שמורת הרי ההייטק, מחוז הרצליה פיתוח


בחודשים האחרונים קלטתי שרבים אינם מכירים את עולם התוכנה או ניזונים מדיעות קדומות אודותיו. לפני זמן מה פגשתי מכר לצהריים שזמן רב לא הגיע להרצליה פיתוח. אחרי שבדרך נס מצא חנייה, כולו נרעש, הצביע על המגדלים סביב ושאל: "מה זה הדבר הזה? כאן את עובדת?" עניתי במילים מרגיעות שזה לא גרוע כמו שזה נראה…

כך עלה הרעיון לכתוב סיפור על "שמורת הרי ההייטק" על מנת להנגיש אותה לקהל הרחב, לנפץ מעט אמונות קדומות וסטריאוטיפים לא מדוייקים.

הסיפור נכתב לאורך זמן כסיפור בהמשכים, 12 פרקים, פרק עבור כל שנת וותק, עד הפרק האחרון שנכתב בימים אלו ממש, ימים ספורים לפני שמשנה סטטוס מעובדת שמורה בעלת וותק מרשים למובטלת. בין לבין שיבצתי קולאג'ים מתמונות שצולמו בטיולים ופעילויות חברתיות, מה שנהוג לעשות ב"מצגת סיכום". ואולי זה מה שהסיפור הזה בא לעשות עבורי, סיכום של תקופה, ממגדלי עזריאלי באאוטלט כעובדת ITG, למשרדים המעוצבים בביניין של קנדה-ישראל כעובדת Cappitech.

מזמינה אתם לקרוא את הסיפור שלי.

(1) הקדמה או כיצד התגלגלתי לשמורה?

היה היתה צעירה שרצתה לממש את כישוריה ולהרוויח שכר ראוי תמורת עבודתה. באותן שנים נפתחה למבקרים שמורת הרי ההייטק הגבוהים. מי שהגיע לשם סיפר על נופים מרתקים, עבודה מאומצת ומתגמלת. היא שמה לה למטרה להתקבל לשמורה הנחשקת ועשתה כל מה שנדרש. למדה, הכינה שיעורי בית בהתמדה וכעבור שנתיים סיימה תואר שני בהצטיינות. כשעמדה בקריטריונים לקבלה לשמורה ניסתה את מזלה עד ששערי השמורה נפתחו בפניה.

היא כל כך שמחה על ההזדמנות שניתנה לה והחלה לשוטט בשמורה ולעשות את המוטל עליה עד שחשה שמיצתה את העניין באותה חלקה קטנה ועברה לחלקה אחרת, גדולה ומסודרת יותר. שם נפרש בפניה אופק רחב יותר לטיול עם פסגות קטנות שנדרשה לטפס עליהן. אחרי הפסגה הראשונה התעורר הרצון לטפס על הפסגה הבאה והבאה אחריה. כעבור שנתיים באזור זה של השמורה בהן רכשה מיומנויות טיפוס נפרדה לשלום מחבריה ונסעה רחוק.

בצדו האחר של האוקיינוס ניסתה להתקבל לשמורת הרי ההייטק האמריקאים אבל למרבה האכזבה שערי השמורה היו סגורים בפניה. באותן שנים התחוללה סערה גדולה בשמורות ברחבי העולם והשערים נסגרו. בצר לה מצאה עיסוקים אחרים, אבל החלום להעפיל לפסגות נוספות המשיך לקנן בה.

חלפו השנים ועם החזרה ארצה התקבלה לשמורה ישראלית ששלחה אותה להעפיל לפסגת הר בשמורה אחרת. היא התמידה במלאכתה, עשתה כל מה שנדרש ואפילו קצת מעבר, אבל ידעה שמדובר בשהות לטווח קצר. אחר כך עברה לפרוייקט באזור הנמוך של רכס הרי ההייטק, איזור שאופיין באנשים שלא הביעו עניין לטפס על פסגות, רק להעביר את הזמן. אחרי שהות קצרה באזור הפחות אטרקטיבי של השמורה לקחה פסק זמן של כמה חודשים ונסעה לטייל בקצהו השני של העולם.

כששבה לביתה ממסעותיה חיפשה את הדרך חזרה לשמורה. הפעם הגיעה לאזור מאתגר עם פסגות מעניינות, תלולות, כאלו שדרשו ממנה להתאמץ ולשפר את המיומנויות הטכניות שלה. היא למדה, השקיעה, התאמצה. לשמחתה המאמץ הוביל לכיבוש של פסגה אחר פסגה. היא קלטה את ה"טריק", מה צריך לעשות כדי לדלג ברחבי השמורה בצורה בטוחה. היא הייתה מרוצה, הממונים עליה היו מרוצים. שביעות רצון הדדית, כמה נפלא.

זו היתה תחושה טובה של עניין, אתגר וסיפוק שנמשכה לאורך שנים. היא אהבה להגיע מדי בוקר לשמורה, לצאת לסיבוב היומי, לחפש בורות ומקומות מסוכנים, להתריע עליהם מפני המתכננים. היא הבינה כיצד הדרך אמורה להיראות וצעדה בה וכשהבחינה שבפועל הדרך לא נראית כפי שאמורה להיות, זיהתה את הבעיה והרימה דגלון אדום. היא ביצעה את עבודתה היטב גם כשהשמורה החליפה בעלות ושינתה את שמה.

