יומן מסע – טרק אתגרי בהרי הטטרה הגבוהים – חלק א'

בשלהי אוגוסט 2014 יצאתי עם שלושה חברים לטיול בנופים הדרמטיים של הרי הטטרה. לטייל בנופים שעוצבו בידי קרחונים, לשזוף את העיניים בפסגות סלעיות, משוננות, מזדקרות בדרמטיות לשמיים, לעבור לייד אגמי קרחונים צלולים, לנשום אוויר צח, ולהינות מפריחה קייצית שצובעת משטחים חשופים בגוונים של וורוד.
טיילנו במסגרת עצמאית ונעזרנו בשירותי הדרכה של חברה מקומית ש"תפרה" עבורנו טרק בן שישה ימי הליכה אינטנסיביים מאוד. בפועל צעדנו במסלול ששונה מעט בגלל הנסיבות.
בזמנו כששבתי הביתה מהטיול הכנתי כהרגלי אלבום תמונות משלל הפריימים היפים שצדתי עם המצלמה, אבל לא כתבתי רשמים למעט פסקה אחת שהיתה אמורה להיות הפתיח ל-"יומן מסע" ואח"כ נזנחה.

מזמינה אתכם לקחת חלק ביומן המסע מהרי הטטרה הגבוהים – להמשך הקריאה בחלק ב' של היומן

אפתח בפסקה שנכתבה מייד עם שובי מהטרק:

מהבוקר הגשם לא מפסיק לרדת. קר מאוד. קור שאתם לא יכולים להעלות על דעתכם באוגוסט ההביל והדביק. אבל באותו בוקר הערפל עטף את הנוף, ככה שבקושי אפשר היה לראות ממטר. את אשר יגורנו בא לנו. מזג אוויר מחורבן לתפארת דווקא ביום הכי ארוך והכי קשה של הטרק.
הבוקר התחיל במגמת עלייה, עולים ועולים ועולים, מצוק העתקים וקצת. הידיים שאוחזות במקלות אדומות מרוב קור, מעיל הגשם החדש שקניתי במיטב כספי לכבוד הטרק לא עומד בכמות הגשמים הזו. ההבטחה שאשאר יבשה עם המעיל החדש התגלתה מהר מאוד כתרמית גדולה. ברגע שהתכופפתי המים נכנסו דרך המכנסיים והרטיבו אפילו את התחתונים, שלא לדבר על הבירכיות, הגרביים, הנעליים. מנקודה מסויימת כבר לא היה איכפת שאני כ"כ רטובה, רק שלא יירטבו המשקפיים, כי אין שום דבר יבש לנגב את הזגוגיות.
העלייה עדיין נמשכת, ללא הפוגה, מטפסים מסלע לסלע ובין ההתנשפויות לסידור הנשימה אני מתאפקת רק לא להשתעל, את השיעול הטורדני הזה שחטפתי מתחילת הטרק שמכאיב לי מאוד.
תוך כדי עלייה אני מנסה לדרג מה יותר גרוע – השיעול, הנשימה הקצרה בגלל העלייה הלא נגמרת, הגשם שממשיך לרדת בלי סוף וכדי לגוון הוא מעורב בברד וקצת שלג, הקור מקפיא העצמות, הערפל שמכסה את אחת הפסגות היפות של הטטרה ולא מאפשר לראות כלום…
עד שלבסוף שהיגעתי אל סוף העלייה, פיסת פיסגה קטנטונת ממנה מתחילה הירידה. היא היתה הגרוע מכל. הירידה.
לחשוב איך יורדים עכשיו את כל הגובה שטיפסנו בשעתיים האחרונות, בגשם, כשהכל רטוב וחלק…
אני הולכת צעד-צעד במעבר ההרים המסוכן, במזג אוויר הכי גרוע שאפשר להעלות על הדעת ומאין יבוא עזרי… והוא הרי עסוק עכשיו בלהרגיע את הרוחות הסוערות במזרח התיכון שבאופן עקבי כל קייץ מתלהטות
מתי זה ייגמר? הלוואי ואתעורר מהסיוט הטטרי הזה אל תוך נוף חלומי…

בחרתי לפתוח את סיפור הטרק להרי הטטרה דווקא בתיאור הרגעים הקשים ביותר, במעבר ההרים הכי בעייתי שאי פעם הלכתי בו והייתי זקוקה לכל הכוחות, משאבי הנפש ומיומנויות הטיול שלי כדי להמשיך קדימה, לא לעצור, אלא ללכת עוד צעד ועוד צעד בכזה נוף פראי, עוצמתי, מדהים ומיוחד במינו, עד שמגיעים ליעד.

