סופשבוע במרחבים של ארץ בראשית

בסופשבוע הראשון של נובמבר 2015, בזמן שהשמיים המטירו גשמים ביתר חלקי הארץ, הסתובבתי תחת השמים הכחולים, הגדולים, הרחבים במרחבים הלא נגועים של ארץ בראשית.
אתאר כאן בתמונות ובשירים את טיול המדבר המרהיב שפתח את עונת החורף דאז, טיול שהיה בו את כל המרכיבים לטיול מוצלח: חברים וותיקים, מדריך מעולה שהוביל אותנו יומיים במרחבי המדבר בשבילים-לא שבילים ואפילו הקריא באוזנינו שירים של אווה קילפי, מזג אוויר ששיתף פעולה, נופים מתמסרים לצילום, ארוחת ערב גורמה שבישלנו בצוותא במאהל, טבילה בגבים וקילומטראג' מכובד של הליכת שטח עם פה ושם הפסקות מנוחה מול נופי הנגב המדהימים.

כמו זו למשל…

בסיום מסלול ההליכה המדריך מקריא באוזנינו שירים של המשוררת הפינית, שהדהדו לו את רוח המדבר. לכאן אני בוחרת בשירים מהספר "שירים על ארץ הנגב", אונתולגיית שירת המדבר הישראלית

עכשיו ראשית קיץ.
הקמה נכונה לקציר.
וכל ההתחלות יפות וצעירות,
כמו אפשרות פתוחה,
ולא כלו כל הקצים.
ובוכה בי אהבת נעוריך
לכתך אחרי במדבר,
לכתי אחריך.

חיים גורי

להולכים במדבר, אחרי אהבתם ותשוקתם, אם עייפתם, אתם מוזמנים לנוח לרגע על כיסא הקפטן המפואר של נחל סירה

ואחרי שנחתם מעט קומו והביטו ביופי הזה שטמון בפרטים הקטנים

באהבתנו ~ גוף הפך מקום
ובזכרוננו ~ לא תעז לנשום

מה שלא עשינו ~ לילה מתאדה
מה שלא היינו ~ הוא עכשיו שדה

שיכחה ולקט ~ ופאת עבר
כי תקוות הטקס לא תציל דבר

שיח בוגונוילה ~ זמן הופך מקום
בעיני הלילה~  יזכר היום

יזכרו בשקט ~ בית ומדבר
כי הטקס ~ הוא אשר נשאר

יהודה עמיחי

כל אחד והטיול שלו  

כל אחד חווה את הטיול בדרך שלו. עבורי טיול מדבר הוא סוג של שחרור. לזמן קצוב אפשר להתנתק מהמוכר וידוע, להניח למסכים שאני שקועה בהם בימות השבוע, לשים בצד את מוח שמאל ולפנות מקום למוח ימין, האיטואיטיבי, היצירתי. אני מאפסנת עמוק בתיק את הסמרטפון, מעבירה למצב טיסה, לא מדברת ולא שולחת הודעת.

אני באה אל המדבר כמו שאני. מרימה מבט לשמים או מורידה מבט לאדמה
מוצאת אבן מעניינת ששווה מבט מקרוב, וגם זו נראית מעניינת

הכי אני אוהבת את הפסקות המנוחה מול הנוף, כשאני מגיעה מתנשפת, לפעמים קצת מיוזעת, ואז לשבת על האבנים הדוקרות עם רגליים מושטות קדימה. וגם את הפסקות התפוח אני מאוד אוהבת. יש לי תפוח, אני מצלמת תפוח ואוכלת תפוח. זה הכל. להיות בתוך הכאן ועכשיו.

המדריך אומר: "היגענו להר דרגה"

זה ההר עם העמוד, אבל משום מה אני משוכנעת שלא. זה לא הר דרגה. אני מצביעה לאופק, להר עם 2 צ'ופצ'יקים, שם, שם זה הר דרגה. המדריך ניגש אלי עם המפה, מראה לי איפה אנחנו, ואני בשלי, לא… שם זה הר דרגה. הייתי כאן פעם, אני זוכרת את הר דרגה אחרת, אני מתעקשת.

אז מה זה כאן? הם שואלים
ואני, שהייתי אומרה ללמוד בקיץ קצת טופוגרפיה ולהתאמן בניווטים למתחילים ברמת מנשה ולא עשיתי דבר, זורקת לחלל האוויר: זה? בטח סתם נ.ג.
אחד המטיילים מתעקש שלפי ה- GPS כאן הר דרגה, לא יכול להיות שה- GPS טועה
תראה לי, אני מאתגרת אותו.

