמן, כסף והשקעה בשביל להרים במנוף אבן מפוסלת מגבעת האקרופוליס עד למיקומה מחדש במוזיאון לאחר שנוקתה באמצעים טכנולוגים חדישים. לעומת מה שנראה לי כאפס מאמץ או אם נעשה הריהו מועט מאוד לשקם אנשים שחיים ברחובות, לבנות להם מקלט כלשהו, שלא ישנו בפתחי חנויות מכוסים שמיכה מטונפת.
באחד הרחובות הצדדיים של פסירי חלפתי על פני מקום ממנו יצאו אנשים עם שקיות מצרכים, היה שם הלוגו של האיחוד האירופאי וכיתוב ביוונית. ייתכן שזהו מוקד חלוקת מוצרי מזון לנזקקים.
ביום הראשון שלי בעיר, סמוך לכיכר סינטאגמה ראיתי תהלוכה של הפגנה. התקרבתי כדי לקרוא את השלטים, להבין על מה ולמה. מחאה שבעיני קצת ילדותית, הבקשה של האירופאים הנאיבים לחסל את הגבולות בפתקים עם ססמאות מחאתיות.

אתונה, יום שני, חופשת Easter. לא קשור לאמנות רחוב, חווייה אישית קטנה משוטטות פחות מוצלחת בעיר
לפעמים אני כמו ילדה קטנה, במיוחד כשרעבה.
נו, מה. פינטזתי על הפלאפל הטוב ביותר באתונה לצהריים, מגיעה למקום ו… סגור. יצאו לחופשת Easter.
זה מתקבל אצלי בהפתעה, כי מה, איך זה שהם לא עובדים בחג??? למה הם לא לוקחים דוגמא מהישראלים הפראיירים שלא נחים לרגע. במיוחד כשמדובר במזללות, במיוחד בימים כאלה, שהתיירים מסתובבים ומישהו צריך להאכיל אותם.
כאן חג זה חג. סגור. ממשיכה במורד המדרחוב, ככל שאתקרב לאיזור התיירותי של מונטיסריי יש שפע של מקומות לאכול.
שוב, הילדה הקטנה, שמתביישת או לא רוצה להיכנס לשבת לבד במסעדה של תיירים, מחפשת אוכל רחוב זמין, מהיר, שימלא את הבטן. מצאתי פלאפל בפיתה בגירסה היוונית ואח"כ גלידה בטעם אוכמניות. ו… נשבר הרעב. אפשר להירגע. אפשר לשבת ולחשוב לאן הלאה.

מה העיניין, מותק? התעייפת?
נדמה לי שכן. מנסה להיזכר מה עבר לי בראש, כשתיכננתי לחזור לאתונה לשני לילות נוספים. הרי לו הייתי ממריאה היום חזרה הביתה, היה נשאר טעם של "עוד". אבל הטיסה רק ברביעי בבוקר, בהנחה שלא יהיו שביתות בגלל האחד במאי.
אולי את באמת עייפה. וחם לך. אולי תעשי אחורה פנה ותחזרי לחדר. תיסגרי בבועה של עצמך.
משהו לא בא לי טוב עם העיר כפי שהיא נראית וכפי שאני מרגישה עכשיו.
לא פותחת מפה, נותנת לרגליים להוביל. אולי עדיף להתרחק מהרחובות העמוסים, מסצינת הטברנות העמוסות להתפקע בתיירים.
רוצה רעיון? לכי לקפיטריה של מוזיאון האקרופוליס. לא צריכה לקנות כרטיס, רק לשבת ולשתות קפה. פעם שעברה שתית שם קפה מוצלח.
אבל גם המוזיאון סגור. וגם השירותים הציבוריים ליד המודיעין לתיירים. מה כן פתוח? מסעדות, בתי קפה, גלידריות, חנויות מזכרות לתיירים.
תעשיית התיירות לא נחה לרגע. לכל השאר מותר לנצל את יום החופש, למנוחה, לנסיעות, לארוחות משפחתיות.
חשבתי שדילגתי על המולת חג הפסח שלנו והינה אני מקבלת אותה כאן, באתונה.

ארבע ועשרים, על מדרגות המוזיאון, מול השער הנעול
זה הולך ככה:
– יש בחדר מזגן, מיטה נוחה, שולחן, ווייפיי. יש גם ספר נוסף שהבאת ועדיין לא קראת. תחזרי לחדר. תדליקי מזגן. תתקלחי. תכיני קפה שחור. כנסי למיטה עם ספר.
– מה??? ראית מה השעה עכשיו? רק ארבע ועשרים. עוד מוקדם. אני רוצה להישאר בחוץ עד הלילה!
– תראי איך את נראית. מי שיביט בך יחשוב שטבעו לך כל הספינות. תראי, את עייפה. מאוכזבת. חסרת התלהבות. כולך ביקורת. למה סגור ולמה עמוס ולמה ולמה. הכי טוב שתלכי לחדר, תאגרי כוחות למחר.
– לא!
– כן!
– אבל….
– בלי אבל. מכאן את מסתובבת וחוזרת לכיוון החדר. בלי מפה. נווטי מהזיכרון. ובדרך תעצרי לאכול במסעדה נורמלית. אוכל נורמלי. שומעת?
– כן, אבל….
– בלי אבל. זוזי!

רבע לחמש
עדיין לא מסוגלת לזוז. אני באמת עייפה. מחליטה לחזור דרך הטיילת שמקיפה את האקרופוליס. אכנס לאחת המסעדות לקפה וסלט.

