טיול חנוכה נודד בדרום – חלק ראשון – דרכי הבשמים העתיקות

לו הייתי GPS בתום טיול חנוכה הייתי משדרגת לגרסה חדשה, מהירה ויעילה, כי הקודמת "השתגעה", לא מסוגלת להתביית על מטרה, כל רגע משנה כיוון.
כמו GPS על סטרואידים. מהמכתש, אולי חזרה הביתה, או שניסע לערבה. ואז צפונה למדבר יהודה או דרומה להרי אילת? בסוף המחוג מתביית על הקצה הדרומי ביותר במדינה וכעבור יומיים בבת אחת מצפין מרחק של מעל 300 ק"מ בנסיעה ארוכה ויפה.

אלה ימי החנוכה 2021, הקורונה ברגרסיה, וגם אני כמו כל עם ישראל יוצאת לדרכים. לקחתי בתיק 3 מפות, של איזור המכתש, הערבה תיכונה והרי אילת, מפות שבסופו של דבר כולן היו בשימוש בעירבוביה לא מתוכננת מראש, ומתוכן שלפתי מסלולים, חלקם חדשים ולא מוכרים.

בפוסט הזה המוקדש למסלולי ההליכה בדרכי הבשמים העתיקות והפוסט שיבוא בעקבותיו על המסלולים בהרי אילת אני מביאה רשמים שנכתבו תוך כדי תנועה מלווים בפס קול של שירים שליוו אותי בנסיעות הארוכות. בטיולי סולו, אין מי שיחליף אותי בנהיגה, לכן השירים הם כמו חברים, שמארחים חברה בחלל המכונית הסגור ואם יש להם גם קצב טוב, הם נותנים בוסט של אנרגיה לנהגת העייפה.

מוזמנים להצטרף אלי לדרכים ולגילויים שחוויתי בחמשת ימי החנוכה בהם נעתי בדרכים הדרומיות.
לפניכם חלקו הראשון של הטיול עם שני מסלולי הליכה רגליים בדרכי הבשמים העתיקות.

נר שלישי של חנוכה

אחרי ששבתי ארצה מאיטליה, אחרי שבוע אינטנסיבי מאוד של הליכה כמעט ללא הפסקה ברחובות של עיר עם אינספור גירויים ויזואלים ושמיעתיים, הלב זקוק לשקט. ואין כמו המדבר כמקום שקט, נוף מונוטוני, לא פחות יפה, אבל יופי אחר. יופי מרגיע, משטיח את עקומת ה-"וואוו" שמתרגש מכל דבר חדש. הספייקים הרגשיים הללו יכולים לפעמים להתיש.

שקט הפך לדבר שקשה להשיג בקלות בימינו, גם לא במדבר. אלה ימי החנוכה, העונה של טיולי תנועות הנוער, החבר'ה הדתיים וכל מי שבא לו לצאת מהבית ולהתאוורר בטבע. משדה בוקר בואכה מצפה רמון אני משתרכת בעקבות שיירות רכבים ואוטובוסים.
המרחב שוקק תנועת מטיילים, לא כולם "עושים" מסלולי הליכה, הרוב נוסעים במכוניות, עוצרים בנקודות תצפית יפות לאורך ציר צבעי הרמון וליד אתרים נגישים אחרים במכתש.

אני אוהבת את הגן הלאומי צבעי הרמון, גן שכשמו כן הוא, מציג למבקרים מגוון רחב של צבעי אדמה, מחום עד אוקר כתמתם. זו פנינה נופית יפהפייה ששוקמה והונגשה לציבור, אבל ביום שלישי, נר שלישי לחנוכה, המקום עמוס משפחות.
"אין מצב שאני לא מוצאת במדבר הגדול הזה פינה שקטה לקפה", ממלמלת לעצמי תוך כדי נסיעה איטית על הציר. החוכמה היא להתרחק מהמקומות ה"רגילים", להגיע למקום מוסתר מהדרך הראשית. לעצור. להוציא מהמכונית ערכת קפה, בקבוק מים, את הארגז הישן שמשמש כ"שרפרף", להרתיח מים, למזוג לכוס ו… הריח של הקפה ברוח המדברית היבשה שנושבת…
מהדברים שאין מילים לתאר.

