ימי קורונה: איך פספסתי את פריחת החצבים השנה

משהו לא טוב קרה לחדוות הטיולים שלי. בשנה האחרונה, מאז חזרתי ארצה מיפן, אותה חדווה אהובה ומוכרת הלכה ודעכה.
אני לא סתם אומרת, יש לזה סימוכין בשטח.
כמו המקרה שקרה אתמול.
פתחתי את הבוקר בכתיבת בוקר במחברת על הספסל מול הנוף בחניון הסטף. משם המשכתי לחניון 101, מצאתי שולחן מוצל לשבת, להכין קפה, להרכיב אוזניות ולהתחבר למפגש בזום בעשר. כעבור שעה סגרתי את הטלפון, החזרתי את ערכת הקפה למכונית ונסעתי למשימת חמ"ץ #1 (חייבת/מוכרחה/צריכה) במוצא עילית ואח"כ חמ"ץ #2 ברמי לוי. משימות שהשאירו טעם חמוץ ומר בפה.
ניצלתי את הזמן עד ארבע וחצי אחה"צ, הזמן שנקבע למשימת חמ"ץ #3, לנסוע נסיעה קצרה לכיוון יער צרעה, על כביש 44, בין כביש 1 לכביש 7.

היעד: חצבים.

רציתי לראות חצבים ולצלם כמה.
בשבוע שעבר ראיתי תמונות יפות של חצבים פורחים ורציתי גם.
אני מאוד אוהבת את זקיפות הקומה של הפרח הזה, איך האופן בו הוא עומד, זקוף, גאה. ותמיד בחבורות-חבורות, לא לבד.
ניצלתי חלון קטן בזמן והיגעתי עם עזרה קטנה מווייז. עולה על הדרך הנופית האדומה, נוסעת לאט עד למצפה צרעה, עוצרת, חונה ליד חניון קק"ל ריק ומוצל.
שתיים בצהריים. זמן לסעודת צהריים. מוציאה כמה מצרכים מהשקיות של רמי לוי וערכת קפה.
סוף-סוף אני לבד. האורנים, האיצטרובלים שעל האדמה, השמיים הלבנים שמבצבצים בין הענפים ואני.
בזמן האחרון הארץ נעשתה צפופה מדי. דחוסה מדי. לאן שלא הלכתי, ערימות של אנשים. בים, במדבר.
מה רצית, יולי-אוגוסט והשמיים סגורים. אנשים שמחפשים דרכי מילוט. בדיוק כמוך.
ברור. מובן לחלוטין. רק שלא תמיד ההמון הרועש בא לי בטוב. והינה, ביום בו התבשרנו על סגר נוסף, גלגלי המכונית הביאו אותי לחניון לא מוכר, סמוך מאוד לבתים של המושב "תרום".

עבר, הווה ועתיד בעמוד תפרחת אחד: השליש התחתון פרח, השליש האמצעי פורח והשליש העליון יפרח

עצמי אומרת לי: למה שלא תנוחי. נוחי. שנים שטיילת בכזו אינטנסיביות, עכשיו הגיע זמן למנוחה. מותר לך לנוח. נוחי.
עצמי עונה לי: קדחת, מי רוצה מנוחה. אני כבר אנוח בקבר. זו ברך שמאל שדופקת לי את האין-תוכניות. כואבת.
ושוב עצמי מסבירה: הברך היא תירוץ, עוד לא הבנת. התעייפת. תראי אותך, את מותשת. איבדת את חדוות הטיולים. היא עוד תשוב, אבל כרגע היא לא כאן.

צודקת.
לו היתה בראשון בצהרי היום אילנה של לפני ארבע שנים, היא היתה יודעת למצוא את החצבים. היתה מבררת מראש את הנקודה במפה, וגם אם הגיעה לשטח ולא מצאה, היתה שואלת. מוצאת אותם ועושה להם בוק.
חצבים לא הולכים לאיבוד, הם נשארים במקומם ושנה אחר שנה מצמיחים עמוד תפרחת. זו את שקצת הלכת לאיבוד. ונראה שגם לא ממש איכפת לך.
צודקת.
אילנה של 2020, ימים אחדים לפני כניסת השנה החדשה + הסגר, לא עושה עיניין מזה שלא מוצאת חצבים.

מתוך עמוד הפייסבוק האישי שלי, ספטמבר 2016

הייתי באיזור צרעה לפני ארבע שנים, ראיתי מדרון שלם מכוסה חצבים. התרשמתי, התלהבתי, צילמתי בלי הפסקה.
השנה אני מסתפקת בסעודת צהריים בסיסית, לחם עם עגבניות מיובשות ומלפפון חמוץ. וכמובן קפה.
הפסקת קפה ארוכה על ספסל קק"ל מוצל ביער אורנים.
בלי לצלם אף לא תמונה אחת.