זה מה שה-GPS הראה. כלומר ההר עם העמוד = הר דרגה
ההר עם שני הצ'ופצ'יקים שהצבעתי עליו באופק = הר נקרות

 

מה רואים מעבר לכביש

בנסיעה דרומה על כביש 40 אחרי הטיפוס במעלה פארן, הנופים שחולפים דרך שמשת המכונית לא הכי דרמתיים ואני לא אתפלא אם יהיו שיגידו שהם חד גוניים.

למי שתהה מה יש שם מעבר לכביש, אלו תמונות שיכולות לספק את הסקרנות. בשישי בבוקר האוטובוס הוריד אותנו בשולי כביש 40 ומכאן התחלנו בטיפוס על צוקי אוביל.

מתחילים  ל ל כ ת

והנוף הנגלה לעין, מרחבים מלאי הוד
אני מצטטת את המדריך שציטט חניך צעיר שלו שעמד סמוך למקום בו צולמו התמונות ואמר בהתפעלות "כמה הוד" וכשחבר שלו שאל למה הכוונה ב-"הוד" – ענה: "יופי שאתה רוצה שיהיה עוד ממנו"
ממשיכים  ל ל כ ת  לפגוש עוד מהיופי הזה

ובשבת בבוקר, כשירדנו מהאוטובוס סמוך ללולים של מושב צופר והתחלנו שוב ל ל כ ת
להיכנס פנימה, אל תוך המרחבים השקטים והיפים של המדבר

חמישים גוונים של חוּם

אף אחד לא הכין אותי ליופי שחיכה שם בהמשך הדרך, לצבעוניות, לחמישים גוונים ותתי-גוונים של חוּם

בנוף שנשקף מצוקי אוביל
במפל בנחל סירה
בקימוט שכבות סלע
במרחבים של אבן צור
בקימורים העדינים
במצוקים הנישאים אל על בנחל פארן
בקרקעית הנחל שמתחילה להתכסות פלומה ירוקה בעקבות הגשמים
באדמה היבשה, הסדוקה אחר הגשם
באבנים ובשיח ביבש
בקקי של הפראים
בגוונים הכל כך מפתים של שוקולד חלב ושוקולד לבן בתצפית מהר דרגה

"חכם השביל מן ההולכים בו

ביטוי שטבע עזריה אלון, ולהלן הקטע המלא:

"זכור ושמור! חכם השביל מן ההולכים בו. אם עלית בו – אל תעזבנו כי הוא צודק תמיד. הנה ימשוך אותך אל שפת הים בשעה שפניך להרים דווקא, ואתה רוצה לנטוש אותו ו'לקצר'. הגעת לשפת המצוק, ואתה רוצה לרדת והוא סחור סחור עולה ויורד, ומושך אל אי – אך היזהר לך מקיצורים! סמוך על דורי דורות של שודדים ורועים, אנשים אשר אצה דרכם להם לא פחות מאשר דרכך אצה לך. ובשעליהם כבשו את השביל דווקא כך. אינך מאמין? אדרבא, נסה. לך בדרכך אתה והגעת או אל מפל דרך, בלבד חזרה על עקבותיך בבושת פנים, או על שפך אבנים גבוה ועמוק המוביל אותך אל תוהו חצצים ואבני גל או סתם לסבך של ואדיות וגבעות, בהם תתעכב שעות לחינם ולשווא 'קיצור' כזה הוא הדרך הקצרה והארוכה."

בטיול סופשבוע זה ירדנו מסימוני שבילים, הלכנו בדרכים שלא נצבעו, שלא נדרכו וזה עשה הרגשה נפלאה. בקילומטרים האחרונים לקראת סיום המסלול של שבת פגשנו את שביל ישראל, חברנו לקטע המפורסם של "מזרח הרמון" שעובר בנחל אשבורן ובקלדרה.

ממש לפני שהגענו לספיר ראינו תחת עץ שיטה את "ספריית השביל", מיזם חדש של "נפגשים בשביל ישראל". הסתקרנתי והצצתי בתיבה, רק חבל שמפאת קוצר הזמן לא יכולתי לקרוא במחברת הטיפים ולהוסיף משלי. או להוסיף עד כמה המשפט "המסע בשביל יכול להיות גם מסע רוחני ולא רק מסע פיזי" מהדהד עמוק בתוכי.

לבחור נקודה מסויימת בנוף ולהיזכר

בהפסקת נוף על ההר עם העמוד, הר דרגה, המדריך מבקש לשבת בשקט, להתבונן סביב ולבחור נקודה מסויימת בנוף ולהביט בה.