בדיעבד מצטערת שלא המשכתי במלאכת הכתיבה כשהחוויות עוד היו טריות, אם כי הסיפור הזה מאותו יום שזכה לכינוי "horrible day" הפך לסיפור שסופר באינסוף הזדמנויות כשנשאלתי על אירוע של סכנת חיים שחוויתי אי פעם בטיול.

באותו בוקר יצאה יחד איתנו מהבקתה משפחה ישראלית שטיילה באיזור באופן עצמאי, הורים ושני ילדים, בן ובת. אנשים נחמדים, אלא מה, לאמא יש פחד גבהים ודווקא במעבר ההרים המפחיד, בעיצומה של הסערה, למרבה הזוועה היא חטפה התקף חרדה, נעמדה באמצע השביל הצר וצרחה בקולי קולות לבעלה שהקדים אותה שיבוא לעזור לה. הבת הצעירה ואנוכי עומדות כמה מטרים לפניה, אוחזות בכבל המתכת, המקבילה הסלובקית לדרגיות, מקשיבות לצרחות ההיסטריות ולדו שיח שהתנהל בצרחות בין האמא לאבא שלא ממש התחשק לו לחזור על עקבותיו לעזור לה לרדת. כל דקה שעוברת אנחנו נרטבות בגשם, האצבעות קופאות מקור. "שתלך כבר" שתינו מסננות בעצבים, היא מעכבת אותנו, אבל ברור לכולם שהמצוקה שלה גדולה מאוד. למען האמת כולנו במצוקה. לכולנו קשה. לבסוף הבעל נעתר להגיע ולהושיט יד, היא נרגעה וירדה ואנחנו בעקבותיה.

במצב כזה של גשם סוחף ורוח מקפיאת עצמות אסור לעמוד במקום. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה להמשיך ללכת, לא לעצור, גם כשהחלקתי, נפלתי ולא הרגשתי את המכה כי הרגליים היו קפואות. מוכרחים להמשיך ללכת, לרדת בגובה, להתפלל שהגשם יפסק או שנגיע לאיזה מחסה. ואז… מרחוק רואים אגם ולידו מבנה. בקתה!!! זו ההצלה שלנו.

במרחק של ארבעה קייצים מאותה סצינה סיוטית זכור לי שבירידה לאגם הגשם כבר נחלש, אבל היה ברור לכולנו שברגע שנגיע לבקתה, ניכנס פנימה ולא נזוז לשום מקום.

אותה בקתה התגלתה לשמחתינו הרבה כמלון מפואר ומפנק מאוד. דבר ראשון נכנסת לשירותים לחלוץ את הנעליים הרטובות ולקלף מעלי את הבגדים הרטובים. לובשת את סט הבגדים השני שנשאר יבש תודות  לניילונים בהם עטפתי כל דבר בתיק. מברכת על המזל הגדול שהיה לכולנו, להגיע בשלום למלון בלי ליפול, למעוד, להיפצע בדרך. עכשיו אפשר לגשת לקבלה לברר אם יש חדרים פנויים ללילה עבורנו, לבטל את הלינה בבקתה המקורית בה היינו אמורים לישון בסוף אותו יום, להוסיף את ההפרש שהיה שווה כל יורו ואז לקבל את המפתחות לחדרים המפנקים. בחדר אפשר להתרחץ במים חמים ולפרוש על ההסקה את כל הציוד שיתייבש עד למחרת בבוקר.

היגענו למלון בצהרי היום, אלמלא מזג האוויר המחורבן התוכנית היתה להמשיך הלאה ולהגיע לבקתה שליד אגם פופראד. אבל תוכניות לחוד ומזג אוויר קיצוני ומסכן חיים לחוד. אחרי החווייה המטלטלת בקור ובגשם הרשנו לעצמנו להתפנק באותו מלון, לטבול בג'קוזי החם בחדר עם חלון המשקיף לאגם, להינות מארוחת צהריים וערב חמה.