לאט לאט משהו מתרחב, נפתח, נושם.
ככה מתחיל טיול חנוכה שלי.

לרוב הערים ישנה ה אנרגיה זכרית של תנועה סואנת, של עשייה, עבודה, בילויים, קניות. לעומת האנרגיה הנקבית של "אימא אדמה", כשנמצאים בטבע הפתוח, האדמה חשופה, אפשר לדרוך עליה, להקים אוהל ולישון ישירות עליה. לחוות תחושה טובה של "קרקוע".
המדבר מרגיש לי כמקום בטוח, מקום שאני יכולה להרפות, להרגיש שקטה, רגועה, מוגנת, בטוחה. העיר לעומת זאת מלאה סכנות. תנועת רכבים בכבישים שאם לא אזהר עלולה לפגוע בי, מבוך סימטאות שאינו מובן לי, קצת מבלבל, יכול להלחיץ בעיקר בשעות הלילה, ובעיקר האנשים שאין לדעת אם הם מסבירי פנים או תוקפנים.
יש אנשים שמרגישים הכי בבית בעיר גדולה. ויש אנשים, כמוני, שהמדבר ידידותי יותר עבורם ממרחב אורבני.
גם כשאני לבד.
אבל… בחנוכה 2021 אני לא לבד.

אם חשבתי שחניון הגבס הפנימי יהיה שקט, טעיתי. החניון מאוכלס ב"מחנה" של ילדים, "מש"צים", מדריכי של"ח צעירים, ט'-יב, מטעם בתי ספר ממחוז צפון. הילדים עוברים הכשרה כדי שידריכו וילמדו בית הספר של"ח. שנתיים לא יצאו למחנה חנוכה בגלל הקורונה ועכשיו כשכולם מחוסנים, אפשר לטייל במכתש רמון.
מאות ילדים סיימו את מסלול ההליכה של היום הראשון לטיול ומגיעים ל"מחנה" האוהלים הצפוף וכעת, בשעה של השקיעה, מתארגנים לקראת ארוחת ערב וכו'. הרעש שהם מקימים דומה לעשרה לולי תרנגולות, מין קירקור מונוטוני שלא פוסק לרגע.
"מתי הילדים הולכים לישון?" אני מתעניינת. היום הגיעו מהבית, כלומר עדיין יש להם מלא מרץ. בגומה מימיני שני בחורים, שלא קשורים למחנה ובגומה משמאלי ישן הצוות. המאבטח שהחלפתי איתו כמה מילים אומר, "זה טוב שיש כאן אנשים, זה נותן ביטחון. תהיה כאן אבטחה בשעות הלילה".
אני לא זקוקה לאבטחה, אבל אין טעם להתווכח עם אדם שמחזיק אקדח בחגורת המכנסיים.
"את מטיילת אקראית?" אחת השאלות המצחיקות שנשאלתי. כן, במקרה היגעתי הנה…

זה רגע בו עולה המחשבה "בשביל מה אני צריכה את זה" ואולי כדאי להסתלק ולשוב לביתי. אבל לא… גם אני, כמו הילדים, רוצה לטייל במדבר. יתכן שהמסלול בו אלך מחר, על רמת נקרות, בהיותו מסלול שדורש אישור, לא יהיה עמוס.
איפה כן יהיה עמוס? על הר ארדון, שן רמון, הר סהרונים ושאר המסלולים הפופלרים במכתש.

בחמש יורד החושך. הרעש לא נרגע, אבל הוא רחוק ופחות מציק. תיכף אחליף לבגדי שינה ואנעץ אטמים באוזניים.
מה עושים מטיילים בודדים בשעות הערב? מהרגע שהחשיכה יורדת ומסיימים את כל הסידורים, כולל מעט אוכל וצחצוח שיניים? מי שמטייל בזוג או בחברותא, זה הזמן שמדליקים מדורה, יושבים ליד האש, מדברים, צוחקים עד שהעייפות או הקור מבריחים את החבורה לשקי השינה. ומי שלבד? שאין לו חבורה?
מתכרבל בשק"ש שלו בשש ועשרים ומזמין את השינה שתגיע מוקדם. חושב אילו מילים טובות הוא יכול לומר לעצמו.
למשל כמה טוב שאני קמה ועושה מעשה, נוסעת לטייל במדבר ולבד, כמו שאני אוהבת. מודה לעצמי על המעשה הטוב שעשיתי עבור עצמי, שהבאתי אותי לכאן.