תמונות החצבים בפוסט הזה לוקטו מצילומי חצבים בספטמבר 2016. באותו החודש נדבקתי ב"חצבת" קשה מאוד… נחשפתי למאות אם לא אלפי עמודי תפרחת לבנים, על שפת מכתש רמון, בצרעה ובתל יודפת.
אחד מהסמפטומים של ה"חצבת" זה שמרוב התפעלות והשתאות:
א. מצלמים בלי סוף, מנסים כל מיני זוויות ותנוחות
ב. רצים להראות לחברים שגם הם יהנו
לא יכולתי לעמוד בקסמם של הפרחים האלגנטים הללו ושיתפתי בדף הפייסבוק האישי שלי מלא "נגלות" של צילומי חצבים

חצבי מכתש רמון, ספטמבר 2016

לו רציתי באמת יכולתי לשאול, להתקשר, לשלוח הודעה אישית, לכתוב פוסט בקבוצת טיולים בפייסבוק.
כנראה שלא היה לי דחוף וחשוב עד כדי כך. שהיה לי נחוץ יותר סתם להיות ביער, לנשום מעט אוויר שקצת התקרר, להניח את הראש על התיק, על הספסל ולבהות בצמרות העצים.
שום צעדות ארוכות, שום מסלולי הליכה, שום מסע צילומים בעקבות הפריים המושלם.
רק אני והיער. והקפה.
והיעדר חדוות הטיולים.
והעייפות. והעצבות. והכבדות. והדאגות מהסגר הקרוב. והאין-לי-חשק-למשימות חמ"ץ-אבל-אין-לי-ברירה.

חצבי תל צרעה, ספטמבר 2016

[ח]יוכי אוהבים
[צ]צלצולי פעמונים
[ב]רכת השמש העולה

חצבי תל צרעה, ספטמבר 2016

למי שבכל זאת רוצה להגיע, ההוראות הן: עלו לתל צרעה מהכביש של צרעה-דיר רפאת עד למעלה, חנו את הרכב בחניון העליון.
החצבים במרחק 150 מטר במורד לכיוון דיר רפאת. "אי אפשר לפספס", כך אומרים מי שהיו שם.

חצבי תל יודפת, ספטמבר 2016

לפני מיליוני שנות אור, בעולם דימיוני, סיפר הנסיך הקטן על הכוכב הקטן שלו. הוא עד כדי כך קטן שיכול היה להתיישב על שרפרף קטן ולצפות בשקיעת השמש, להזיז את השרפרף כמה צעדים ולצפות בשמש השוקעת שוב.
"שקיעות השמש חביבות עלי מאוד", "יפה שקיעת השמש ללב עצוב", "כשעצובים כל כך אוהבים את השקיעות" אומר הנסיך הקטן, ומספר על יום אחד שראה את השמש שוקעת 44 פעמים.
לי יש שיר שאני מאוד אוהבת, השיר "תן לי להיות", שאת מילותיו כתב רפאל אלישע, שנהרג במלחמת ששת הימים. אברהם טל הלחין והקליט את השיר במסגרת הפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר". לשיר הזה יש אפקט שמרגיע אותי במיוחד כשאני עצובה.
אתמול, כשסיימתי את משימת חמ"ץ #3 והייתי בדרכי הביתה, הקשבתי לאברהם טל שר "להיות אדמה ואדם" בלופ שחזר על עצמו למעלה משעה.
עד שהיגעתי הביתה.

חצבי הר השועבי, מול תל יודפת, ספטמבר 2016

"תן לי להיות כל שטוב ויפה
תנה אמונה בליבי
תן לי מעט להחזיק בחיים
תן לאושר לנשוק את מצחי

תן לי להיות עומק ים וגליו
להיות רוח אדוות מלטפת
להיות הרקיע הר באופק יכחיל
רן ציפור בין פרחים מצייצת

תן לי להיות אדמה ואדם
תן נא חיים בדמי

רחש לב להיות סערה ועדנה
עץ בודד יעמוד בשלכת
תן לי להיות גדולתה של חרות
להיות עצב דמעה נעצרת

תן לי להיות אדמה ואדם
תן נא חיים בדמי
תן לי להיות תבל ומלואה
תן לתבל להיות בי"
מילים: רפאל אלישע

לפני סיום – מילים של ברכה לשנה החדשה
התגשמות משאלות הלב
אסתפק כרגע במשאלה שתחזור אלי אותה חדוות טיולים אהובה מוכרת, שהיתה לי עד לפני זמן לא רב. כשהייתי מלאת מרץ והתלהבות לקראת היציאה לדרך. כשהייתי שמחה כ"כ להיות בדרכים.
לשנה החדשה שתיכף תיכנס אברך גם את חבריי הטיילנים, שנמשיך להיפגש בשבילים, שנמשיך לצאת ולתור את הארץ. ומי ייתן וזו תהיה שנה רגילה, שהדרכים ישארו פתוחות בפנינו.

Comments

2 תגובות על “ימי קורונה: איך פספסתי את פריחת החצבים השנה”

  1. תמונת פרופיל של עליזה
    עליזה

    כל כך מזדהה עם התחושות שלך.
    מרגישה בתרדמת כבר הרבה זמן ללא דרייב….
    נקווה שהשנה הבאה תהיה טובה ורכה אל כולנו והתחושה לחדש ולמרגש תשוב 😊💛

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      יכול להיות שזו רוח התקופה. מאחלת לך שהשנה החדשה תביא איתה אנרגיה של התחדשות לכולנו.