"בין הזמנים" בהרי ירושלים

מפעם לפעם אני מרגישה תחושה עזה של צימאון. זה קורה כשהבאר הפנימית בתוכי מתייבשת. או מתאדה, מה שמתאים יותר לימי הקייץ ההבילים.
אם ככה, מה לעשות?

התשובה פשוטה: למלא אותה במים חיים.
ה"מים" הטובים שממלאים את הבאר הפנימית משתנים מאדם לאדם.
אצלי המים הטובים מקבלים צורה של שהייה בטבע ויצירה.

בקופה בעין פרת, כשאני מושטיה את כרטיס האשראי לתשלום, נאמר לי שכעת בימי "בין הזמנים" צפוי עומס של מבקרים בשמורה.
הסתקרנתי וקראתי מה פירוש הביטוי.

" בעולם הישיבות, 'זמן' הוא כינוי לתקופת לימודים רציפה (בדומה לסמסטר). שנת הלימודים בישיבה מחולקת לשלושה זמנים. לכל זמן יש אורך שונה, ובין כל זמן לבא אחריו ישנה חופשה הנקראת 'בין הזמנים' (נהגה לרוב במלעיל).
תקופת 'בין הזמנים' ניתנה כדי לאפשר לבני הישיבה לשהות עם משפחתם תקופה מסוימת, לנוח מעמלה של תורה, ולאגור כוחות לקראת הזמן הבא. מצוות לימוד תורה היא החשובה מכל, אולם המנוחה היא הכרחית.
כך כתב הרמב"ם: "כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות עד שיינפש, כך צריכה הנפש להתעסק במנוחת החושים… עד שיסור ממנה הליאות".
מתוך אתר "הידברות"

גם אני זקוקה לזמן מנוחה והתרעננות, עד שתוסר הליאות מהנפש. ואתם?
בפוסט לפניכם אני מביאה חוויות משני טיולים קצרים בהרי ירושלים בזמן ש"בין הזמנים", הראשון בליל ט"ו באב בסטף והשני למחרת, בעין פרת.

הסטף בליל ירח מלא

בליל ט"ו באב עשיתי משהו חדש שלא אופייני לי. נרשמתי לסיור כוכבים מטעם החברה להגנת הטבע. אם הירח המלא של ט"ו באב הולך להאיר את שמי הלילה ולהפריע לצפייה במטר הפסרואידים, אז למה לא להגיע למקום גבוה, מעט חשוך ולהביט בירח מקרוב דרך טלסקופ.

את השמש השוקעת ראיתי מבעד לחלון המכונית הנוסעת, תוך כדי פיתולים בכביש העולה לכיוון צובה. אילוא עומסי תנועה שהתארכו, יכולתי להגיע בזמן השקיעה, אבל ניחא. היגעתי לחניון האקליפטוסים בסטף בדיוק בזמן הזריחה, כשהלבנה החלה לעלות, גדולה, מוארת באור כתום.
כל כך יפה.
עקבתי אחריה במבט, איך לאט-לאט היא מתרוממת, מאירה את השמיים, סמוך מאוד לשקיעת השמש. מחליפה את מקומה וממלאת תפקיד דומה בהפצת האור.

הידעתם שלירח כשלעצמו אין אור? האור שאנו רואים זו השתקפות של אור החמה.
הרבה פרטים קטנים למדתי בהדרכה הקצרה והמעניינת. כמו למשל על הצבע והגודל של הכוכבים.
הידעתם שלכוכב צעיר יש צבע אדום ולכוכב זקן צבע כחול?

לא לקחתי בחשבון את כמות האנשים. מילא כמות המכוניות בכבישים, זה ידוע, כולם מתלוננים על עומסים גדולים, רק שהמכוניות הללו מסיעות אנשים לכל מיני מקומות, כמו הרי ירושלים.
לא תארתי לעצמי שאיזור הסטף בליל ט"ו באב יראה כמו טיילת. תנועת נוער ערבית שבחרה בחניון האקליפטוסים כמקום לינה, אנשים שהגיעו לתצפיות כוכבים בשלושה סבבים, שמונה, תשע ועשר בלילה. מירוץ לילה, סובב הר איתן. חבורות-חבורות סביב מדורה, צולים מרשמלו. ואם כל זה לא מספיק אז מאוחר בלילה בחניון העליון התמקמה קבוצה גדולה של גברים דתיים סביב שולחן, מאלתרים תאורה זמנית מתוך מצבר של מכוניות חונות, אוכלים, שרים, מתפללים.
תערובת ישראלית מגוונת של ליל ירח מלא, אמצע אב, כמעט אמצע אוגוסט. קיץ ישראלי.

