צידה לדרך: התמסרות

"ההווה והעתיד קיימים בידים שלנו, רק צריך להעז ולגרום לשינוי שיוביל אותנו למקומות טובים יותר.
באוקטובר האחרון בסדנא היה תרגיל של קפיצה מצוק. לקפוץ ולהעז לעשות שינוי.
קפצתי ואחת הבקשות היותר חשובות שלי היתה להעז…"

כך כתבה לפני זמן מה מישהי באחת מקבוצות הנשים בפייסבוק וסיפרה בקצרה איך העיזה לצאת אל העולם עם הבקשה שלה. היא סיימה במשפט "אל תשכחי הכל בידיים שלך" ולא יכולתי שלא להוסיף סימן שאלה קטן. האמנם?
לא תמיד. או שאולי אני טועה והכל כן בידי, וזו בחירה שלי להעיז ולצאת החוצה עם הבקשה שלי שוב ושוב עד שתהיה הכי מדוייקת והחיים יענו לי ב"כן".
לא יודעת. כי עד כה קיבלתי בעיקר "לא".

אני מאמינה שהתיקון שלי נמצא במקום ה"מקולקל" שבי. כלומר, המקום בו הכי כואב לי, שם נדרשת ממני עבודה עצומה שהיא מלאכת חיים.
במקרה שלי זה לתקן את הלבדות. להפוך את הנפרדות לאחדות.
כשאני בטבע, או כשאני ליד שולחן היצירה עם שלל הצבעים והדימויים, שם אני אחד עם הדבר. שם קל לי מאוד, שם אין קו גבול שמפריד ומרחיק.
אני ישנה באוהל על האדמה במדבר, מסתובבת ימים שלמים תחת כיפת השמיים קרובה לטבע, חלק ממנו, מוגנת.
אני יושבת שעות ליד שולחן היצירה, בבית או באחד מיערות קק"ל, מציירת, צובעת, כותבת, גוזרת, מדביקה. כל כולי שקועה בפעולת היצירה שמתרגמת אחד לאחד מה שמבעבע בדימיון שלי לצורות, צבעים, אותיות, מילים.

שם קל לי מאוד. אבל יש מקומות בהם גם לי קשה.

"אנשים משאירים אותי לבד" כתבתי פעם על נייר זכוכית, אי שם בראשית שנות התשעים, שנה א' בבצלאל, והדבקתי כחלק מציור. את הציור שכחתי אבל את האמירה הזו אי אפשר לשכוח. לקח זמן עד שהבנתי שזה הפוך. זו אני שמרחיקה את עצמי מאנשים, זו אני שבוחרת להתרחק, זו אני שהקימה חומת הגנה שעוטפת אותי וחוצצת ביני לבין שאר האנשים. זו אני שלא סומכת על אנשים, שלא מתמסרת. זו אני שחושבת שכולם נגדי, שיש רק מעטי מעט בעדי. שכולם משקרים ומנצלים ובוגדים.

אני לא מרבה לכתוב על חיי הפרטיים, על מצבי המשפחתי, הזוגי. זה לא עיניינו של איש, מי שמכיר אותי יודע ומי שלא, לא.
מצד שני  אני לא האישה היחידה בעולם שהתגרשה, שחייה לבד, שבחרה לא להיכנס לזוגיות פרק ב'. אני לא האישה היחידה בעולם שכל האהבות שלה הסתיימו בכישלון, שהקימה קיר שמפריד בינה לבין כל השאר, שפוחדת לקפוץ מצוק ההתמסרות, שפוחדת להניח את הלב שלה בידיים של איש אחר. להתמסר.

אני לא האישה היחידה בעולם. לכן אני מסכימה להתמסר לסיפור שלי ולספר רסיסים ממנו גם לאחרים.