השנים חלפו ובחורף שעבר שמה לב שההתלהבות בבקרים דעכה, שהטיפוס לפסגות מעייף וכבר לא ממלא אותה התרגשות ועניין כפי שהיה בעבר. למען האמת החלה להשתעמם מהשהות בשמורה. בלי לשים לב חלפו עשרים שנה מאז נכנסה לראשונה לשמורת הרי ההייטק הגבוהים, הגשימה חלום וכעת החלה לחשוב אולי יש משהו מעניין דווקא מחוץ לגבולות השמורה.

אבל היא מכירה היטב את השמורה, יש לה את כל המיומנויות הדרושות על מנת לנוע בקלות ממקום למקום, מכירים אותה יודעים שהיא מומחית להנפת דיגלונים אדומים. אם כך מדוע לעזוב? הנופים שנשקפו אליה החלו להראות חדגוניים, לא מפתיעים, לא מרגשים, לא מעוררים תחושה של התלהבות והישג כמו שהרגישה כשטיפסה לגובה בפעם הראשונה. לאט לאט חלחלה ההבנה שהגיעה למיצוי, שהגיעה העת לעזוב את השמורה. לא לשמורה אחרת אלא למקום אחר מחוצה לה. היא עדיין לא יודעת לאן, אבל המחשבות על העזיבה ממלאות אותה התרגשות גדולה. בדיוק אותה תחושה כשלמדה וחלמה על היום בו תיגע בהרי ההייטק.

אלו היו ללא ספק הרים יפים, תובעניים שדרשו הבנה גבוהה ויכולת אנליטית. אם בטיפוס הראשון חשבה שהאתגר גדול עליה, אחרי שנים רבות של טיפוס הרים הבינה שיכול יכלה להם, להרי ההייטק הגבוהים. הם תיגמלו אותה בתחושה טובה וממכרת של מסוגלות, של הישגיות וגם כסף כמובן, רכב צמוד לתקופה מסויימת, נסיעות עבודה לחוץ לארץ וסמל סטטוס. הרי ההייטק היו טובים אליה.

זהו הרבעון האחרון בו היא משוטטת בשמורה המוכרת, שמורה שמרגישה כמעט כמו בית. בקרוב מאוד תעזוב. למען האמת היא מצפה לרגע ששערי השמורה יסגרו אחריה ותנוע הלאה, לכיוון ההר הבא שקורא לה לבוא. לא וורסייה אחרת של הרי ההייטק עם אותה תצורת נוף, מסלע, צמחייה או שיפוע שכבר ראתה, אלא הר חדש.

נכון שיש הרבה סכנות בדרך אבל היא יודעת שאם תטפס תרגיש את כוח החיים, את הגוף מתאמץ, את הזיעה ניגרת במורד הגב, את השרירים מתאמצים, את כל המשאבים מתגייסים להגיע ליעד. וכשתגיע למעלה…  הסיפוק… או… הסיפוק. מהמסוגלות, מההישג, מהלמידה. זו היא. מטפסת הרים חובבנית, אפילו שקשה לה מאוד בעליות. ואולי דווקא בגלל שקשה לה בעליות. שהעליות דורשות ממנה מאמץ פיזי גדול, שם נמדד כוח הרצון שלה, הנחישות, הדבקות במטרה. שם, כשקשה לה, היא לומדת על עצמה, עד כמה היא חזקה, לא מוותרת, יכולה לעלות מעלה. יכולה לעשות דברים שלא חשבה שבכלל מסוגלת.

ברבעון זה היא גולשת באיטיות במדרון אחד ההרים. כבר הייתה בשיא וכעת היא מבינה שהטיול הארוך במרחבים הגדולים מגיע לקיצו, שמיצתה את החוויה, שהיו הרבה רגעים יפים, שהתגברה על לא מעט מכשולים וקשיים, שטיפסה לגובה מרשים וכעת הגיעה העת לרדת מההר. קל לה לנשום בירידות, הגוף פחות מתאמץ.

הירידה המתונה תסתיים ב-31 לדצמבר 2018. אז תגיע למרגלות ההרים ושערי השמורה ייסגרו בפניה.

המסע הולך וקרב לסופו.

(2) כמה זמן לוקח להגיע לעבודה

הבוקר לאור הטור האינסופי של המכוניות שהשתרך החל מבית יהושע החלטתי לפנות ימינה למתחם הרכבת, ובמקום לנסוע למעלה משעה במכונית שלי, להיעזר בתחבורה ציבורית. בדרך נס מצאתי חנייה פנויה והטענתי את הרב-קו בכרטיס יומי לאיזור השרון. 21.5 ₪. האם זה שקול לצריכת הדלק של כשעתיים נסיעה, הלוך- חזור? ייתכן, רק שקצתי בעומס התנועה מדי בוקר אל השמורה. זו שמורה מבוקשת וצפופה מאוד, מנקזת לתוכה מדי יום אלפי עובדים. רובם הגדול מגיע ברכב פרטי ככה שמה הפלא שהמקום פקוק בצורה יוצאת דופן, למעט ימים בודדים בשנה.

נסיעה קצרה ברכבת, כעשר דקות וכבר מגיעה לתחנת הרצליה. רק שהרכבת נמצאת מעברו השני של מחלף הסירה. מכאן יש שתי אפשרויות: כ-20 דקות הליכה ברגל עד ללב השמורה או נסיעה של כ-5 דקות באוטובוס שמוריד את הנוסעים בכביש הראשי של השמורה. אני בוחרת באפשרות ב' ויוצא שתוך 30 דקות היגעתי לחלקת אלוהים הקטנטונת שלי, בלב לבה של שמורת הרי ההייטק, מחוז הרצליה-פיתוח.