חמש ורבע
הושבתי את הטוסיק באחת המסעדות הקטנות, נראית מקומית, פחות תיירותית מאלו שבטיילת. יש לי אנטי כלפי תעשיית המסעדנות שפונה לתיירים. לא בא לי לחפור למה, ככה זה. מסתפקת בסלט יווני וזזיקי, כשאשוב הביתה אגוון עם ירקות נוספים.
נזכרת בתמונה שצילמתי הבוקר בחדר באי, ערימה קטנה של החפצים שלא היו בשימוש. ושמחתי להניח שם את הנורופן שהבאתי מהבית. מספיק להניח אצבע על אחת הרקות ולהרגיש את הדופק כדי להבין שלצערי הרב, מגיעה לחדר ומייד לוקחת כדור.
המנות שאני מזמינה מופיעות בתפריט כאפטייזר, כלומר מה שמזמינים לפני המנה העיקרית. עבורי זו המנה העיקרית.
עשר דקות אני אוכלת לאט סלט ויוגורט חריף מטובל בהמון שום. סופסוף הראש מתרוקן ממחשבות. עגבנייה, מלפפון, גבינה, שלושה זיתים, כמה צלפים. רק חבל שהלחם מאתמול או שלשום.
לרגע שוכחת מהעייפות ומכאב הראש.

עשרה לשש
אני חושבת שזה בסדר גמור שיש בטיול רגעים של נפילת מתח, שאין מצב רוח. יתכן שהטעות הגדולה שעשיתי היתה שניווטתי את עצמי ישר ללב המוקדים התיירותיים העמוסים. בבת אחת רעש, המולה של שעות צהריים. גם כאן חיות משופדות מסתובבות על האש. שנאמר OMG.
יכול להיות שהייתי צריכה למצוא מקום קטן כמו זה, לשבת בצל, לאכול בנחת. להימנע מהצפיפות, מהרעש.
ברגעים כמו עכשיו הייתי שמחה אילו היה איתי עוד מישהו. לשבת איתו כאן ולקשקש קצת, במקום הקשקושים שאני מקשקשת עם ידידי הסלולרי.
נמאס לי ממנו.
סוגרת. ממשיכה לכיוון החדר.
בקצב הזה אגיע בחושך כמו שרציתי מההתחלה…

שתי דקות לשבע
איכשהו נרגעתי, מה שזה לא היה עבר. אחרי האוכל יצאתי לטיילת ופתאום האקרופוליס מתנשא מולי, נוגע בשמיים בצבע תכלת. אי אפשר שלא לחייך.
המדרחוב עמוס ברוכלים שמציגים את מרכולתם בדוכנים, נראה עכשיו ססגוני ותוסס. כשצעדתי בו בשבוע הראשון באתונה, מזג האוויר היה קצת קודר, לא היו הרבה תיירים, מעט מאוד דוכנים הציגו את מרכולתם. כעת הוא בשיאו, תצוגה יפה של שלל כישרונות.
מי הקליינטים לכל המוצרים הללו? מניחה שיש, אחרת לא היה משתלם לשבת שעות ארוכות. מה שיפה בטיילת הזו שיש בה אוויר, שלא צפוף ומחניק כמו בסימטאות של הפלקה.
משם אני מתגלגלת לרחובות הלכאורה נטושים של פסירי. כבר שוטטתי כאן עם המצלמה, אבל ברגע שמזהה ציורים נחמדים ומתחילה לצלם עם שתי המצלמות, הגדולה והסלולרית, שוכחת מכאב הראש, מהעייפות, מזה שאני אמורה להגיע לחדר.
אווירה של יום שבת, החנויות סגורות למעט מסעדות, פאבים ובתי קפה. רחש של אנשים שאוכלים ומדברים. אני לא לוקחת בזה חלק, מתיישבת על שפת עציץ לנוח טיפה לפני שבאמת חוזרת לחדר.
חוץ מכאב ראש עמום וטעם של השום בפה, לא מפריע לי דבר.

שבע ועשרים
את צוחקת עלי, כן? לא סיכמנו שחוזרים לחדר? איך שוב התגלגלת לאותה כיכר הומה אדם?
לא משנה, סיימי לשתות את הקפה.

שתי דקות לשמונה
נכנסת לחדר, השמש עדיין לא שקעה. מורידה את התריס ומדליקה מזגן. לא מקום לינה שאמליץ עליו למרות שנוח, נקי והבחורה בקבלה מאוד לבבית.
האיזור ברחובות הצדדיים הסמוכים לכיכר אמוניה משדר עוני, הזנחה. טיפוסים מפוקפקים שמסתובבים, וגם אם אף אחד לא פנה אלי בדברים, עדיין ההרגשה לא נוחה.

עשרה לתשע
אחרי מקלחת, מתמודדת עם כאב הראש בלי נורופן.
אתמול נכנס קוץ ליד ולא טופל. כואב. מתלבטת אם לחכות עד שחזור הביתה, בסוף מחטטת עם הסכין חיתוך ומנסה לשלוף עם פינצטה. עדיין כואב.
הסיגנל של הוויפיי לא להיט. אעלה פוסט ואניח את ידידי הסלולרי בחשמל עד הבוקר.

סוף היום
זו אתונה, זו אני. היו לנו ימים מרגשים ומלהיבים יותר. אולי מחר.

לקריאה נוספת
בפינת ההמלצות רוצה להמליץ על שני פוסטים מצויינים ומעניינים שכתבה הבלוגרית עינת הרשקו מהבלוג אלטר נע טיבה על אמנות רחוב באתונה. היא הגיעה לביקור באתונה כמה שבועות אחרי ובניגוד אלי הצטרפה לסיור מאורגן בהובלה של מדריכה מקומית. את התובנות מאותו סיור היא תיארה בשני פוסטים מומלצים:


פרקים מתוך "החופשה היוונית שלי":