נר רביעי של חנוכה

שש בבוקר השכמה.
האטמים, ציוד חובה לטיולי שטח, סיננו 90% מהרעש, זו היתה בעיקר הרוח החזקה שטילטלה את דפנות האוהל עד שנרגעה. זה היה הלילה בו בגומה הסמוכה ישנו אנשי אבטחה כך שיכולתי להרגיש הכי בטוחה שאפשר, אם כי זה מעולם לא הטריד אותי.
רבע לשבע, האור כבר עלה, הילדים ערים, דור העתיד שישפיע על טיולי השטח בעתיד. מעניין היכן יטיילו היום ואם מלמדים אותם לנווט לפי מפות או אפליקציות.

חאן סהרונים

לפני שיצאתי לדרך מילאתי פרטים אישיים בטופס הרשמה באתר של רט"ג. מתחילת נובמבר המקטעים החדשים על דרך הבשמים נפתחו למטיילים, בתנאי שנרשמים מראש. נרשמתי וקיבלתי למייל אישור מסע מקדים (או "פרמיט" בלעז) בצירוף קובץ עם סיפור דרך. הרעיון מאחורי האישורים הללו הוא כדי שיהיה מעקב אחרי כמות הצועדים, כדי לדעת כמה מטיילים צועדים במסלול בכל יום והאם חל נזק לדרך ולשרידים הארכיאולוגים בעקבות הטיולים הרגליים באיזור. כולי תקווה שהפיילוט יסתיים בהצלחה ואחריו הדרך תהיה פתוחה לכל המטיילים, בלי שום צורך באישור.

לסיפור הדרך שקיבלתי מרט"ג צורפה מפה, אנסה לרענן את יכולת הניווט שלי ולנווט רק באמצעותה, בלי לפתוח אפליקציה.
אלו הרשמים שלי בתום מסלול ההליכה במקטע הראשון – על רמת נקרות

הייתי מחלקת את המסלול על דרך הבשמים לשלושה חלקים:
הראשון: מחניון עין סהרונים עד למצד נקרות
השני: ההליכה בתוואי של נחל נקרות עד המפגש עם נחל ארדון
השלישי: טיפוס רגלי תלול במעלה דקלים עד החניון ומשם נסיעה איטית עד לחניון בארות.

החלק הראשון שכלל טיפוס לרמת נקרות והליכה בדרך הקדומה על הרמה, כשברקע הרים בגדלים שונים בצורה של "דרגש פרומן" היה החלק הכי יפה וכיפי של הטיול.
אם לפני כן חשבתי שיהיה קשה לנווט, מיד התברר לי שלא כך הוא. גם בלי להפעיל את האפליקציה או לעקוב בדקדקנות אחר סיפור הדרך, אפשר פשוט לשים לב לדרך עצמה. לגוון הבהיר יותר של השביל ולפסיעות הנעליים של מי שצעד כאן לפני. למעט שני מטיילים שפגשתי בתחילת העלייה, לא פגשתי אף לא נפש חייה.
על הרמה יכולתי לנשום אויר מדברי שקט, צלול.
שירטוט המפה שבידי מראה כמה נקודות עיניין, אתרי פולחן ומקבצים של הרי האבנים, אלו הרוגמים הקדומים שהשאירו ההולכים אז בדרך. הבקשה מהמטייל של שנות האלפיים היא לא להוסיף וגם לא לגרוע אבן, להשאיר את ערימות האבנים כפי שהן.
בתום הירידה מהרמה מגיעים למצד נקרות. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו. בטיולי הרבים ברחבי המדבר היגעתי לכמה וכמה מצודות וערים נבטיות עתיקות על דרך הבשמים ששרדו עד ימינו : מואה, קצרה, סהרונים, מחמל, עובדת, רחובות שבנגב, שבטה. והיום ביקרתי במצד נקרות ששוחזר עד חצי הגובה.
במפגש הנחלים נקרות ומישר פגשתי שוב בשני הבחורים שסיימו את מנוחתם והמשיכו לכיוון הר משא. קנאתי בהם שיכולים לסחוב כמות של מים ליומיים ולהשלים את הטרק במלואו, ממצד סהרונים עד לערבה.