בתחילת החורף העזתי ו… קפצתי.
לא מעוניינת להיכנס לפרטים, רק לשתף שלפעמים הלבד כ"כ מכביד וזה בעיקר מה שמדרבן להסיר לזמן מה מגננות, להסכים להיות חשופה, להושיט יד, לפתוח את הלב, לאפשר למישהו זר להיכנס.

בתחילת החורף קפצתי מהצוק. ו… הקפיצה הפכה מהר מאוד לנפילה חופשית.
כעת, בעיצומו של הקייץ, כשאני נזכרת במה שהיה, אני תוהה מה למדתי. זו היתה נפילה כואבת. היא לא חיסלה אותי, כי אני עדיין כאן, רק החזירה אותי שוב אחורה לאיזור הנוחות של הלבדות.

לכל נשמה יש את המסע שלה בחיים האלו. המסע שלי עד כה היה רצוף קשרים שבמבט לאחור התגלו כטעות.
האם לא מספיקה טעות אחת, כדי ללמוד את השיעור וליישם את הלקח לפעמים הבאות? נראה שהתקשיתי ללמוד מהטעויות הללו, כי העולם המשיך לזמן לי שוב ושוב קשרים שלזמן מה היה נדמה שהם משמעותיים וטובים ובדיעבד היו טעות.
מה אני אמורה ללמוד מהכשלונות החוזרים ונשנים שלי במערכות יחסים, אלוהים יודע. ולמה הלימוד מגיע אלי דווקא על דרך השלילה, דרך פרידות, אובדן אמון, רתיעה מהתמסרות, גם זה רק אלוהים יודע.

שנה שעברה טיילתי עם חברה טובה בגולן. נכנסו ליער אודם לקטע הליכה קצר, הלוך- חזור. בדרך חזרה היצעתי לה תרגיל: הינה צעיף, כסי את העיניים, תני לי יד וסמכי עלי שאוביל אותך בבטחה חזרה לתחילת המסלול.
היא הסכימה לשחרר שליטה, כיסתה את העיניים, נתנה לי יד וככה הלכנו צעד-צעד, כשאני מתארת לה את הדרך, אילו מכשולים ניצבים בפניה, צעד קטן ימינה, ישר, עכשיו קצת שמאלה.
זו היתה חווייה מיוחדת עבורה, כשמישהו אחר מוליך אותה, שומר עליה, דואג לה. ובמקביל זו היתה חווייה משמעותית עבורי, להוביל אדם אחר בדרך, לשמור עליו, לרצות בטובתו.
כשהיגענו לקצה הדרך והסירה את כיסוי העיניים אמרה לי: "עכשיו תורך", אבל לא הייתי מוכנה לחילוף התפקידים. היינו קצרות בזמן ובאמתלה זו התחמקתי מההתמודדות עם התמסרות.

אני מתמסרת בקלות למדבר, ישנה שינה עמוקה לבד בעומק השטח, לא פוחדת פן ירע לי רע. לא מחיות רעות ולא מרוחות רעות. אני סומכת על הטבע, על אימא אדמה, על היקום.
אני מתמסרת בקלות ליצירה, נותנת לאינטואיציה להוביל, לבחור בצבע שמתאים להלך הרוח, לדימוי, לצורה, למילה הנכונה שתבטא את מה שמבקש להיאמר. אני סומכת על תחושות הבטן שלי, על הדרייב היצירתי שבי, על היצירה שנובעת מתוכי ומקבלת צורה בעולם החומר.

בסוף המסע שלי כאן, כשיבוא מלאך לקחת את נשמתי אל העולם הבא, אתמסר בקלות. במובן מסויים אני מחכה לו כל חיי. לא אתנגד, לא אברח, לא אתחנן על נפשי.

ובינתיים, אני לא מתמסרת בקלות לאנשים. אם הדרך תוביל אותי שוב אל קצה צוק ההתמסרות לאדם, אתיישב על שפת התהום, אנפנף עם הרגליים באוויר כשמו שאני עושה במדבר ו… לא. לא אקפוץ.