מחוז זה הוא הוא בין הנחשבים בארץ, יש לו מוניטין יוקרתי, נוצץ, נחשק. מעסיקים מוכנים לשלם שכ"ד שערורייתי על קומת משרדים. הצפיפות והגודש עומדים ביחס ישיר לביקוש. אולי זו הסיבה שממשיכים לבנות עוד ועוד מגדלים בכל מגרש פנוי. אם בעבר הרחוק איזור התעשייה היה מאוכלס במפעלים של פעם, Low Tech ומוסכים, היום רובם הגדול הוחלפו במגדלים רבי קומות שמאכלסים אינספור חברות.

"וגלריות? יש כאן?" שאל אותי המכר שפגשתי לאחרונה לצהריים. לא שאני יודעת, אבל יש מוסכים, פנצ'ריות, מכון רישוי אם במקרה אתה צריך לעבור טסט, או סוכנויות רכב אם מתחשק לך לקנות מכונית יוקרה חדשה. וגם מטבחים. אם בא לך מטבח חדש, תוכל למצוא כאן לא מעט עיצובי מטבחים בעשרות אלפי שקלים. וכמובן תעשיית האוכל, מהמזללות העממיות הפשוטות ועד למסעדות גורמה.

(2) מה אוכלים היום

מגיעה בבוקר למשרד שבשמורה אחרי נסיעה מתישה של קרוב לשעה. קפה או תה להרטיב את הגרון וישר ניגשת לתיבת הדואר לבדוק מה העיניינים. לא חולפת שעה וכבר נשמעת השאלה "מה אוכלים היום?"

שאלה שדורשת מענה מיידי, כי כידוע עובדי השמורה צועדים על קיבתם. עוזבים כל מה שעוסקים בו ומתיישבים ליד התפריט הדיגיטלי לבחור את "מנת היום".

לטובת עובדי השמורה שמתקשים לעזוב את המשרד הממוזג הוקם מערך משלוחים והחל מ-11:00 שליחים מתרוצצים ברחבי השמורה עם שקיות אוכל ארוזות. המשלוחים מגיעים עד לפינת המטבח ואז נשמעות הקריאות, "אילנה, האוכל שלך הגיע"

מי שבא לו לצאת מקובייה שלו, לוקח את כרטיס ה"תן-ביס" שלו ויוצא אל רחובות השמורה, "לאכול בחוץ".

שמורת הרי ההייטק של מחוז הרצליה פיתוח מציעה לעובדים מבחר מסעדות, החל ממסעדות פועלים פשוטות שמגישות חומוס ושווארמה עד למסעדות גורמה. העלות של ארוחת צהריים נעה בין 30 ש"ח במזללות הזולות עד ל-100ש"ח ויותר במסעדות הבשריות הנחשבות.

בין השעות 12:00 ל-14:00 מסתובבים עובדי השמורה, בחבורות או בבודדים וסועדים את ליבם. זוהי הארוחה המשמעותית של היום ונחשבת כהטבה לעובדים. אם מחיר הארוחה הוא 50 ש"ח המעסיק ישלם עבורה 40 ש"ח והיתר יקוזז ממשכורתו של העובד. אותם 40 ש"ח לארוחה נחשבים כהטבה עליה העובד משלם מס, ככה שגם העובד וגם המעסיק לוקחים חלק בעלות הארוחה. בחברות גדולות יש מטבח שמגיש ארוחות צהריים חמות ומתופעל ע"י חברות קייטרינג, אצלנו אין, או שמביאים אוכל מהבית (כמוני) או שמזמינים.

למחוז הרצליה פיתוח יש מוניטין כזה שמציע מבחר גדול ואיכותי של מסעדות. עבור המסעדות זו פרנסה טובה, אם כי מדובר בענף שהריווחיות שלו בעייתית ולכן קורה לא פעם שמסעדה נסגרת. מצד שני כל הזמן נפתחות מסעדות חדשות מה שמאפשר לעובדי השמורה לגוון את התפריט. ביום ראשון להזמין סלט, למחרת אוכל אסייתי, אפשר גם המבורגר או מרק. יש הכל רק צריך לבחור.

אחרי המנה העיקרית חוזרים למשרד עם בטן מלאה ולפני שניגשים למחשב עוצרים ליד מכונת הקפה המשוכללת להכין אספרסו קצר או ארוך, או קפה הפוך, או שחור. ואולי מתחשק תה צמחים. אם לא שומרים על דיאטה אפשר גם עוגייה קטנה ליד.

למחרת, בערך בעשר בבוקר, שוב נשלחת לחלל המשרד השאלה המשמעותית ביותר, "מה אוכלים היום?"

(4) השתלטות

שבוע הבא, ב-19.11 ימלאו 12 שנים מהיום בו נכנסתי לראשונה לשמורת הרי ההייטק של הרצליה פיתוח. בתשע השנים הראשונות הועסקתי ע"י ITG, חברה בינלאומית אמריקאית, עד שבוקר קייצי אחד התבשרנו שבגלל סיבות שונות (חיסכון) הוחלט לסגור את הפעילות בשמורה הישראלית ולפיכך כולנו מפוטרים. כש-ITG נסגרה קמה חברה חדשה בשם Cappitech אליה עברתי לעבוד עבור אותו לקוח עד שהקייץ שוב התבשרנו ש-ITG לא מעוניינת בשירותינו. הפעם אנחנו (קבוצה של 10 עובדים) מפוטרים לאלתר. תאריך סיום העבודה נקבע לסוף השנה הקלנדרית.