מאותו יום נוראי כמעט שאין לי תמונות, למעט תמונות הסחלבים על רקע האגם שצילמתי מחדר הג'קוזי, תמונות שמופיעות כאן למעלה. מהבוקר כשהחל המבול טמנתי את המצלמה עמוק בתיק שלא תתרטב והייתי עסוקה פשוטו כמשמעו בלשרוד.

מהמלון היה כביש גישה קטן שהוביל אל הכביש הראשי, מה שעודד את החברה הרביעית בקבוצה לפרוש מהטרק, להזמין מונית שתיקח אותה לנקודת הסיום ולחכות לנו במלון. אני המשכתי עם שני הבנים והמדריכה הצעירה יומיים נוספים, עד שברוב קולות החלטנו לוותר על המסלול המקורי ביום האחרון ומאגם פופראד לחזור במסלול קל לאגם הגדול ומשם לעלות על רכבת שלקחה אותנו לנקודת הסיום בעיירה Poprad.

לפני הנסיעה לסלובקיה כשחיפשתי חומר באינטרנט על טרקים בהרי הטטרה הגבוהים לא מצאתי מידע רב. לכן רציתי אחרי החזרה ארצה, בריאה ושלמה, לפרסם מידע בפורומי טיולים על הטרק בתקווה שהאינפורמציה שאביא מניסיוני תוכל לשרת מטיילים נוספים בעתיד. רוב המטיילים שפגשנו בדרך היו מקומיים או אירופאים. מעט מאוד ישראלים. היתה לי אז הרגשה שעם הזמן סלובקיה תהפוך ליעד פופלרי ויותר ויותר בקרב הישראלים שיגיעו גם אל המסלולים בהם הלכנו. הרי הטטרה הם לא ה-TMB וגם לא הדולומיטים ועדיין מדובר במסלול שמספק נופים מגוונים ברמת קושי שלא מביישת טיולי מדבר בנגב.
למרות הרצון הטוב לכתוב כמה מהטיפים שלמדתי על בשרי ולפרסם ברשת, לא כתבתי דבר. וקייץ זה, כשאני בתנופת כתיבה של יומני מסע מהטרקים השונים בהם צעדתי, החלטתי שלא לדלג על הטטרה, גם אם אין לי סיפור דרך מסודר מאותם ימי הליכה.
יומן מסע זה יהיה מוקדש בעיקר לתמונות מאותם שישה ימי הליכה אינטנסיביים בהרים רבי העוצמה והיופי הללו.

The Trek Hut to Hut Tour across Slovak Largest Mountain Range, the High Tatras

לחיצה על הקישור מפת מסלול  תראה לכם בצורה מפורטת יותר כיצד היתה אמורה להיראות הדרך כולה, מנקודת הכניסה לשטח עד היציאה ממנו כעבור שישה ימי הליכה בכיוון כללי מערבה. זו התוכנית המקורית של הטרק שנשלחה לנו מהסוכנות. בפועל כאמור היו כמה שינויים וקטעים שוויתרנו עליהם בגלל אילוצי מזג האוויר.
בדיעבד אפשר היה לוותר על הארגון וההדרכה שמייקרים מאוד את עלות הטיול, כל זאת בתנאי שמזמינים מראש מקום לינה בבקתות ומשיגים מפה טופגרפית טובה. הניווט בשטח קל למדי, ישנם שלטי הכוונה וגם מי שאינו דובר את השפה, אפשר להתמצא בקלות, רק צריך לקחת בחשבון שהזמנים המצויינים בשלט הם זמני ההליכה של אירופאים חסונים.

Day 1 – 18.8.14 (Monday) – Moderate
Route: Tatranska Kotlina – Plesnivec hut – Velke Biele pleso – Zelene pleso,Green Lake
Distance: 10 km, Total vertical climb: 1050 m

השלט בתמונה זו מציין את תחילת המסלול – בנקודה זו הקרוייה Tatranska Kotlina בגובה 760 מטר, ירדנו מן המונית והתחלנו בהליכה רגלית מערבה, נרגשים מההרפתקאות הצפויות לנו, לא יודעים איזה נופים נפגוש, עד כמה הדרך תהיה קשה ומאתגרת. לרוב זה כך, הצעדים הראשונים בדרך מלווים בהתרוממות רוח, חיוכים גדולים, מצב רוח טוב, במיוחד כשהשמיים בכחול בהיר והנופים הנגלים יפים כך כך.