לא תארתי לעצמי שלא תימצא לי אפילו פינה אחת קטנה ושקטה להניח את האוהל ולישון. במקום שינה אני יוצאת להליכה. אני מכירה את סובב הר איתן בע"פ, והינה, זו הפעם הראשונה שאני צועדת בשביל בשעות הלילה.
בגלל שזה לא מה שתיארתי לעצמי, לא הייתי מספיק ערוכה. כלומר היו לי בתיק מים ומעט אוכל, אבל לא פנס או נעלי הליכה.
גם עם סנדלים ואור ירח מלא אפשר לצאת לדרך, להתקדם קילומטר ועוד אחד, להתרחק מהרעש וההמולה.
מפעם לפעם חולפים על פני אורות מרצדים של רצים. הם רצים בזוגות או בחבורות קטנות, מפטפטים תוך כדי התנשפות, לרגע מפרים את השקט.
כשהשקט חוזר אפשר לנשום לרווחה, להביט ביער, באורנים שחלקם שרופים, להתמוגג מהשקט של הלילה, מהרוח הנעימה ובעיקר מהכדור הלבן הזוהר בשמי הלילה.

פעם ראשונה שאני מביטה בירח דרך הטלסקופ, זוכה לראות במו עיני את המכתשים שנוצרו מאסטרואידים ואת הכתמים הכהים, כתמי לבה. דרך הטלסקופ השני ראיתי את שבתאי, עם החישוקים סביבו. עמדתי בסבלנות בתור לטלסקופים עד שהגיע תורי להצמיד עין לעינית ולחזות בפלא. מתרגשת כמו הילדים לראות מקרוב את פני הירח, ואת האח של כדור הארץ, שאני מכירה רק מתמונות בספרים.

אתמול בלילה, באור הירח המלא, התבהרה לי הסיבה העיקרית למה אני נרתעת מכמויות גדולות של אנשים.
מעבר לצפיפות, הרעש והדחיסות האנרגטית שהתגודדות אנושית מייצרת, היא גם מהדהדת את ה"לבד" בדרך הכי בוטה.
"איך זה שכוכב אחד לבד מעז"

ואפילו הכוכב, שלנו, כדור הארץ שייך למשפחה של כוכבים, יש לו אחים ויש לו ירח שסובב סביבו ושמש גדולה שהוא סובב סביבה, ויש לו גם קרובים רחוקים בגלקסיה הגדולה.
וכאן, על פני הכדור, מול הרכבים משפחתיים, זוגיים, חבריים – יש אנשים שהם בחברת עצמם. לבד.
כמוני, עם תרמיל על הכתפיים מתקדמת צעד צעד בשביל הסובב את ההר המואר באור הירח.

באותם הרגעים לא הרגשתי לבד. אני הרי בת בית בטבע, הולכת לבד בלילה בהרי ירושלים, מושגחת, שייכת.
כמו שאמרתי קודם, הטבע כמשאב שמרגיע, מנחם, נוטע תחושת שייכות, מחזק את תחושת המסוגלות.
או במילים אחרות, ממלא את הבאר הפנימית שבי.

שישי בעין פרת

למחרת, בבחירה בין לצאת לסיבוב במרכז העיר לבין לטבול במעיין קיבלתי החלטה נבונה. זה מה שאני הכי זקוקה לו כעת. זמן איכות שלי עם עצמי, בטבע. עדיף במקום שקט וקריר, אבל גם שמורת טבע פופלרית בימי שישי ש"בין הזמנים" מספיק טובה.

בכניסה לשמורה שואלים אם זו הפעם הראשונה שלי כאן. לא. אני מכירה את המקום שנים רבות, ביקרתי פה עשרות פעמים. ועדיין, האתגר הגדול, כאילו אני מגיעה לכאן לראשונה והמבט מלא התפעלות מהשילוב המיוחד בין הנוף המדברי, הצמחייה הירוקה והמים הצלולים.
השמורה מוכרת ואהובה במיוחד על תושבי ירושלים, יהודים וערבים כאחד, והרדיוס העוטף אותה לכיוון מזרח, כלומר "השטחים".

כדי להגיע לעין פרת שבקצה הישוב הקהילתי עלמון חוצים את גדר ההפרדה בין פסגת זאב לחיזמא. מעבר גבול שחציתי הלוך ושוב עשרות אם לא מאות פעמים. פעם גרתי פה. יש לי חברים שעדיין גרים פה. יש פה שמורה יפהפייה, פנינת טבע שאני מכירה וטיילתי בכולה, מכל כיוון אפשרי ובכל עונה, כולל שיא החורף, כשהזרימה בעיצומה והכל מוריק.