שבוע שעבר התבשרנו שחברה אמריקאית גדולה רכשה את ITG וידיעה זו ממחישה עד כמה הפסטורליות בשמורה מתעתעת.

השמורה היא בית גידול לחברות ענק שצומחות וגדלות, צוברות הון רב וכוח וכדי להרחיב את התפשטותן לאיזורי מחייה נוספים הן נועצות שיניים בחברות אחרות, קטנות וחלשות יותר.

במשרדים הממוזגים והמעוצבים לפי מיטב הטרנדים העיצוביים מתנהלת מלחמת הישרדות. הקטן, החלש והעני במזומנים עלול בכל רגע להיטרף ולהיבלע ע"י הגדול, העשיר, החזק, העוצמתי. כמו בשמורות של חיות הטרף באפריקה, ככה גם בשמורות ההייטק בניו יורק, לונדון והרצליה.

(5) מדד שביעות רצון

כשהיינו חלק מ-corporate אמריקאי גדול, הוכתבו לנו נהלים פורמלים, אחד מהם היה שיחות הערכה שנתיות. תהליך בו גם עובד השמורה וגם המנהל המפקח על עבודתו נדרשים להשיב על סדרת שאלות בנוגע לביצועיו, שאלות שהסתכמו לציון כולל.

יש לי תיקייה במחשב של העבודה בה אני שומרת את המשובים הישנים הללו. מדי פעם אני ניגשת לקרוא, להיזכר בימים שהייתי חדורת מוטיבציה להצטיין, לעשות הכל הכי טוב שאפשר. ללכת את ה-Extra mile. אני קוראת שם מילים שחוזרות על עצמן, מילים שעם הזמן פיתחתי אליהן אלרגיה. מילים כמו Globalization או Collaboration. כי עובד השמורה אינו ישות נפרדת, הוא לעולם יהיה חלק מצוות והצוות יהיה חלק ממחלקת הפיתוח. וגם אם הצוות מפתח מוצר אירופאי ייחודי הוא לעולם יהיה חלק מצוות גלובלי שפיתח לפניו את המוצר. אם כך כשאומרים גלובלי, תגידו "אמריקאי".

בשנותי הרבות במחוז הרצליה פיתוח עבדתי לא מעט מול הצוות האמריקאי. היכרתי את הקולגות שלי מעבר לים, שיתפנו ידע וניסיון בבדיקות המוצר. הם שיחקו בסביבת עבודה שלהם ואני בשלי. אח"כ התפצלנו וגן המשחקים האירופאי הפך לטריטוריה הבלעדית שלי.

בחברה שלנו המנהלת האחראית לרווחתם של העובדים רצתה לחוש את הדופק ופעם בשנה שלחה שאלון אמריקאי שהעובדים נדרשו לענות בצורה אנונימית. בשנים האחרונות הנוהג פסק. אני מחטטת בתיקיות ישנות במייל למצוא קישורים לסקרי שביעות רצון ישנים כדי להיזכר בכמה משאלות המפתח. לא מוצאת, כנראה נמחקו אבל זוכרת שאלה אחת חשובה בנוגע לאיזון בין בית לעבודה. היו כמובן שאלות שעסקו בשכר, הגמול הכספי, שזה issue גדול, כי כולנו כאן כי זה המקצוע בו בחרנו בגלל העיניין והאתגר אבל גם בגלל הכסף.

בשנים הראשונות התשובות שלי הביעו שביעות רצון מקסימלית. אח"כ, במרוצת הזמן שביעות הרצון הלכה ופחתה. אני לא מחדשת דבר בנוגע לקשר ההפוך שקיים בין הוותק לשביעות הרצון. ככל שהוותק של העובד גבוה סביר להניח שהעובד יהיה פחות מרוצה. עובדים וותיקים/שחוקים נוטים להסתכל קודם על מה שמפריע ולהבליט אותו. מצד שני רצוי לא לשכוח גם את הדברים היפים והטובים שיש במקום העבודה. זה אף פעם לא שחור- לבן. האמת איפשהו באמצע. עם ארבע או חמש ספרות אחרי הנקודה העשרונית.

שיחת ה-Evaluation השנתית האחרונה שלי לא היתה להיט, בהשוואה לשנים קודמות שתמיד נרשמה שביעות רצון הדדית. היא שימשה כטריגר לבחון מה כבר לא עובד טוב עבורי בתפקיד ולהבין שמיציתי, נשחקתי, היגעתי לרווייה. שהגיע הזמן לעבור לדבר הבא. לקח שנה להוציא את התוכנית אל הפועל, פחות או יותר כמו שלוקח להעלות גרסה לאוויר, החל משלב הדרישות המעורפלות שעדיין לא מנוסחות בצורה מדויקת, עד לשלב התכנון, הקידוד, הבדיקות החוזרות ונשנות, שינוי הדרישות תוך כדי תהליך ועד התקנת גירסת Beta, בדיקת הצנרת, בדיקה לשביעות רצון הצצדים המעורבים עד שמשחררים גירסה סופית ל-Production.

טוב, אצלנו בפרויקט התהליך לא אמור לקחת שנה, אנחנו הרבה יותר זריזים, כלומר אָגִ'ילִים (מלשון agile, עוד מילה שמעוררת בי גועל), אבל יש חברות שזהו קצב העבודה שלהם.