אני היגעתי למקטע חלקי, זה שדרש "פרמיט" ואחרי פת צהרים ומנוחה קצרה מתחילה בדרך חזרה. כדי להפוך את המסלול המעגלי למעניין אני חוזרת דרך הנחל. וכאן מתחיל החלק השני והמתיש, של הטיול.

למה מתיש? כי נחל נקרות הוא נחל רחב ידיים ומרוצף בחלוקי נחל וחול שמקשה מאוד על הולכי הרגל. נצמדתי לתוואי של שביל ישראל לאופניים, סינגל שזיגזג בין שתי גדות הנחל. השביל נוח לא רק לאופניים, גם למטיילים, רק שהוא אינו רציף. מדי פעם יש צורך לחצות בדישדוש את הנחל ולחפש היכן הוא ממשיך בגדה השנייה.

מצד נקרות

על פניו נראה שזהו מסלול מישורי, אבל לא ככה הוא. העליות הקטנות מצטברות, וחציית הנחל גם היא מצטברת ומוסיפה מרחק, מאמץ וקושי. אולי כי הגברתי את קצב ההליכה, כי לא פירגנתי מספיק עצירות מנוחה. אולי.
הנחל יפה, קירות גבוהים משני הצדדים, מקום שבעיקר נוסעים בו בג'יפים, או רוכבים. למטיילים אין סיבה להיכנס אליו, אלא אם הוא משולב כחלק במסלול מעגלי כמו זה שעשיתי. היו רגעים שחשבתי שהנקרות הזה לא יגמר לעולם. עוד פיתול ועוד פיתול ובינתיים השמים התכסו עננים קודרים והחלה לנשוב רוח קרה. קור זה טוב, אבל הרוח העלתה הרבה אבק.
כן הפעלתי את האפליקציה כדי לקבל נקודת ייחוס, או במילים אחרות, לדעת מתי הסיוט של הנקרות יסתיים.
ואז, אחרי ששעות רבות לא ראיתי אדם, פתאום שיירה של ג'יפים. חצו מדרגה מפחידה בסלע. ניגשת עם מפת הנייר הממורטטת לבחור שמכוון את התנועה. ג'יפאים תמיד מצויידים בעמוד ענן עובד, אז בבקשה, איפה אני נמצאת? או כמה אני קרובה לסיום?
מסתבר שלא הרבה. הייתי ממש לקראת המפגש עם הארדון, ושם גם ש"י לאופניים נעלם והיה צריך למצוא היכן ללכת בלי לשקוע בחול. אבל לא נורא, הינה החלק השני שלרגע חשבתי שלא יגמר, נגמר.

ואז התחיל החלק השלישי שהיה הכי קורע והכי קשה: גם לטפס את מעלה דקלים, שזה וואחד מעלה, שגם ג'יפים מתקשים בו. ו… גם לנתב את דרכי בין צבא הילדים שיצאו מפרסת נקרות והולכים באותו כיוון.
השעה עברה את שתיים בצהריים, איך הם סיימו את המסלול כ"כ מוקדם? למה לא לקחו אותם לטפס על הר ארדון? או על שן רמון? לא משנה היכן היו, משנה שהם כאן ודרכי שוב מצטלבת בדרכם. רק שלי יש מכונית, לנסוע בה באיטיות משוועת עד לחניון בארות.