עד כאן רסיסים מסיפורי שלי, סיפור שאינו שונה מסיפורי חיים של נשים אחרות שגם הן עוברות דרך השיעור המשמעותי שכותרתו "ללמוד להתמסר".

תרגיל התבוננות

לפני סיום הפוסט אני רוצה לתת ערך ולהזמין את מי שקראה עד כה להתבונן במושג ההתמסרות בחייה שלה.
בני המין השני מוזמנים להפוך את הטקסט מלשון נקבה ללשון זכר ולהתבונן בחייהם.

  • לְמָּה קל לך להתמסר?
  • לְמָּה קשה לך להתמסר?
  • למי או לְמָּה את מסורה?
  • האם המסירות הזו נעימה לך? מכבידה עלייך? חונקת אותך? או אולי גורמת לך להרגיש משמעותית, נחוצה, תורמת?
  • היזכרי בחוויית התמסרות בינך לבין גבר שחווית לאחרונה, האם זו היתה תחושה טובה?
  • איזה מסר יש במושג "התמסרות" עבורך?
  • האם זהו מושג שמעורר בך התנגדות? או שבדיוק להיפך, את רואה בו יופי גדול, או גשר שמחבר בין לבבות קרובים.
  • כשאת מתמסרת, האם את עושה את זה עד הסוף או שאת נזהרת, נשמרת, מסכימה להתמסר רק קצת?
  • האם התנסית פעם בתרגיל מעשי של התמסרות, כזה בו את מפנה את הגב לאדם וסומכת עליו שיתפוס אותך כשתשחררי שליטה ותניחי לגוף ליפול לאחור?
  • אם כן, היזכרי בחווייה. איך זה הרגיש?
  • אם לא, האם תסכימי להתנסות כזו חווייה?

התמונות של עץ המשאלות ושל בתי הנייר בחול צולמו בתערוכה שהוצגה לפני שנים רבות באיזור הנמל בת"א


Posted

in

by

Comments

4 תגובות על “צידה לדרך: התמסרות”

  1. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    שלום אילנה. לא חשבתי להגיב, אך בכל זאת, על קצה המזלג וקצה הציטוט:
    "זו אני שלא סומכת על אנשים, שלא מתמסרת. זו אני שחושבת שכולם נגדי, שיש רק מעטי מעט בעדי. שכולם משקרים ומנצלים ובוגדים.
    *במיוחד גברים*."
    צר לי על ההכללה שהכללת, במיוחד בסביבה האנושית שאני סובב בתוכה, ולהערכתי ולמיטב זכרוני, זו גם הסביבה האנושית בה סבבת בעצמך בעבר. שתי המילים האחרונות מיותרות לטעמי. תודה.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      שלום "משתמש אנונימי"
      בעקבות התגובה שלך ניגשתי לפוסט, ערכתי ומחקתי כמה שורות. לא תמצא שם כעת שום איזכור ל"גברים".
      ואולי זו הסיבה למה יש דברים ששמרתי לעצמי ולא שיתפתי בגלוי. וכנראה שלא אשתף בעתיד.
      חשבת שאולי יש סיבה שעומדת מאחורי ההכללה הזו? שה-"במיוחד גברים" לא נכתב ככה סתם, כי בא לי להשמיץ, אלא מתוך ניסיון החיים שלי?
      כי הרי כל הטקסט בפוסט הוא מנקודת מבט שלי, של אישה.

  2. תמונת פרופיל של לאה ניר
    לאה ניר

    את מופלאה ויוצרת קשר בינאישי דרך המילים המופנות אלינו הקוראים, זו הדרך המיוחדת שלך לקשר עם אנשים ותהיי מסורה לה💕

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      לאה יקרה, תודה רבה על המילים החמות. אני כותבת את המילים שלי ומשגרת אותן לחלל הוירטואלי ולא תמיד יודעת את מי הן יפגשו. תודה שקראת, תודה שפתחת את הלב ושאיפשר לקשר הזה להתקיים.