Day 2 – 19.8.14 (Tuesday) – Moderate

(Route: Zelene pleso – Velka Svistovka – Skalnate pleso – Zamkovskeho hut (1475 m
Distance: 8 km, Total vertical climb: 610 m

הלילה הראשון בבקתה שליד האגם הירוק זכור לי גם הוא כסיוט. החברה המארגנת היתה אמורה לדאוג להזמנת מקומות לינה לחמשתינו, אלא שבאותה הבקתה אזלו החדרים הטובים ונאלצנו לישון בדורמיטרי שהיה צפוף ומחניק. למחרת, אחרי שינה טרופה, מתעוררים לבוקר בהיר אל מול האגם המרהיב עם התשקפויות נפלאות ומתחילים בטיפוס. רוב היום היה במגמת עלייה, עם מזג אוויר שהשתנה לרעה ולמזלנו המתין עד שהיגענו אל הבקתה ואז התחיל הגשם.

Day 3 – 20.8.14 (Wednesday) – Difficult
(Route: Zamkovskeho hut – Teryho hut (2015 m) – Priecne saddle (2352 m) – Zbojnicka hut (1960 m
Distance: 8 km, Total vertical climb: 820 m

הרמה של הבקתות הסלובקיות נמוכה בהרבה לעומת הבקתות בהן לנתי ב-TMB וב-AV1, אבל אז לא ידעתי, לא היה לי נקודת ייחוס להשוואה וקיבלתי את העובדה שכולנו ישנים בחדר עם מיטות קומותיים ואוכלים את האוכל המזרח אירופאי שהוגש לנו בארוחת הערב.
בבוקר היום השלישי יוצאים מהבקתה למסלול שלקח אותנו דרך יער נגוע במחלה כלשהי אל מפלים שוצפים. נופים שגזורים מגלויות נוף. לאחר הביקור במפלים החלה עלייה ארוכה לעבר הבקתה המבודדת בה נלון בסוף היום. יום מגוון מבחינה נופית ומאתגר בהליכה על "דרך הלבנים הצהובות", אותן אבנים שקיבלו את הגוון הצהוב מהפטריות שמכסות אותן. גם אם השביל לא טיפס בשיפוע חד, ההליכה עליו הצריכה תשומת לב גבוהה מאוד, כדי שחלילה הרגל לא תיתפס ברווח בין האבנים. כדי לא למעוד או ליפול או הכי גרוע לעקם את הקרסול. זו הליכה שדורשת ריכוז, שמחייבת לנעוץ מבט באבנים כל הזמן. אי אפשר לחלום בהקיץ, אי אפשר סתם להתבונן בנוף. זו הליכה מעייפת מאוד, סוחטת כוחות.

Day 4 – "The horrible day" – 21.8.14 (Thursday) – Nightmare
Route: Zbojnicka hut – Prielom saddle – Vysoka peak (2429 m) – Sliezsky dom
Original route was to go until Hut by Poprad Lake (1494 m), but stayed at – Sliezsky dom hotel
Distance: 16 km, Total vertical climb: 710 m

על היום הרביעי, זה שהדבקנו לו את הכינוי "The horrible day" כבר סיפרתי בתחילת הפוסט. זה היה אמור להיות היום הקשה והארוך בטקר, יצאנו לדרך מוקדם בבוקר רק שלמזג האוויר היו תוכניות אחרות ובמקום לפרגן לנו מזג אוויר בהיר ונעים נפתחו ארובות השמיים והעולם כולו סער. אלמלא הגשם והקור אפשר היה להינות מהנופים שהיו נפרשים בפנינו במעבר ההרים הגבוה. בפועל כל אחד נאבק לשרוד ולשמור על עצמו, לא להחליק וליפול, להמשיך לצעוד למרות הגשם שהצליף בחוזקה. אף אחד לא נתן דעתו על הנופים, רק על הדרך הבוצית וחלקלקה. לקראת צהריים היגענו למקום מחסה במלון מפואר באמצע הדרך. ככה קרה שהמסלול של היום הרביעי קוצר ורק למחרת, כשמזג האוויר השתפר המשכנו אל אגם פופראד.

להמשך הקריאה בפרק ב' של יומן המסע