בשלוש מגיעה לבארות גמורה. מיוזעת, מאובקת, רעבה, מעוצבנת, מותשת. דבר ראשון, לשטוף פנים. מכירים את זה ששוטפים פנים בתום מאמץ גופני ומלקקים את השפתיים והן מלוחות? אז כזה. ליד השוקת בשירותי החניון, כשאני מרעננת את עצמי ומחליפה בגדים, כמה בנות מהמחנה חופפות ראש, שמפו, מרכך, סירוק, כל הטררם של חפיפה. הן לא יכולות לסבול את האבק בשיער, לא יכולות להתאפק עד שיחזרו הביתה מחר.

מסלול ההליכה על חלקיו השונים הגיע לסיומו. כעת זמן לאכול. על אחד הספסלים הפנויים מכינה לי את ארוחת השטח האוליטמטיבית: טחינה מעורבבת עם תירס וטונה. ואת הסלט הזה שמה בטורטייה. לקינוח מלפפון וקפה.
וכעת נדרשת לקבל החלטה: מה אני עושה?
אין לי מספיק דלק וכוח לנהוג עד לערבה, זה אומר לישון באחד החניונים הסמוכים. בשום פנים ואופן לא נשארת בבארות, זו לא אופציה גם לחזור לחניון הגבס או לחניון גוונים. מה שנשאר זה החניון של נחל נקרות מערב.
ואכן, בחלקו העליון… נחישתם נכון, מחנה של ילדים. בחלקו התחתון כמה משפחות וביניהן מוצאת גומה להקים את האוהל שלי.

כבר חשוך ונושבת רוח קרה.
אלה רגעים שקל מאוד לוותר. להגיד "בשביל מה אני צריכה את זה", להיכנס למכונית ולנסוע צפונה, חזרה לבית הנוח והשקט שלי.
אבל לא וויתרתי. ועל זה אני מודה, על הגבורה, על ההתגברות על העייפות, הזיעה, הרעש, הרוח הקרה וחוסר הנוחות הכללי.
ואז, כשאני מכורבלת בשק"ש, סוףסוף נחה, לתוך האטמים מסתנן צליל של גיטרה וקול שירה גברי. חבורה שהתמקמה מול פתח האוהל שלי בעיצומה של "חינגה". הדליקו מדורה ושרים שירים, ואז מה אם יש עוד מטיילים שלנים בחניון, ואז מה אם יש מטיילים עייפים שרוצים רק לישון או שבאו למדבר במיוחד בגלל השקט.


נר חמישי של חנוכה

איזה מזל שלא ויתרתי ולא חזרתי הביתה, כי לפקוח עיניים אל מול שמיים מוארים באור של זריחה זה מסוג החוויות הנדירות.
מאז ש"גיליתי" את חניון נקרות הוא הפך לחניון המועדף עלי, גם בגלל הנגישות, הנוחות והנוף. לא תמיד השכנים מתחשבים, אבל עדיין לא קרה שנאלצתי "לברוח" כי היה בלתי נסבל.
הקמתי את האוהל בחשיכה באותה גומת חצץ שבחרה מי שהדרכתי בסוכות, במסגרת שלושה ימים של "מסע אומץ במדבר". עבורה לישון לבד באוהל בחניון, גם אם אני הייתי במרחק כמה עשרות מטרים ממנה, זו היתה חווייה יוצאת דופן.
עבורי זה משהו שעשיתי ועושה בקלות יחסית עד כדי כך שלא מבינה מה הביג דיל. עבורי זה לא ביג דיל, עבור נשים אחרות, לטייל לבד-במדבר-לישון לבד-באוהל-במדבר, זה בהחלט ביג דיל. וזה דורש אומץ.

האומץ להתגבר על הפחד, על החשש, על הזימזום הטורדני בראש ש"מה יקרה אם…"
אם מה יקרה? זה בדיוק הנושא שעבדנו עליו באותה סדנה. להגדיר מהו "אומץ" עבורי, מה נחשב בעיני למעשה אמיץ, מה נדרש ממני כדי בכל זאת לעשות אותו.
האומץ והלא ידוע הולכים יד ביד, כשלא ממש יודעים מה יקרה, כשמסכימים לשמוט את הידיעה ובכל זאת לעשות מעשה. לפי ההגדרה הזו ישנם לא מעט מהלכים בחיי שאלמנט הלא ידוע היה דומיננטי, לכן… כן. אני אמיצה.