שנה עברה מההכרה בצורך, בניסוח תוכנית פעולה חדשה, עד שהיא קורית במציאות. בסוף הרבעון, סוף דצמבר 2018, תסתיים תקופה שברובה הגדול הייתי מרוצה מאוד. מרוצה מהתפקיד, מהחברים לצוות, מהאווירה בצוות, מהעומס שניתן היה לעמוד בו, מהאיזון בין שעות המשרד לשעות בית, מהעובדה שהעבודה לא זלגה לחיים האישיים, מהתנאים החומריים שקיבלתי, מהגמול הכספי, מהחברים בשמורה, מההנהלה שבאה לקראתנו. וגם מהסטטוס של היותי עובדת בשמורת הרי ההייטק. זה נחשב לתפקיד עם סטטוס חברתי, שרוב הזמן היה לי נעים להשתייך אליו.

(6) Too good to be true

האם העבודה בשמורה טובה מדי מכדי להיות אמיתית? שאלה ששווה בדיקה. מצד אחד הנוחות, התנאים הטובים, מצד שני הלחץ, הסטרס, העומס. דאגות שמכבידות ולא מרפות, מלוות את העובד גם כשעזב פיזית את המשרד.

אם בתקופת המהפכה התעשייתית הפועלים הפשוטים היו עובדים על פס ייצור, חלפו המאות ובמאה ה-21 פס הייצור הוא ההארד דיסק של מהנדסי התוכנה והבדיקות שאמורים לשבת 9 שעות ביום מול מסך 22 אינטש או יותר או כמה מסכים, בכיסאות נוחים עם מערכת גב משוכללת שנותנת תמיכה הולמת לגב.

באלגוריתם שאני בודקת יש feature שפותח עבור לקוח מסויים, שהגדיר שכאשר השוק צונח למחיר מסויים, מחיר שהוא "טוב מדי", סימן שמשהו "מסריח" קורה בשוק ואז הוא מעדיף לצאת מהפוזיציות הפתוחות שלו.

ככה גם בחיים עצמם, אם התנאים הפיזיים שמעניקים לעובדי שמורת ההייטק טובים מכדי להיות אמיתיים, זה לא בחינם. העובד נדרש לשלם מחיר בזמן, בשעות עבודה ארוכות שגולשות אל תוך הלילה, הטרדות טלפוניות שממשיכות ללוות אותו גם אחרי שעזב את המשרד. זהו העומס המפורסם, הלחץ לעמוד בלוחות זמנים, להכין מצגת, להיות מוכן לישיבה חשובה.

לפעמים המעסיק נותן לעובדים צ'ופרים, כדי שירגישו נוח מאוד בשמורה, שלא ירצו לעזוב אותה ולצאת הביתה. אוכל טוב, מקרר ענק מלא כל טוב, כיבוד במטבח, מכונת קפה משוכללת, חדר כושר, מקלחת, רכב צמוד, נסיעות לחו"ל, החזרי נסיעות, חדר משחקים, ימי כייף, נופשונים, קורסים מקצועיים. נכון שיש גם מעסיקים קמצנים, אבל עדיין התנאים החומריים שרוב עובדי שמורת ההייטק מקבלים טובים פי כמה מהתנאים בתעשיות האחרות.

שנאמר, אם זה too good to be true סימן שלמעסיק יש אג'נדה שלרוב אינה סמויה. המעסיק רוצה להפוך למשהו המשמעותי בחיי העובד וכדי לפתות אותו להעניק לו מזמנו וממרצו הוא מצ'פר בכל אותם תנאים שהם too good to be true.

(7) וותק

הוותק הגבוה ביותר שאי פעם ראיתי בהייטק הוא של 18 שנה והוא שייך למנהל ה-QA שלי שעזב חודש שעבר. לי יש וותק צנוע של 12 שנים. 19.11.2006 היה יום העבודה הראשון שלי בשמורת הרי ההייטק במחוז הרצליה פיתוח.

כשהשתלבתי הבוקר בטור המכוניות הארוך ביציאה מכביש החוף אל הכניסה לשמורה, חשבתי שמעניין איך יראה מחלף הסירה בעוד שנה או עשר שנים מהיום. איך יראו דרכי הגישה אל השמורה שהולכת וגדלה. האם השמורה תוכל להכיל את כמות הרכבים שנכנסים אליה מדי בוקר. מחוז זה סובל מבעיות רבות, ביניהן תיכנון לקוי של כבישים. מה שפעם היה איזור תעשייה ישן, מה שנקרא Low Tech, הפך בשנים האחרונות למתחם צפוף של בינייני משרדים גבוהים, כולם בנויים לפי אותו מודל של שלד בטון מצופה חלונות זכוכית. זהו ה-look המודרני שמתעלם מהשמש הישראלית הלוהטת שמכה בעוז על פלטות הזכוכית ומעבירה את החום ישירות לחלל החדרים בהם יושבים עובדי השמורה אל מול המסכים ועסוקים במלאכתם.

12 שנים שאני מגיעה, לא הייתי אומרת יום-יום, אבל רוב הימים אל המשרד שנמצא במתחם השמורה. שמורה שמשתרעת לרוחב של כקילומטר ואורך של כ-1.5 ק"מ. לפי ההערכה בשמורה עובדים 55000 עובדים והיא מכילה כ-100 חברות גדולות של מעל 100 עובדים. החברה שלי היא מהקטנות בשמורה, מונה כיום כ-30 עובדים ובשנים קודמות, כשהיתה בשיא גודלה מנתה כ-70 עובדים.