אני נכנסת בשער השמורה אחרי היעדרות ארוכה. במאי האחרון לבשתי בגד ים, מפתחות ביד ורציתי לרדת למעיין עם חברה, רק שבחוץ השתוללה סופת חול, אובך נוראי שצבע את השמיים בלבן. מהחמסינים שבישרו את בוא הקייץ. וכעת, בט"ו באב, מחצית אב, כמעט מחצית אוגוסט, כשמחצית הקייץ מאחורינו, אני באה אל המקום המיוחד והיפה, שיש בו מים צלולים וזורמים, שמזמינים לטבילה מרעננת – ללא ספק החלטה טובה, על אף ולמרות עומס המבקרים.

בזמנים כאלה, כשכמעט כל מקום לוקה גם בעומס חום וגם בעומס מבקרים, יש צורך לגייס בסבלנות רבה.
או לשנות גישה.
הדגיגים הקטנים במים שנוגסים בכפות הרגליים וזוללים את העור המת יכולים להציק או שזה יכול להרגיש נעים, שבעל חי נוגע בי, ניזון ממני.
באותה מידה, הישראלים הדברנים והרעשנים יכולים להציק, או שאפשר להתבונן עליהם כעל תופעה אנתרופולוגית, למיין אותם לקבוצות שייכות עם מאפיינים שונים, לזהות דינאמיקה בין הורים לילדים, לתצפת על הילדים ולקטלג לפי התגובה שלהם למים, כזו שנעה על הסקאלה בין התלהבות גדולה ושמחה עד פחד והיסטרייה.
אני אוהבת לראות ילדים וגם מבוגרים שנהנים ממים, שדוחפים את הראש תחת הצינור, בבריכה שליד הנביעה, שצוללים עם כל הגוף מתחת למים, שמשפריצים, שמשחקים, שצוחקים.

יצא ככה שחלקתי את הפינות המוצלות היפות שמצאתי בשמורה עם עוד אנשים, חלקם עם נוכחות שקטה ולא מורגשת, עד למשפחות רעשניות, במיוחד הילדים שמדברים בווליום גבוה שגובל בצעקות. למה הם צועקים? זו תעלומה בעיני. אולי יש להם בעיות אוזניים או שסביר יותר שעמוק בתוכם הם בטוחים שלא מקשיבים להם, לכן הם מגבירים את הווליום, לטונים אגרסיבים, תוקפניים. למי שסביבם זה מציק באוזן.
אני יודעת שאני מסתכנת כאן בגינויים וביקורת כשאני מעיזה להגיד בקול רם שהילדים של חלקכם מתנהגים כמו ברברים קטנים. הם קולניים, צועקים בלי הפסקה, לא רואים את האחר ולא מתחשבים.
לא הופתעתי לראות ילדים קטנים שמתנהגים כמו ציידים, עם כובע, קופסא או כוס פלסטיק מנסים לצוד דגים בבריכה. למה? למה להזיק לדגים? עד שהגיע אחד מעובדי השמורה והעיר לילדים הצורה בוגרת למה לא מומלץ לגעת בדגים, רק לראותם בעיניים.

שלא תטעו לחשוב שכל מה שנכתב עד כה פגם בהנאה שלי. אני יושבת בבריכות הקטנות ונהנית. מהטמפרטורה הנעימה, מהנוף המדברי, מהצמחייה הירוקה שנותנת צל, מהמים הרטובים, הקרירים, הנקיים. מהשקט פה ושם. מהלבד שלי, שמאפשר לי לעשות מה שאני רוצה, לבחור מתי לעבור לנקודה הבאה.
ולמרבה ההפתעה אני גם נהנית מתנועת המבקרים בשמורה, מגוון אנושי מכל הדתות, הלאומים, המגזרים והגילאים. מקטן עד גדול.
הטבע שייך לכולנו, שרק נשמור עליו נקי, שלא נתערב. וכאן בשמורה נראה שעושים עבודה נהדרת בהקפדה על הניקיון, בטיפול בשבילים ובהנגשה שלהם וגם בהדרכה של מי שמעוניין ללמוד יותר.

בבוקר שישי יצאו שני סיורים לקהל, ללא תוספת תשלום. ויתרתי. לא בא לי לעזוב את המים הקרירים ולהצטופף עם ההמון. ישבתי במים ונזכרתי בהנחיות למפגש "שיטוט-הירהור" שכתבתי בזמנו בהשראת ביקור במעיין.
לו הייתי מדריכה סיור בשמורה, הייתי מפנה את תשומת הלב למה שהעין רואה, האוזן שומעת, הלב מרגיש. פחות ידע גיאוגרפי או היסטורי. מוח שמאל יכול לנוח מעט. מוח ימין יכול להתרווח, לשחק, להשתעשע במים, לאפשר ליצירתיות ולמקוריות להיות נוכחים.
זה המוטו שמלווה את ההזמנות שלי להתבוננות וכתיבה, בין אם כחלק מהליכה בלוקיישן בטבע או כחלק מסדרת הפוסטים שאני מפרסמת לאורך זמן בשם "צידה לדרך".