ואז לחשוב על עצמי בגיל מסויים.
אחרי שהתרגיל הסתיים עלו בי שני זיכרונות רחוקים ממפגש שלי עם המדבר

הראשון, כשהייתי בתחילת התיכון והתקבלתי ל-"חֶלֶ"ד" (חוגים לילדים מחוננים). בחרתי בשני חוגים, אחד מהם היה וטרינריה. הקליניקה של הווטרינר הייתה בגבעה הצרפתית ואני שגדלתי בצד הדרום מערבי של ירושלים, מעל העמק של עין כרם, לא תארתי לעצמי שבצד המזרחי של העיר נשקף נוף כ"כ אחר. ואותו הרגע, שירדתי מהאוטובוס והלכתי ברחוב ופתאום מדבר יהודה מתנצנץ מולי באופק – אותו רגע נשמר היטב בזיכרון גם אחרי שנים רבות.

הזיכרון השני הוא מהשירות הצבאי. את רוב השירות העברתי מתחת לאדמה בבסיס עם הכדורים ואח"כ עברנו לבסיס עם הצפלין, ולפני המעבר היו צריכים להעביר משהו לאיזה בסיס מרוחק. ואני, שרוב הזמן השתעממתי מאוד וחיפשתי כל תירוץ אפשרי לצאת מהבונקר מייד התנדבתי להצטרף לנסיעה. לא זוכרת לאן בדיוק נסענו, אבל כן זוכרת שהדרמנו לכיוון הגבול, שנסענו על כביש 10 עד שהגענו לקציעות. הנופים שראיתי אז הדהימו והותירו חותם.

אין לי ספק שהרומן שלי עם המדבר התחיל בצבא. אהבתי את הנסיעות מירושלים לבאר שבע בקו שעבר דרך חברון. הייתי מצמידה את העיניים לזגוגית החלון וגומעת עוד ועוד מהנופים הללו. זה כמובן היה בשנים טרום האינתיפאדה, כשעוד היה בטוח לנסוע בקו הזה. וכמובן גם היה הקו שעבר בקריית גת וצומת מסמייה. שלא לדבר על התחנה המרכזית בבאר שבע והאוטובוס משם לכיוון אופקים ואח"כ לכיוון ניצנה.
שעות ארוכות של נסיעה במרחבים החומים, הריקים, הפתוחים.

מאז עברו שנים, גדלתי, פיתחתי התמכרות חמורה ותשוקה שאי אפשר לעצור אותה להמשיך להגיע לעוד ועוד יעדים, בארץ, בעולם.
והמדבר. ממשיך לשמש כמגנט ששואב אותי אליו.

מים במדבר

תמונות שצולמו במעוק של נחל צבירה. הגבים התמלאו במי גשמים. וגם אם לא שרר חום אימים, עדיין, אין מצב שמגיעים לביקור בגב טרי ולא נכנסים לדגום את המים.

המקום הזה מיוחד במינו ומרשים ביופיו גם בגלל המסלע המיוחד, מה שמעיד על גילו הצעיר יחסית, גם בגלל הגובה, איך אפשר להביט על הגבים הללו מלמעלה, ואח"כ לרדת אליהם.
מקום קסום. משרה הרגשה שהיא ההיפך הגמור מ"מעוק" או "עקה" או "תעוקה" או "מועקה"
גם לא השמים הקודרים הללו. היה בהם משהו מרחיב לב.

 לפענח את המדבר?

המדבר צריך גרפולוג
לפענח את הקווים.
ולכל הפחות לקורא עתיד מכף היד,
או עבר.

יהודה עמיחי

כל מה שנוצר בתקופות רחוקות מאוד, כוחות חזקים שהופעלו, שבר, חלקים שניתקו זה מזה, חלקים שזזו, חלקים שנדבקו, שהתקמטו, חלקים שהתבלו עם השנים – כל אלו מונחים עכשיו לפנינו.
חוּם, לבן, צוֹר, קִרְטוֹן, תצורה כזו או אחרת. אפשר לקרוא מחקרים ולהתעמק בהסברים מלומדים על איך נוצרו פני השטח. ואפשר פשוט להתבונן. בקווים, בצורות. בצבעים. במפגש של סלע עם סלע. עם קו הרקיע.

וכל זה תוך כדי תנועה, צעד ועוד צעד, קילומטר רודף קילומטר.
וצבעי שקיעה פסטלים חותמים פוסט זה על שטח ארץ בתולי, לא נגוע, מרוחק מהציוויליזציה.