קשה לי להעריך את כמות הרכבים שנכנסים אל השמורה מדי בוקר, מה שבטוח זה שזמן ההגעה התארך מאוד. יש ימים מעטים מאוד בשנה, שרוב העם בחופשה ואז הנסיעה זורמת בצורה חלקה, זמן ההגעה הקצר ביותר שנמדד הוא 20 דקות. בימים העמוסים ביותר זמן ההגעה יכול להתארך מעל שעה. שעה ארוכה בה אני יושבת במכונית ומעבירה את הרגל מהברייקס לגז, לא מתקדמת מעבר ל- 10-30 קמ"ש.

מצד אחד הטכנולוגיה מתקדמת בקצב מואץ, השווקים גדלים, היקף הכסף שהתעשייה המתקדמת מגלגל גדל, הכפיל, שילש ואולי גם ריבע את עצמו. הכל גדל. גם כמות הביניינים, העובדים, החברות, המכוניות. רק הכבישים נותרו כשהיו, אולי התווספו כמה כבישים מהירים וכמה מחלפים, אבל הם לא מסוגלים לעמוד בעומס. מה יהיה, ימים יגידו. טובי המוחות שעובדים גם בשמורות אחרות אמורים למצוא מענה, אולי ע"י שיכלול ה-feature של ה-Car Pool באפליקציית הוויז שמתזמנת לנו את זמן העמידה המשוער בפקק.

במקום לציין את השנה ה-12 לעבודתי בשמורה בצהלולי שימחה אני מקטרת על הפקקים. כשכל בוקר משתרכים שעה ארוכה בנהיגה איטית, עד שמגיעים לכביש הראשי בשמורה, העצבים מרוטים ורופפים, ואז מרחק כמה רמזורים מביניין המשרדים, בא לחנוק מישהו. אני לא היחידה, תופעת ה-"בא לי לחנוק" היא מוכרת וידועה אצל כל עובדי השמורה בלי יוצא מהכלל, כולל עובדים שמגיעים ברכבת (בקושי יש מקום לעמוד) או ברכיבה על אופניים (במזל לא נדרסים).

עובדי השמורה הם כאמור אנשים אינטיליגנטים, בעלי IQ גבוה מאוד, עם יכולת מרשימה לפתור בעיות אנליטיות מורכבות, אבל כשהם במכונית שלהם, נוהגים אל המשרד או ממנו חזרה לביתם, הם הופכים לזאבים שנלחמים על זכות הקיום שלהם בכביש הצפוף.

(8) פיטורין

שתים עשרה שנים ויום אחרי שהתחלתי לעבוד בשמורה קיבלתי מכתב פיטורין. נאמר שם בלשון עיניינית: "יחסי עובד-מעסיק יסתיימו ב-31.12.18"

מנהלת משאבי האנוש מזמנת אותי לשיחה, מסבירה לי מהו השימוע. המעסיק מסביר על הנסיבות שהובילו להחלטה על הפסקת התעסוקה של אותו עובד, העובד אומר את הטיעונים שלו ושוב נפגשים. היה והמעסיק לא חזר בו מהחלטתו, העובד מקבל מכתב פיטורין. אני מוותרת על ההליך הפורמלי ומקבלת לידי את המכתב הנ"ל.

"ואיך את מרגישה עם זה? חושבת על ההזדמנויות החדשות שזה מביא?" שואלת אותי חברה. במקרה הפרטי שלי זו סיבה לחגיגה. פרק נסגר. בקרוב מאוד עוזבת את השמורה ויוצאת לדרך חדשה.

אבל יש פיטורין שנחווים אחרת לגמרי, שעבור העובד המפוטר זהו עלבון צורב, מכה קשה לאגו. סיטואציה שגורמת לתחושה של השפלה, חוסר ערך, עירעור הביטחון העצמי והמקצועי של אותו אדם, שלא לומר אובדן ההכנסה החודשית. עובדים רבים חווים את הסיטואציה הזו כאילו משכו את השטיח שתמיד היה שם תחת הרגליים. פתאום הרצפה זזה, פתאום נופלת עליהם כזו מכה. זו דרך אחת להתייחס למכתב הפיטורין.

דרך אחרת היא להסתכל על הסיטואציה כהזדמנות לשינוי. לבחון את עצמי האם אני רוצה להמשיך לעסוק באותו הדבר שעשיתי עד כה, או שאולי מתחשק לי להתנסות במשהו אחר.

באופן עקרוני בשמורות ההייטק השונות בארץ ובעולם עובדים לא צוברים וותק ארוך כ"כ באותה השמורה. מגיעים חדורי מוטיבציה לשמורה חדשה, עובדים במרץ שנה, שנתיים, מחפשים אפשרויות קידום, וכשלא מתאפשר מחפשים שמורה אחרת שתענה על הדרישות המשודרגות שלהם. זה אם הם אלו שבוחרים לסיים את יחסי עובד-מעסיק. לפעמים נסגרים פרוייקטים, כמו שקורה עכשיו, וזה מוביל למצב שלמעסיק אין עבודה לתת לעובד והוא משלח אותו לביתו. זו הגרסה הקלה יותר לעיכול של פיטורין. יש פיטורין על רקע חוסר שביעות רצון, על רקע סיכסוך עם המנהל הישיר. יש אלף ואחת סיבות. התוצאה תמיד היא אותו הדבר. העובד מאבד את מקור הפרנסה שלו.

לא קל בכלל.