בבוקר הנר החמישי לחנוכה, אני מהללת ומשבחת את האמיצים והאמיצות באשר הם, שהעיזו ועשו, למרות שדבר לא היה בטוח ולא ידוע.
ובבוקר זה אני גם מודה על נס מיכל הדלק, שהספיק כדי להביא אותי בשלום לתחנת הדלק בצוקים. עברתי מהנגב לערבה התיכונה, לחלקו השני של הטיול בדרכים הנבטיות הקדומות.
הזמנתי "פרמיט" למקטע הנוסף למחרת היום ממואה לאורחן מור, מקטע קצר באורך 1.5 ק"מ. בערב הקודם עלה הספק אם אגיע, אולי כדאי שאבטל.
טוב עשיתי שלא ביטלתי והיגעתי עד לחניון נחל עומר סמוך לכביש 90, שם השארתי את המכונית ובשעה עשר בבוקר התחלתי לצעוד לכיוון מואה, אחת מהערים הנבטיות בדרך הבשמים שהשתמרה במצב מרשים.

שרידי החאן והמצודה במואה

זו פעם שנייה שאני מבקרת במקום היפה הזה, הפעם הראשונה היתה תוך כדי טיול בשביל ישראל, בין ספיר לצוקים. ממואה לאורחן מור מרחק הליכה קצר ויפה. לבסוף מגיעים לנקודה הגבוהה שמשקיפה על נחל קצרה, שם עיקר השרידים.
בדרך הלוך-חזור אני שרה לעצמי את קטע הפתיחה ששר בזמנו רמי קליינשטיין במופע המשותף, מתוך דיסק ישן שהתנגן במכונית.
eee-ooo-eee-ahhh-eee-ahhh,
בעיקר הברות שמתווספות לחצוצרות ותופים שנותנים קצב שהוא הכי up-lifting שיש. צלילים, הברות שיש בהם אנרגיה שסוחפת כלפי מעלה. אני שרה, לי, למדבר הריק.

על השרידים בחאן אני בונה רוגם פירות, תפוח, אפרסמון ובננה. אם חזרתי לשחק עם אוכל, ולצלם את "השטויות שעושות לי טוב" סימן שמצב הרוח טוב!
ולמה שלא יהיה טוב. הכל טוב.
מודה על עוד יום במדבר.

אורחן מור

בתום שלוש שעות הליכה נינוחה שבה למכונית, מנצלת את הפרטיות למקלחת זריזה והחלפת בגדים, ובדיוק אחרי שסיימתי להתלבש מגיעה מכונית אחת ואחריה עוד אחת. חבורה של חמש מכוניות בדרך למלון באילת עוצרים לקפה ועוגיות (דווקא) מטר ממני. הם והזבובים מדברנים אותי לקבל החלטה: או צפונה, כלומר מדבר יהודה או דרומה, כלומר הרי אילת.
הבחירה מיידית: הרי אילת.


על המשך טיול חנוכה בהרי אילת אפשר לקרוא כאן

לסיום חלקו הראשון בטיול חנוכה סירטון עם תמונות נוספות מנופי המכתש ודרכי הבשמים העתיקות

Comments

2 תגובות על “טיול חנוכה נודד בדרום – חלק ראשון – דרכי הבשמים העתיקות”

  1. תמונת פרופיל של לייזה שמר
    לייזה שמר

    כותבת מרתק אילנה.כל כך פשוט.אמיתי.לא מתייפיף.לא מכסה ולא מסתיר .ולמרות שנראה שזה קל..זה בכל זאת אומץ.נחישות.בחירה בטוב שמגיע לפעמים / בדרך כלל..אחרי מאמץ ורגעים פחות טובים

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה, שמחה לשמוע שאת רואה גם את הקשיים איתם התמודדתי. נכוו, כזה מסע לאורך זמן דורש נחישות. ולצד זה, התגמול הוא גדול.