(9) ישיבות, ישיבות, ישיבות

daily stand up, bi-weekly grooming sessions, company monthly meeting, retrospective, 1X1 meeting

בלאו הכי יום שלם יושבים על הכיסא, למה שלא נשב בצוותא. כל החברה, רק עם הצוות, או ישיבה של אחד לאחד עם ראש הצוות. מילים, מילים, מילים. כ"כ הרבה מלל שנאמר בישיבות הללו. רק לעיתים יהיה רלוונטי ומעניין, ובפעמים שלא צריך לשמור על ארשת פנים כביכול מתעניינת.

לפעמים כשאין סבלנות לעקוב אחרי המלל הנאמר אני עוקבת אחרי שפת הגוף של המשתתפים. תנוחת הגוף על הכיסא, איך נראה עובד משועמם לעומת עובד מרוכז. מי עסוק בטלפון שלו ומי רושם לעצמו הערות במחברת. מי מפיק את המקסימום מהישיבה ומי נמצא שם בעל כורחו ומחכה בקוצר רוח שייגמר כבר.

יש ישיבות חשובות, מעניינות, שנאמרים דברים שדורשים הקשבה וריכוז. ויש ישיבות שלא. שסתם מורחים את הזמן. שלא מפיקים שום תועלת מהמפגש או מהדברים שנאמרו. אם תשאלו את העובד הפשוט, המתכנת או איש ה-QA מן השורה, שאינו ראש צוות, למעט ישיבות סטטוס קצרות אין שום צורך בישיבות. בזבוז זמן. מצד שני, ככל שהמנהל בכיר יותר, את רוב שעות המשרד שלו הוא יבלה בחדרי ישיבות. לומדים להדביק לפנים מסיכה שמסתירה את ההבעה האמיתית, לחנוק פיהוקים, להתגבר על הדחף לשלוח יד לנייד ולהתעסק בכל דבר אחר, רק לא להקשיב לשעמום הדביק. יקום מי שאוהב ישיבות, מי שמתלהב מישיבות, מי שממש שמח לקראתן. אם קיים עובד כזה, ההתלהבות תחלוף אחרי כמה חודשים. זה בדוק.

לפרוטוקול אני מציינת שמילים אלו הוקלדו בנייד תוך כדי ישיבת צוות, אנחנו במשרד בהרצליה, הם בלונדון (הוידיאו לא עבד).

כמה מילים על השפה או אוצר המילים של עובדי ההייטק. כמי שמפתחים מוצרים ולרוב עובדים מול צוותי פיתוח בחו"ל נדרשת ידיעת השפה האנגלית. זהו אחד מתנאי הקבלה לשמורה. היות ועבודת הפיתוח נעשית בשמורה המקומית, השפה בה ידברו העובדים בע"פ תהיה עברית עם הכלאה של מילים לועזיות שלרוב יקבלו קיצור או כינוי חיבה. אָלְגוֹ במקום algorithm, קוֹנְפִיג במלעיל או מילרע, תלוי במצב רוח, במקום configuration ועוד ועוד. אדם זר, מחוץ לשמורה, אם יקשיב לשיחות הפנימיות בינינו לא יבין מילה. תערובת מוזרה של עברית מתובלת באנגלית מקצועית וביטויים מעולם התוכנה.

– קימפלתי את הקוד, הבילד משין רץ עכשיו ותיכף תקבלי הנדאוף חדש, תשתדלי לסיים את הסאניטי שנרלס לבטא בסוף השבוע
– ???

(10) Best case scenario

כאשת בדיקות צברתי מיילג' מכובד בכתיבת תרחישי בדיקות. בטרמינולוגיה הייטקית קוראים לזה test scenario. רוצים לבדוק מה התוצאה שתתקבל במצבים מסוימים שנכתבו בקוד. לשם כך צריך לתכנן בדיקה שתתמקד באותה סיטואציה ולבחון שהתוצאה שקיבלנו בפועל זהה לתוצאה הרצויה. זה על קצה המזלג תפקידו של איש QA.

והיה ובמקום המילה Testing אציב את המילה Best case מה אני מקבלת? את התרחיש האופטימי ביותר, הטוב ביותר שיכול לקרות לעומת התרחיש הגרוע ביותר שיכול לקרות.

הסנריו: אני טסה עוד שבועיים למשרד בלונדון לשבוע הדרכות

best case scenario – השעות בהן אני במשרד עוברות עלי בנעימות. אני מעבירה את הידע שברשותי, או לפחות חלק ממנו למחליפים שלי. הם שואלים שאלות, אני עונה בסבלנות רבה, מסבירה, נותנת דוגמאות. הם לומדים דברים שלא ידעו קודם, מרגישים פחות לחוצים ממה שצפוי להם ברגע שאעזוב ועול הבדיקות ייפול על הכתפיים הפחות מנוסות שלהם. בתום השבוע אני מרגישה שהעברתי את שרביט הבדיקות הלאה בצורה מסודרת.

worst case scenario – האווירה במשרד לחוצה ומלחיצה. לחץ, לחץ, לחץ. להספיק גם את זה וגם את זה. גם ללמד וגם לשחרר גרסה, דרישה לא הגיונית שאהיה סופר וומן ואשתלט גם על הדרכות מתישות וגם משימות שגרתיות סבוכות. שבמקום ללמד "איך לעשות" אצטרך לעשות בעצמי. וברגע האחרון אפילו לא יאמרו תודה.

המציאות כרגיל נמצאת איפשהו באמצע. בין ה-best case ל-worst case.

(11) מחוז לונדון

ממש לקראת הסוף, בתחילת דצמבר, טסתי למשרד בלונדון לשבוע הדרכות. כעובדת מנוסה עם ידע נרחב במוצר שצברתי במשך שנים של עבודה, התבקשתי להעביר אותו לקולגות הבריטים. האחד עם וותק של שנה, השני הצטרף לצוות לפני חודשיים. המוצר סבוך ומסובך, התיעוד, אם קיים, לא תמיד עוזר. הדבר הטוב ביותר הוא לצלול למיים הקרים ולהתחיל לשחות. לאט לאט דבר מתחבר לדבר ונוצרת הבנה כוללת יותר.

המשרד הלונדוני מעוצב כחלל אחד גדול, קוראים לזה open space. בבוקר עדיין שקט אבל אחה"צ מוקרן על הקיר שידור ישיר מדיוני הקבינט המדיני, ראשת הממשלה נושאת נאום שקשור ל-Brexit וחוטפת קריאות ביניים קולניות. הווליום של הטלוויזיה מצטרף לווליום הכללי הרועש. מה הפלא שיש עובדים שמשתמשים כדרך קבע באוזניות מסננות רעש.

המשרד הלונדוני משדר אווירה חמורת סבר, רצינית. אם כי משעשע לראות כמה מנהלים מסתובבים במשרד עם טרניג. מגיעים לעבודה בבגדי ריצה ובחדר ההלבשה מחליפים לחליפות המחוייטות. גם אני כאורחת נדרשת להופעה אלגנטית, להבדיל מהג'ינס ונעלי ספורט שאיתם מגיעה דרך קבע למשרד הישראלי.

החלונות במשרד הלונדוני נקיים, מצוחצחים, נשקפים דרכם שמיים בהירים וקרים. אני יושבת בעמדת עבודה של מישהו בחופש. מסירה התקנה ישנה, מתקינה גרסה חדשה, מנסה להיכנס למערכת, נכשלת. בקיצור, עיניינים טכניים סטנדרטים.

בתזמון מקרי היגעתי למשרד בדיוק בשבוע שהתקיימה מסיבת הקריסמס. כמובן שהוזמנתי אבל סרבתי בנימוס. לא טובה במינגלינג ושמאל טוק עם אנשים שלא מכירה. העדפתי לעשות מה שתיירים בלונדון עושים בתקופה זו של השנה, זה הבונוס של נסיעת עבודה, שבשעות הפנאי אפשר להיות גם תיירת. למחרת בבוקר אני מתעניינת איך היה במסיבה, הפעילות החברתית היחידה שנערכת שם.

הקודים לפיהם השמורה בחו"ל מתנהלת שונים מאלו של ישראל. בארץ נהוג לפנק את העובדים בטיולים, ימי כייף ופעילויות חברתיות אחרות שנעשות לרוב במהלך שעות העבודה ולעתים גולשות לערב. לפעילויות הללו נדרש תקציב, חברה עשירה תשקיע יותר לעומת חברה שתתקמצן. זהו אינו פינוק, כעובדים בשמורה אנו חיות חברתיות שדורשות אינטראקציה חברתית. לא רק עבודה אינדיבידואלית מול המסך. המעסיק מבין את הצורך לשעשע מדי פעם את העובדים כדי להעלות את מדד שביעות הרצון. כמו לזרוק להם סוכריות.

בשנים הראשונות קיבלנו שפע של סוכריות משובחות ומתוקות במיוחד, היה אז תקציב שמנמן שהוקדש לרווחת העובד. בשנים האחרונות מלאי הממתקים הצטמצם לסוכרייה קטנה פה ושם. ב-25.12 בשעות הערב נקבל את הסוכרייה האחרונה כבילוי משותף באחד הפאבים, מרחק כמה רחובות מהמשרד. מסיבת פרידה כשהפעם הנוכחות חובה, כי בין היתר נפרדים גם ממני.

(12) Time to say goodbye

הפרק האחרון בסיפור נכתב במהלך שבוע העבודה האחרון בשמורה. קיבלתי מעטפה עם הניירת הרשמית, אבל עדיין נותרו ימים ספורים עד שאסיים רשמית לעבוד בשמורה.

חברים מתעניינים "איך את מרגישה? התרגשות? הקלה?"

איך זה כבר יכול להרגיש? זו תערובת של הרבה רגשות, מצד אחד הקלה שמשהו שידעתי שהולך לקרות סוף-סוף קורה, מצד שני קצת עצוב לעזוב מקום שלאורך שנים רבות שימש עוגן. פירנס אותי בכבוד, נתן לי מסגרת, עיניין, אתגר. שלא להזכיר את כל האנשים שעבדתי איתם (ראו הקולאג'ים שמקשטים את הפוסט הזה). בזמן הזה קרו לי דברים משמעותיים, ועכשיו מגיע הרגע לסגור פרק.

כרגע יש לי יותר סימני שאלה לגבי העתיד מאשר תשובות אבל מניחה שהן יגיעו בזמן שלהן. "ככל שתשאלי יותר את מרחיבה את אפשרויות הבחירה ורואה שהכל פתוח לפנייך ואפשרי" כותבת לי חברה וצודקת.

מחוץ לשערי שמורת הרי ההייטק הגבוהים נפרש עולם שלם של אפשרויות. אני יוצאת אל העולם שמחוץ לשמורה וההתרגשות גדולה מאוד.

מודה לכל מי שקרא את הסיפור הארוך עד תומו. לא התיימרתי לאפיין את התעשייה כולה, דרך הסיפור בהמשכים ערכתי מעין סיכום אישי של תקופה ארוכת שנים בשמורה. אשמח מאוד לפידבק שלכם.